תלא זמן בדיקת החמץ

הערות

1. 152. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) השבתת חמץ בזמן איסורו ולפניו (ס"א-ב). (ב) תקנת בדיקת וביעור חמץ (ס"ג-ד). (ג) זמן בדיקה ואיסור אכילה ולימוד (ס"ה-יא). * בקובץ יגדיל תורה (נ.י.) חוב' י (ראה מבוא שם) נדפסו תצלומי כתי"ק הרה"ק מהרי"ל של סימן זה, באיזה שינויי לשון ובהוספת מראי מקומות וציונים. כמה קטעים נוספים בכתי"ק הרה"ק מהרי"ל מסימן זה, נדפסו בתפארת יהודה קלמן ח"ב ע' 47 ואילך. עיקרי השינויים, וכן המראי מקומות וציונים, יועתקו לקמן בשוה"ג (באותיות מודגשות, כשאר המראי מקומות שבדפוס ראשון). * תוכן המשך הדברים בסעיפים שלפנינו (א-ה): (א) זמן איסור בל יראה ובל ימצא הוא שבעת ימים, מתחיל מליל ט"ו בניסן ואילך (שהוא תחלת זמן חיוב כרת באכילת חמץ, ותחלת זמן מצות אכילת מצה). (ב) זמן מצות ביעור חמץ של תשביתו, הוא מחצות יום י"ד בניסן ואילך (שהוא תחלת זמן הקרבת קרבן פסח, ותחלת זמן איסור אכילת חמץ). (ג) זמן ביטול והפקר חמץ מהתורה, הוא עד תחלת זמן איסור אכילת חמץ והנאתו, בחצות יום י"ד בניסן. (ד) מדברי חכמים שגם לפני זמן איסורו אין הביטול והפקר מועילים, אלא יחד עם בדיקת חמץ והוצאה מרשותו. (ה) זמן בדיקת חמץ הוא בליל י"ד אחר צאת הכוכבים, כשיש עדיין אור היום קצת.
2. 153. בא יב, יט. יג, ז.
3. 154. בכת"י נוסף כאן: "ואמרינן בגמרא דאתקיש השבתת שאור לאכילת מצה, דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל וגו', וכתיב בערב תאכלו מצות ". והיינו שזה שנאמר "שבעת ימים" אינו מתחיל בבוקר של ט"ו ניסן, כי אם "מליל ט"ו בניסן ואילך", כדילפינן בגמרא (ה, רע"א): "איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה, השבתת שאור לאכילת חמץ דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, ואכילת חמץ לאכילת מצה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות, וכתיב ביה במצה בערב תאכלו מצות". ובכת"י נוסף: " ואיתקיש השבתת שאור לאכילת חמץ שהוא בכרת, ואין אוכל חמץ חייב כרת אלא מליל ט"ו ואילך, אבל מו' שעות ולמעלה אינו עובר אלא בל"ת, ואין בו כרת, משום דאיתקוש אכילת חמץ (ושחייב עליו כרת) לאכילת מצה, וכתיב בערב תאכלו מצות". והיינו שאף שגם איסור אכילת חמץ מתחיל "בי"ד מחצות היום ולמעלה", כדלקמן ס"ב. מכל מקום עיקר הלימוד כאן הוא רק מחיוב כרת שבאכילת חמץ, שהרי זהו ההיקש המובא בגמרא (שם): "דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ". וחיוב כרת באכילת חמץ מתחיל "מליל ט"ו בניסן ואילך", כמבואר ברמב"ם (ריש הל' חמץ ומצה): "כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר ... חייב כרת". וכדלקמן (רס"י תמז): "מליל ט"ו ... שהחמירה בו תורה לענוש כרת". וזה שאין חייב כרת באכילת חמץ אלא מהלילה, למדים מההיקש של אכילת חמץ לאכילת מצה, שנאמר בו "בערב תאכל מצות". ומכל אלו למדים, שחיוב אכילת מצה, וחיוב כרת באכילת חמץ, ואיסור בל יראה ובל ימצא, מתחילים שלשתם מליל ט"ו בניסן. ואילו איסור אכילת חמץ (בלא חיוב כרת), וגם מצות עשה של תשביתו, מתחילים שניהם "מחצות יום י"ד ולמעלה" (כדלקמן בסמוך).
4. 155. רמב"ם במנין המצות שבריש הל' חמץ ומצה (שלא יראה חמץ כל שבעה. שלא ימצא חמץ כל שבעה). וכן הוא במנין המצות דלעיל (לפני סי' תכט) . סמ"ג. מגיד משנה פ"ג ה"ז (כתב בפתיחת הלכות אלו מצוה להשבית שאור בי"ד, שלא יראה חמץ כל שבעה ולא ימצא חמץ כל שבעה, הרי שבאר רבינו שבי"ד אין בו אלא מצות עשה של השבתה, וכל שבעה עובר בבל יראה ובל ימצא). פר"ח. ח"י סי' תלב ס"ק ד (דמדאורייתא אינו עובר בבל יראה עד הלילה), וסי' תמג ס"ק א (ומכל מקום אינו עובר בבל יראה ובל ימצא עד הלילה). ובכת"י נוסף גם: ראב"ד פ"ג ה"ח (אולי סובר זה המחבר, משש שעות ולמעלה בלא יראה ולא ימצא, ואינו כן, דשבעת ימים כתיב). מ"א סי' תמג ס"ק א (ומכל מקום אינו עובר בבל יראה עד הלילה). וחולקים על דעת הפוסקים, שאיסור בל יראה ובל ימצא הוא מחצות י"ד בניסן, כדלקמן סי' תלב קונטרס אחרון ס"ק א (שכתב הרא"ש דמשהגיע ז' איכא בל יראה דאורייתא ... אבל למ"ש הרמב"ם וראב"ד ומגיד משנה וכסף משנה ומ"א וחק יעקב דאינו עובר בבל יראה עד הלילה).
5. 156. תוס' ד, ב ד"ה מדאורייתא (דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק, שהוא משש שעות ולמעלה). רא"ש פ"א ס"י (תשביתו היינו שריפה, ולא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר). וכדלקמן רס"ב (השבתה שאמרה תורה ... מחצות היום י"ד ולמעלה). ולקמן סי' תמה ס"א (שמתחילת שעה ז' הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו ... מצות עשה של תורה). וחולקים על דעת הפוסקים, שגם ביטול בלב שקודם חצות יום י"ד בניסן, הוא ממצות תשביתו (ראה רש"י ד"ה בביטול בעלמא. רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ב ה"ב).
6. 157. מ"א סי' תמד ס"ק יא (ועשה דתשביתו חמיר טפי, שכל שעתא עובר עליו). והמקור לזה הוא במשנה (מט, א): "ההולך ... ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ... יחזור מיד". שהטעם לזה נתבאר לקמן (סי' תמד סט"ז): "אם לאחר שהגיע זמן הביעור נזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, שאז אינו יכול לבטלו ... חייב לחזור לביתו מיד כדי לבער החמץ מן העולם לגמרי ... שהרי כל רגע ורגע שאינו מבער החמץ הוא עובר על מצות עשה של תשביתו שאור מבתיכם". וכן הוא לקמן סי' תמה ס"א (שמתחילת שעה ז' הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה של תורה). ויתירה מזו נתבאר לקמן סי' תמד סט"ז (אין שום מצות עשה דוחה מצות עשה דהשבתת חמץ, שהרי כל רגע ורגע שאינו מבער החמץ הוא עובר על מצות עשה של תשביתו שאור מבתיכם, מה שאין כן בשאר כל מצות עשה). דהיינו שאפילו מצוות מילת בנו (כמבואר שם סט"ו: אם הוא הולך לדבר מצוה שזמנה כל היום, כגון למול את בנו), גם היא אינה דוחה מצות ביעור חמץ, כי כל רגע ורגע שאינו מבער עובר על מצות עשה של תשביתו. * הלכה זו שאם מוצאים חמץ בפסח צריך לשרפו מיד, ואם שוהה מעט קודם שיתעסק בביעור עובר על שהיה זו בבל יראה ובל ימצא, הובאה לקמן (סי' תלד ס"ו): "שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור, ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצא" (ויתבאר לקמן שם הערה 35). אמנם כאן מיירי "מחצות יום י"ד ואילך", "שאין אדם עובר על חמצו בבל יראה ובל ימצא אלא מליל ט"ו בניסן ואילך". ואין עליו אלא מצות "תשביתו". ולכאורה היה מקום לומר שבזה אינו עובר כלל אם משהה את החמץ ודעתו לבערו. שהרי כן הוא בכל שאר המצות, כמו בתקיעת שופר ונטילת לולב, שאין חיוב לקיים המצוה ברגע הראשון אלא יכול לקיימו במשך היום, כמבואר בשוע"ר (סי' תקפח ס"א): "וכל היום כשר לתקיעת שופר". וכמבואר לעיל סי' רמח בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (דאם כן בכל המצות שאין קבוע להם זמן נמי נימא הכי, דכל שעה שיש בידו לקיימן ואינו מקיימן עובר על צווי המחייבו לקיימן). ובפרט לפי המבואר לקמן (סי' תמו ס"ב): "ולא צותה תורה לבער החמץ בערב פסח מחצות היום ולמעלה אלא כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בתוך הפסח", ואם כן היה מקום לומר שהחיוב הוא שישבית את החמץ במשך היום של ערב פסח אחר חצות, ואין חיוב להשביתו מיד מכל מקום נפסק כאן שגם בשהיית מצוה זו של "תשביתו" "עובר ... בכל רגע ורגע שאינו מבער החמץ". ובהכרח לומר שיש כאן לימוד מיוחד, שהעשה של תשביתו חייב לקיים מיד, וכשאינו מבער מיד עובר בעשה (ולא כמו שאר מצוות עשה שהזמן גרמא, שאין ציווי לקיימה מיד בתחלת היום). ואפשר שהלימוד הוא מהפסוק לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים (כדלקמן בהמשך הסעיף), שבזה מרמז הכתוב שצריך לבער את החמץ מיד כשהגיע זמן שחיטת הפסח, ולא לחכות לאחר כך, כי "כל רגע ורגע שאינו מבער החמץ הוא עובר על מצות עשה של תשביתו שאור מבתיכם" (ראה רשימות שיעורים סי' יג סי"א והערה 8). ולא רק במצות תשביתו שמן התורה, אלא כך הוא גם בחיוב ביעור חמץ שמדברי סופרים, כדלקמן (סי' תמה ס"א): "שמתחילת שעה ששית ואילך הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים". והמקור לזה הוא בלשון המשנה (יא, ב): "ושורפין בתחלת שש", היינו שתקנת חכמים היא שלא ישהה את החמץ עד סוף שש ואז יבערו, אלא מיד בתחלת שש צריך לבערו, וכל רגע שאינו מתעסק לבערו עובר על מצות עשה מדברי סופרים. והיינו שחכמים תקנו כעין של תורה, וכשם שבעשה של תשביתו מן התורה עובר בכל רגע שאינו מבער, אף שדעתו לבער אחר כך, כך גם בחיוב ביעור שמתקנת חכמים, תקנו כעין של תורה, שכל רגע שאינו מבער עובר על מצות עשה מדברי סופרים (וכעין מה שנתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א ד"ה וכן משמע, ובהערה 151, תקנת חכמים לבדוק החמץ מיד בתחלת זמנו). ויתירה מזו, אפילו בדק ביתו בליל י"ד, וגם ביטל חמצו, ואחר כך מצא חתיכת חמץ בביתו, אם לא ביערו מיד עובר עליו מדברי סופרים, כדלקמן סי' תלד ס"ו (והערה 37). וכן הוא גם בשאר איסור להשהותו שמדברי סופרים, כמו באם מישהו הטמין חמץ בחצרו שלא מדעתו, שנתבאר לקמן (סי' תמ סוף ס"א): "מדברי סופרים חייב לבערו ... וכל רגע ורגע שאינו מבערו הוא עובר עליו בבל ימצא מדברי סופרים". וכן שם (סוף סט"ז): "יחזיר לו חמצו מיד בבואו ... כדי לצאת מחשש איסור של תורה שיש בשהייה זו". * אלא שכל זה הוא במקום שיש עכ"פ חיוב תשביתו מדברי סופרים, או גם חיוב בל יראה ובל ימצא מדברי סופרים, כמבואר לקמן (סי' תלה סוף ס"ד ובכ"מ). משא"כ במקום שאין שום חיוב ביעור אף מדרבנן, אינו עובר על כל רגע שאינו מבערו. אך מכל מקום חייב לבערו מיד מחשש תקלה שמא יבוא לאכלו. וכמו בתערובת חמץ משהו, שנתבאר לקמן בכמה מקומות (סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ט. סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה איברא וס"ק ט), שאין צריך לבערו אלא משום חשש תקלה. ואשר לכן אין לברך על ביעור זה, שאין בו חיוב ביעור אף מדרבנן (כמבואר לקמן שם, ובסי' תמב ס"ז, וקונטרס אחרון שם ס"ק ט). ומכל מקום גם בזה הצריכו לבערו מיד, כדלקמן סי' תמז ס"ב (שורפין כל החמץ מיד). ואפילו במקום שיכול למכרו לנכרי, צריך ליזהר למכרו מיד ולא להשהותו, כדלקמן סי' תמז ס"א (שיזהר למכור כל התערובת תיכף ומיד שנתערב בו החמץ שאסור להשהותו בפסח ... שמא ישכח ויאכלנו). ויתבאר בהערות לקמן שם. והטעם שגם בזה הצריכו לבערו מיד, נתבאר לקמן שם (ואע"פ שכל מאכלות אסורות מותר להשהותן זמן מועט כמו חודש או שני חדשים, ואין חוששין שמא ישכח ויאכלנו, כמו שנתבאר ביו"ד סי' נ"ז, מכל מקום חמץ כיון שהוא רגיל בו כל השנה יש לחוש יותר לשכחה, ולפיכך החמירו בו).
7. 158. בכת"י: " כשאינו מבער החמץ מתוך הבית ". וכמבואר במ"א ס"ק ב (הצריכו לבדוק ולבערו מן הבית). וכדלקמן ס"ג (ולהוציאו מכל גבולו). אבל המסקנא היא שמשעה ששית ואילך לא סגי בביעור מן הבית, וכדלקמן ריש ס"ב (והערה 17).
8. 159. בא יב, טו.
9. 160. פסחים דף ה , א (ראשון דמעיקרא משמע), ופרש"י שם (ראשון במשמעות דקרא, שהוא יום קודם לכל שבעה דקרא, כיון דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון, ראשון קודם למעשה קאמר). ועוד נתבארו בגמרא שם כמה הוכחות ש"ביום הראשון" דידן הכוונה לי"ד בניסן. וזה שהתחלת זמן ביעור הוא "מחצות יום י"ד", אמרינן בגמרא (שם): "ואימא מצפרא, אך חלק", וברש"י (שם): "אכין ורקין מיעוטין, אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור, ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר". וכן נתפרש לימוד זה בנוסח כתב היד: " ולא כולו אלא חציו דכתיב אך חלק ". ובכת"י נוסף: " פירוש חלקהו חציו להיתר וחציו לאיסור. רש"י ".
10. 161. פסחים (שם): "ראשון דמעיקרא משמע, דאמר קרא (איוב טו, ז): "הראשון אדם תולד". ופרש"י (שם): "הקודם לאדם הראשון נולדת".
11. 162. רמב"ם פ"ב ה"א (ראיה לדבר זה, מה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות). ממימרא דרבא שם (רבא אמר מהכא, לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים). וכמבואר ברש"י על התורה (בא יב, טו): "אך ביום הראשון תשביתו שאר, מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה ... או אינו אלא ראשון של שבעה, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים". והוא ממכילתא (שם): "אך ביום הראשון וגו', מערב יום טוב. אתה אומר מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב עצמו, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים".
12. 163. תשא לד, כה.
13. 164. בא יב, ו (ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים). ופירוש רש"י שם (משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב). רמב"ם הל' קרבן פסח פ"א ה"א (מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן אחר חצות). אלא שהיו מאחרין את קרבן פסח עד אחרי קרבן תמיד של בין הערבים (והקטרת הקטורת והטבת הנרות), כדתנן (נח, א): "תמיד נשחט ... והפסח אחריו". וברמב"ם (הל' קרבן פסח פ"א ה"ד): "שחיטת הפסח אחר חצות. ואם שחטו קודם חצות פסול. ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערבים, אחר שמקטירין קטרת של בין הערבים, ואחר שמטיבין את הנרות מתחילין לשחוט את הפסחים". ואף שגם תמיד של בין הערבים לא היו מקריבים עד שש שעות ומחצה, וכן תפלת המנחה אינה עד שש שעות ומחצה, מבאר רש"י בפסחים (שם): "ושחיטת פסח זמנה מתחלת שבע, שהוא בין הערבים, שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה. והכי אמרינן בפרק אמר להן הממונה (יומא כח:) צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי, דהיינו מחצות ואילך, וגמרינן מינה דשחיטת התמיד מתחלת שבע. וקשיא לן התם מתני' דתמיד נשחט בשש שעות ומחצה, ומשני לן שאני כותלי בית המקדש דלא מכווני, רחבין תחתיהן מאד, ולא משתחרי עד שש ומחצה". וכדלעיל (סי' פט ס"ב): "חצות מיד ... שהגיע כבר זמן תפלת המנחה, אעפ"י שאינו יכול להתפלל מנחה עד אחר חצי שעה אחר חצות, זהו משום שרוב בני אדם (אינם בקיאים) לכוין השעות כל כך, אבל באמת זמנה מתחיל מיד אחר חצות".
14. 165. בסעיף זה ושלאחריו, בא לבאר תוכן תקנת חכמים בבדיקת וביעור חמץ: א) מהתורה צריך להשבית ולבער החמץ מהעולם מחצות היום י"ד בניסן. ב) קודם חצות סגי מהתורה בביטול והפקר. ג) וחכמים תיקנו, שגם קודם חצות אין להסתפק בביטול והפקר, אלא צריך גם לבדוק ולהוציא מגבולו.
15. 166. לשון הרמב"ם פ"ב ה"ב (אלא שהרמב"ם שם מבאר לשיטתו, שהשבתה זו היא ביטול חמץ, והיינו לפני זמן איסורו. וכבר נתבאר לעיל הערה 5 דלא קיי"ל הכי, אלא שההשבתה היא אחר חצות יום י"ד, וההשבתה היא לבער החמץ מן העולם).
16. 167. תוס' ד, ב ד"ה מדאורייתא (דהאי השבתה הבערה היא, ולא ביטול). רא"ש פ"א ס"י (תשביתו היינו שריפה). סמ"ג מ"ע לט (והשבתה זו לרבי עקיבא הבערה היא). ר"ן (א, א) ד"ה אלא (תשביתו יכול להתקיים באחד מב' דברים, או שיבטל בלבו כל חמץ ... או ... שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם). פר"ח ס"א (ולכן העיקר דפירוש תשביתו הוא הביעור). וראה קובץ יגדיל תורה נ.י. כא ע' תקלא ואילך.
17. 168. וכן הוא לעיל במנין המצות שלפני סי' תכט (לבער חמץ מן העולם מחצות היום ולמעלה). ונתבאר לעיל שם (הערה 3). כי דוקא לפני זמן איסורו סגי מן התורה בביטול או הוצאה מרשותו, ומדברי סופרים עד שיהי' שניהם ביטול והוצאה מרשותו, כדלקמן (ס"ג-ד): "להוציאו מכל גבולו ... שיוציא את החמץ מכל גבולו ... ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור" (ונתבאר לקמן הערה 43). משא"כ אחר זמן איסורו אינם מועילים מהתורה, לא הביטול (כדלקמן בהמשך הסעיף), ולא ההוצאה מרשותו, כדלקמן (סי' תמה ס"ג): "צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר, שהרי משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל, ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו ממש, ואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם לגמרי". וכן הוא בסי' תמד קונטרס אחרון ס"ק ב (והוצאה בלא ביעור בודאי אינה כלום לאחר זמן איסורו, שאין בידו למכרו וליתנו במתנה ולהפקירו). ומקורו בכסף משנה (פ"ג הי"א): "ואותן בני אדם המשימים חמץ בצדי רה"ר בשעה ששית או שביעית, שלא כדין הם עושים, שמשהגיעה שעה ששית צריך לבערו מן העולם". ומסיים במ"א (סי' תמה ס"ק ז): "משמע דקודם שעה ו' שרי".
