ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות ראש השנה (סי' תקפב-תרג)תר ביצה שנולדה בראש השנה וסדר הקידוש

תר ביצה שנולדה בראש השנה וסדר הקידוש

במקור חיפוש חדש

ובו ז' סעיפים

יום שני של ראש השנה – אף בארץ ישראל

א אף⁷⁰⁷ בני ארץ ישראל עושין שני ימים ראש השנה⁷⁰⁸. לפי שמה שהן אין עושין שאר מועדות אלא יום אחד, הטעם משום שאנו בקיאין בחשבון קביעות החדשים, ואנו יודעים יום שראוי לקבוע החודש ולמנות ממנו המועדות. ואף בני גולה אין עושין שני ימים אלא משום שהם צריכין לקיים מנהג אבותיהם, שהיו עושים שני ימים בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, שאין הדבר תלוי בחשבון כלל אלא בראיית הלבנה, ולא היו בני גולה יודעין יום שהוקבע בו החודש בירושלים, והיו עושין שני ימים מספק⁷⁰⁹. אבל בני ארץ ישראל הקרובים לירושלים לא היו עושין המועדות אלא יום אחד, לפי שהבית דין שבירושלים היו שולחים שלוחים להודיע להם יום שנקבע בו החודש⁷¹⁰ בניסן (ובסיון) ובתשרי⁷¹¹, ובכל המקומות הקרובים שהיו השלוחין מגיעין אליהם קודם יום טוב לא היו עושין אלא יום אחד. ולפיכך אף בניהם אחריהם עכשיו אינן צריכין לעשות שני ימים, כיון שאנו בקיאים בחשבון ויודעים יום שראוי לקבוע בו החודש ולמנות ממנו החודש⁷¹².

וזה הטעם לא שייך אלא בשאר מועדות חוץ מראש השנה, אבל בראש השנה אף בני ארץ ישראל צריכים לקיים מנהג אבותיהם שהיו עושין שני ימים בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, שלא היה הדבר תלוי בידיעת החשבון אלא בקביעות הבית דין שבירושלים על פי ראיית (העדים את) הלבנה. ואף על פי שהבית דין היו משלחין שלוחים להודיע לכל, מכל מקום בראש השנה שהוא יום טוב אין השלוחים יכולים לצאת⁷¹³ חוץ לתחום ⁷¹⁴ :

יו"ט שני בחוץ לארץ – מספק

ב ואף בגולה ראש השנה הוא חלוק משאר מועדות, ששאר מועדות אף אבותיהם לא היו עושין שני ימים אלא מחמת הספק, שלא היו יודעים יום שהוקבע בו החודש בארץ ישראל⁷¹⁵, וביצה שנולדה ביום ראשון מותרת ביום שני, שאם היום קודש למחר הוא חול, ואין בו איסור מוקצה ונולד⁷¹⁶, ואם למחר קדש, היום חול, וכבר הוכנה הביצה מערב יום טוב⁷¹⁷. ולפיכך אף בניהם אחריהם היודעים בקביעות החודש ויודעים שיום ראשון הוא עיקר יום טוב ויום שני הוא גם כן יום טוב מדברי סופרים, אעפ"כ אין דין ביצה זו כדין ביצה שנולדה בשני ימים טובים הסמוכים זה לזה, כגון שבת ויום טוב, שאם נולדה בזה אסורה בזה, כמ"ש בסי' תקי"ג⁷¹⁸, דכיון שהן אין עושין שני ימים אלא מחמת מנהג אבותיהם, אין צריך להחמיר יותר מאבותיהם שהיה מותר להם מטעם שנתבאר⁷¹⁹:

יום שני של ראש השנה – קדושה אחת

ג אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אינו כן, אלא הן נחשבים כיום אחד ארוך, וקדושה אחת הן⁷²⁰, אף לבני ארץ ישראל, וביצה שנולדה בראשון, או דבר שנתלש מן המחובר בראשון, או דבר שניצד בראשון, כשם שאסור בו ביום משום מוקצה ונולד, כך אסור ביום שני, שהם כיום אחד ארוך⁷²¹. חוץ מלענין מת ביום שני, כמו שנתבאר בסי' תקכ"ו⁷²²:

ד ולמה הן נחשבין כיום אחד, והרי אנו בקיאין בקביעות החודש ואנו יודעין שראשון עיקר ⁷²³ . משום דאף הבית דין עצמן שהיו מקדשין על פי הראייה היו עושין לפעמים שני ימים⁷²⁴.

כיצד, בראשונה כשהגיע יום ל' באלול היו כל ישראל והבית דין נוהגין איסור מלאכה וקדושת היום מבערב, דשמא יבואו עדים למחר ויאמרו שראו הלבנה בלילה זו ויהיה היום ראש חודש תשרי והוא ראש השנה, ונמצא שהלילה הוא יום טוב. וביום היו הבית דין יושבין ומצפים לביאת עדים רואי הלבנה אולי יבואו, וכל שעה שיבואו ביום עד שתחשך היו מקדשין את החודש אותו היום, והיה ראש השנה בו ביום, ומאותו יום והלאה מונין ליום הכיפורים ולסוכות. והיו תמיד רגילין לבוא קודם זמן מנחה, דהיינו זמן הקרבת תמיד של בין הערבים. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד אחר המנחה, והקריבו התמיד ונתקלקלו הלוים בשיר, ואמרו שיר של חול, שהיו סבורים שלא יבואו העדים עוד היום, וכשבאו נמצא היום למפרע קודש. ומאותו היום והלאה התקינו חכמים שלא יהיו הבית דין מקבלין את העדים אלא עד המנחה, וכשיבואו לאחר המנחה יהיה אותו היום מן חודש העבר למנות אותו יום ל' של אלול, ולמנות ליום הכיפורים ולסוכות מיום המחרת⁷²⁵. שיש כח ביד בית דין לעשות דבר זה, שנאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם, אתם כתיב בלא וא"ו, אתם אפילו מזידין⁷²⁶.

