ו

ולכאורה יש ראי' דט"ה אינו ממון, ומדברי השאגת אריה למדתיו והוא דמהסוגיא דפסחי' דמ"ו ב' מוכח דטובת הנאה גריעא לענין ממון מדבר הגורם לממון, דהא אף רבנן דפליגי על ר"ש וס"ל דהג"ל לאו כממון דמי אעפ"כ לענין בל יראה עוברי' על חמץ של עוכומ"ז שקבל הישראל אחריות עליו אע"פ שאינו אצל הישראל רק דהג"ל, דנפקא לן מלא ימצא כדאיתא פ"ק דפסחים דף ה' סע"ב, ולפי האיכא דאמרי בגמרא שם י"ל דקבלת אחריות גריעא אפילו מדהג"ל משום כיון דאיתא הדר בעיניה, ואעפ"כ עובר עליו בב"י וב"י, ואילו לענין טובת הנאה אמרי' דמ"ו דהוי פלוגתא אם ט"ה כממון דמי או לא, וקשה הא אפילו לאו כממון דמי יעבור עליו בב"י וב"י כמו שעובר על דהג"ל אע"ג דלאו כממון דמי, אעכצ"ל דאם לאו כממון דמי גרע מדהג"ל א"כ י"ל דגם למ"ד כממון דמי לא עדיף מדהג"ל. ויש לדחות דנהי דלמ"ד לאו כממון דמי מוכרחי' אנו לומר דגרע טובא מדהג"ל מ"מ למ"ד כממון דמי י"ל דעדיף מדהג"ל דלאו כממון דמי, רק הש"א פי' דגם למ"ד ט"ה כממון דמי היינו רק לענין ב"י וב"י ומשום דעוברי' אף על דהג"ל, אך על סברא זו אין להעמיד יסוד, דפשטא דגמ' משמע דלמ"ד כממון דמי היינו לכל מילי, רק לכאורה נ' דגבי חמץ יש לפסוק דט"ה ממון כיון דשם גם דהג"ל כממון דמי, וגם בנדרים אסור ט"ה, וגבי קדושין יש לצדד ולהקל כפשטא דסוגיא שם, ומ"מ צ"ע כיון דר"ח ושאילתות מחמירים והביאום הרשב"א והרא"ש והר"ן, וגבי קנין אג"ק וחליפין י"ל ג"כ כהש"ך סי' ר"ג:

(קיצור. קצת נטי' דגבי חמץ י"ל כמ"ד ט"ה ממון, וגם בנדרים אסור, וגם לענין קנין אג"ק וחליפין י"ל כן, וגבי קדושין י"ל דהוי ספק):