18. 169. ס"ג (כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו הרי זה נקרא ביעור מן העולם), וס"ה (הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו).
19. 170. גמרא ו, ב (לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל). טור ושו"ע סי' תלד ס"ב (שמשתגיע שעה ששית נאסר ואין בידו לבטלו).
20. 171. שהרי כאן מיירי מן התורה, שאיסור אכילה הוא מחצות היום. ומדברי סופרים כן הוא גם בשעה ששית, כמבואר בגמרא (ז, רע"א): "וניבטליה בשית, כיון דאיסורא דרבנן עילויה כדאורייתא דמיא, ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל". וכדלקמן (סי' תלג ס"ל): "שמשעה ששית ואילך אינו יכול לבטל עוד, דכיון שאינו יכול עוד ליהנות ממנו, מחמת גזירת חכמים שאסרוהו בהנאה מתחלת שעה ששית ואילך, הרי אין לו שום חלק וזכות בו, ואינו נקרא שלו שיוכל לבטלו ולהפקירו".
21. 172. פסחים כח , א-ב וכרבי יהודה (ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ, דברי רבי יהודה). רמב"ם פ"א ה"ח (אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ, כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום). מגיד משנה שם בשם הגאונים (ודעת הגאונים כן ... ודברי רבינו והגאונים נראין עיקר). רא"ש פ"ב ס"ד (והרמב"ם ז"ל כתב שלוקה עליו משש שעות ולמעלה, וכן כתב הר"י אבן גיאות ז"ל, וכן נראה לי). טור רס"י תמג (חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור מה"ת ולוקין עליו). וכן הוא לעיל במנין המצות שקודם סי' תכט (שלא לאכול חמץ ביום י"ד מחצות היום ולמעלה).
22. 173. ראה טז, ג. ברייתא שם.
23. 174. כאמור שם (ראה טז, ב-ג): "וזבחת פסח ... לא תאכל עליו חמץ".
24. 175. בא יג, ג (היום הזה אשר יצאתם ממצרים ... לא יֵאָכל חמץ). גמרא שם (לא יאכל חמץ ... לא תאכל עליו חמץ, חד לפני זמנו ... וחד לתוך זמנו).
25. 176. רש"י שם ד"ה לא תאכל עליו (משעת שחיטה, דהיינו משש שעות ולמעלה שחמה נוטה להעריב).
26. 177. תוס' כח, ב ד"ה וחד (מנלן איסור הנאה לפני זמנו, דליכא אלא חד לא יֵאָכל, וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו. ואור"י כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה, לא נחלק ביניהם). והיינו דמהא דאמרינן (שם): "משעה שאסור באכילה אסור בהנאה", ומהא דאמרינן (שם ו, ב): "לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא", רואים שקבלו חכמים, שכשם שבז' ימי הפסח אסור בהנאה, כך גם מחצות יום י"ד אסור בהנאה. וראה סגולת אברהם ע' 189.
27. 178. שם כא , ב כחזקיה (אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה) רמב"ם פ"א ה"ב (החמץ בפסח אסור בהנייה, שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה). לבוש ס"א (ומשעה שנאסר החמץ באכילה מן התורה נאסר גם כן בהנאה מן התורה, שנאמר לא יֵאכל חמץ, בציר"י תחת היו"ד, ולא כתיב לא יֹאכל בחול"ם, משמע לא יהא בו היתר המביאה לידי אכילה, והיינו הנאה, דסתם הנאות לידי אכילה באות, שלוקח בדמים דבר מאכל).
28. 179. רש"י שם ד"ה לא יאכל (מדקרינא לא יאכל משמע לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה, וסתם הנאות לידי אכילה הם באות, שלוקח בדמים דבר מאכל). לבוש שם.
29. 180. ברייתא כח, רע"ב (ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה). רש"י שם (היינו משש שעות ולמעלה, דאמרן לפני זמנו בלאו).
30. 181. רש"י ו, א ד"ה אפילו (וההיא שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה, שהרי איסור הנאה הוא, ואינו שלו). ב"ק כט, ב ד"ה משש שעות (אין חמץ ברשותו, (דאע"ג) דאיתיה אסור בהנאה). רמב"ם פ"ג סוף ה"ז (מתחלת שעה ששית ולמעלה אינו יכול לבטל, שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנייה). וכן הוא לקמן סי' תלג ס"ל (דכיון שאינו יכול עוד ליהנות ממנו ... אינו נקרא שלו שיוכל לבטלו ולהפקירו). סי' תלד ס"ז (שהרי אסור לו ליהנות ממנו). סי' תמד ס"כ (לפי שאינו שלו כיון שנאסר בהנאה). סי' תמה ס"ג (נאסר בהנאה ואינו שלו כלל). סי' תמח ס"ח (ולא נקרא שלו כלל שהרי אין רשאי ליהנות ממנו). ובקונטרס אחרון סי' תלה ס"ק ב (דהא דחמץ אינו ברשותו של אדם היינו משום דאסור לו ליהנות ממנו, כמשמעות הגמרא פסחים דף ו', וכפי' רש"י בב"ק דף כ"ט עיי"ש ... ואין לומר דשאני חמץ שמוזהר עליו לבערו ... דמשמעות הגמרא ורש"י דלא תלי אלא באיסור הנאה).
31. 182. גמרא ו, ב (לאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל). רש"י שם ד"ה דלאו ברשותיה (אינו שלו). שם ע"א ד"ה אפילו (ואינו שלו). ולענין שעה ששית (מד"ס) שם דף ז , רע"א (ולא ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל). וכן הוא לקמן סי' תלג ס"ל (אין לו שום חלק וזכות בו, ואינו נקרא שלו שיוכל לבטלו ולהפקירו). סי' תלד ס"ז (אינו שלו כלל ואין לו שום חלק וזכות בו ... להפקיע שמו מעליו שלא יהא נקרא שלו) וסט"ו (אינו שלו כלל ... להפקיע שמו מעליו). לקמן סי' תמד ס"כ (שמשהגיעה שעה ששית בערב פסח אין אדם יכול לבטל חמצו לפי שאינו שלו כיון שנאסר בהנאה). סי' תמה ס"ג (נאסר בהנאה ואינו שלו כלל). סי' תמח ס"ח (ולא נקרא שלו כלל שהרי אין רשאי ליהנות ממנו ... להפקיע מעליו איסור בל יראה). ולמרות כל זאת נתבאר לקמן סי' תלה קונטרס אחרון ס"ק ב (חמץ יש לו בו צד ממון, שאם עבר ומכרו מותר ליהנות מדמיו מן התורה ... וכן מצינו בהדיא בפסחים דף ו' ע"ב ולא מצי מבטיל ליה, משמע דאי הוה מצי הוה מועיל ... שאינו הפקר, אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו, ולכך אינו יכול להפקירו). וכן הוא בשו"ת סוף סי' יד (חמץ לאחר שש אינו יכול לבטלו ולהפקירו ולהוציאו מרשותו שלא יעבור עליו בבל יראה, וגם אם הפקירו אינו יוצא מרשותו, ועובר עליו בבל יראה כאילו הוא שלו). והיינו שכל מקום שנתבארה הלכה זו שהחמץ אינו שלו, אין הכוונה שהוא הפקר גמור, אלא הכוונה היא שאינו שלו כדי שיוכל להפקירו, דכיון ש"אין לו שום חלק וזכות בו", לכן אינו שלו לענין שיוכל לבטלו ולהפקירו. שאם הי' לו דין הפקר גמור, לא הי' שייך לומר "ולא מצי מבטיל". וראה אבני נזר או"ח סי' שטז אות ו. חקרי הלכות ח"א כב, ב. ח"ג לו, ב. ח"ד נו, ב.
32. 183. גמרא שם (ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל, דאמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו ... וחמץ משש שעות ולמעלה). ופירש רבינו בקונטרס אחרון (סי' תלה ס"ק ב): "משמע דאי הוה מצי הוה מועיל ... כשהוא הפקר גמור לא עשאו הכתוב כו', ועכשיו שאינו הפקר אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו ולכך אינו יכול להפקירו, עשאו הכתוב כאלו הוא שלו לגמרי".
33. 184. וכן אינו יכול למכרו וליתנו במתנה, כדלקמן (סי' תמג ס"ג): "ולפיכך אינו יכול למכרו לנכרי ולא ליתנו לו במתנה ולא להפקירו ". וכן אינו מועיל מה שמוציאו מרשותו, כדלקמן (סי' תמה ס"ג): "ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר, שהרי משהגיע שעה כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל". ומכל מקום כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאריץ (בעל "ברית כהונת עולם". אודותיו ראה היכל הבעש"ט גליון כב ע' קמה ואילך), בשו"ת "זכרון כהונה" (ג, ד. והועתק ב"היכל הבעש"ט" גליון כב ע' צג): "במכירת חמץ אחר זמן ביעורו ... אחר שעבר ומכר כבר זכה הנכרי ומה שעשה עשוי, ואע״ג דלאו ברשותי' למכרו מכל מקום הנכרי ודאי זכה בו, כיון שהבעלים נתנוהו לו מי מעכב עליו לזכות בחמץ זה, ומכיון שהנכרי זכה בו כבר הוא חמץ של נכרי. וכבר הי' מעשה בק"ק מעזריטש זה כמה שנים ומצאו כן להיתר בספר יד אלי'. וגם שמעתי מפי קדוש כבוד אדמו"ר הגאון החסיד אלקי מו"ה דוב בער מ[גיד] מ[ישרים מעזריטש] תנצב"ה, שסיפר בשם הגאון הגדול מוהר"ר בעריש אבדק"ק [ג]לוגא, שאירע מעשה כזה לפניו בהיותו אבדק"ק לקאייש [ראה בשולי הגליון שם ע' צג, שכנראה הכוונה לרבי שלמה דוב בער מהלברשטם, חתנו של הפני יהושע, אבד"ק לאקטש, ואחר כך לאביטש, ואחר כך גלונא. ושכנראה צריך להיות כאן "אבדק"ק גלונא ... בהיותו אבדק"ק לאקטש"], ונטה להיתר מחמת שהגוי זכה בחמץ ... ובמשיכה ודאי קנה הגוי, דהפקר גמור קונה במשיכה, וכיון דהבעלים מסרוהו לידו, אע"ג שאין החמץ ברשותו, מכל מקום מי מוחה להגוי ואיזה עיכוב יש לו על קנייתו". וכן נתבאר בפרי מגדים סי' תמג א"א ס"ק ו (ודווקא ביטול והוצאה מרשותו לאחר איסורו לא מהני מן התורה, הא כשיש ידים זוכות שפיר מכאן ואילך לא עבר בל יראה). וכן נתבאר בצל"ח פסחים ו, ב ד"ה דאמר (אם שכח למכור חמצו קודם שש ועבר ומכרי לאינו יהודי אחר חצות ... אם משכו האינו יהודי מרשות ישראל לרשותו, אפילו אם מכירת ישראל לאו כלום הוא קנאו האינו יהודי במשיכה ... וכיון שקנאו האינו יהודי לגמרי והוא שלו, אפשר ששוב אין הישראל עובר עליו). ובנודע ביהודה מהדו"ת סי' סג (ואחר שזכה בו הנכרי, ממילא שוב אין הישראל עובר בב"י). ואע"פ שנתבאר כאן: "מחצות יום י"ד ולמעלה הוא אסור אפילו בהנאה, וכיון שאסור לו להנות ממנו הרי אין לו שום זכות בו ואינו שלו כלל, ולפיכך אינו יכול לבטלו ולהפקירו". הנה כל זה הוא רק לומר שאינו יכול לבטל ולהפקיר, אבל כשהנכרי זוכה בו, אינו עובר יותר בבל יראה ובל ימצא. ואף שגם לענין מכירה לנכרי מבואר לקמן (סי' תמג ס"ג): "אבל מתחלת שעה ששית ולמעלה אסרוהו גם בהנאה, ולפיכך אינו יכול למכרו לנכרי ולא ליתנו לו במתנה ולא להפקירו ". הנה כל זה הוא רק לומר שאסור לו למכור לנכרי כיון שאסור בהנאה, אבל אם עבר ומכר לו מועלת המכירה שלא יעבור עליו בבל יראה ובן ימצא. וכן נתבאר לקמן סי' תמג סי"ב (ואם משך הנכרי הלוקח תחלה את החמץ לרשותו ואחר כך נתן דמיו או חליפיו, הרי הן [המעות] מותרין, אפילו מכר והחליף הוא בעצמו, דכיון שמשך הנכרי את החמץ לרשותו נקנה לו החמץ מיד על ידי משיכה זו, והרי הן כשלו ממש, ומה שנותן אחר כך דמיו או חליפיו הרי הן כמתנה בעלמא, ואינן נקראין דמי החמץ וחליפיו). הרי כתב בפירוש "דכיון שמשך הנכרי את החמץ לרשותו נקנה לו החמץ מיד על ידי משיכה זו". וכן נתבאר לקמן סי' תמ סט"ז, לענין פקדון מהנכרי ביד ישראל ובאחריות הישראל (אפילו בא בתוך הפסח יחזיר לו חמצו מיד בבואו ... כדי לצאת מחשש איסור של תורה שיש בשהייה זו). היינו שאחרי שהנכרי זוכה בו, מכאן ואילך לא עבר עליו הישראל בבל יראה. ונתפרש יותר בקונטרס אחרון סי' תלה ס"ק ב (חמץ יש לו בו צד ממון, שאם עבר ומכרו מותר ליהנות מדמיו מן התורה. ומה שלא מצינו דמים לחמץ בפסח היינו משום דלכתחלה אסור למוכרו ... על כל פנים אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים). יוצא אם כן שאם עבר ומכר הרי הוא מכור, ושוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, ושוב מותר בהנאה אחר הפסח, שאינו חמץ שעבר עליו הפסח. ואע"פ שנתבאר לקמן סי' תמח ס"א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח בין שעבר עליו כל הפסח ובין שלא עבר עליו אלא מקצת הפסח אפילו מקצת יום טוב האחרון של גליות הרי הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל). אפשר דהיינו דוקא כשעבר עליו מקצת משבעת ימי הפסח, היינו מליל פסח ואילך, כדלעיל ס"א (אעפ"י שאין אדם עובר על חמצו בבל יראה ובל ימצא אלא מליל ט"ו בניסן ואילך כמ"ש שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וגו', אבל קודם שבעת ימים אינו עובר בלא תעשה כששהה החמץ בביתו. מכל מקום עובר על מצות עשה מחצות יום י"ד ואילך בכל רגע ורגע שאינו מבער החמץ מן העולם, שנאמר שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וגו', ומפי השמועה למדו שיום ראשון זה הוא י"ד בניסן). וכבר נתבאר שאע"פ שאסור למכור אז את החמץ, כי החמץ הוא אז אסור בהנאה, מכל מקום אם עבר ומכר את החמץ אל הנכרי בערב פסח אחר זמן איסורו, הקנין מועיל, ומעולם לא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא. וראה ארץ צבי ח"א סי' פא ד"ה עתה נבוא. רשימות שיעורים סי' כד ס"א. שאילת חיים סי' לח ס"ח-ט.
34. 185. היינו שיכול לבטלו, שמועיל מטעם הפקר, ויתבאר לקמן (סי' תלד ס"ז). וכאן הובא רק בקיצור, כדי לבאר שמועיל מן התורה, קודם זמן איסורו, ולא מדרבנן. ובנוסח כתב היד נתפרש יותר: " וטעם הביטול כתבו התוס' (ד, ב ד"ה מדאורייתא) ורא"ש (פ"א ס"ט) ור"ן (בריש המסכתא ד"ה ומהו) דמשום הפקר הוא כיון שביטלו אינו שלו ". ועוד הועתקו בכת"י איזה פרטים מהמבואר לקמן שם. ושם יתבאר.
35. 186. משא"כ מדברי סופרים, כדלקמן סעיף הבא.
36. 187. בא יג, ז.
37. 188. ברייתא ה, ב (שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה). וראה גם לקמן סי' תמ ס"ב (למה אמרה תורה לא יראה לך, לומר לך, שאף החמץ הנראה לך והוא מצוי בביתך, אף על פי כן אין אתה עובר עליו אלא אם כן אני קורא בו לך, כלומר שהוא שלך, פרט לחמצו של נכרי המופקד ביד הישראל, אפילו הוא עמו בביתו, שהוא דר בו בפסח, הרי זה מותר מפני שאינו שלו), וש"נ. אמנם הלימוד של "ושל גבוה" לא הובא כאן, שאינו קיים עתה. ולענין חלה, ראה לקמן סי' תנז סי"ז (ואף שנאמר לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה, מכל מקום חלה זו אינה נקראת של גבוה אלא שלו, הואיל ויש לו בה צד היתר, שאם יתחרט על מה שהפריש אותה לחלה ישאל לחכם ויתיר לו, ותחזור חלה זו להיות חולין כמה שהיתה, ויחזור ויפריש חלה אחרת).
38. 189. ספרי עה"פ ולא יראה דברים טז, ד (לא יראה לך שאר, רואה אתה לאחרים, לא יראה לך שאר רואה אתה לגבוה, לא יראה לך שאר רואה אתה בפלטיא). תוס' שם ד, ב סד"ה מדאורייתא (דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה). ועי' ברא"ש פ"ק ס"[ט] (והוי הפקר, ולאו דידיה, ולא עובר עליו בבל יראה). ונתבאר בלקוטי שיחות חט"ז ע' 131 הערה 15 (בספרי לפנינו (ראה טז, ד) אין מפורש "הפקר". וברמב"ן ריש פסחים "שוב מצאתי בספרי ... לא יראה לך שאור אתה רואה בפלטיא" (ולפנ"ז ברמב"ן שם הביא מירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב) אבל אתה רואה בפלטיא), וכן הוא במהר"ם חלאוה פסחים ו, ב. – ו"בפלטיא" הרי תוכנו שהפקירו. ובתוס' (ד, ב סד"ה מדאורייתא) "מאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר, מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה כו'"). וראה שם ע' 135 הערה 41. שלחן המלך ח"ב ע' לב ואילך.
39. 190. משנה ריש פסחים (אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר). ובכת"י: ולפי זה אין לבדיקה וביעור קודם זמן איסורו עיקר מן התורה כלל, אבל חכמים הצריכו כל חמץ לבדוק ולבערו ולא לסמוך כלל על ביטול והפקר לשהות את החמץ בבית . ובכת"י נוסף: כשאינו רוצה לבטל סומך על בדיקה זו מן התורה אפילו קודם זמן איסורו . ויתבאר לקמן סי' תלג סי"ב, וקונטרס אחרון שם ס"ק ג.
40. 191. היינו שנשאר הן חיוב תשביתו והן איסור בל יראה, מדברי סופרים, כדלקמן סי' תלה סוף ס"ד (ואף אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח, שאינו מצווה לבערו מן התורה, מכל מקום כיון שגזרו חכמים שאין ביטול מועיל כלום מטעמים ידועים, הרי חמץ זה כאלו לא נתבטל, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים, וגם יש בו מצות תשביתו מדברי סופרים). ואפילו אם הוציאו מגבולו, עדיין אין הביטול והפקר מועיל כלום, אלא אם כן הוא הפקר דממילא, כדלקמן בסמוך (הערה 43).