ומכל מקום אע"פ שאין מונין למועדות מיום זה, וכחול הוא חשוב, ויום טוב יהיה למחר, אעפ"כ לא היו מזלזלים בו, והיו גומרים אותו באיסורו בקדושת יום טוב עד הלילה מדברי סופרים, כיון שמן הדין היה הוא ראוי להיות יום טוב מן התורה, אלא שניתן רשות לבית דין לדחות. ולמחר עושין יום טוב וראש השנה של תורה⁷²⁷.

ואלו שני הימים הן קדושה אחת וכיום אחד ארוך, ושניהם נקראים יום טוב של ראש השנה, יום ראשון מדברי סופרים ויום שני מדברי תורה⁷²⁸.

והמקומות שהן חוץ לתחום של ירושלים⁷²⁹ היו צריכין לעשות שני ימים ראש השנה בכל שנה ושנה, דשמא יבואו עדים אחר המנחה ונמצא ששני הימים הן קודש, וכיום אחד הן חשובים ⁷³⁰ , שהרי קדושה אחת עליהם⁷³¹, דהיינו קדושת ראש השנה. ואחר יום טוב כשהיו השלוחין יוצאין והיו מודיעים לכל בני ארץ ישראל יום שהוקבע בו החודש, והיו הכל מונין ממנו ליום הכיפורים ולסוכות.

וכך היה הדבר נוהג תמיד, עד שבטלו סנהדרין, ובטל קידוש החודש על פי הראיה והתחילו לקבוע החדשים על פי החשבון, ולפיכך הכל מונין מיום ראשון של ראש השנה ליום הכיפורים ולסוכות, לפי שעל פי החשבון אלול לעולם חסר⁷³². ואעפ"כ צריכין הן לקיים מנהג אבותיהם שהיו בזמן קידוש החודש על פי הראיה, והיו עושין שני ימים טובים של ראש השנה אף בארץ ישראל, והיו עושין אותו כיום אחד ארוך וקדושה אחת עליהן, וביצה שנולדה בזה אסורה בזה מטעם שנתבאר, שמא באו עדים אחר המנחה. לפיכך אף שאין טעם זה שייך לזמן שקובעין חדשים על פי החשבון, ולעולם יום ראשון הוא עיקר והוא יום טוב של תורה, מכל מקום אין לזלזל ביום שני ולהקל בו מה שלא היו מקילין בו אבותינו⁷³³:

שהחיינו ביום שני של ראש השנה

ה אף על פי שבכל יום טוב שני של גליות אומרים זמן בקידוש, כיון שעושין אותו מחמת הספק שהיה לאבותינו (בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה) שמא היום קודש ואתמול חול, אם כן לא נפטר בזמן של אתמול⁷³⁴. אבל בליל שני של ראש השנה, יש אומרים⁷³⁵ שאין אומרים זמן, כיון ששני הימים הן קדושה אחת וכיום אחד הן חשובין, אם כן נפטר בזמן של אתמול שהוא תחילת קדושת היום, ולמה יחזור לומר זמן באמצע. וכן ביום שני על השופר אין לומר זמן, שכבר נפטר בזמן שאמר אתמול על השופר.

אבל יש אומרים⁷³⁶ שצריך לומר זמן, בין בקידוש ליל שני בין על השופר, משום שמה שהן נחשבין כיום אחד ארוך אינו אלא מחמת מנהג אבותינו שהיו בזמן קידוש החודש על פי הראיה, והיו חוששין שמא באו עדים אחר המנחה ונמצא ששני הימים הן יום טוב אחד וקדושה אחת עליהם. וכיון שאבותינו היו מברכין זמן ביום שני, אף שהיו עושין אותן קדושה אחת וכיום אחד, שהרי אם באו עדים אחר המנחה עיקר היום טוב של תורה הוא למחר, ויום ראשון אינו אלא מדברי סופרים, וכחול הוא חשוב לגבי יום שני שבו הוקבע החודש⁷³⁷, לפיכך גם לנו יש לברך זמן בליל שני (אף בארץ ישראל), כמו שמברכין בכל יום טוב שני של גליות, כדי שלא לשנות ממנהג אבותינו:

ו והלכה כסברא האחרונה⁷³⁸. מכל מקום לכתחלה טוב שיוציא אדם את עצמו מידי ספק ברכה, וילבוש מלבוש חדש⁷³⁹ בענין שצריך לברך עליו שהחיינו בשעת הלבישה⁷⁴⁰, כמ"ש בסי' רכ"ג⁷⁴¹, או יקח פרי חדש ויניחנו לפניו בעת הקידוש, ויברך שהחיינו ויהא דעתו גם על המלבוש או על הפרי ⁷⁴² .

