עיין

מהדו"ב לסי' רנב וסי' דש^א

עיין רמב"ם סוף פ"כ מהלכות שבת במי נאמר וינפש בן אמתך והגר^ב זה גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של הישראל כמו בן אמתו שלא יעשה מלאכה לישראל רבו וכו'. הנה דקדוק לשון כמו בן אמתו כו' לישראל רבו כו' מורה באצבע דבדוקא נקט שכירו ולקיטו (דהיינו שמשו כמ"ש בהל' עירובין^ג), כמו שהבין הרשב"א^ד דלא כמגיד משנה. ותדע עוד שהרי לא הזכיר עדיין הרמב"ם איסור עשיית עבד ואמה התושבים שקבלו ז' מצות שלא יעשו לישראל רבן, שהוא מבואר מסוגיא דריש פ"ב דכריתות^ה, אלא כללו כאן בסוף עם איסור דגר תושב ביחד, וסמכו ענין לו דהכל ענין אחד. דס"ל כמ"ש התוס'^ו ורא"ש^ז סוף פרק החולץ דקיום ז' מצות אינו ענין לאיסור מלאכה בשבת אלא משום שהוא שכירו ולקיטו דומיא דבן אמתו כמ"ש הרא"ש שם, וזהו עיקר האיסור. ומה שהזכיר הרמב"ם ז"ל מצות בני נח גבי עבד ואמה, היינו משום דבלאו הכי אסור לקיימן כלל אפילו בחוץ לארץ ובזמן הזה^ח, לשיטתו בפ"א מהלכות מילה^ט ובפ' י"ד מהל' איסורי ביאה^י. וגם הראב"ד לא פליג שם אלא אם קיבל עליו ז' מצות בזמן הזה שאין היובל נוהג, אבל אם לא קיבל עליו לא פליג על הרמב"ם בפ"א מהל' מילה אלא על מ"ש שם יהרג מיד, אלא ימכר מיד. ודלא כרמ"א ביו"ד סי' רס"ז ס"ד בהג"ה שסתם כהמרדכי^יא והטור. וע"ש בדרישה^יב דהב"י לא גריס הכי בטור, ודעתו בש"ע לפסוק כהרמב"ם, אלא דלא דק במ"ש בשם הראב"ד. וע"ש בש"ך^יג שתמה על רמ"א.