41. 192. ואפילו בדק ביתו בליל י"ד, וגם ביטל חמצו, ואחר כך מצא חתיכת חמץ בביתו, אם לא ביערו מיד עובר עליו מדברי סופרים, כדלקמן סי' תלד ס"ו (אחר הבדיקה מיד יבטל ... אם ימצא גלוסקא בפסח ... לא יעבור עליה בבל יראה מן התורה, אלא מדברי סופרים). וסי' תמו ס"א (המוצא בפסח חתיכת חמץ שלא מצאה בבדיקת ליל י"ד ... חייב לבערו מן העולם מיד שיראנה, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, אע"פ שכבר ביטל כל חמצו בליל י"ד, מכל מקום חייב לבערו מדברי סופרים).
42. 193. סי"ג ואילך.
43. 194. רמב"ם פ"ב ה"ג (ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו). וכן הוא לקמן סעיף הבא (גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום, עד שיוציא את החמץ מכל גבולו ... ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו). ואף שגם הוצאה מרשות אינה מועלת מדברי סופרים, כדלקמן סי' תמ ס"א (מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו שלא מדעתו ... אינו עובר עליו מן התורה ... ומכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו ... כיון שגוף החמץ הוא שלו אלא שאינו מונח ברשותו). הנה פירוש הדברים כאן הוא, שכל אחד מהם (ביטול או הוצאה מרשות) אינו מועיל מדברי סופרים, רק כשעושה שניהם יחד (ביטול והוצאה מרשות) אז מועיל אף מדברי סופרים, ואינו צריך לבער, כמבואר לקמן סי' תמה ס"א-ב (אם קודם שהגיע זמן הביעור הוציא החמץ מרשותו, והפקירו, והניחו במקום שהוא מופקר לכל ... אין צריך לבערו, כיון שאינו שלו שכבר הפקירו, וגם מונח במקום שאינו שלו ... אבל אם הפקירו והניחו במקום שאינו מופקר לכל ... מדברי סופרים חייב לבערו, דכיון שאם לא היה מפקירו קודם שהגיע זמן הביעור היה מחוייב מן התורה ... לפיכך גם עתה שהפקירו לא נפטר מגזירת חכמים, שהרי גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ הידוע). וזהו שמציין כאן: "שיתבאר בסי' תמ"ה". וכן לקמן (ס"ד): "עיין סי' תמ"ה". וגם שניהם ביחד (ביטול והוצאה מרשות) אינם מועילים מדברי סופרים, אלא בהפקר מאליו, כמבואר לקמן סי' תלו ס"כ-כב (גזרו חכמים ... שמה שהאדם מפקיר החמץ בפיו ובלבו זה אין מועיל כלום , אבל כשהחמץ הוא הפקר מאליו, כגון שהניחו ברה"ר, או שהניחו ברשות המיוחדת לנכרי בענין שהוא מופקר מאליו לנכרי זה בעל הרשות, בהפקר גדול כזה לא גזרו חכמים אם הפקירו קודם שעה ששית בערב פסח ... הנכרי נכנס לתוכו קודם הפסח ... הפקר מאליו לנכרי זה שכשירצה ליטלו יטלנו, אבל אם לא יכנס לתוכו עד לאחר הפסח, או עד תוך הפסח, או עד שתגיע שעה ששית בערב פסח ... חייב הישראל לבדוק בית הנכרי שהוא יוצא ממנו ... שגזרו שמה שהאדם מבטל ומפקיר החמץ בפיו ובלבו אין מועיל כלום ). וכן נתבאר גם כאן (שאין ביטול והפקר מועיל כלום ), ולקמן ס"ד (שאין ביטול והפקר מועיל כלום "); שאף ההפקר יחד עם הוצאה מרשותו אינם מועילים כלום , אלא אם כן "הניחו במקום שהוא מופקר לכל", "בענין שהוא מופקר מאליו ... בהפקר גדול כזה לא גזרו חכמים". ובאמת לא סמכו גם על שלשתם ביחד (ביטול, עם הוצאה מרשותו, לרשות הרבים שהוא הפקר מאליו), אלא הצריכו שריפת החמץ קודם זמן איסורו. והוא מהטעם שיתבאר לקמן (סי' תלד סי"ב-ג, וסי' תמה ס"ז). * ובכל אלו לא סגי בעשיית מחיצה בפני החמץ, כהא דאמרינן בגמרא (ו, א): "אמר רב יהודה אמר רב חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר". ומפרש רש"י שם ד"ה עושה לו מחיצה: "משום היכר שלא ישכח ויאכלנו ". וכן נפסק לקמן (סי' תמ ס"ג וס"ה). וכן הדין בכלי חמץ בפסח, כדלקמן סי' תנא ס"א (גבי כלים של חמץ שאינו רוצה להכשירן לפסח, שאחרי שמנקה אותם): "יצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח כדי שלא ישכח וישתמש בהן בפסח". וכן הדין באוכל שנתבשל בכלים אלו קודם הפסח, ואין בו ס' כנגד חמץ הנפלט מהכלים, כדלקמן (סי' תמב ס"ח): "יזהר להצניעו בחדר שאינו רגיל לילך לשם". משא"כ בחמץ שלו שביטל והפקיר, לא סגי בעשיית מחיצה עשרה טפחים בפני החמץ, אלא הצריכו דוקא "להוציאו מכל גבולו"? והטעם לזה נתבאר בקונטרס אחרון (סי' תמ ס"ק יא בהג"ה): "למה הצריכו לבערו, יבטלנו ויעשה לפניו מחיצה ולא יבא לאכול ממנו, שהרי להתוס', וכן כתבו כל האחרונים, דהא דלא סגי בביטול לחוד היינו משום דילמא אתי למיכל מינה. על כרחך צריך לומר הא דלא סגי במחיצה היינו משום דלא בדיל מיניה כלל וישכח אף על המחיצה, מה שאין כן בחמצו של נכרי דבדיל מיניה מעט ודי לו במחיצה לזכרון". ולכן אינו דומה האמור כאן להאמור לקמן (סי' תמ ס"ג וס"ה, וסי' תמב ס"ח, וסי' תנא ס"א), כי שם בדיל מיניה מעט ודי לו במחיצה לזכרון, משא"כ כאן לא בדיל, ולא די לו במחיצה, עד שיוציאנו מכל גבולו. וראה שלחן הפסח ע' 11. * וכל זה הוא קודם זמן איסורו, אבל כשמגיע זמן איסורו, לא סגי בהפקר והוצאה מכל גבולו, כדלקמן סי' תמה ס"ג (ואם הוא מבער חמץ בזמן הביעור, דהיינו מתחילת שעה ששית עד כלות ימי הפסח, צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר).
44. 195. הטעמים דלא סגי בביטול בלבד יתבארו כאן. והטעם דלא סגי בבדיקה לבד יתבאר לקמן סי' תלד ס"ו.
45. 196. כדלקמן סי' תלד ס"ז (ועיקר הביטול הוא בלב שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו, ואינו חשוב כלום, והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל).
46. 197. ר"ן ריש פסחים (א, א) ד"ה אלא, וד"ה ומה שהצריכו (ומה שהצריכו חכמים בדיקה בחמץ יותר מבשאר אסורין ולא סמכו על הבטול ... שחששו לבני אדם שלא יבטלוהו במחשבתן לגמרי).
47. 198. סעיף א.
48. 199. תוס' ב, א ד"ה אור (החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו, שלא יבא לאכלו). הובא בר"ן שם. טור ומ"א ס"ק ב (אלא שחששו שמא יבא לאכלו ולכן הצריכו לבדוק ולבערו מן הבית). וראה לקו"ש חט"ז ע' 131. הערות וביאורים תרפג ע' 29. סגולת אברהם ע' 190. רשימות שיעורים פסחים סי' א אות יא. שערי שלום ע' כא.
49. 200. שני הטעמים הנזכרים הם שתי דעות נפרדים בביאור טעם תקנת חכמים, וכדיוק לשון הר"ן שם (ד"ה אלא): "מפני שבטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ... או מפני שחששו שאם ישהנו בתוך ביתו יבא לאכלו", ומכל מקום מצרף רבינו את שניהם יחד, וכותב: "מפני ב' דברים". הנפקא מינה להלכה מזה שרבינו כותב את ב' הטעמים יחד היא פשוטה, שבפשטות משמעות התוס' והר"ן היא, שגם אם יש רק טעם אחד (מב' הטעמים) לבדיקת החמץ חייבים לבדוק את החמץ ולהוציאו מרשותו, ומשמעות לשון רבינו הוא שדוקא כשישנם ב' הטעמים צריך לבדוק ולהוציא מרשותו, משא"כ כשיש רק אחד מב' הטעמים אין חיוב זה (כדלקמן, שכן פוסק רבינו בכמה מקומות, שכשיש רק אחד מהטעמים לא חל כל כך חיוב זה). ומכל מקום חילק רבינו בין שני הטעמים, שעל טעם הראשון כתב: "לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום ", ועל הטעם השני הוסיף: "לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ". אף שלא נתפרשה הלכה זו כאן בפרטיות, מכל מקום מבוארת הלכה זו בסימנים הבאים, בכל הלכה השייך לה. ושם יתבאר מדוע אנו זקוקים לשני הטעמים יחד, ומדוע דוקא בטעם הראשון אמרינן "שאין ביטול והפקר מועיל כלום", משא"כ בטעם השני. * כד דייקינן שפיר רואים שבתוס' גופא מרומזים ב' הטעמים, שהתוס' שואל מדוע דוקא כאן בחמץ החמירו חכמים לבער החמץ כדי שלא יבוא לאכלו, יותר משאר האיסורים, ומבארים ב' אופנים בזה, ובאופן הב' כותבים: "אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא , החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו, משום דילמא אתי למיכליה ". פירוש הדברים הוא, זה שהחמירו חכמים לבדוק ולבערו הוא: א) כיון שהתורה החמירה בחמץ בבל יראה ובל ימצא. ב) משום דילמא אתי למיכליה. ודוקא כשיש ב' הטעמים האלו הצריכוהו חכמים לבדוק ולבער (ויתבאר לקמן סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק יב, ובהערות שם). ואפשר זאת היא כוונת הר"ן לבאר את דברי התוס' שכתב "שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא", דהיינו שחיישינן שהביטול לא יהיה בלב שלם ואז יעבור על בל יראה ובל ימצא, ולכן החמירו חכמים לבדוק ולבערו. וקצת נראית כן הכוונה במקור דברי תוס', בתוספות הרשב"א משאנ"ץ (ב, א ד"ה בודקין): "דמשום שהחמירה תורה [בו] כל כך לעבור בבל יראה ובל ימצא היכ[א] דלא ביטל, אמרו חכמים שיהא צריך בדיקה אפילו היכא דביטלו". וככל מקום שגזרו חכמים ביטל אטו לא ביטל, הטעם בזה הוא דחיישינן שלא יבטל כהוגן, ומבאר הר"ן הטעם לחשש זה, שחיישינן שהביטול לא יהיה בלב שלם. וכך נתבארו דברי התוס' לקמן סי' תמו (בקונטרס אחרון ס"ק ו): "ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח אע"פ שביטלו, ואינו צריך לבער אלא שלא יאכל ממנו, כמ"ש התוס' ריש פרק קמא, היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה וחכמים גזרו שביטול אינו כלום, אם כן אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן". והיינו שהתוס' עצמו אינו מסתפק בטעם של "דילמא אתי למיכליה", היינו כיון שיש בזה גם הטעם של "החמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא", "וחכמים גזרו שביטול אינו כלום". וכך גם אין התוס' מסתפקים בטעם זה של "החמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא", ומוסיפים גם הטעם של "דילמא אתי למיכליה", כמובא בתוס' מהגמרא (י, ב): "זימנין דנפל ואתי למיכלה". ומהמשנה (מח, ב): "שיאור ישרף והאוכלו פטור", שהכוונה לחמץ נוקשה שאסור רק מדרבנן, ומכל מקום חייבים לבערו מטעם שמא יבא לאוכלו. וכן מוכיחים התוס' לקמן (י, ב ד"ה ואם) מהמשנה שם: "לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד", וכותב ע"ז התוס' שם: "כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו". ואפשר שכל זה הוא המקור למה שכתב רבינו כאן "ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך", והיינו שהן לדעת התוס' והן לדעת הר"ן זקוקים אנו לב' הטעמים יחד, כדלקמן. * מה דלא סגי בטעם של שמא יאכל, שהובא לעיל מהגמרא, היינו כי שתי הלכות אלו, הן דין ביעור חמץ שלאחר המועד (שבמשנה י, ב), והן דין ביעור חמץ נוקשה (שבמשנה מח, ב), שתיהם הובאו לקמן, ובשתיהן פוסק רבינו שאין לברך עליהם, כי אין לברך על ביעור חמץ שהוא מטעם חשש תקלה של שמא יאכל, רק על הביעור שמטעם בל יראה ובל ימצא. הדין הא' הוא לקמן (סי' תלה ס"ד): "עבר כל הרגל ולא בדק חייב לבדוק לאחר הרגל ... ואם לא יבדוק ויחפש אחריו כדי לבערו יש לחוש שמא ימצאנו מאליו וישכח ויאכלנו. ועל בדיקה שלאחר הרגל לא יברך כלום ... אינו אלא משום חשש תקלה שלא יבא לאכלו אבל הביעור הזה מצד עצמו אין בו מצוה כלל ... מה שאין כן כשהוא בודק ומבער בתוך הפסח ... ואף אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח, שאינו מצווה לבערו מן התורה, מכל מקום כיון שגזרו חכמים שאין ביטול מועיל כלום מטעמים ידועים, הרי חמץ זה כאלו לא נתבטל ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים, וגם יש בו מצות תשביתו מדברי סופרים, ולכך מברך וצונו על ביעור חמץ". הדין הב' הוא לקמן (סי' תמב ס"כ): "אין אסור מן התורה אלא חמץ גמור שהוא ראוי לאכילה, אבל עיסה שהתחילה להתחמץ ולא הגיעה לחימוץ ... וכן כל כיוצא בזה הרי זה נקרא חמץ נוקשה ומותר לאכלו בפסח מן התורה, שאין זה חמץ כלל. אבל חכמים אסרוהו באכילה ובהנאה, והצריכו גם כן לבערו בערב פסח, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנה בפסח, שעל ידי הדחק הוא ראוי לאכילה, ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי, אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה". ויותר מבואר דבר זה לקמן סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק א (פשיטא דאין צריך לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה, והרי זה דומה לממית עופות הנדרסים שאסור למוכרן ולהשהותן משום תקלה כמ"ש ביו"ד סוף סי' נ"ז, ופשיטא שאין לברך על זה, וכ"מ בהדיא במגיד משנה שהעתיקו האחרונים לפסק הלכה בסי' תל"ה. ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח, אע"פ שביטלו, ואינו צריך לבער אלא שלא יאכל ממנו כמ"ש התוס' ריש פרק קמא, היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה, וחכמים גזרו שביטול אינו כלום, אם כן אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן). וזהו שגם כאן בסי' תלא ס"ד מבאר את הטעם הא' לבדיקת חמץ, כמבואר בר"ן, ומוסיף ומסכם "לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום עד שיוציא את החמץ מכל גבולו", שמטעם זה מצות הבדיקה והביעור הוא חובה ממש מדרבנן, שיש לברך עליה . ואחר כך מוסיף שיש עוד טעם "שישכח את איסורו ויאכל ממנו אם יהיה מונח בגבולו בפסח, לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו", שזהו טעם מספיק לבדוק ולהוציא מכל גבולו (שלא יבא לתקלה), אבל אינו טעם מספיק לומר "שאין ביטול והפקר מועיל כלום" (כמו לפי טעם הא'), ולכן כשחיוב הבדיקה הוא רק מטעם הב' אינו צריך לברך עליו . * בנוסף להאמור לעיל, שהטעם של "שמא ישכח ויאכלנו", אינו מספיק להצריכו לברך על ביעורו. עוד נתבאר לקמן (סי' תמב ס"ז וסי"ג וס"כ), שכל מקום שטעם הבדיקה הוא רק כדי שלא יבא לאכלו, אין קונסים אותו כשעבר עליו הפסח לאסרו באכילה ובהנאה. ודוקא כשישנו גם הטעם שגזרו חכמים שאין הביטול מועיל כלום, אזי קונסים אותו כשעבר עליו הפסח. ונתבאר טעם הדבר בקונטרס אחרון (סי' תמב ס"ק ט): "ולא אמרינן דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיה, אלא בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון חמץ נוקשה ומשהו חמץ בתוך הפסח וכיוצא באלו, אבל דבר שהצריכוהו לבער משום מצות ביעור בעצמה ... כיון שמדברי סופרים אינו בטל, הרי עבר על ביעור דרבנן ובל יראה ובל ימצא דרבנן". ומטעם כל האמור כאן, הנה כשבא רבינו לבאר את טעם הבדיקה, כותב שיש ב' טעמים, כי דוקא כשיש גם הטעם הא' אזי חיוב הבדיקה והביעור הוא כאילו לא ביטל כלל, הן לענין ברכה והן לענין קנסא וכיו"ב. * ומכל מקום לא סגי לן בטעם הא' של "גזרו שאין ביטול והפקר מועיל", וזקוקים אנו גם לטעם הב' של "שישכח את איסורו ויאכל ממנו". וכמבואר כאן: "ומפני ב' טעמים נזקקו חכמים לכך". וטעם הדבר נתבאר בתוס', שהביאו את האיבעיא שבגמרא (י, ב), אם צריך לבער ככר בשמי קורה "דזימנין דנפל ואתי למיכלה ", ואם צריך לבער ככר בבור "דזימנין דנחית לצורכיה ואתי למיכלה ". והיינו שאם ישנו החשש של אתי למיכלה, מצריכים אנו אותו לבער, ואם לאו, אין מצריכים אותו לבער. וקיי"ל לקמן (סי' תלח סי"א): "כזית חמץ שהוא מונח בתוך הבית למעלה על הקורה, אף על פי שכבר ביטלו, מחייבין אותו להביא סולם להורידו בליל י"ד, מפני שלפעמים יפול מהקורה ושמא ישכח ויאכלנו , אבל אם היה חמץ בבור, בין שיש בו מים ובין שאין בו, אם אין דרך לירד בתוכו להשתמש בו כל השנה אין חוששין שמא ירד לתוכו בפסח ויאכל מהחמץ , לפיכך אין מטריחין אותו להביא סולם להעלות החמץ משם אלא מבטלו ודיו". יוצא אם כן, שכל מקום שאין חשש שמא ישכח ויאכל, אין כל חיוב לבדוק כשכבר ביטל. ואף שעדיין נשאר הטעם הא', שאפשר לא יפקירנו בלב שלם. מכל מקום עיקר טעם הגזירה הוא שמא ישכח ויאכל, וכשאין טעם זה לא גזרו כלל, אפילו כשיש הטעם הא' בלבדו. ומפורש יותר לקמן (סי' תלג סי"ט): "שהרי עיקר תקנת בדיקת החמץ אחר שביטלו אינה אלא משום גזירה שמא יבוא לאוכלו בפסח, וזה החמץ שהוא מונח במקום שאינו יכול להכניס ידו לתוכו בודאי לא יאכלנו בפסח ". וכן הוא לקמן (שם ס"ל): "שהרי עיקר גזירת חכמים שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ אינה אלא כדי שלא ישכח ויבא לאכול ממנו בפסח, אם יבטלנו ולא יבערנו מן העולם לגמרי, וחמץ זה שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים שאין הכלב יכול להוציאו משם ולהניחו במקום מגולה, אין לחוש בו שמא יבוא אדם לאכול ממנו בפסח, כיון שכל ימי הפסח יהיה טמון ומכוסה מן העין". וכן הוא לקמן (סי' תמב סוף סכ"ח): "פחות מכזית חמץ ... חייב לבערו, גזרה משום כזית ... אע"פ שביטלו, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח ... לפיכך אם הוא מטונף קצת, שאינו ראוי לאכילה, אין צריך לבערו אפילו הוא עומד בעינו". ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק טז (בהג"ה הא'): "דהא דפחות מכזית צריך ביעור היינו מדרבנן שמא יבא לאכלו ... והיינו דוקא כשהוא בעין משא"כ כשהוא דבוק ... ולא גרע מאילו היה מטונף קצת שאינו ראוי לאכילה". ואף שנתבאר בפנים שם (סכ"ח) שהטעם שהצריכו ביעור פחות מכזית הוא גזירה משום כזית, ונתבאר לעיל מכמה מקומות בקונטרס אחרון דהיינו שהוא כאילו לא ביטל כלל (ולא רק מחשש תקלה שמא יבוא לאכלו). מכל מקום לא גזרו על כך אלא במקום שיש לחשוש שמא יבא לאכלו, שהוא עיקר טעם גזירת חכמים. ויתירה מזו, שגם במקומות שמפרש רבינו שיש בזה חיוב ביעור מדברי סופרים, וצריך לברך על ביעורו, גם שם כותב רבינו את הטעם העיקרי של "שמא ישכח ויאכלנה", כמבואר בסי' תמו ס"א (ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, אע"פ שכבר ביטל כל חמצו בליל י"ד, מכל מקום חייב לבערו מדברי סופרים שמא ישכח ויאכלנה , וחייב לברך כמו שמברכין על כל מצות מדברי סופרים). ונתבאר בהערות שם. וזהו דיוק רבינו כאן (סי' תלא ס"ד): "ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך", כאמור לעיל שדוקא כשישנם ב' הטעמים אזי תיקנו חכמים לבדוק ולבער בברכה, ככל שאר תקנות חז"ל, הטעם הראשון ו החמור שבהם הוא, לפי שאפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום עד שיוציא את החמץ מכל גבולו (שכשיש טעם זה אזי צריך לברך על הבדיקה ואזי קנסוהו כשעבר עליו הפסח, וכנ"ל), והטעם השני הוא, שמא ישכח ויאכל, ומחשש תקלה הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו; שאף שטעם זה אינו עושה את הבדיקה למצוה דרבנן, ואין צריך לברך עליה ואין קונסים עליה, מכל מקום הוא הטעם העיקרי , כי בגלל הטעם הראשון בלבד (במקום שאין חשש שישכח ויאכל) לא תיקנו בכלל שיבדוק ויבער, ורק כשיש שני הטעמים, אזי הצריכוהו לברך ולבדוק ולבער. * ועוד יש פרטים לדון בהם בסוגיא זו, ויתבאר כל אחד במקומו. אמנם האמור לעיל יספיק לנו להבין שורש הלכה זו, מה שהוצרך רבינו לבאר כאן בסי' תלא את ב' הטעמים, והחילוק שיש ביניהם, כי זוהי הקדמה כללית לבאר את טעמי כל ההלכות המבוארות אחר כך בסי' תלג סי"ט וס"ל, סי' תלה ס"ד, סי' תלח סי"א, סי' תמב ס"ז וסי"ג וס"כ וסכ"ח, וקונטרס אחרון שם ס"ק ט וס"ק טז, וסי' תמו קונטרס אחרון ס"ק א וס"ק ב, ועוד.