ואם יש לו תירוש חדש, לא יקדש עליו כדי לברך עליו שהחיינו, דמצוה מן המובחר לקדש על יין ישן, כמ"ש בסי' רע"ב⁷⁴³, אלא יקדש על הישן, ויניח התירוש לפניו, וכשיגיע לשהחיינו יקח הכוס של תירוש בידו⁷⁴⁴ או יתן עיניו בו⁷⁴⁵, ויברך שהחיינו, וישתה הכוס של יין ישן.

ואם אין לו בגד חדש ופרי חדש, עם כל זה יברך שהחיינו ⁷⁴⁶ , שהעיקר כסברא האחרונה:

ז וכן בתקיעת שופר של יום שני, לכתחלה ילבש התוקע בגד חדש⁷⁴⁷ ויהיה עליו בשעת ברכת שהחיינו.

(ומנהג ספרד שלא לברך שהחיינו).

ואם חל יום ראשון בשבת, שלא תקעו בשופר, אינו צריך ללבוש בגד חדש בשעת תקיעות יום שני, כיון שלא בירך עדיין שהחיינו על השופר⁷⁴⁸:

הערות

707. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) יום שני של ראש השנה – אף בארץ ישראל (ס"א). (ב) יום טוב שני בחוץ לארץ – מספק (ס"ב). (ג) יום שני של ראש השנה – קדושה אחת (ס"ג-ד). (ד) שהחיינו ביום שני של ראש השנה (ס"ה-ז).
708. רי"ף ביצה ג, א (דבני ארץ ישראל צריכי למעבד שני ימים טובים של ראש השנה). רמב"ם הל' יום טוב פ"א הכ"א (אין עושין בני ארץ ישראל שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד), והלכות קדוש החדש פ"ה ה"ח (התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים, בזמן הזה שקובעין על החשבון). רא"ש ביצה פ"א סי' ד (דבני ארץ ישראל צריכין למיעבד שני ימים טובים של ראש השנה ... ורבינו אפרים תלמידו נחלק עליו ... ונראה לי כדברי הרב אלפס). שו"ע סי' תרא ס"ב (אף בארץ ישראל עושים ראש השנה שני ימים).
709. ביצה ד, ב (השתא דידעינן בקביעא דירחא, מאי טעמא עבדינן תרי יומי. משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם). רמב"ם הל' קדוש החודש שם ה"ד (כשהיתה סנהדרין קיימת והיו קובעין על הראייה, היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי עושין ימים טובים יום אחד בלבד, ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהם היו עושים שני ימים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החדש), וה"ה (בזמן הזה שאין שם סנהדרין, ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה ... תקנת חכמים הוא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם).
710. משנה כב, ב (התקינו שיהו שלוחין יוצאין). רמב"ם שם פ"ג ה"ח (התקינו שיהו שלוחים יוצאין ומודיעין לרבים).
711. משנה יח, סוע"א (על ששה חדשים השלוחין יוצאין, על ניסן מפני הפסח ... על תשרי מפני תקנת המועדות). רמב"ם שם ה"ט (על ששה חדשים היו שלוחים יוצאין. על ניסן מפני הפסח ... ועל תשרי מפני תקנת המועדות). ולענין סיון, כתב בקונטרס השלחן שהוא ט"ס, שהרי שבועות תלוי בספירת העומר, כדלעיל סי' תצד ס"א (חג השבועות שהוא יום חמשים לעומר). וכן הוא בתוס' יח, א ד"ה על ניסן מפני הפסח (אבל על סיון מפני עצרת לא צריך, דבעומר הדבר תלוי).
712. רש"י ביצה שם ד"ה ועבדי (והאידנא נמי, היכא דמטו שלוחין קודם יום טוב, עבדי חד יומא). רמב"ם שם ה"ה (בזמן הזה שאין שם סנהדרין, ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד, אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ, כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין, אבל תקנת חכמים הוא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם), וה"ו (ובני ארץ ישראל בזמן הזה עושין יום אחד כמנהגן, שמעולם לא עשו שני ימים).
713. רמב"ם שם ה"ז (יום טוב של ראש השנה, בזמן שהיו קובעין על הראייה היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החדש, שאין השלוחין יוצאין ביום טוב). רא"ש ביצה פ"א סי' ד (כדאמרינן בשני ימים טובים של גליות הזהרו במנהג אבותינו, דלמא גזרי גזירה ואתי לקלקולי, וזה הטעם עצמו שייך למימר בשני ימים טובים של ראש השנה בארץ ישראל).
714. רא"ש שם בשם רב האי (ששאל רבינו נסים גאון את רב האי גאון ז"ל, למה אמר אדונינו שבני ארץ ישראל תופסין ראש השנה שני ימים ... והשיב, בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה אין מקום הוועד עושין אלא יום אחד, אבל חוץ לתחום, אותו מקום נוהגין ב' ימים). לבוש ס"א (והמקומות שהיו רחוקים מירושלים היו צריכין לעשות בכל שנה שני ימים טובים). וכן הוא לקמן ס"ד (והמקומות שהן חוץ לתחום של ירושלים היו צריכין לעשות שני ימים ראש השנה בכל שנה ושנה).
715. רש"י ביצה ד, ב ד"ה של גלויות (שאין עושין אותו אלא בני גליות הרחוקים מבית דין, ואין השלוחין יכולין להגיע אצלם מראש חדש עד יום טוב להודיעם באיזה יום נקבע החודש אם ביום שלשים אם ביום שלשים ואחד, ועושין ב' ימים יום טוב מספק). רמב"ם שם ה"ד (ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהם היו עושים שני ימים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החדש).
716. מוקצה – בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ונולד – בתרנגולת העומדת לאכילה (ראה לעיל סי' תקיג ס"ב).
717. רב ב גמרא שם (שני ימים טובים של גליות, רב אמר נולדה בזה מותרת בזה), ופרש"י (דחד מינייהו חול הוא, וממה נפשך שריא). טור ושו"ע סי' תקיג ס"ה (אם נולדה ביום טוב ראשון מותרת ביום טוב שני, בשני ימים טובים של גליות). לבוש שם ס"ה (נולדה ביום טוב ראשון של גליות מותרת ביום טוב שני, ממה נפשך, שהרי מספק אנו עושין שני ימים, וחד מנייהו חול הוא). וכן הוא לעיל שם ס"ח ( נולדה ביום טוב ראשון, מותרת בליל יום טוב שני של גליות מיד, שהרי ממה נפשך אחד מהן הוא חול) .
718. סעיף ט ( שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בראשון אסורה אף בשני עד הערב, לפי שעל ידי לידה זו היא מוכנת לאכילה, שיותר טובה היא לאכילה ביצה שנולדה ויצאה לאויר העולם מביצה הנמצאת במעי תרנגולת השחוטה, וכבר נתבאר שאין יום טוב מכין לשבת ולא שבת ליום טוב ).
719. ר"ן ביצה ט, רע"ב (דכיון דהשתא לא עבדינן להו אלא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, לית לן לאחמורי טפי מינייהו, וכיון דאינהו הוו מצו מתנו, אנן נמי מתנינן). הובא ב"י סי' תקכח. שו"ת רשב"א ח"ד סי' קמא (דלא חמירא לדידן דידעינן בקביעא דירחא, ממאן דלא ידע), וסי' רסג. ומכל מקום יש להם דין ודאי לענין ספק מוקצה ביום טוב שני, כדלעיל סי' תקטו ס"ד ( ואע"פ שיום טוב שני של גליות אינו אלא מחמת ספק, ונמצא שיש כאן ב' ספיקות להקל. מכל מקום כיון שכבר הנהיגו חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים, הרי הוא כודאי של דבריהם, לענין זה, שלא להתיר בו ספק מוקצה), ושם נסמן (הערה ע).
720. רש"י ביצה ד, סוע"ב ד"ה אסורה בזה (שהם ודאי חוק קבוע להיות כיום ארוך מדרבנן, שמתחילה לא מחמת ספק התחילו לעשותן). שם ה, א ד"ה עד המנחה (והרי קדושתו אחת, ואין כאן לומר ממה נפשך חד מינייהו חול, דשמא אין כאן חול אלא שניהם קדש). רמב"ם הל' יום טוב פ"א הכ"ד (במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות, אבל שני ימים של ראש השנה, קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים). לבוש ריש ס"א (אבל ראש השנה אינו כן, אלא שניהם נחשבים כיום ארוך וכקדושה אחת).
721. גמרא שם ד, סוע"ב (שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה). טור ושו"ע ס"א (ביצה שנולדה ביום טוב הראשון, וכן מה שנצוד בו, וכן מה שנתלש בו, אסור בשני). וכן הוא לעיל סי' תקיג ס"ח ( אבל שני ימים טובים של ראש השנה, נולדה בראשון אסורה אף בשני, מפני ששני הימים הן קודש, וכיום אחד ארוך הן חשובים). סי' תקטו ס"ו ( אבל אם הוא יום טוב שני של ראש השנה ... נתלש וניצוד ביום טוב ראשון, אסור באכילה ובטלטול גם בשני עד הערב, לפי ששני הימים הן קדושה אחת וכיום אחד ארוך הן).
722. ס"ו ( ביום טוב שני, אפילו יום טוב שני של ראש השנה, כיון שאינו אלא מדבריהם, הרי הוא כחול לענין קבורת המת) . וכן הוא לעיל סי' תצו ס"ה ( יום טוב שני של ראש השנה, שאין חילוק בינו ליום ראשון אלא לענין מת בלבד, כמ"ש בסימן תקכ"ו ).
723. ואם כן הי' צריך להיות דינו כשאר ימים טובים, שאף שבקיאין בקביעות החודש, מכל מקום מנהג אבותינו בידינו, ש"לא היו עושין שני ימים אלא מחמת הספק ... וביצה שנולדה ביום ראשון מותרת ביום שני" (כדלעיל ס"ב).
724. שלא הי' זה מטעם ספק. ולכן בני ארץ ישראל שמחוץ לתחום ירושלים (שלא הגיעו אליהם שלוחי בית דין, להודיע להם אם קדשו החודש) היו עושין תמיד שני ימים, מטעם שמא עשו בית דין שני הימים קודש (שאין לזה דין ספק, אלא ודאי). ומנהג אבותינו (שבארץ ישראל, חוץ לתחום ירושלים) בידינו, כדלקמן בסוף הסעיף.