50. 201. שם גמרא ד , א (ונבדוק בשית). רש"י שם ד"ה נבדוק (נבדוק חמץ בתחלת שש, וקודם איסורו יבערנו).
51. 202. סעיף א (אינו מחוייב לבערו בסוף שעה ששית כדי שלא ימצא בתחילת ז', אלא מתחילת ז' ואילך הוא שמחוייב לבערו). ומקורו ברא"ש (פ"ק ס"י): "ולא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר". ובתוס' (ד, ב ד"ה מדאורייתא): "דתשביתו ... משש שעות ולמעלה". ולכן כתב כאן "ויבער החמץ בתחילת שעה ז'", ושינה מלשון רש"י (הנ"ל): "וקודם איסורו יבערנו".
52. 203. רב נחמן בר יצחק שם (בשעה שבני אדם מציין בבתיהם). ופירש ר"ח שם ד"ה ולמה שנינו (מפני שביום טרודים הן בשוק, ובערב באין לבתיהן). פר"ח ס"ב ד"ה כתב בס' כנה"ג (וביום ... אין בני אדם מצויים בבתיהם).
53. 204. גמרא ו, סע"ב (לענין ביטול, וכדלקמן סי' תלד סי"ג): "דילמא פשע ולא מבטל ליה". ובפירש"י שם: "ישכח ויבא לידי פשיעה, שעל ידי מה יזכר". פר"ח ס"ב ד"ה כתב בס' כנה"ג (וביום דילמא ישכח).
54. 205. ט"ז ס"ק א (ובלילה אין שום שינוי אלא בתחלתה, שאז דרך אדם לבוא לביתו מבחוץ. אלא דביאת האדם רגיל להיות בין השמשות, בעוד קצת יום).
55. 206. שם דף ז , סע"ב (אין בודקין ... אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה). וכאן הוסיף ביאור הטעם, שחיפוש בחורים ובסדקים אי אפשר אלא לאור הנר. וכן הוא לקמן סי' תלג ס"א (ונתבאר לקמן שם הערה 7).
56. 207. צפניה א, יב. גמרא שם.
57. 208. גמרא שם (אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר). רש"י שם (וראיה ממש ליתא אלא אסמכתא בעלמא). טור (ומצאו להם סמך מן הפסוק שבדיקה זו תהיה לאור הנר). וב"ח סוף ס"ב ד"ה ומ"ש ומצאו (ולא הוי ראיה גמורה).
58. 209. שם דף ד , א (ואור הנר יפה לבדיקה). ורש"י שם (בלילה, אבל ביום מחשיך). וראה לקמן סי' תלג ס"ו.
59. 210. ט"ז ס"ק א (וצריך להמתין עד שהנר מבהיק, על כן ימתין משעת ביאתו ... עד הבהקת הנר שהוא הלילה ממש).
60. 211. שו"ת ה רא"ש כלל יד ס"ג (מיד בתחילת הלילה, יבדוק החמץ). חק יעקב ס"ק א (ומשמע דהבדיקה צריך להיות בלילה ממש ולא בין השמשות, רק אחר צאת הכוכבים, ואף שיש עדיין קצת אור יום). ונסמן ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (הג"ה ד"ה והיינו).
61. 212. כן הוגה בלוח התיקון שבדפוס זיטאמיר תר"ז ובקונטרס השלחן (ודלא כבדפוס ראשון שנדפסו תיבות אלו לקמן בסמוך).
62. 213. השגות ה ראב"ד לבעל המאור א, סע"א (תני אור, מפני שעדיין יש שם אור היום, ואינו חשך). ר"ן שם (וכתב הראב"ד ז"ל דמשום הכי נקט אור, לומר שבתחילת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק). רבינו ירוחם נתיב ה ריש ח"א (וכתב הראב"ד בודקין אור לי"ד, כלומר סמוך לאור, כלומר סמוך לכניסת הלילה). חק יעקב שם (דהבדיקה צריך להיות בלילה ממש ... אחר צאת הכוכבים, ואף שיש עדיין קצת אור יום). והטעם שדוקא בבדיקת חמץ תקנו כן חכמים, נתבאר בקונטרס אחרון (ס"ק א ד"ה וכן משמע): "דכל המצות הקבועים להם זמן ... כיון שיש לסוף זמן עשייתה זמן קבוע ... אין צריך לקבוע זמן לתחלת עשייתן שיעשו אותן דוקא בתחלת זמנן, דכיון שיש לסוף עשייתן זמן קבוע לא אתו למיפשע. אבל בדיקת חמץ שאי אפשר לקבוע זמן לסופה, שהרי עד סוף הפסח חייב לבדוק ... לכך הוצרכו לתקן זמן קבוע לתחילתן, דהיינו שחייבים כל ישראל להתחיל הבדיקה בזמן ידוע". * ולא נתפרש כאן כמה הוא שיעור זמן זה – "זמן הבהקת האור, דהיינו צאת הכוכבים, כשיש עדיין אור היום קצת". אמנם מצינו כעין זה בחנוכה, בגמרא שבת (כא, ב): "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ... ועד כמה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן עד דכליא ריגלא דתרמודאי". ופרש"י (שם): "אומה מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהן". והנה בזמנינו שיש מנורות חשמל ברחוב הולכים ברחוב גם בלילות, אמנם בתקופת התלמוד היו חוזרים לבתים מהעבודה סמוך לערב; ומאז "עד דכליא ריגלא דתרמודאי" היו הולכים עדיין לשוק לקנות עצים להבעיר בבתיהם, ואם כן יש עדיין "פרסומי ניסא" ברחוב. משא"כ אחרי שהחשיך לגמרי, שאז גם ה"תרמודאי" חוזרים לבתיהם, שוב לא שייך כל כך "פרסומי ניסא" ברחוב. ולכן תיקנו את זמן הדלקת נרות חנוכה "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק", שאז כבר החשיך לגמרי. וכעין זה מצינו את זמן שקיעה דרבינו תם, וכן זמן צאת הכוכבים דרבינו תם, שהם משך זמן אחרי זמן צאת הכוכבים לשיטת הגאונים. ונתבאר תוכנם ב"סדר הכנסת שבת": "נראה בעליל שהרקיע הוא מלא כוכבים, ולא ג' כוכבים בלבד". והיינו שגם אחרי זמן צאת הכוכבים לשיטת הגאונים, שהוא זמן צאת ג' כוכבים, עדיין יש קצת אור, עד לזמן צאת הכוכבים לשיטת רבינו תם, שאז כבר החשיך לגמרי, עד "שהרקיע הוא מלא כוכבים" (ונתבאר ב"סדר הכנסת שבת" עם ביאור, הערה 94). והקשר בין זמן צאת הכוכבים דרבינו תם, דהיינו שהחשיך כל כך עד שנראו כל הכוכבים, לבין זמן "כליא ריגלא דתרמודאי", נזכר כבר במנחת כהן (מאמר ראשון סוף פ"ז): "ארבע מילין היינו עד צאת כל הכוכבים הבינוניים או רובם, לפי שעד אותה שעה מהלכין בני אדם". * והנה כשאנו באים לברר שיעור זמן זה, רואים אנו כאן שלשה שיעורים נפרדים: (א) "כליא ריגלא דתרמודאי" הוא לערך 30 דקות אחרי צאת הכוכבים (שלשיטת הגאונים). דהנה מבואר ברי"ף (שבת ט, א): "ומתעכבין עד אחר שקיעת החמה כמו חצי שעה עד שמגיעין לבתיהם". וכן הוא ברמב"ם (הל' חנוכה פ"ד ה"ה): "עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר ". וכן הוא בשו"ע (סי' תערב ס"ב): "עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא". ולכאורה הי' אפשר לפרש הכוונה – חצי שעה אחרי תחלת שקיעה. אמנם נתבאר בשו"ע שם (רס"י תערב): "מדליקין נר חנוכה ... עם סוף שקיעתה ". ופירש המ"א (שם ס"ק א): "סוף שקיעתה, היינו צאת הכוכבים ". יוצא אם כן (לפי שיטה זו), שזמן "כליא רגלא דתרמודאי", "הוא כמו חצי שעה" – אחרי צאת הכוכבים (ראה שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' תס). ואף שנראה מדברי רבינו הזקן שפוסק כדעת הפרי חדש (שם ס"ק א): "סוף שקיעתה, פירוש דהיינו צאת הכוכבים ... ואינו עיקר, אלא היינו תחלת שקיעת החמה" (ראה מה שדנתי בזה ב"סדר הכנסת שבת" ע' מג). מכל מקום נראה שזמן כליא ריגלא דתרמודאי הוא חצי שעה אחרי צאת הכוכבים, שהוא הזמן "שיש עדיין אור היום קצת". (ב) סוף שקיעת החמה לשיטת רבינו תם, הוא לערך 39 דקות אחרי צאת הכוכבים שלשיטת הגאונים (לפי ביאור רבינו הזקן, בימים השוים בארץ ישראל). כמבואר ב"סדר הכנסת שבת" (לשיטת הגאונים): "בימים השוים שהם ימי ניסן ותשרי בארץ ישראל ... בשליש שעה משעות השוות אחר שקיעה האמיתית הוא ודאי לילה ... שאז הוא זמן צאת ג' כוכבים בינונים בארץ ישראל בימים אלו". והיינו שזמן צאת הכוכבים הוא 20 דקות אחרי שקיעה האמיתית (בימים השוים, בארץ ישראל). ואילו לשיטת רבינו תם נתבאר (שם): "שעד כדי הילוך ג' מילין ורביע, שהוא קרוב לשעה בינונית אחר השקיעה הוא יום גמור". והיינו שסוף שקיעה היא לעיך 59 דקות אחרי תחלת שקיעה, שהם 39 דקות אחרי צאת הכוכבים (בימים השוים בארץ ישראל). (ג) צאת הכוכבים לשיטת רבינו תם, הוא לערך 52 דקות אחרי צאת הכוכבים (שלשיטת הגאונים). כמבואר ב"סדר הכנסת שבת" (לשיטת רבינו תם): "שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא כדי הילוך ד' מילין". והיינו שצאת הכוכבים היא 72 דקות אחרי תחלת שקיעה, שהם 52 דקות אחרי צאת הכוכבים (שלשיטת הגאונים). שהם שלשה שלבים נפרדים בחשכת הלילה: 30 דקות; 39 דקות; 52 דקות – שאחרי צאת הכוכבים, שלשיטת הגאונים (כפי שביאר רבינו הזקן, לחשבון ימים השוים בארץ ישראל). ומכל זה יש ללמוד לענין שיעור של בדיקת חמץ – "שיש עדיין אור היום קצת", שהוא עד סיום אחד משלושת שלבי החשכה שהובאו לעיל. כי אפשר שהוא עד שיעור "כליא רגלא דתרמודאי" ( 30 דקות אחרי צאת הכוכבים), ואפשר שהוא עד שיעור סוף שקיעה לשיטת ר"ת (לערך 39 דקות אחרי צאת הכוכבים לשיטת הגאונים), ואפשר שהוא עד שיעור צאת הכוכבים לשיטת ר"ת (לערך 52 דקות אחרי צאת הכוכבים לשיטת הגאונים). * ואולי אפשר למצוא מקבילה לזמן "כליא ריגלא דתרמודאי", בשיעור "כדי שיכיר" שלפנות בוקר, ובהקדים: במקביל לזמן זה (נשף), שבין תחלת שקיעה לבין צאת הכוכבים שלשיטת רבינו תם, הוא גם משך הזמן (נשף) שבין עלות השחר לבין נץ החמה, כמובא ב"סדר הכנסת שבת": "שיעור ד' מילין מהשקיעה עד צאת הכוכבים שבדברי רז"ל בגמרא, מבואר שם בפירוש בגמרא, שהוא שיעור אחד ממש כשיעור ד' מילין שמן עמוד השחר עד נץ החמה". אמנם הזמנים האמצעים שביניהם אינם משתוים בבוקר ובערב: (א) באמצע הנשף של הערב מוצאים אנו את שיעור צאת ג' כוכבים. משא"כ בנשף של הבוקר לא מצינו שום חילוק בהלכה אם עדיין נראים ג' כוכבים או לאו. (ב) באמצע הנשף של הבוקר מוצאים אנו את שיעור "כדי שיכיר". משא"כ בנשף של הערב לא מצינו שום חילוק בהלכה אם הוא עדיין "כדי שיכיר" או לאו. השיעור של "כדי שיכיר" הובא בשוע"ר (סי' יח ס"ו): "משיכיר בין תכלת ללבן" (וכן הוא שם סי' נח ס"ו). ובשוע"ר (סי' ל ס"ב): "שיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו" (וכן הוא שם סי' נח ס"ב). שהם פחות או יותר אותו שיעור, כמבואר בפסקי הסדור (סוף הלכות ציצית): "עד שיכיר בין תכלת שהיתה בציצית ללבן שבה, ויש אומרים שהוא כדי שיראה את חבירו הרגיל ואינו רגיל ברחוק ד' אמות ויכירנו". בפוסקים הראשונים לא נתפרש דיוק זמן שיעור זה, ויש כמה שיעורים לזה בלוחות זמנינו. והם פחות או יותר 20 דקות אחרי עלות השחר (בימים השוים בארץ ישראל). יוצא אם כן, ששיעור זה מקביל לשיעור "כליא רגלא דתרמודאי" דהיינו לערך 30 דקות אחרי צאת הכוכבים (שהם לערך 20 דקות לפני צאת הכוכבים של ר"ת). והיינו לומר שכל זמן שיש עדיין קצת אור בחוץ, עד שיכול להכיר את חבירו בריחוק ד' אמות, עדיין הולכים אנשים בחוץ, משא"כ אחרי שמחשיך כל כך שאין להכיר את חבירו בריחוק ד' אמות, אזי גם התרמודאי חוזרים לבתיהם, ויותר אין הולכים אנשים מחוץ לבית. * כל האמור כאן הוא הזמן של צאת הכוכבים לפי שיטת הגאונים, והזמן שיש עדיין אור היום קצת הוא הזמן שמצאת הכוכבים לשיטת הגאונים ועד לצאת הכוכבים לשיטת רבינו תם, שאז כבר החשיך לגמרי עד "שהרקיע הוא מלא כוכבים". אמנם כבר נתבאר בכמה מקומות (ראה בהנסמן בסדר הכנסת שבת עם ביאור, הערה 70), שבשוע"ר מבאר את ההלכות לפי שיטת רבינו תם. ולפי זה נצטרך לכאורה לפרש את מ"ש בשו"ע ס"א (בתחלת ליל ארבעה עשר בניסן), כפירוש המ"א (פירוש, סמוך לכניסת הלילה). והיינו שמפרש שזמן בדיקת חמץ מתחיל לערך בשקיעה דר"ת. והזמן של אור היום קצת הוא מזמן שקיעת ר"ת, עד זמן צאת הכוכבים של ר"ת. וכעין זה פירש הב"ח. אמנם רבינו חולק עליו וכותב (בקונטרס אחרון ריש ס"ק א): "והיינו מיד אחר צאת הכוכבים ... דלא כב"ח ומגן אברהם". וזה מובן לכאורה רק לשיטת הגאונים (ראה הזמנים בהלכה פנ"ז הערה 25. כרם מנחם ע' רנו ואילך). ואפשר כוונת רבינו כאן, כי סוף סוף גם לשיטת ר"ת, הרי מבואר בגמרא (שבת לה, ב) שצאת הכוכבים היינו ראיית ג' כוכבים, ועדיין יש אור היום קצת, עד ראיית כל הכוכבים. ואף שרבינו מבאר בסוף סדר הכנסת שבת שהוא נגד החוש, כי באותה שעה "נראה בעליל שהרקיע הוא מלא כוכבים, ולא ג' כוכבים בלבד"; מכל מקום עכ"פ לדעת הפוסקים כר"ת (לענין שקיעה וצאת הכוכבים), וכהראב"ד (לענין בדיקה אחרי צאת הכוכבים כשיש עדיין אור היום קצת), על כרחך יצטרכו לפרש כן.