725. משנה ל, ב (בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ונתקלקלו הלוים בשיר, התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה), ופירש רש"י (בראש השנה קאי, דמשחשכה לילי עשרים ותשעה נהגו בו קודש, שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו בית דין, ונמצא שהלילה הזה ליל יום טוב הוא, וכן למחר כל היום עד המנחה. ואם באו עדים קודם המנחה, בית דין מקדשים את החדש, ונודע שיפה נהגו בו קודש. ואם מן המנחה ולמעלה באו ... אין בית דין מקבלין אותן לקדשו היום, ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר). גמרא שם (שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערבים). לבוש ס"א (והיו תמיד רגילין לבא העדים קודם זמן המנחה, פעם אחת נשתהו העדים עד אחר המנחה, והקריבו התמיד של בין הערביים, ונתקלקלו הלוים בשיר ואמרו שיר של חול, שהיו סבורים שלא יבואו העדים עוד היום, וכשבאו נמצא קודש, והיה הדבר נראה כזלזול יום טוב, ומאותו יום והלאה התקינו שלא יהיו מקבלים את העדים אלא עד המנחה, וכשבאו לאחר מכאן, יהיה אותו היום מעובר למנות יום זה יום שלשים של אלול, ולמנות ליום הכיפורים ולסוכות מיום המחרת). וראה לקוטי שיחות ח"ט ע' 188 הערה 31. שלחן המלך ח"ב ע' רג-רה.
726. אמור כג, ב. כג, ד. כג, לז. ברייתא כה, א (אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין), ופרש"י (אתם אתם אתם, שלשה זמנין כתיב אשר תקראו אותם בפרשת שור או כשב, וקרי ביה תקראו אתם). לבוש שם (שיש כח ביד בית דין לעשות זה, דכתיב אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם, אתם כתיב, אתם אפילו מוטעים, אתם אפילו מזידין וכו'). וראה התוועדויות תש"נ ח"ב ע' 182 בהערה. שלחן המלך ח"ב ע' רג הערה 3.
727. משנה שם (ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש), ופרש"י (ואם מן המנחה ולמעלה באו, אע"פ שאין בית דין מקבלין אותן לקדשו היום, ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר, אעפ"כ גומרים אותו בקדושה ואסור במלאכה). לבוש שם (מיהו אף על פי שאין מונין למועדים מיום זה, וכחול הוא חשוב ויום טוב יהיה למחרת, מכל מקום לא היו מזלזלים בו, שהרי מן הדין היה ראוי הוא להיות יום טוב מן התורה, אלא שנתן רשות לבית דין לדחותו, לפיכך היו גומרים אותו באיסורו ובקדושתו עד הלילה מדרבנן, ולמחר עושין ראש השנה ויום טוב דאורייתא).
728. והיינו שמטעם הנ"ל תקנו חכמים שב' ימי ראש השנה יהיו שניהם קודש ונחשבין כיום ארוך, כדאמרינן ביצה ד, סוע"ב (שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה (שהם ודאי חוק קבוע להיות כיום ארוך מדרבנן שמתחילה לא מחמת ספק התחילו לעשותן, רש"י), דתנן, בראשונה ... ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש (אע"פ שאין מונין למועדות מהיום, לא מזלזלינן ביה בהאי שלשים, אלא גומרין אותו באיסורו, כאשר הוזהרו עד המנחה ממלאכה כן נוהגין וגומרין אותו בקדושתו. אלמא תחילת עשייה שני ימים לראש השנה אפילו בבית דין הוה, ולא מספק, שהרי ודאי שיום טוב למחר ואעפ"כ תקנו לעשותו, שמע מינה חק חכמים ומצותן היה לעשותן בבאו עדים אחר המנחה, רש"י)). לבוש ס"א (והטעם משום דאף בזמן בית דין שהיו מקדשין על פי הראייה היו עושין לפעמים יום טוב ראש השנה שני ימים, כיצד, בראשונה ... הלכך החזיקו שניהם לקדושה אחת וכיום ארוך). מ"א סי' תרא סק"א (שאף הבית דין עשו ב' ימים).
729. כדלעיל סוף ס"א (בראש השנה שהוא יום טוב אין השלוחים יכולים לצאת חוץ לתחום), ושם נסמן (הערה 8 ).