63. 214. תוכן הדברים בסעיף זה ושלאחריו, שעיקר תקנת חכמים היא לבדוק את החמץ דוקא באותה שעה, שאחרי צאת הכוכבים ויש עדיין אור היום קצת, ולכן איסור הלימוד והאכילה לפני זמן זה, ובתוך זמן זה, הוא חמור יותר מאשר אצל קריאת שמע של ערבית, בכמה פרטים: (א) אסרו ללמוד חצי שעה לפני צאת הכוכבים, שמא ישהה בעיונו עד שיעבור זמן זה (אף שהתירו ללמוד לפני שהגיע זמן קריאת שמע, שיכול לקרוא אחר כך). נתברר ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (בתחלתו). (ב) הצריכו להפסיק אף אם התחיל בהיתר, קודם חצי שעה זו, כדי שלא יעבור זמן זה (אף שלא הצריכו להפסיק כשהתחיל בהיתר לפני קריאת שמע, שיכול לקרוא אחר כך). נתברר ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (ד"ה ומהאי טעמא אם התחיל). (ג) צריך להקדים בדיקת חמץ לפני קריאת שמע, כי בדיקת חמץ היא מצוה עוברת אם יעבור זמן זה, משא"כ קריאת שמע אפשר לקרוא אחר כך. נתברר ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (ד"ה ומהאי טעמא בדיקת). (ד) אסרו גם לטעום בחצי שעה שלפני צאת הכוכבים (כמבואר לקמן הערה 65).
64. 215. לענין איסור אכילה ומלאכה קודם קריאת שמע של ערבית, פירש הרב רבינו יונה ריש ברכות ד"ה וחכמים (כשיבא מן השדה קודם זמנה, אין לו לומר, כיון שלא הגיע עדיין עונת זמן קריאת שמע אוכל ואשתה תחלה, אלא יש לו לקרות תחלה או לשנות עד יציאת הכוכבים, ויקרא קריאת שמע ויתפלל, ואחר כך יאכל). ב"י סי' רלה (ומכלל דבריו אתה למד דקודם זמנה נמי אסור להתחיל לאכול. מיהו משמע דהיינו דוקא כחצי שעה קודם, כמו שאמרו בתפלת המנחה), ושו"ע סי' רלה ס"ב (אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית). והיינו שלענין איסור אכילה ומלאכה קודם מנחה תנן (שבת ט, ב): "סמוך למנחה", ולא נתפרש כמה זמן הוא "סמוך". ופירש הר"ן (שם ד, א ד"ה האי): "וסמוך לה חצי שעה". ומתוך דברי רבינו יונה והר"ן למדנו, שמשעה שיבוא מן השדה ועד לצאת הכוכבים הוא חצי שעה, שבאותו זמן אסרו לאכול וללמוד ושאר דברים קודם בדיקת חמץ. וראה סגולת אברהם ע' 191.
65. 216. טור (ולא יאכל עד שיבדוק). מ"[מ] פ"ב ה"ג (וכתבו בתוספות מכאן נראה שאסור לאכול בליל י"ד קודם בדיקה דילמא אתי לאימשוכי עד כאן. ונראין דבריהם דכל שכן הוא). ב"י ד"ה ומ"ש ולא יאכל (כן כתב הרב המגיד בשם התוספות ... ופשוט הוא, דאתי מבכל שכן מדין לא ליפתח בעידניה). שו"ע ס"ב (יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק). הובאו גם בקונטרס אחרון ס"ק א (ד"ה ולפי דבריו): "כתבו המגיד משנה והב"י דאיסור אכילה אתי במכל שכן מלימוד עיי"ש". * ובכת"י: אפילו סעודה קטנה (אבל טעימה בעלמא שרי כמ"ש בסי' רל"ב). סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"ג (והא דאסור לאכול סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה אבל לטעום דהיינו אכילת פירות מותר). וכן הוא לעיל סי' ע ס"ה (סעודה קטנה), וסי' רפו ס"ד (שמותר לטעום קודם תפלת המנחה ... אכילת פירות ואפילו הרבה כדי לסעוד הלב). ולקמן סי' תפט סי"ז (סעודה קטנה). והוא מהב"ח בסוף הסימן (במהרי"ל כתוב דוקא סעודה אוסר לאכול קודם הבדיקה אבל טעימה בעלמא מותר, דלא שייך בה אימשוכי). הובא במ"א ס"ק ד (ולא יאכל, אבל טעימה בעלמא שרי). וכן הוא לקמן סי' תע ס"ז (יכולים לטעום מעט קודם הבדיקה, שלא אסרו אלא סעודה). אמנם כאן סתם רבינו וכתב "אסרו לו לאכול". ומקורו בטור ושו"ע שכתבו סתם "ולא יאכל עד שיבדוק". וכן נראה מסדר הדברים, שחילק כאן רבינו לשני סוגים: (א) "אסרו לו לאכול וללמוד", שאלו הם דינים מיוחדים שלא אסרו אלא לפני בדיקת חמץ בלבד (מהטעם שנתבאר בארוכה בקונטרס אחרון, ובקיצור כאן בפנים. ראה לקמן הערה הבאה). (ב) "וכן אסרו בחצי שעה זו לעשות כל הדברים האסורים לעשותם קודם תפלת מנחה או תפלת ערבית". וכיון שאת האיסור "לאכול" הכניס בחלוקה הראשונה, נראה שהיא הלכה מיוחדת בבדיקת חמץ; כי לפני מנחה וערבית לא אסרו אלא "סעודה קטנה", ואילו לפני בדיקת חמץ אסרו "לאכול" (וראה גם מראי מקומות וציונים). ובמשנה ברורה (ס"ק ו) וביאור הלכה (ד"ה ולא יאכל): "נראה דבחצי שעה הסמוכה לצאת הכוכבים מותר לאכול פירות כמה שירצה, אבל משהגיע הזמן אין להקל בשהייה רבה אפילו על ידי פירות". אבל לפי הדיוק הנ"ל בדברי רבינו נראה שאף בחצי שעה הסמוכה החמיר שלא לאכול כלל.
66. 217. גמרא שם ד, א (אמר אביי הילכך האי צורבא מרבנן לא לפתח בעידניה באורתא דתליסר דנגהי ארבסר דלמא משכא ליה שמעתיה ואתי לאימנועי ממצוה). ומפרש רבינו שגם זה קאי על "אותו זמן שבין כניסת האדם לביתו ובין זמן הבדיקה ... כמו חצי שעה" (ומברר זאת מהפוסקים בקונטרס אחרון ריש ס"ק א). וכן צויין כאן בכת"י: רמב"ם פ"ב ה"ג (ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר). סמ"ג מ"ע לט (שאין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר). מגיד משנה שם (ופירש רבינו בסוף יום י"ג). כסף משנה שם (וא"ת למה כתב בסוף י"ג, ולא תחלת ליל י"ד ... דמסוף יום י"ג אסור להתחיל ללמוד ... דמסוף י"ג אסור). ראב"ד בהשגות לבעל המאור א, סע"א (תני אור מפני שעדיין יש שם אור היום ואינו חשך). מ"א ס"ק ג (סוף יום י"ג ... ונראה לי דחצי שעה קודם לילה אסור). ט"ז ס"ק א (ימתין משעת ביאתו ... עד הבהקת הנר, שהוא הלילה ממש, ואותה שעה שימתין יהי' פנוי לגמרי). ב"ח ס"ד (ודע שהרמב"ם ... כתבו שאין קובעין מדרש בסוף יום י"ג, משמע להדיא דאף שעדיין לא הגיע הלילה ... אסור). והחידוש בזה נתבאר בקונטרס אחרון שם (ד"ה ומהאי טעמא בדיקת חמץ): "דאסור ללמוד קודם צאת הכוכבים, וקודם זמן קריאת שמע מותר ללמוד לכל הפוסקים". והראי' שהביא מהראב"ד, נתבארה בקונטרס אחרון (שם ד"ה וכן היא): "וכן היא על כרחך דעת הראב"ד ור"ן ורבינו ירוחם, דסבירא להו זמן בדיקה הוא כשיש אור היום קצת ... ואם כן הא דאמרינן בגמרא דילמא מימשכא ליה שמעתתא ואתי לאימנועי ממצוה, היינו לומר דאפילו קודם שהגיע זמנה אסור להתחיל, דילמא מימשכא ליה ואתי למנועי ממצוה, דהיינו שימנע בתחילת זמנה".
67. 218. ט"ז ס"ק ב (אפילו ביש לו עת קבוע ללמוד, כגון פרק אחד, ויוכל לגומרו בעת ההיא שהוא פנוי שזכרנו, מכל מקום אסור).
68. 219. ט"ז ס"ק א (ואותה שעה שימתין יהי' פנוי לגמרי, שלא ימשך ביטול הבדיקה מזמן המוגבל), וס"ק ב (שיש חשש שיבוא לו עיון וישהה קצת, ויהי' רחוק מביאתו, ויעבור על תקנת חכמים שקבעו סמוך לביאתו). פרי חדש סוף ס"ק ב (דכיון דאית ליה זמן כל הלילה לא חיישינן להכי, אלא היינו לומר שימנע מעיקר המצוה לבדוק בתחילת הלילה שיש קצת אור).
69. 220. השגות ה ראב"ד לבעל המאור א, סע"א (תני אור מפני שעדיין יש שם אור היום ואינו חשך). ר"ן שם (וכתב הראב"ד ז"ל דמשום הכי נקט אור, לומר שבתחילת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק). רבינו ירוחם נתיב ה ריש ח"א (וכתב הראב"ד בודקין אור לי"ד, כלומר סמוך לאור, כלומר סמוך לכניסת הלילה). חק יעקב שם (דהבדיקה צריך להיות בלילה ממש ... אחר צאת הכוכבים, ואף שיש עדיין קצת אור יום). כי אף שאין אנו חוששים שישכח חובת הבדיקה ולא יבדוק כלל, מכל מקום חוששים ש"ישהה בעיונו עד זמן מה לאחר צאת הכוכבים", דהיינו עד סיום עיקר זמן בדיקת חמץ, שתיקנו חכמים לבדוק בצאת הכוכבים מיד "כשיש עדיין אור היום קצת". ונתפרש יותר בקונטרס אחרון (ריש ס"ק א): "הא דאמרינן בגמרא דילמא מימשכא ליה שמעתתא ואתי לאימנועי ממצוה, היינו לומר דאפילו קודם שהגיע זמנה אסור להתחיל, דילמא מימשכא ליה ואתי למנועי ממצוה, דהיינו שימנע בתחילת זמנה, כמ"ש הרמב"ם ופרי חדש". וכן הוא כאן בנוסח כתב היד: "וישהה בעיונו עד זמן מה לאחר צאת הכוכבים, ויעבור על תקנת חכמים (רמב"ם פרי חדש)". והיינו כאמור ברמב"ם (פ"ב ה"ג): "שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה ". וביאר בפרי חדש (סוף ס"ב): "דמשמע לי מדברי הרמב"ם, דהא דאמרינן בגמרא דילמא אתי לאמנועי ממצוה, לאו למימרא דחיישינן לדילמא ישכח ולא יבדוק, דכיון דאית ליה זמן כל הלילה לא חיישינן להכי, אלא היינו לומר שימנע מעיקר המצוה לבדוק בתחילת הלילה שיש קצת אור ... וזהו שדקדק הרב ז"ל בלשונו דכתב וימנע מבדיקת חמץ בתחילת זמנה". וכן כאן (בהערה הקודמת) מצויין לפר"ח וט"ז הנ"ל, שכתבו שאין חוששים שמא ישכח ולא יבדוק, אלא שישהה עד אחר עיקר זמנו המוגבל, "ויעבור על תקנת חכמים שקבעו סמוך לביאתו". והטעם שהוכרח הרמב"ם לפרש כן, נתבאר בקונטרס אחרון (ס"ק א בהגהה שבסופה), דאזיל לשיטתו "דאף בקריאת שמע אסור ללמוד משיגיע זמנה" (וכן קיי"ל, כדלקמן שם), והחידוש בבדיקות חמץ הוא, שאסרו הלימוד אף קודם זמן הבדיקה. ולכן הוכרח לפרש הטעם, כי בזה תיקנו חכמים לבדוק מיד אחר צאת הכוכבים, וחוששים "שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה". * בלוח התיקון שבדפוס זיטאמיר תר"ז, ובקונטרס השלחן הגיהו, שתיבות אלו צריכים להיות לעיל בסמוך. אמנם מוכרח לכאורה, שהם עכ"פ שייכים גם כאן, שהרי זהו כל יסוד ביאור הלכה זאת, כמובא לעיל. וכן מופיעים תיבות אלו בסעיף הבא, שזהו עיקר טעם הלכה זאת, כדלקמן (הערה 78).
70. 221. מ"א ס"ק ה (ואסור ליכנס למרחץ, ובכל הדברים הנזכרים בסימן רל"ב).
71. 222. סימנים אלו בשוע"ר לא הגיעו לידינו, וראה שו"ע סי' רלב ס"ב (לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל, ולא יכנס למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לדין, ולא לאכול). וסי' רלה ס"ב (אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית).
72. 223. שחייב לבדוק מיד, כדלקמן סי' תלג ס"א (אם עבר ולא בדק בליל י"ד, וחייב הוא לבדוק ביום י"ד, כמו שיתבאר בסי' תל"ה). ובסי' תלה ס"א (מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל י"ד, יבדוק ביום י"ד).
73. 224. מ"א ס"ק ג (ומי שלא בדק בלילה אסור ביום עד שיבדוק). ומה שכתב "בכל הדברים" כולל גם הדברים שלא נאסרו אלא לפני בדיקת חמץ, כמו מה שנתבאר לעיל "אסרו לו לאכול וללמוד אפילו פרק אחד". וראה לקמן סי' תלה ס"ב (והערה 11), לענין אם לא בדק עד תוך הפסח.
74. 225. המשך הדברים בסעיפים אלו: בתחלת הסעיף שלפנינו מבאר, שכיון שתקנת חכמים לבדוק כשיש עדיין אור היום קצת, לכן מיד שהגיעה זמנה חייב להפסיק (כדלקמן הערה 78): (א) אפילו כבר עוסק באחד מהדברים הללו (כדלקמן הערה 75). (ב) ואפילו אם כבר עוסק בתלמוד תורה, שהוא קל יותר משאר הדברים (כדלקמן שם). (ג) ואפילו התחיל בהיתר (כדלקמן הערה 76). (ד) ואפילו התחיל קודם חצי שעה לפני צאת הכוכבים (כדלקמן הערה 77). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (ד"ה ומהאי טעמא אם התחיל).
75. 226. טור (וכתב ה"ר יונה שאם התחיל ללמוד מבעוד יום שאין צריך להפסיק, ונראה לי דכיון שהטעם משום שלא יטריד בלימודו וישכח מלבדוק, אין חילוק, ואפילו אם התחיל כבר פוסק). רמ"א ס"ב (ויש אומרים שצריך להפסיק, וכן נראה לי עיקר). והיינו בלימוד התורה. וכאן נתבאר שכן הוא גם "באחד מכל הדברים הללו ... ואפילו הוא עוסק בתלמוד תורה". ומפורש יותר בנוסח כתב היד: " וכל שכן בשאר דברים שאסרו חכמים אם התחיל אפילו בהיתר פוסק ". ונתבאר בקונטרס אחרון שם (אם התחיל בהיתר נמי פוסק ... ואין חילוק בין לימוד לשאר דברים ... וכן הוא בט"ז בהדיא). והיינו מ"ש בט"ז ס"ק ג (אבל לאכילה פשיטא צריך להפסיק אפילו לדעה זו).
76. 227. ב"י בסוף הסימן (שכבר התחיל בהיתר). ח"י ס"ק ח (ללמוד מבעוד יום, דהיינו התחיל בהיתר, כמו שכתב הב"י). אלא שהב"י פוסק כרבינו יונה (הנ"ל בהערה הקודמת), שאם התחיל בהיתר אינו פוסק, ולכן פסק בשו"ע (ס"ב): "ואם התחיל ללמוד מבעוד יום אין צריך להפסיק". ואנן קיי"ל כרמ"א (שם): "ויש אומרים שצריך להפסיק, וכן נראה לי עיקר". וכפירוש הב"י הנ"ל, דהיינו אף אם התחיל בהיתר.
77. 228. דהכי קיי"ל, שהתחיל בהיתר פירושו שהתחיל קודם חצי לפני צאת הכוכבים, והתחיל באיסור פירושו שהתחיל תוך חצי שעה, וכדלעיל (סי' ע ס"ה): "במה דברים אמורים כשהתחיל באיסור, דהיינו שהתחיל לאכול תוך חצי שעה לעלות השחר". ואף שיש פוסקים שהתחיל בהיתר היינו אם התחיל בתוך אותה חצי שעה, כדלקמן (סי' תפט סי"ז): "עבר והתחיל בסעודה בתוך חצי שעה סמוך לזמן הספירה אין צריך להפסיק באמצע סעודתו". ונתפרש בקונטרס אחרון (כאן, ס"ק א קרוב לסופו): "דבסי' רל"ה סעיף ב משמע דתוך חצי שעה נקרא התחיל בהיתר". והיינו מה שנפסק בשו"ע שם: "ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה, מפסיק וקורא קריאת שמע". משמע שאם התחיל קודם שהגיע זמנה נקרא התחיל בהיתר ואינו מפסיק, אף שהתחיל תוך חצי שעה. מכל מקום קיי"ל כדלעיל (סי' ע ס"ה): "שהתחיל באיסור, דהיינו שהתחיל לאכול תוך חצי שעה". ומצויין שם המקור": "ר"ן. רמ"א סוף סי' תרנב. מ"א סי' תלא (דלא כמשמעות שו"ע סי' רלה)". והיינו האמור בר"ן סוכה (יח, ב ד"ה הלכך): "מפסיקין לקריאת שמע. ומיהו הני מילי בדאתחיל בתר דאתא זמן חיובא או סמוך לה דהיינו חצי שעה". הרי שגם אם התחיל תוך חצי שעה זו נקרא התחיל באיסור שצריך להפסיק. וכן פסק הרמ"א (סי' תרנב ס"ב): "ואם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו ... אין צריך להפסיק". היינו שדוקא יותר מחצי שעה נקרא התחיל בהיתר. וכן פסק המ"א (סי' תלא ס"ק ח): "ולי נראה דמה שכתוב ואם התחיל מבעוד יום מיירי חצי שעה סמוך לערב, דהתחיל באיסור, ולכן צריך להפסיק". הרי שתוך חצי שעה נקרא התחיל באיסור. אלא שהמ"א מפרש, שמ"ש הטור שאם התחיל מבעוד יום צריך להפסיק מיירי דוקא בהתחיל באיסור, דהיינו באותה חצי שעה שקודם צאת הכוכבים. אבל אנן קיי"ל כהח"י (ס"ק ח): "ללמוד מבעוד יום, דהיינו התחיל בהיתר ... ודלא כמ"א שכתב דמיירי בהתחיל באיסור" (כדלעיל הערה הקודמת). והיינו שאפילו התחיל קודם חצי שעה שלפני צאת הכוכבים, חייב להפסיק כשיגיע זמנה. וביאר בקונטרס אחרון (קרוב לסופו): "ועיין במג"א שמחלק בין קודם חצי שעה כו', והחק יעקב חולק עליו, וכן משמע לשון הטור וש"ע ורמ"א ולבוש וב"ח ועולת שבת והפרי חדש והט"ז, עי' היטב בדבריהם ותמצא מבואר כמ"ש החק יעקב. וכן הוא בהדיא בט"ז בסוף סי' תרנ"ב עיי"ש". וכן צויין כאן בכת"י: ט"ז סי' תרנב . והיינו שעל מה שכתב הרמ"א שם (ס"ב): "ואם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו ... אין צריך להפסיק", העיר הט"ז שם (ס"ק ד): "דכתב רמ"א בסי' תל"א דאפילו אם התחיל ללמוד מבעוד יום צריך להפסיק בשביל בדיקת חמץ". והיינו שמפרש מה שפסק הרמ"א כאן, דאפילו התחיל מבעוד יום, היינו אפילו התחיל יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו, צריך להפסיק. ועל כל זאת צוין כאן על הגליון: ט"ז ומ"א ממשמעות הטור שו"ע .