730. שהם שני פרטים: (א) "ששני הימים הן קודש" (לא כמו שאר ימים טובים, ששני הימים נחשבים ספק), וכן הוא לעיל סי' תקיג ס"ח (מפני ששני הימים הן קודש), ובסי' תקטו ס"א (וכן הדין בשני ימים טובים של ראש השנה, ששני הימים הן קדושים בודאי כמ"ש בסי' ת"ר). ומטעם זה נתבאר לעיל סי' תקכז סכ"ב ( בשני ימים טובים של ראש השנה, אע"פ שנזכר ביום ראשון, אי אפשר לו לערב בתנאי, לפי שאין כאן ספק חול, ששני הימים הן קדושים בודאי, והן כיום אחד ארוך) , ו לעיל סי' שצג ס"א ( בב' ימים טובים של ראש השנה אינו יכול לערב על תנאי, מפני שהם כיום אחד ארוך). שבשתי הלכות אלו "אינו יכול לערב על תנאי", אף בלא טעם "כיום אחד ארוך", כיון "ששני הימים הן קדושים בודאי". (ב) "כיום אחד הן חשובים". ומטעם זה נפסק בשו"ע סי' תטז ס"א (יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, או שני ימים טובים של גליות, יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות ... אבל בשני ימים טובים של ראש השנה הרי הן כיום אחד, ואינו מערב לשני ימים אלא לרוח אחת). ושם ס"ב (המערב לשני ימים טובים של גליות, או לשבת ויום טוב, אף על פי שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים, צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל הראשון ובליל ב' כל בין השמשות), ובמ"א שם ס"ק א (אבל בראש השנה, אפילו נאכל בראשון יצא בשני, דקדושה אחת הן אפילו לקולא). ולענין נולד או נתלש או ניצוד בראשון אסור בשני, דינו לפום ריהטא כמו שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, שאסור באכילה ובטלטול ביום השני מטעם ש"אין יום טוב מכין לשבת", כדלעיל סי' תקיג ס"ט (שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בראשון אסורה אף בשני עד הערב, לפי שעל ידי לידה זו היא מוכנת לאכילה ... וכבר נתבאר שאין יום טוב מכין לשבת ולא שבת ליום טוב). וכך גם בראש השנה "ששני הימים הן קודש", ואם כן אסורה הכנה מיום ראשון לשני, כדלעיל סי' תקג ס"ג ( להדיח כלים וכיוצא בזה אסור ... לצורך יום טוב שני של ראש השנה), ו סי' תקטו ס"ז (נתלש וניצוד ביום טוב ... אסור באכילה ובטלטול גם בשבת שלאחריו, לפי שעל ידי תלישה זו או צידה זו הן מוכנין לאכילה, ואין יום טוב מכין לשבת), וס"ח (נמצא שעל ידי הציד שבשבת הותר לאכילה ביום טוב, והרי זה דומה כאילו שבת הכינה ליום טוב). אמנם אנן קיי"ל שאין לאסור בכל אלה משום הכנה, אלא משום שחשובים כיום אחד ארוך, כדלעיל סי' תקא סי"ח (יום טוב שחל להיות אחר שבת אסור להדליק ביום טוב שיורי הלפידים והפתילות שנדלקו וכבו בשבת ... שהכבייה שנכבו בשבת היא מכשרת ומכינה אותם להדלקה ביום טוב, ואין שבת מכינה ליום טוב ... אבל יום טוב שני שחל בשני בשבת וממנו ואילך מותר ... ואפילו ביום טוב שני של ראש השנה מותר להדליק ממה נפשך ... אם שניהם קדושים, אם כן הרי הן קדושה אחת, שהרי כיום אחד ארוך הן חשובים, ואין שייך כאן איסור הכנה מיום טוב לחבירו כיון שהן יום אחד). והיינו שכיון שהם יום אחד, אין לאסור משום הכנה, שהרי זה כאילו יום הראשון לעצמו הכין. ודעת הטור וסיעתו נתבארה בקונטרס אחרון שם ס"ק ב (הנה הטור אוסר גם בזה ... דקדושה אחת הן להחמיר, אבל לא להקל), כמבואר ב יש"ש פ"א סי' ג (דלהחמיר אמרינן [קדושה אחת] הן, ולא להקל, אלא אמרינן שתי קדושות הן, כמו שבת ויום טוב. ולא דמי לשני ימים טובים של גליות, דאחד קודש ואחד חול ושרי ממה נפשך בשני, אבל הכא כולן קדושים הם. ולעניין הכנה אמרינן שתי קדושות). ואנן לא קיי"ל כדעת הטור, כדמסיים בקונטרס אחרון שם (והנה אנן לא קיי"ל כסברא זו, שהרי בסי' תי"ו פסק השו"ע וכל האחרונים כהרמב"ם והרשב"א ומגיד משנה דאפילו להקל הן קדושה אחת ). נמצא שלדעת הטור וסיעתו, מה שנולד או נתלש או ניצוד בראשון של ראש השנה אסור בשני, הוא מטעם הכנה כנ"ל (דקדושה אחת הן להחמיר אבל לא להקל). אבל לדידן לא נאסר בכל אלה משום הכנה. והטעם שאסור הוא כיון שחשובים כיום אחד ארוך, וכיון שהוקצה לבין השמשות של יום הראשון, נאסר לשני הימים של ראש השנה, וכדלעיל סעיף הקודם (ביצה שנולדה בראשון, או דבר שנתלש מן המחובר בראשון, או דבר שניצד בראשון, כשם שאסור בו ביום משום מוקצה ונולד, כך אסור ביום שני, שהם כיום אחד ארוך). וכל זה הוא בניצוד בראשון, או פירות שנשרו בראשון, או ביצה שנולדה בראשון, שכיון שהוקצו לראשון הוקצו גם לשני. אבל בשיורי הלפידים והפתילות, שאינן מוקצה ביום טוב ראשון, אין איסור להדליקן ביום טוב שני של ראש השנה.
731. רש"י ביצה שם (והרחוקים יש עליהם לעשותן בכל שנה שמא יבאו עדים אחר המנחה, והרי קדושתו אחת, ואין כאן לומר ממה נפשך חד מינייהו חול, דשמא אין כאן חול אלא שניהם קדש). לבוש שם (והמקומות שהיו רחוקים מירושלים היו צריכין לעשות בכל שנה שני ימים טובים, דשמא יבואו העדים אחר המנחה, לפיכך קדושתן הוא קדושה אחת מחוק חכמים ומצותם שנתנה להם התורה, ואין שייך לומר כאן ממה נפשך חד מינייהו חול, דשמא אין כאן חול אלא שניהם קודש).
732. רמב"ם שם פ"ח ה"ה (סדר החדשים המלאים והחסרים ... אלול חסר). טור סי' תכח (וזה סדר החדשים ... אלול חסר).
733. שזהו ההפרש בין שני ימים טובים של גלויות, שאנו צריכים לקיים מנהג אבותינו בחוץ לארץ שהיו עושים שני הימים מספק, לבין שני ימי ראש השנה, שאנו צריכים לקיים מנהג אבותינו שהיו עושים שני הימים מטעם שמא באו עדים אחר המנחה, והיו עושין שני הימים ודאי, וכיום אחד ארוך.
734. כדלעיל סי' תצ ס"א (בכל יום טוב שני של גליות מתפללין כסדר התפלה של יום ראשון, וכן צריך לומר קידוש היום, ושהחיינו).
735. הגאונים, ורבותיו של רש"י, במחזור ויטרי סי' שכ (ורבותיו חלוקים עליו. וטעמם שמעתי מפי מורי, בשני ימים טובים של גלויות שהן משום ספק, דשתי קדושות הן, או[מרים] זמן בשניהם, שמא יום ראשון חול והשני קודש. אבל בשני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת, כחד יומא אריכא דמי, ולא אמרינן זמן כי אם בראשון). הובא ברא"ש פ"ד סי' יד מ, א (ולענין זמן בליל שני, כתב רש"י בתשובה, רבותינו אמרו שאין אומרים אלא ביום ראשון, לפי שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דמי, מה שאין כן בשני ימים טובים של גליות, שהן משום ספק ושתי קדושות הם, ואומר זמן בשניהם ... והגאונים כתבו שאין לומר זמן בשני, לא בקידוש ולא בשופר. וכן כתב רבינו יצחק בר יהודה). הגהות מיימוניות הל' שבת פכ"ט הכ"ג אות ז (ושאר כל הגאונים סבירא להו דאין אומרים זמן ביום טוב שני, לא שנא בקידושא לא שנא בתקיעה). וראה לקוטי שיחות חל"ז ע' 17 בהערה.
736. רש"י בתשובתו במחזור ויטרי שם (ולומר זמן ביום טוב שני של ראש השנה, נוהגין אנו במקומינו ובכל המקומות שעברתי בהם ... מה נפשך, אי ספיקא הוא, אמרינן זמן כשל גליות. ואי אמנהגא דבית דין סמכינן, שהיו נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, אומרים זמן, דהא מיום שני היו מונין תיקון המועדות והוא עיקר ראש השנה, וצריך לומר בו זמן. וכן הלכה. שלמה בר' יצחק), ו רשב"ם, הובאו ב רא"ש שם (ולענין זמן בליל שני, כתב רש"י בתשובה ... וכן הלכה ע"כ. וכן כתב רשב"ם בשם רש"י זקנו. וכן מסתבר טעמא. הלכך יש לומר זמן גם ביום שני. ... ובעל העיטור כתב כרש"י. וכן השיב רבינו משולם בר קלונימוס ז"ל), ובהגהות מיימוניות שם (וכ"כ בתשובות רשב"ם, שאומר בשם זקנו רש"י נ"ע, וכתב מסתברא טעמא דזקני, דאע"ג דקדושה אחת היא, עיקר קדושה היא ביום טוב שני שלא מספק, אבל יום טוב ראשון מספיקא עבדינא ליה, דשמא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין שניהם קודש אפילו בזמן הבית, הילכך הואיל ומשם אנו למידין, יש לנו לומר זמן בשני). טור ושו"ע ס"ב (יאמר שהחיינו). רמ"א ס"ג (ויש אומרים לאומרו אפילו אם חל יום ראשון בחול, וכן המנהג במדינות אלו).
737. כדלעיל ס"ד.
738. שו"ע שם.
739. מהר"ם מרוטנבורג בתשב"ץ סי' קכ (מברך שהחיינו בשני הימים קודם התקיעה ובשתי הלילות בקידוש. אמנם הוא רגיל להמתין מלשתות יין חדש עד ליל שני של ראש השנה, ומברך שהחיינו לאפוקי נפשיה מפלוגתא, כי יש גדולים שאמרו שאין לברך זמן ביום שני). הובא ברא"ש שם (וטוב שיקח אדם פרי חדש ויניחנו לפניו ויברך שהחיינו ויהיה דעתו על הפרי, ויצא ידי ספק, וכן היה אומר רבינו מאיר ז"ל), והגהות מיימוניות שם (והנה מהר"מ מברך זמן גם ביום טוב שני כרבותינו דלעיל, וכדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא מכוין בכל יכלתו שיהא לו באותה שעה מלבוש חדש או יין חדש כשמקדש, שעתה צריך לברך עליו זמן בלאו הכי, ובתקיעתו הנהיג בהדיא לברך זמן גם בשני). טור ושו"ע ורמ"א ס"ב (בקידוש ליל שני (ילבש בגד חדש או) מניח פרי חדש ואומר שהחיינו).
740. מ"א סק"א (בגד חדש, צ"ע, דבסי' רכ"ג ס"ד פסק בשעת הקנין יש לברך. ויש לומר דהתם מיירי כשקנה מלבוש מוכן, אז השמחה כשקנאו).