78. 229. ט"ז ס"ק ד (שצריך להפסיק ... דשמא ירחק הרבה מן הביאה לביתו שהיא עיקר הזמן). פרי חדש ס"ק ב (לפי זה אפילו אם התחיל ללמוד בהיתר כשיגיע זמן הבדיקה צריך להפסיק, דאע"ג דקיימא לן גבי תפילה ואם התחילו אין מפסיקין וכדלעיל, היינו בדאיכא שהות, אבל בדליכא שהות מפסיק ואפילו לתפילת ערבית, כמו שכתוב לעיל בסימן רל"ה [סעיף ב] בהגה, והכא כליכא שהות דמי, לעיקר המצוה שהיא תחילת הלילה). וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק א (הרי הוא עושה איסור במה שלומד בתחילת זמנה ומדחה את המצוה לאחר כך ... ומהאי טעמא אם התחיל בהיתר נמי פוסק, כמ"ש הפרי חדש).
79. 230. כדלעיל סעיף הקודם (והערה 69).
80. 231. תוכן האמור בסעיפים שלפנינו: אם אין חשש שכחה, יקדים לבדוק בעיקר זמנה (כשיש עדיין אור היום קצת) לפני תפלה (שזמנה קודם חצות). ואם יש חשש שכחת תפלה, יקדים תפלה בכל אופן. ואם יש חשש שכחת בדיקה, יקדים בדיקה בכל אופן, ולכן: (א) אם רגיל להתפלל ערבית בביתו, אין חשש שישכח להתפלל על ידי בדיקת חמץ, ואין חשש שישכח לבדוק על ידי תפלה, ולכן יקדים לבדוק בעיקר זמנו, ואחר כך יתפלל. (ב) אם רגיל להתפלל בצבור, והיום לא התפלל בצבור ובא לביתו, יש לחוש שעל ידי טרדתו בבדיקה ישכח לגמרי להתפלל, ולכן יתפלל ואחר כך יבדוק (אף שהוא אחר עיקר זמן בדיקה). (ג) הצבור עצמו יתפלל לפני בדיקה (כי אחר בדיקה קשה לקבצם ותתבטל לגמרי תפלת הצבור), וכשיבואו לביתם יבדקו (אחר עיקר זמן בדיקה), ולא ישכחו לבדוק. (ד) חבורת לימוד הלכה לא תבטל לימודם תחלה, וכשיבואו לביתם יבדקו (אחר עיקר זמן בדיקה), ולא ישכחו לבדוק. (ה) חבורת לימוד פלפול, יבטלו הלימוד ויבדקו, כי יש לחוש שעל ידי טרדת הפלפול ישכח לבדוק.
81. 232. מכל מקום יקדים בדיקת החמץ לפני קריאת שמע ותפלה של ערבית, כמבואר בעולת שבת (ס"ק ב): "מדברי הראב"ד דכתבתי לעיל, דמדייק מדקתני אור לארבעה עשר משמע דצריך לבדוק סמוך לכניסת הלילה, הנה על כרחך סבירא ליה דיבדוק תחלה, דאם לא כן הרי אי אפשר לו לבדוק סמוך לכניסת הלילה, דהא צריך להתפלל תפלת ערבית תחלה". וכעין זה בפרי חדש (סוף ס"ב): "וכן אם היה טרוד ולא התפלל תפילת ערבית עם הציבור, יבדוק ואחר כך יתפלל, מטעמא דכתיבנא". וכן נתבאר בקונטרס אחרון שם (ד"ה ומהאי טעמא): "ומהאי טעמא בדיקת החמץ קודמת לקריאת שמע ותפלה של ערבית, לפי דעת הראב"ד וסייעתו, כמ"ש העולת שבת, וכן הוא בפרי חדש, והוא פשוט". * אמנם למרות כל זאת נתבאר בס' המנהגים – חב"ד ע' 37: "בדיקת חמץ אחר תפלת ערבית". ונתבאר באגרות קודש (ח"ב אגרת שסה): "והמנהג המקובל הוא כנ"ל – תמיד לאחר תפלת ערבית". אלא שנתבאר בלקוטי שיחות (חי"ז ע' 434): "בהנוגע לזמן בדיקת חמץ, כשמתפללים ערבית ביחידות. ראיתי מנהג כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שהי' בודק בין מנחה למעריב, ומתפלל ערבית לאחרי הבדיקה". והיינו כמבואר לקמן ס"ז, שתלוי אם "רגיל להתפלל ... כל השנה בתוך ביתו" או "שרגיל להתפלל כל השנה עם הצבור".
82. 233. משנה הוריות יב, ב (כל התדיר מחבירו קודם את חבירו). ברכות נא, ב (תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם). וכדלעיל סי' כה ס"ב, וש"נ. ועפי"ז כתב הח"י (ס"ק ז): "מי שרגיל להתפלל ולקרות קריאת שמע בזמנה אל ישנה, כי תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, כן נראה לי". ומטעם זה נתבאר לקמן (סי' תפט סט"ז): "ראוי להקדים תפלת ערבית לספירה, שתפלת ערבית היא תדירה והספירה אינה תדירה, ותדיר קודם לשאינו תדיר". מכל מקום כאן בבדיקת חמץ קיי"ל כפרי חדש הנ"ל, כמבואר בקונטרס אחרון (ס"ק א): "ומה שכתב החק יעקב דתדיר קודם, זה אינו, דלא אמרינן הכי אלא כששתי המצות אינן עוברות דמצוה להקדים התדיר, וכן אם שתיהן עוברות שאינו תדיר נדחה, אבל אם שאינו תדיר מצוה עוברת והתדירה אינה עוברת, פשיטא דחייב לקיים שתיהן, ואין מצות הקדמת התדיר דוחה את שאינו תדיר לגמרי". וכן הוא לענין נרות חנוכה, שמטעם זה הוא המנהג להדליק לפני תפלת ערבית, ונתבאר בשיעורי הלכה למעשה (ח"א ע' תסג). משא"כ לענין ספירת העומר, מקדימין תפלת ערבית, כי "היא תדירה והספירה אינה תדירה, ותדיר קודם לשאינו תדיר". ואף שגם בספירת העומר נתבאר (סי' תפט ס"ג): "לכתחלה מצוה מן המובחר לספור בתחלת הלילה מיד אחר תפלת ערבית". מכל מקום אין היא מצוה עוברת, כמבואר לקמן (שם): "וכל הלילה כשר לספירת העומר". ולכן מקדימים ערבית לספירת העומר. ומיד אחרי תפלת ערבית, לפני אמירת עלינו, מקדימים לספור את העומר, כדלקמן שם (סי' תפט סכ"ו): "שיש לנו להקדים הספירה בכל מה שאפשר, ומיד שנסתלקה התפלה, בקדיש שלאחריה, חל עלינו מצות ספירה".
83. 234. ואם נתאחר ולא התחיל לבדוק עד שעבר זמן זה, נראה מכאן שאין כאן תקנה לבדוק מיד, ויוכל להתפלל תחלה ערבית ואחר כך לבדוק. וראה שאילת חיים סי' יב ס"ג.
84. 235. סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"ג (לכתחלה צריך לקרות קריאת שמע מיד בצאת הכוכבים, וזמנה עד חצי הלילה).
85. 236. והיינו שאף שמבואר בשו"ע (סי' רלה ס"א): "ואם הצבור מקדימים לקרות קריאת שמע מבעוד יום יקרא עמהם קריאת שמע וברכותיה ויתפלל עמהם". מכל מקום נתבאר לעיל (סי' צ ס"י): "שלא הקילו להתפלל מבעוד יום אלא משום טורח הצבור, שאי אפשר לחזור ולאספם לתפלת ערבית בלילה, אם יפרדו איש מעל אחיו אחר תפלת המנחה, כמ"ש בסי' רל"ה, אבל המתפללין ביחיד צריכים להתפלל בזמנה". ולכן גם כאן, אף "שרגיל להתפלל כל השנה עם הצבור מבעוד יום", מכל מקום כיון ש"לא התפלל עמהם, יקרא קריאת שמע ויתפלל מיד בצאת הכוכבים", ולא קודם. וגם לא יאכל ולא ילמד באותו זמן שקודם צאת הכוכבים (כדלעיל ס"ה), אלא ימתין עד צאת הכוכבים, ויתפלל ואחר כך יבדוק. ומ"ש "מיד בצאת הכוכבים", ולא אחר כך, כי אולי יספיק לסיים התפלה ולבדוק בעיקר זמנו, כשיש עדיין אור היום קצת, שהוא לערך חצי שעה ויותר, כדלעיל (הערה 62). וראה שו"ת צמח צדק סי' קטז. סגולת אברהם ע' 191.
86. 237. ב"ח סוף ס"ד ד"ה פסק (ומי שלא התפלל תפילת ערבית עם הציבור בליל י"[ד] ... נראה לי דיתפלל תחלה ואחר כך יבדוק, דבתפילה שהיא קבועה וסדורה ליכא למיחש שמא יטרד כדפירשתי, מה שאין כן אם יבדוק בתחלה, דאפשר שיטרד בבדיקתו עד שישכח מלהתפלל. מיהו דוקא במי שרגיל להתפלל עם הציבור אלא שעתה אירע שלא התפלל עמהם, אבל מי שרגיל להתפלל בביתו כל לילה, יבדוק תחלה ולא חיישינן ברגיל שמא ישכח מלהתפלל). הובא ב מ"א ס"ק ה עיי"ש . ומה שהוסיף "עיי"ש", כי המ"א הוסיף וכתב (שם): "וכאן נראה לי דזמן בדיקה הוא קודם צאת הכוכבים, כמ"ש רס"י, ואז יבדוק ואחר כך יתפלל אחר צאת הכוכבים. ואם לא בדק עד אחר צאת הכוכבים ... יעשה כמ"ש הב"ח". והיינו שהמ"א עצמו סובר, שזמן בדיקת חמץ הוא בשקיעת החמה, ולכן "מי שרגיל להתפלל כל השנה עם הצבור מבעוד יום ועכשיו לא התפלל עמהם", יבדוק תחלה קודם צאת הכוכבים, ואחר יתפלל אחרי צאת הכוכבים. ו"מי שרגיל להתפלל כל השנה עם הצבור [בזמנו, דהיינו צאת הכוכבים ] ועכשיו לא התפלל עמהם", אזי "יעשה כמ"ש הב"ח", דהיינו שיתפלל תחלה ואחר כך יבדוק. אבל אנן קיי"ל שזמן בדיקת חמץ הוא בצאת הכוכבים (כדלעיל ס"ה), ונתבאר בהגהה שבקונטרס אחרון (ס"ק א): "והיינו מיד אחר צאת הכוכבים ... דלא כב"ח ומגן אברהם". ולכן פסק כאן, שאף "מי שרגיל להתפלל כל השנה עם הצבור מבעוד יום ועכשיו לא התפלל עמהם, יקרא קריאת שמע ויתפלל מיד בצאת הכוכבים , ואחר כך יבדוק". ומסתבר שמטעם זה נתבארה הלכה זו כאן דוקא באופן זה, שהצבור מתפלל מבעוד יום (ולא באופן שנתבאר בסעיף הבא, שהצבור מתפלל בצאת הכוכבים ), להודיענו, שגם באופן זה "יתפלל מיד בצאת הכוכבים , ואחר כך יבדוק", ודלא כמ"ש במ"א. וראה מה שדנו בזה בפעמי יעקב ח"ד ע' יב. ח"ז ע' נ.
87. 238. והיינו שלא רק "מי שרגיל להתפלל כל השנה עם הצבור מבעוד יום" (כמוזכר לעיל בסעיף הקודם), יתפלל מיד, שהרי עדיין לא הגיע זמן בדיקת חמץ. אלא אפילו "עשרה שמתפללים ערבית בזמנו, דהיינו צאת הכוכבים" (כמוזכר כאן), שכבר הגיע זמן בדיקת חמץ, מכל מקום "יתפללו מיד בצאת הכוכבים ואחר כך ילכו לבתיהם לבדוק החמץ".
88. 239. מ"א סוף ס"ק ה (ואותן הרגילין להתפלל ערבית ביו"ד, יתפלל תחלה בבית הכנסת, דטורח הוא לקבצם אחר כך).
89. 240. ראנ"ח בשו"ת מים עמוקים סי' עט (נראה שלא אמרו כן אלא במי שיושב ולומד בביתו, שאינו מוכרח לקום ממקומו, דחיישינן דילמא מימשכא ליה שמעתתא וכו', אבל בלמוד כזה שלומד בבית הכנסת, ודעתו לשוב לביתו, אין לחוש דלמא ממשכא ליה וכו'). אחרונים . הובא בכנסת הגדולה הגה"ט. מ"א ס"ק ה. ח"י ס"ק ו.
90. 241. מ"א שם (ונראה לי דדוקא מי שאומר דבר הלכה בלא פלפול, אבל אסור לעסוק בפלפול אפילו אינו בביתו, דבזה ודאי איכא למיגזר דילמא ממשכא לי' שמעתא ואתא לאימנועי ממצוה, שישכח אחר כך מלבדוק). ח"י שם (וכתב במ"א דבדבר פלפול אפילו אינו בביתו אסור, דאתי לאמשוכי).
91. 242. נחלת צבי ס"ק א (ונראה לענ"ד שאם אמר לחבירו שיזכיר לו הבדיקה כשתחשך, מותר ללמוד, כמו שהתירו חכמים ללמוד בליל שבת אצל נר אם אומר לחבירו תן דעתך עלי שלא אטה כדלעיל סי' רע"ה). אליה זוטא ס"ק ה (כתב בנחלת צבי, נראה לי שאם אמר לחבירו שיזכור לו הבדיקה כשתחשך מותר ללמוד, כדלעיל סי' רע"ה).
92. 243. עי' סי' ער"ה ס"ד (הרוצה לקרות ואומר לאחר שעמו, שאינו קורא, תן דעתך עלי שלא אטה הנר, הרי זה מותר לקרות ... וכן אם מפלה את בגדיו והיא משמרתו שלא יטה, הרי זה מותר). וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' מז (ולבי תרי לא חיישינן לשכחה כמ"ש אאזמו"ר נ"ע ססי' תל"א).
93. 244. ראה פעמי יעקב ד ע' יג.
94. 245. ובקונטרס אחרון (ס"ק ב) מסתפק רבינו אם זה מועיל גם לסעודה, שהוא דבר הרשות. והנה לענין ספירת העומר יש עצה נוספת, כדלקמן (סי' תפט סי"ז): "אלא אם כן הוא מקום שנוהגין שהשמש קורא לספור ספירה כשמגיע זמנה, שאז אין לחוש שמא ימשוך בסעודתו". היינו שמועלת גם לדבר הרשות. אבל בבדיקת חמץ אינו מצוי כל כך שהשמש יקרא לכל אחד שיבדוק החמץ בביתו.
95. 246. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה, להוכיח את האמור בפנים ס"ה: (א) הזמן שאסרו ללמוד הוא קודם זמן הבדיקה (דלא כדעת הח"י). (ב) זמן הבדיקה הוא מיד אחרי צאת הכוכבים (דלא כדעת הב"ח ומ"א). (ג) הטעם שאסרו ללמוד קודם צאת הכוכבים, דילמא מימשכא ליה שמעתתא וימנע מלבדוק בתחלת זמנה, מיד אחר צאת הכוכבים, כשיש עדיין אור היום קצת (ולא מחשש שישכח לגמרי לבדוק). (ד) מטעם זה קודמת בדיקת חמץ אחרי צאת הכוכבים את קריאת שמע ותפלה של ערבית (דלא כדעת הח"י). (ה) מטעם זה אפילו התחיל ללמוד או לאכול או לעשות מלאכה בהיתר פוסק (דלא כדעת הח"י). (ו) אפילו התחיל ללמוד קודם חצי שעה לפני צאת הכוכבים פוסק (דלא כדעת המ"א). ודרך אגב נתבארו כאן גם דיני האכילה ומלאכה ולימוד קודם קריאת שמע ותפלה וספירת העומר, שעיקר הלכותיהן מבוארים לעיל (סי' ע ס"ה. סי' פט ס"ו-ז. סי' קו ס"ד. סי' רסז ס"ד. סי' תפט סי"ז): (א) אכילה ומלאכה אסורים חצי שעה קודם קריאת שמע ותפלה (ע, ה. רנא קונטרס אחרון א. רסז, ד. רצא קונטרס אחרון א). וכן לפני ספירת העומר (תפט, יז). (ב) התחיל בהיתר לפני חצי שעה זו, אין צריך להפסיק אפילו לקריאת שמע (ע, ה. פט, ו). (ג) התחיל באיסור בתוך חצי שעה, צריך להפסיק לקריאת שמע אבל לא לתפלה (ע, ה. פט, ו). ולא לספירת העומר (תפט, יז). (ד) התחיל באיסור כשהגיע זמנו, צריך להפסיק לקריאת שמע ולספירת העומר (תפט, יז), אבל לא לתפלה (ע, ה. פט, ו). (ה) לימוד אסור מתחלת זמן קריאת שמע ותפלה, ולא קודם (פט, ז. קו, ד. תלא קונטרס אחרון א ד"ה ומהאי טעמא בדיקת, ובהגהה שבסופה, והערות 132. 199). (ו) התחיל לימוד באיסור כשהגיע זמנו, אינו מפסיק (קו, ד. תלא קונטרס אחרון ד"ה ומ"ש עוד הח"י). לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' כה ואילך.
96. 247. ס"ק א (ימתין משעת ביאתו ... עד הבהקת הנר, שהוא הלילה ממש, ואותה שעה שימתין יהי' פנוי לגמרי). והחידוש בזה נתבאר בט"ז (ס"ק ב): "בקריאת שמע של ערבית, שלא אסרו הלימוד ... משא"כ כאן, יש חשש הרחקה מזמן ביאתו, שזה עיקר המצוה". והיינו שדוקא כאן אסרו ללמוד אפילו קודם זמן הבדיקה, שמא ישהה בעיונו ויאחר מלבדוק בעיקר זמנה, מיד אחר צאת הכוכבים. והוא דלא כדעת הח"י (שיובא בהגהה הא') שלא אסרו ללמוד אלא אחר צאת הכוכבים. ודלא כדעת הב"ח והמ"א (שיובאו לקמן בהגהה הב'), שאסרו ללמוד קודם צאת הכוכבים, כיון שגם זמן בדיקה הוא קודם צאת הכוכבים. אלא כדברי הט"ז, וכדמוכח מדברי הפוסקים, דאפילו קודם זמן הבדיקה אסור ללמוד.
97. 248. פ"ב ה"ג (ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר). הובא במ"א ס"ק ג.
98. 249. עשין לט (שאין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר).
99. 250. שם (ופירש רבינו בסוף יום י"ג).
100. 251. שם (ואם תאמר למה כתב בסוף י"ג, ולא תחלת ליל י"ד ... דמסוף יום י"ג אסור להתחיל ללמוד ומפיק ליה מדאמר אביי (פסחים ד') האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר והוה סגי ליה נגהי ארביסר כדתנן במתניתין אור לי"ד אלא ללמד דמסוף י"ג אסור).
101. 252. שם (רבינו מפרש אע"פ שלא יהיה בלילה עצמו, וזהו שכתב הרב המגיד ופירש רבינו בסוף י"ג).
102. 253. ס"ק ג (סוף יום י"ג ... ונראה לי דחצי שעה קודם לילה אסור).
103. 254. סעיף ב (וכן כתב הרמב"ם בפרק ב' בהלכות חמץ ומצה ז"ל, ואין קובעים מדרש בסוף יום י"ג, וכן החכם לא מתחיל לקרות בעת זו, שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחילת זמנה).
104. 255. ס"ק ג (ואף דרמב"ם פ"ב אוסר ללמוד בין השמשות, היינו כמ"ש טעמא שמא ימשוך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה, ומשמע דתחלת זמנה הוא אחר בין השמשות תיכף תחלת הלילה).