741. בשו"ע שם ס"ד (בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא על ידי שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן). סדר ברה"נ פי"ב ה"ד (וכל מקום שמברך שהחיינו או הטוב והמטיב על בגדים חדשים, מברך מיד בשעת הקנין, שאין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנייתם. והוא שקנה בגד תפור ומתוקן, אבל אם צריך לתפרו, יש אומרים שלא לברך בשעת הקנין אלא אחר שלבשו).
742. טור ולבוש ס"ג (מי שאפשר לו יחזור אחר פרי חדש ... ויהא בידו או לפניו בשעת הקידוש, ויהא דעתו עליו בשעת ברכת הזמן, ויצא מידי ספק). וכן הוא בפסקי הסידור (בליל שני של ראש השנה נוהגין להניח פרי חדש בפני המקדש, ויתן עיניו בו, ויאמר שהחיינו). וראה פסקי הסידור (נאה) אות קעח. כאן ובסדור לא נתפרש מתי יש לאכול הפרי החדש. וב אגרות קודש ח"ג אגרת תקמד (אכילת התפוח בליל א' דראש השנה – הוא בתחלת הסעודה, אחרי אכילת המוציא, ואכילת הפרי החדש. בליל ב' קודם נטילת ידים לסעודה ... והחילוק פשוט: אכילת התפוח (וגם לולא הטבול בדבש) כיון שאין נפקא מינה, טוב יותר שתהי' אחר נטילת ידים, כדי לסמוך הקידוש לסעודה עד כמה שאפשר, אכילת הפרי חדש קודם נטילת ידים – כדי לסומכה לברכת שהחיינו דקאי עליו). וראה גם ס' המנהגים חב"ד ע' 56. ובאמת אינו הכרח גמור לסומכו לברכת שהחיינו שבקידוש, כמבואר בסדר ברכת הנהנין פי"א סי"ב (הרואה פרי חדש שמתחדש משנה לשנה ... ונהנה בראייתו, מברך שהחיינו אפילו רואהו ביד חבירו או על האילן). הרי שכבר בעת הקידוש יכול לברך שהחיינו על ראיית הפרי, אף אם אינו אוכלו עד אחרי נטילת ידים ותחלת הסעודה. והרי כן נוהגות הנשים, שרואות הפרי החדש בעת שמברכות שהחיינו על הנרות, אף שאינן אוכלות אותו עד אחרי תפלת ערבית וקידוש. אך מכל מקום עדיף ש"אכילת הפרי חדש קודם נטילת ידים – כדי לסומכה לברכת שהחיינו דקאי עליו". * ונוהגים לאכול מהפרי כשיעור, ולברך עליו ברכה אחרונה (ראה אוצר מנהגי חב"ד ע' פב). והטעם לזה הוא כמו בהמבדיל קודם הסעודה, שנתבאר לעיל סי' קעד ס"ו (המבדיל לפני הסעודה ... צריך לברך אחריו ברכה אחרונה לפני הסעודה אם שתה כשיעור). והיינו כיון שיין ההבדלה אינו חלק מהסעודה, ואינו נפטר בברכת המזון. וכן לענין כרפס נתבאר לעיל סי' תעג סי"ח (לא יאכל מהירקות כזית שלם, שלא יצטרך לברך אחריו בורא נפשות רבות). והיינו כיון שגם הכרפס אינו אוכל לצורך הסעודה, ואינו נפטר בברכת המזון. כמו כן גם הפרי חדש שבתחלת הסעודה, שאינו אוכל לצורך הסעודה, אלא לצורך ברכת שהחיינו, ואינו נפטר בברכת המזון. וכיון שרוצים לאכול כשיעור, על כרחך צריך לברך עליו תחלה ברכה אחרונה. ואם דעתו לאכול עוד פירות לקינוח בסוף הסעודה, ראה שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' ת.
743. סעיף ב (יין מגתו מקדשין עליו, וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום. ומכל מקום מצוה מן המובחר ביין ישן שהוא משובח יותר).
744. תשב "ץ שם (הוא רגיל להמתין מלשתות יין חדש עד ליל שני של ראש השנה ומברך שהחיינו). מנהגים (טירנא) ר"ה ע' ק (ובשעת שהחיינו יקח התירוש בידו, ושותה מן הישן ומן ה[תירו]ש). הובא בדרכי משה ס"ק א (וכתבו דאם יש לו תירוש חדש יקדש על יין ישן, וכשיגיע לשהחיינו יטול כוס של תירוש בידו). מ"א סק"א (אם יש לו תירוש חדש, יקדש על היין ישן, וכשיגיע לשהחיינו יטול התירוש בידו (ד"מ מנהגים). ואף על גב דמקדשין על תירוש, כמ"ש סי' ער"ב ס"ב, מכל מקום ישן מצוה מן המובחר).
745. מטה משה סי' תתכג (וכשיגיע לומר זמן, אז לוקח יין חדש בידו השני ומברך כך על שניהם … אכן מהר"י סג"ל הסכים בדרשתו ליתן עיניו בו ודיו). מ"א שם (ומטה משה כתב שאין צריך ליקח בידו אלא יתן עיניו בו). וכן הוא בפסקי הסדור (ויתן עינו בו ויאמר שהחיינו).
746. תשב"ץ שם (אמנם אפילו לא היה לו יין חדש מברך זמן). אגור סי' תתקכא (אבל אם אין משיג פרי חדש, אעפ"כ מברך זמן). שו"ע ורמ"א שם (ואם אין מצוי (בגד חדש או) פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו). וכן הוא בפסקי הסדור (ואם אין פרי חדש מצוי, מכל מקום יאמר שהחיינו).
747. מ"א סק"ג (וטוב ללבוש בגד חדש בשופר).
748. טור ושו"ע ס"ג (אם חל יום ראשון בשבת, אומרים שהחיינו בשופר ביום שני).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 12 עמודים.