105. 256. ס"ק ה במוסגר (אך לשון הרמב"ם פרק ב' מהלכות חמץ וסמ"[ג] משמע קצת דקודם הזמן גם כן אסור. אבל אחר העיון אפשר גם כן לפרשו בדרך זה, ודו"ק).
106. 257. שהובאו לעיל, שמוכיחים מהרמב"ם וסמ"ג דאפילו קודם זמן הבדיקה אסור ללמוד. והיינו שבשלמא שאר הפוסקים הנ"ל הי' אולי אפשר לומר שהח"י חולק עליהם בפירוש הרמב"ם, אבל ממה שאינו מזכיר את המגיד משנה וכסף משנה, נראה יותר דאישתמיטתיה דבריהם.
107. 258. בהשגות לבעל המאור ריש פסחים (תני אור מפני שעדיין יש שם אור היום ואינו חשך).
108. 259. ריש פסחים א, סע"א (וכתב הראב"ד ז"ל דמשום הכי נקט אור, לומר שבתחילת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק).
109. 260. נתיב ה ריש ח"א (וכתב הראב"ד בודקין אור לי"ד, כלומר סמוך לאור, כלומר סמוך לכניסת הלילה). ולכאורה כוונתו היא לומר, שזמן בדיקת חמץ (שאחרי צאת הכוכבים) הוא סמוך לאור (של בין השמשות).
110. 261. כן הוכיח באליה זוטא ס"ק ג, מרוב ההוכחות דלקמן.
111. 262. ב, א (לילי ממש). ג, א (תני דבי שמואל לילי ארבעה עשר). וכן מוכיח באליה זוטא שם (הא שמואל תנא דף ג' בליל י"ד, ודאי לילה ממש קאמר).
112. 263. ב, א ד"ה מאן דאמר (דהא ודאי לילי הוא ממש).
113. 264. פ"ב ה"ג, כפי שהוכיח מדבריו באליה זוטא שם (דרמב"ם פ"ב אוסר ללמוד בין השמשות, היינו כמ"ש טעמא שמא ימשוך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה, ומשמע דתחלת זמנה הוא אחר בין השמשות, תיכף תחלת הלילה).
114. 265. "דכיון שצריך לבדוק לאור הנר צריך לבדוק בלילה".
115. 266. ס"א (בתחלת ליל ארבעה עשר). ראה אליה זוטא שם (וכ"מ בטור וש"ע).
116. 267. כן ציין בפנים (לעיל שם הערה 60) לשו"ת הרא"ש כלל יד ס"ג (מיד בתחילת הלילה, יבדוק החמץ). וראה אליה רבה ס"ק ג (דמצות הבדיקה הוא בלילה ממש ... לאפוקי בין השמשות, אבל באמת המצוה תיכף בהתחלת הלילה אחר צאת הכוכבים ואף שיש עדיין קצת אור יום).
117. 268. ס"ק א (וצריך להמתין עד שהנר מבהיק ... שהוא הלילה ממש).
118. 269. סוף ס"א (דהא הני על כרחך מיירי אחר צאת הככבים ... דפירוש אור הוה לילה ממש), וס"ב (בתחילת הלילה, שיש קצת אור), דהיינו אחרי צאת הכוכבים, שהוא תחילת הלילה.
119. 270. ס"ק א (ומשמע דהבדיקה צריך להיות בלילה ממש, ולא בין השמשות, רק אחר צאת הכוכבים, ואף שיש עדיין קצת אור יום ... דלא כהב"ח).
120. 271. ס"ד (ואע"ג דבמהרי"ל בדין תענית של בכורות, וכן במנהגי דמהר"א טירנא, כתוב שמצות הבדיקה היא בלילה ממש, אבל לא קודם, מכל מקום נראה עיקר כדברי הראב"ד). והיינו שמפרש מה שכתב הראב"ד "שעדיין יש שם אור היום", דהיינו בין השמשות.
121. 272. ס"ק א (בתחלת ליל, פירוש סמוך לכניסת הלילה). ובס"ק ה (נראה לי דזמן בדיקה הוא קודם צאת הכוכבים, כמו שכתבתי רס"י).
122. 273. ס"ד (דעיקר המצוה היא בתחלת הלילה. וגם הרב רבינו ירוחם והר"ן משם הראב"ד הוכיחו מראיה אחרת דעיקר המצוה היא בתחלת הלילה, שיש בו אור עדיין).
123. 274. ס"ק א (סמוך לכניסת הלילה (רי"ו ר"ן)).
124. 275. אלא שהב"ח והמ"א מפרשים דהיינו לפני צאת הכוכבים, ולא קיי"ל כוותייהו בזה, כמבואר בהגהה כאן.
125. 276. ד, א.
126. 277. פ"ב ה"ג (שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה). וראה לקמן (בהגהה שבסוף הקונטרס אחרון), שהרמב"ם אזיל לשיטתו "דאף בקריאת שמע אסור ללמוד משיגיע זמנה" (וכן קיי"ל, כדלקמן שם), והחידוש בבדיקת חמץ הוא, שאסרו הלימוד אף קודם זמן הבדיקה. ולכן הוכרח לפרש הטעם, כי בזה תיקנו חכמים לבדוק מיד אחר צאת הכוכבים, וחוששים "שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה ".
127. 278. סוף ס"ק ב (דמשמע לי מדברי הרמב"ם, דהא דאמרינן בגמרא דילמא אתי לאמנועי ממצוה, לאו למימרא דחיישינן לדילמא ישכח ולא יבדוק, דכיון דאית ליה זמן כל הלילה לא חיישינן להכי, אלא היינו לומר שימנע מעיקר המצוה, לבדוק בתחילת הלילה שיש קצת אור).
128. 279. שאם היינו מפרשים הגמרא, שאסור ללמוד משהגיע זמן בדיקת חמץ.
129. 280. ס"ק ב (ולענין אם יתפלל תפלת ערבית תחלה או יבדוק תחלה, הנה מדברי הראב"ד דכתבתי לעיל, דמדייק מדקתני אור לארבעה עשר משמע דצריך לבדוק סמוך לכניסת הלילה, הנה על כרחך סבירא ליה דיבדוק תחלה, דאם לא כן הרי אי אפשר לו לבדוק סמוך לכניסת הלילה, דהא צריך להתפלל תפלת ערבית תחלה).
130. 281. סוף ס"ב (וכן אם היה טרוד ולא התפלל תפילת ערבית עם הציבור, יבדוק ואחר כך יתפלל, מטעמא דכתיבנא).
131. 282. כדלעיל תחלת הקונטרס אחרון, וש"נ. והיינו שטעם הקדמת בדיקת חמץ לתפלת ערבית, הוא לא רק מטעם הנ"ל, כי על ידי זה תידחה מצות בדיקת חמץ בזמנה. אלא גם מטעם נוסף, שהרי אנו רואים שאיסור הלימוד קודם בדיקת חמץ חמור יותר מאיסור הלימוד קודם קריאת שמע.
132. 283. בגמרא שם ד, ב (שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה, ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל). ומה שאמרו "אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה", יש בזה מחלוקת הפוסקים, אם התירו ללמוד אף כשהגיע זמן קריאת שמע, או דוקא קודם זמן קריאת שמע (כדלקמן בהגהה שבסוף הקונטרס אחרון, והערה 199). ועל זה מבאר כאן, שעכ"פ "קודם זמן קריאת שמע מותר ללמוד לכל הפוסקים". משא"כ בליל בדיקת חמץ "דאסור ללמוד קודם צאת הכוכבים". והקשה הב"ח (ס"ד): "וראוי לדקדק מה ראו חכמינו ז"ל לאסור אף הלימוד, ומאי שנא מקריאת שמע של ערבית, דתניא בריש ברכות (ד ב) חכמים עשו סייג לדבריהם וכו' עד ואם רגיל לשנות שונה ואחר כך קורא קריאת שמע ומתפלל וכו', דאלמא דאף על פי שאסור לאכול מותר לשנות, דעל ידי הלימוד לא יבוא לידי פשיעה כמו על ידי האכילה או שאר עסקים". וליישב קושיתו נתבאר לעיל (ד"ה וכן היא): "דילמא מימשכא ליה ואתי למנועי ממצוה, דהיינו שימנע בתחילת זמנה, כמ"ש הרמב"ם ופרי חדש". ולקמן (סוף ההגהה דלקמן): "שמא ימנע כו' בתחלת זמנה, כמ"ש הרמב"ם וסמ"ג, ועל דרך שפירש האלי' זוטא והפרי חדש, ומטעם שכתב הט"ז", וכמבואר בפנים (ס"ה): "שמא על ידי עיונו בלמודו ... ישהה בעיונו עד זמן מה לאחר צאת הכוכבים, כשיש עדיין אור היום קצת".
133. 284. והיינו מטעם האמור בפנים (ס"ו): "צריך להקדים את הבדיקה לפני קריאת שמע ותפלה, לפי שהיא מצוה עוברת, שאם לא יבדוק מיד בצאת הכוכבים הרי הוא נקרא עובר על תקנת חכמים".
134. 285. כן הגיה מהרי"ל (ובדפוס ראשון: מה שכתב).
135. 286. ס"ק ז (מי שרגיל להתפלל ולקרות קריאת שמע בזמנה אל ישנה, כי תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, כן נראה לי).
136. 287. כמבואר במשנה הוריות יב, ב (כל התדיר מחבירו קודם את חבירו). ברכות נא, ב (תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם). וכדלעיל סי' כה ס"ב, וש"נ. וכן הוא בפנים ס"ו (וקריאת שמע היא מצות עשה של תורה, וגם היא תדירה בכל יום ויום ב' פעמים, וכל התדיר מחבירו קודם את חבירו).
137. 288. שבת כג, ב (בעי רבא נר חנוכה וקידוש היום (והוא עני ואין כדי לקנות, רש"י) מהו, קידוש היום עדיף דתדיר, או דילמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא. בתר דאבעיא הדר פשטה נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא). וברא"ש שם פ"ב סי"ב (משמע אי לאו פרסומי ניסא תדיר קודם, אפילו לדחות את שאינו תדיר). ירושלמי ברכות פ"ד ה"א (תפלת המנחה ותפילת המוספין תפלת המנחה קודמת. הוון בעון מימר כשאין ביום כדי להתפלל שניהם, אבל אם יש ביום כדי להתפלל שניהם תפלת מוסף קודמת. ר"ז בשם ר' יוחנן אפילו יש ביום כדי להתפלל שניהם תפלת המנחה קודמת. רבי נתן בר טוביה בשם רבי יוחנן אפילו יש ביום כדי להתפלל שניהם תפילת המנחה קודמת). וכן כתב ב"מלא הרועים" ערך תדיר אות ז (מבואר דבאין שהות גם כן מתפלל של מנחה ולא של מוסף, ועל כרחך מטעם דתדיר עדיף).
138. 289. ברכות כח, א (היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוסף, מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף, שזו תדירה וזו אינה תדירה. ר' יהודה אומר מתפלל של מוסף ואח"כ מתפלל של מנחה, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת). ופרש"י (ר' יהודה לטעמיה דאמר עד שבע שעות ותו לא). * ובהגהת מהרי"ל עה"ג: "ועי' מ"א סוס"י רפו". והיינו מ"ש במ"א שם: "ונראה לי דאם הוא סמוך לערב ואין שהות להתפלל שתיהן יתפלל מוסף דמנחה יש לה תשלומין בערבית". ובקונטרס אחרון שם (סוף ס"ק א): "ומה שכתב המג"א דאם אין שהות כו', צע"ג דאישתמיטתיה דברי הירושלמי שהביא הרא"ש, דבכה"ג פשיטא דמנחה עדיפא דתדירה אף לדחות לגמרי עיי"ש". וכן הקשה בדגול מרבבה (שם) מירושלמי הנ"ל על המ"א. ובתהלה לדוד (ח"ג סי"ח): "נפלאתי דהרב ז"ל בקונטרס אחרון סי' רפ"ו השיג על המג"א מהירושלמי דתדיר עדיף אף לדחות, וכמ"ש הדגול מרבבה. ובקונטרס אחרון סי' תל"א ס"ק א כתב, אבל אם שאינו תדיר מצוה עוברת והתדירה אינה עוברת פשיטא דאין מצות הקדמת התדיר דוחה שאינו תדיר לגמרי, ע"כ. ולכאורה זה סתירה מפורשת. ונראה דסבירא ליה דבמוסף ומנחה גם מנחה מקרי מצוה עוברת, דאף שיש לה תשלומין, כיון דשכר תפלה בזמנה לא יהבי לי', כדאמרינן בדף כ"ו ע"א, מקרי מצוה עוברת, ולכן קודמת למוסף". וכעין זה מפורש בדברי רבינו (כאן): "אם אינו בודק בתחילת הלילה ראוי לקרותו עבריין, שעבר על תקנת חז"ל לפי דעת הפוסקים הנ"ל ... והרי זו כמצוה עוברת ... אף שלא תיקנו חז"ל תחלת הלילה אלא כדי שלא יתרשל". ודן בכל זה בליקוט דיני ומנהגי ראש חדש (פ"ט הערה 15). כללי הפוסקים וההוראה (כלל לא). בית שמואל ודוד ע' ה. שו"ת בית אב חלק חיי אברהם סי' סג.
139. 290. בקטע הקודם נתבאר, ש"תדיר" אינו דוחה מצוה עוברת. עתה בא לבאר שאף מצוות חשובות ו"מצות עשה של תורה", שדוחות שאר המצוות, אינן דוחות מצוה עוברת מדבריהם. וכמבואר בפנים (ס"ו): "ואף על פי שעדיין לא קרא קריאת שמע של ערבית, וקריאת שמע היא מצות עשה של תורה ... לפי שהיא מצוה עוברת". וראה סגולת אברהם ע' 204.
140. 291. בשו"ע שם ס"ב (מת מצוה שאין לו קוברים, שהפוגע בו קוברו תחלה, ואחר כך קורא). היינו שמצות קבורה דוחה מצוות קריאת מגילה. וברמ"א שם (וכל זה לא מיירי אלא בדאיכא שהות לעשות שתיהן, אבל אם אי אפשר לעשות שתיהן, אין שום מצוה דאורייתא נדחית מפני מקרא מגילה. והא דמת מצוה קודם, היינו דוקא בדאפשר לו לקראה אחר כך). היינו שאם המגילה היא מצוה עוברת, אינה נדחית מפני קבורת המת, כיון שאפשר לקוברו אחר כך.
141. 292. כדאמרינן במגילה ג, ב (תלמוד תורה ומת מצוה, מת מצוה עדיף ... עבודה ומת מצוה, מת מצוה עדיף ... בעי רבא מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף ... מת מצוה עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה).
142. 293. "אבל אם הוא סמוך לחשיכה יקרא המגילה, דהא מכל מקום אפשר לקברו בלילה ... ומכל מקום צ"ע ... אף על פי שאפשר לקוברו אחר כך, מכל מקום אמרינן שלא יהא מוטל בבזיון ... לכן נראה לי ... דאי ליכא שהות לעשות שתיהן ... מגילה נדחת מפני כל המצות דאורייתא, וק"ו מפני מת מצוה". משא"כ אילו הי' אפשר לקוברו אחר כך באופן שלא יהי' מוטל בבזיון, אינה דוחה את מקרא מגילה שהיא מצוה עוברת.
143. 294. שדוקא מצות קבורת מת, אילו הי' אפשר לקוברו אחר כך באופן שלא יהי' מוטל בבזין, לא היתה נקראת מצוה עוברת. אבל כאן, בבדיקת חמץ בתחילת הלילה, "הרי זו כמצוה עוברת".
144. 295. ס"ק ב (ויעבור על תקנת חכמים שקבעו סמוך לביאתו).
145. 296. ס"ק ב (הרי מפסיד עיקר המצוה שהיא הבדיקה כשיש אור היום ... והכא כליכא שהות דמי, לעיקר המצוה שהיא תחילת הלילה).
146. 297. בהעתקת דברי הראב"ד שבר"ן (א, א): "וכתב הראב"ד ז"ל דמשום הכי נקט אור, לומר שבתחילת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק, כדי שלא יתרשל או שלא ישכח". וראה שארית יהודה או"ח סי' כה וסי' ל.
147. 298. כאמור ברכות ב, א (וחכמים אומרים עד חצות). ובשו"ע סי' רלה ס"ג (לכתחלה צריך לקרות קריאת שמע מיד בצאת הכוכבים, וזמנה עד חצי הלילה).
148. 299. כאמור במשנה שם (למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה).
149. 300. ס"ק ג (אבל לאחר חצות, אעפ"י דיצא משום חובת קריאת שמע, מכל מקום נקרא עבריין, שעבר על דברי חכמים שאמרו דלא ימתין עד לאחר חצות). וכן הוא באליה רבה שם ס"ק יא (ומכל מקום נקרא עבריין שעבר על דברי חכמים שאמרו עד חצות).
150. 301. עתה בא לבאר הטעם שנחשבת בדיקת חמץ מצוה עוברת, שמחוייבים לבדוק מיד בצאת הכוכבים, אף שאין זה אלא כדי שלא יתרשל. והיינו כמו לפי הסלקא דעתך שבגמרא (ד, א) – שמטעם "זריזין מקדימין למצוה" תיקנו בדיקת חמץ מיד בתחלת ליל י"ד. ולא כמו בשאר המצות, שמטעם זריזין מקדימין לא תיקנו שיהיו מחוייבים לעשותן מיד בתחלת זמנן. כך גם לפי המסקנא שבגמרא (שם) – שמטעם "שלא יתרשל" תיקנו בדיקת חמץ מיד בתחלת ליל י"ד. ולא כמו בקריאת שמע, שמטעם שלא יתרשל לא תיקנו שיהיו מחוייבים לקראתה לפני חצות. והטעם לתקנה זו, כיון שאין לסוף זמן עשייתן זמן קבוע.
151. 302. כדאמרינן בגמרא (שם): "כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצות". וכן תנן (מגילה כ, ב): "כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב", וברש"י (שם): "ואע"ג דקיימא לן זריזין מקדימין למצוה, דכתיב וישכם אברהם בבוקר, אפילו הכי כשר כל היום". וכן הוא לעיל (סי' קלא ס"ה): "שמצות הלל היא כל היום ... ואין אומרים אותו מיד אחר שחרית אלא משום זריזין מקדימין למצות". הרי שאין בזה תקנת חכמים "לקיימן בתחלת זמנן", עד שתיחשב מצוה עוברת.
152. 303. ברכות כו, ב (תפלות כנגד תמידין תקנום). לעיל סי' פט ס"א (וזמן התפלות הוא כזמן התמידין).
153. 304. כדלעיל סי' פט ס"ב (יכול להתפלל שחרית עד חצות), וש"נ.
154. 305. רמ"א סי' רלג ס"א (ובדיעבד או בשעת הדחק יצא אם המתפלל מנחה עד הלילה, דהיינו צאת הכוכבים). וכן הוא לעיל סי' רנא בקונטרס אחרון (תפלת המנחה שזמנה עד צאת הכוכבים). סדר הכנסת שבת (לענין תפלת המנחה שהיא מדברי סופרים אין למחות ביד המקילין בין בחול בין בשבת ובפרט בשעת הדחק ... בבין השמשות).
155. 306. סעיף ב (עבר כל יום י"ד ולא בדק יבדוק בתוך הפסח ... עד סוף יום טוב האחרון). וראה סגולת אברהם ע' 204. חקרי הלכות ח"ח נח, א. שלחן הפסח ע' 22.
156. 307. שהוא היפך מ"זריז".
157. 308. שמטעם "שלא יתרשל" תיקנו בדיקת חמץ מיד בתחלת ליל י"ד (ולא כמו בקריאת שמע, שמטעם שלא יתרשל לא תיקנו שיהיו מחוייבים לקראתה לפני חצות). וראה לעיל בפנים ס"א (והערה 6), שגם במצות ביעור חמץ מדברי סופרים, הצריכו חכמים לקיימה מיד.
158. 309. ס"ק ב (לפי זה אפילו אם התחיל ללמוד בהיתר, כשיגיע זמן הבדיקה צריך להפסיק, דאע"ג דקיימא לן גבי תפילה ואם התחילו אין מפסיקין וכדלעיל, היינו בדאיכא שהות, אבל בדליכא שהות מפסיק ואפילו לתפילת ערבית, כמו שכתוב לעיל בסימן רל"ה [סעיף ב] בהגה, והכא כליכא שהות דמי, לעיקר המצוה שהיא תחילת הלילה).
159. 310. שכל החילוקים ביניהם יכולים להיות רק לענין שמא ישכח, משא"כ כאן שעל ידי הלימוד או האכילה וכיו"ב תידחה בדיקת חמץ בזמנה, אם כן אין טעם לחלק ביניהם.
160. 311. סעיף ה (אפשר דלא התירו רבותינו בהתחיל בהיתרא אלא בקריאת שמע ותפילה וקידוש ... מה שאין כן בדיקת חמץ ... יש להפסיק אפילו מן הלימוד ... וכל שכן באכילה). ובס"ק ו (ואם התחילו ללמוד, משמע דמדבר הרשות לכולי עלמא פוסק). והיינו שממה שבשו"ע התחיל רק אם התחיל ללמוד בהיתר, משמע שבהתחיל לאכול או לעשות מלאכה, לכולי עלמא פוסק.
161. 312. ס"ק ה (וי"א שצריך להפסיק, ואף על גב דבהתחיל בהיתר איתא בסי' רל"ה דאינו פוסק). אלא שהוא פירש ד"מיירי חצי שעה סמוך לערב ... ולכן צריך להפסיק", משא"כ לפני זה.
162. 313. סעיף ב (ונראה דהוא הדין אם התחיל כבר מלאכה דצריך להפסיק ... ולא דמי למ"ש המחבר לעיל בסי' רלב סעיף ב בתפלת מנחה, דאם התחיל כבר במלאכה אפילו אם התחיל באיסור אינו צריך להפסיק ... אפילו מאן דא"ל לעיל בסי' ע' דאפילו בקריאת שמע שהוא מדאורייתא אין צריך להפסיק בשהתחיל באכילה, מכל מקום מודה הכא דצריך להפסיק). אלא שהוא ביאר זאת שם מטעם אחר.
163. 314. ס"ק ב (ועל כן אף בלימוד יש חשש זה, דעכ"פ ימשך קצת ויהי' הרחקה מזמן ביאתו לביתו), ובס"ק ג (אבל לאכילה פשיטא צריך להפסיק).
164. 315. ס"ק ח (דדוקא גבי לימוד יש לחוש יותר, כיון דאין קץ וסוף ללימוד תורתינו ... על כן ראוי לחוש יותר שמא ימשוך זמן רב ... מה שאין כן במלאכה וכהאי גוונא, כיון דיש קץ וסוף לכל הדברים, אף אם ימשך זמן מה לא [אטרחוהו] חכמים לפסוק באמצע מטעם שמא ימשך).
165. 316. כמבואר בט"ז ס"ק ב (אפילו ביש לו עת קבוע ללמוד, כגון פרק אחד, ויוכל לגומרו בעת ההיא שהוא פנוי שזכרנו, מכל מקום אסור).
166. 317. ד"ה לא יפתח (לא יתחיל בגירסא, אם קבע עת לתורה בלילות).
167. 318. פ"ב ה"ג (וכתבו בתוספות מכאן נראה שאסור לאכול בליל י"ד קודם בדיקה דילמא אתי לאימשוכי עד כאן. ונראין דבריהם דכל שכן הוא).
168. 319. ד"ה ומ"ש ולא יאכל (כן כתב הרב המגיד בשם התוספות ... ופשוט הוא, דאתי מבכל שכן מדין לא ליפתח בעידניה).
169. 320. ראה מה שרוצה ליישב בזה בשארית יהודה או"ח סי' ל.
170. 321. ס"ק ח (ובזה יתורץ גם כן קושית בעל המאור בפרק קמא דשבת, על הא דאמרינן [שבת יא, א] כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה מדברי תורה, ומקשה, והלא אפילו אצל מלאכות אמרינן [שם ט, ב] אם התחילו אין מפסיקין. ותירץ דמיירי בדליכא שהות. ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי). והיינו שלדעת הח"י יש להפסיק מדברי תורה לקריאת שמע ולתפלה אפילו יש שהות ביום להתפלל, כי לימוד התורה חמור יותר מאכילה ומלאכה.
171. 322. ג, ב ד"ה מתניתין (והוי יודע כי שני מיני הפסקות שנוים במשנתנו, זה מה ששנינו אין מפסיקין מאכילה לתפלה, לא שיעקור אותה לגמרי, אלא כגון שיש שהות ביום להתפלל לאחר אכילה, והכין אוקימנא במסכת סוכה בשיש שהות ביום. ובסיפא דאתאן לדברי תורה, שהחברים העוסקים בתורה מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה, זו היא שאין מפסיקין כלל, ועוקרין את התפלה לגמרי ... ודוקא בחברים כגון ר' שמעון בן יוחאי).
172. 323. "ואם אין השעה עוברת, ויש לו שהות עדיין להתפלל ולקרוא קריאת שמע, אינו פוסק כלל".
173. 324. ס"ק ו (אף על גב שבסי' פ"ט פסק דאסור ללמוד משהגיע זמן תפלה, דלא כהר"ן, מכל מקום אם התחיל אינו פוסק). וכן נפסק לעיל שם ס"ד (ואם אין השעה עוברת, ויש לו שהות עדיין לקרות קריאת שמע ולהתפלל, אינו פוסק כלל, אפילו לומד יחידי, ואפילו התחיל ללמוד באיסור לאחר שכבר הגיע זמן קריאת שמע ותפלה, שאסור לו להתחיל ללמוד עד שיתפלל תחלה אם אינו רגיל לילך לבית הכנסת כמו שנתבאר בסי' פ"ט, אעפ"כ אם התחיל אין צריך להפסיק, ורשאי ללמוד כל זמן שיש שהות עדיין לקרות קריאת שמע ולהתפלל אחר כך). יוצא מכל זה, שהמתחיל בלימוד התורה דינו קל יותר מאשר המתחיל באכילה ומלאכה. אלא שכאן בבדיקת חמץ, כיון שעיקר תקנת חכמים היתה לבדוק מיד אחרי צאת הכוכבים, כשיש עדיין אור היום קצת, לכן "חייב להפסיק כשיגיע זמנה" (כפי שנתבאר כאן בפנים סעיף ו).
174. 325. עתה בא לבאר מה שפסק כאן בפנים (ס"ו): "ואפילו אם היה עוסק באחד מכל הדברים הללו ... חייב להפסיק כשיגיע זמנה, אפילו ... התחיל לעסוק קודם חצי שעה לפני צאת הכוכבים". ופסק בזה כהח"י, דלא כהמ"א.
175. 326. ס"ק ח (ולי נראה דמ"ש ואם התחיל מבעוד יום, מיירי חצי שעה סמוך לערב, דהתחיל באיסור, ולכן צריך להפסיק).
176. 327. ס"ק ח (דלא כמ"א שכתב דמיירי בהתחיל באיסור, דהיינו חצי שעה קודם לילה. ודברים אלו דחוים הם).
177. 328. בטור כתב את שתי הדעות: "אם התחיל ללמוד מבעוד יום". ובשו"ע ס"ב: "ואם התחיל מבעוד יום אין צריך להפסיק". וברמ"א שם "ויש אומרים שצריך להפסיק, וכן נראה לי עיקר". וכן הוא בלבוש ס"ב. הרי שגם כשהתחילו מבעוד יום צריך להפסיק, משמע דהיינו אפילו קודם חצי שעה לפני צאת הכוכבים.
178. 329. בא לבאר כאן שיטת הטור בהלכות אלו. ואף דלא קיי"ל כוותיה בזה, אלא כדעת הרמב"ם וסיעתו, וכדלקמן בסמוך. מכל מקום יש להוכיח מדברי הטור, שמה שכתב "התחיל ללמוד מבעוד יום", פירושו אפילו קודם חצי שעה סמוך לצאת הכוכבים, ודלא כמ"א הנ"ל, שמבאר בדברי הטור ושו"ע: "ולי נראה דמה שכתוב ואם התחיל מבעוד יום מיירי חצי שעה סמוך לערב, דהתחיל באיסור, ולכן צריך להפסיק". ותוכן שיטת הטור: (א) קודם שהגיע זמנם, מותר לאכול וללמוד, הן בתפלה ובקריאת שמע והן בבדיקת חמץ. (ב) אחר שהגיע זמנם, אסור להתחיל לאכול משום חשש פשיעה (ואין בו חשש שכחה), ואסור להתחיל ללמוד משום חשש שכחה (ואין בו חשש פשיעה). (ג) כשהגיע זמן קריאת שמע של ערבית אסרו להתחיל לאכול, מחשש פשיעה, והתירו להתחיל ללמוד, כי בקריאת שמע שרגיל בה אין חשש שכחה. (ד) כשהגיע זמן בדיקת חמץ אסרו גם ללמוד, שאינו רגיל בה ויש חשש שכחה. (ה) התחיל לאכול בהיתר, לא חששו לפשיעה בדיעבד. (ו) התחיל ללמוד בהיתר (לפני זמן בדיקת חמץ), חששו לשכחה אף בדיעבד.
179. 330. של בדיקת חמץ, כמבואר בדבריו: "יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד לא ילמוד עד שיבדוק", הרי שלא הזכיר את איסור הלימוד ואכילה ומלאכה אלא בזמן בדיקת חמץ. ואף שלענין מנחה כתב הטור (סי' רלב): "סמוך למנחה גדולה דהיינו בתחלת שעה ז' ... ובסמוך למנחה קטנה שהוא בתחילת שעה י'". דהיינו שהאיסור הוא חצי קודם זמן התפלה. היינו דוקא במנחה שזמנה הוא רק כמה שעות. משא"כ בערבית שזמנה כל הלילה, לא אסרו אלא משהגיע זמנה.
180. 331. שגם בזה סובר הטור דמותר לאכול וללמוד קודם זמן קריאת שמע, כמבואר בדבריו שם: "אין לו לאכול ולישן עד שיקרא, דתניא לא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא ואישן קימעא ואקרא אחר כך קריאת שמע ואתפלל, ונמצא חוטפתו שינה וישן כל הלילה. אלא אדם בא מן השדה ונכנס לבית הכנסת או לבית המדרש, אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואחר כך אוכל פתו ... כשהגיע זמן קריאת שמע אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל". והיינו שגמרא זו מיירי כשבא מן השדה בערב "כשהגיע זמן קריאת שמע", שאז האכילה אסורה והלימוד מותר, משא"כ קודם שהגיע זמן קריאת שמע גם האכילה מותרת. ונתבארה שיטתו לעיל (הערה 132).
181. 332. כדאמרינן בגמרא (ד, א): "האי צורבא מרבנן לא לפתח בעידניה באורתא דתליסר דנגהי ארבסר, דלמא משכא ליה שמעתיה ואתי לאימנועי ממצוה", ולפירוש הטור היינו שמא ישכח ולא יבדוק (ולא שיבוא לפשיעה ולא יבדוק), והיינו שישכח ולא יבדוק כלל (ולא רק שידחה עיקר זמן תקנת חכמים בתחלת זמנה).
182. 333. שכתב הטור (בסי' רלה): "ואפילו לכתחלה יכול להמתין לקרות עד שיעלה עמוד השחר". וכך הוא גם בבדיקת חמץ, שלא הזכיר הטור את דברי הראב"ד שתקנו חכמים לבדוק בתחלת זמנה, כי לדעתו גם בזה יכול להמתין עד שיעלה עמוד השחר.
183. 334. שמכל מקום יש הפרש בין קריאת שמע לבין בדיקת חמץ, שבקריאת שמע כתב הטור להתיר "לקרות ... לשנות" אף כשהגיע הזמן, וכדלעיל (הערות 132. 180). משא"כ בבדיקת חמץ כתב הטור "לא ילמוד עד שיבדוק". והוא מטעם דלקמן בסמוך, שכיון שהוא רגיל בקריאת שמע לא ישכח, משא"כ בדיקת חמץ שאינו רגיל בה.
184. 335. שהובא בטור (וכתב ה"ר יונה שאם התחיל ללמוד מבעוד יום שאין צריך להפסיק), ושו"ע כאן ס"ב (ואם התחיל ללמוד מבעוד יום אין צריך להפסיק).
185. 336. בדפו"ר מתחיל כאן המוסגר, והוגה על ידי מהרי"ל כלפנינו.
186. 337. י, א (במנחה כיון דקביעא לה זימנא מירתת, ולא אתי למפשע, ערבית כיון דכולא ליליא זמן ערבית, לא מירתת, ואתי למפשע).
187. 338. זה שאסרו הלימוד משהגיע זמן בדיקת חמץ, הוא (לא מטעם "אתי למפשע", אלא) מטעם "דלמא משכא ליה שמעתיה", לכן "חיישינן שמא ישכח", "ואתי לאימנועי ממצוה".
188. 339. "ונראה לי דכיון שהטעם משום שלא יטריד בלימודו וישכח מלבדוק, אין חילוק, ואפילו אם התחיל כבר פוסק". ורבינו יונה אינו חושש לזה, אם התחיל בהיתר. וראה שארית יהודה או"ח סי' כה, ביאור נוסף בשיטת הטור ורבינו יונה.
189. 340. הלכה ו (דהקריאה בתורה מושך טפי, ואפשר שישכח ולא יקרא, מה שאין כן במלאכתו וסעודתו וכל הני דמתניתין).
190. 341. כיון שאיסור האכילה הוא מחשש פשיעה, לכן כשהתחיל לאכול לא אטרחוהו להפסיק.
191. 342. ולכן כתב כאן הטור "ולא יאכל עד שיבדוק" (היינו לכתחלה, מחשש פשיעה)), "שאם התחיל ללמוד ... פוסק" (אף בדיעבד, מחשש שכחה).
192. 343. על ידי הלימוד. ולכן לדעת הטור מותר ללמוד אפילו כשהגיע זמן קריאת שמע, כדלעיל (הערה 180).
193. 344. כאן בסי' תלא ס"ד (דאף על פי שאסור לאכול מותר לשנות, דעל ידי הלימוד לא יבוא לידי פשיעה כמו על ידי האכילה ... מכל מקום גורם הוא שיטרד וישכח מלבדוק ... אבל בקריאת שמע של ערבית שהיא תדירה בכל יום אין לחוש שמא ישכח על ידי שיטרד בלמודו).
194. 345. שכתב הטור (סי' תרנב): "ואסור לאכול קודם שיטלנו, שכח ואכל קודם שנטלו והוא על שולחנו, ביום הראשון שהוא מן התורה יפסיק, אפילו אם יש שהות ביום ליטלו אחר שיאכל, ומיום ראשון ואילך אם יש שהות ביום לא יפסיק ואם לאו יפסיק". היינו שאסר רק לכתחלה, ולא כשהתחיל. אף שבלימוד יש לחשוש שמא ישכח, כיון שהוא רק פעם אחת בשנה, ודינו כמו בדיקת חמץ. מבאר על זה רבינו, שאין הכי נמי, מה שהתיר הטור בלולב בדיעבד הוא רק באכילה, ולא בלימוד, שאפילו אם התחיל צריך להפסיק.
195. 346. שמותר לאכול לפני שהגיע זמן קריאת שמע וזמן בדיקת חמץ, כדלעיל. וכיון שכתב "שאם התחיל ללמוד מבעוד יום ... פוסק", בודאי היינו אפילו התחיל ללמוד כמה שעות קודם צאת הכוכבים.
196. 347. ס"ק ח (שהובא לעיל): "ולי נראה דמה שכתוב ואם התחיל מבעוד יום מיירי חצי שעה סמוך לערב, דהתחיל באיסור, ולכן צריך להפסיק".
197. 348. הל' ק"ש פ"א ה"ט (איזהו זמן קריאת שמע בלילה, מצותה משעת יציאת כוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו, שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה).
198. 349. עשין יח (מאימתי קורין את שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה כדברי חכמים, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו, דהלכה כרבן גמליאל שסובר כך, ולא אמרו חכמים עד חצות אלא לכתחלה כדי להרחיק אדם מן העבירה).
199. 350. שם נתבארו ב' דעות: (א) דעת הטור (סי' רלה) וסיעתו: "אין לו לאכול ולישן עד שיקרא, דתניא לא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא ואישן קימעא ואקרא אחר כך קריאת שמע ואתפלל, ונמצא חוטפתו שינה וישן כל הלילה. אלא אדם בא מן השדה ונכנס לבית הכנסת או לבית המדרש, אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואחר כך אוכל פתו ... כשהגיע זמן קריאת שמע אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל". והיינו שגמרא זו מיירי שבא מן השדה בערב כשהגיע זמן קריאת שמע, שאז האכילה אסורה והלימוד מותר, משא"כ קודם שהגיע זמן קריאת שמע גם האכילה מותרת. (ב) דעת רבינו יונה (ברכות א, א ד"ה וחכמים): "אמרינן לקמן כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב וכו', ורצה לומר שאפילו כשיבוא מן השדה קודם זמנה , אין לו לומר כיון שלא הגיע עדיין עונת זמן קריאת שמע אוכל ואשתה תחלה, אלא יש לו לקרות או לשנות וכו'. וכיון דחזינן דאפילו כשיבוא קודם זמנה חששו שמא יבוא לידי פשיעה והצריכוהו לקרות או לשנות כדי שיתפלל מיד, שמעינן דלדברי הכל צריך לכתחלה לקרותה מיד ביציאת הכוכבים". והיינו שגמרא זו מיירי שבא מן השדה בערב קודם זמן קריאת שמע, שאז האכילה אסורה והלימוד מותר, משא"כ אחר שהגיע זמן קריאת שמע גם הלימוד אסור. * עוד מחלוקת הובאה שם בין הטור וסיעתו לבין הרמב"ם וסמ"ג וסיעתם, אם קיי"ל שמצות קריאת שמע היא עד חצי הלילה, או עד שיעלה השחר. ובב"י שם (ד"ה אבל הרמב"ם), מקשר בין שני מחלוקות אלו, כמבואר בדבריו שם: "אבל הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות קריאת שמע (ה"ט) איזהו זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת כוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה ... משמע דלחכמים כיון דעבדי סייג עיקר מצותה לקרותה בצאת הכוכבים מיד. וה"ר יונה סובר דלרבן גמליאל נמי כך היא מצותה לכתחלה ... צריך לכתחלה לקרותה מיד ביציאת הכוכבים ע"כ. ומכלל דבריו אתה למד דקודם זמנה נמי אסור להתחיל לאכול". והיינו שמפרש בדברי הרמב"ם שסובר כרבינו יונה, שגם קודם זמן קריאת שמע אסור להתחיל לאכול ומותר להתחיל ללמוד. וכן נתבאר לעיל ד"ה וכן הוא דעת הרמב"ם: "וקודם זמן קריאת שמע מותר ללמוד לכל הפוסקים" (ונתבאר לעיל שם הערה 132).
200. 351. פ"ב ה"ג (וכדלעיל הערות 99-100).
201. 352. סי' רלה בשוע"ר לא הגיע לידינו. אבל כן נפסק לעיל (סי' פט ס"ז): "אפילו ללמוד אסור משהגיע זמן התפלה". ולעיל (סי' קו ס"ד): "שאסור לו להתחיל ללמוד עד שיתפלל תחלה ... כמו שנתבאר בסי' פ"ט". והיינו על פי שנפסק בשו"ע סי' רלה ס"ב (לכתחלה צריך לקרות קריאת שמע מיד בצאת הכוכבים). ובמ"א (סי' רלב ס"ק ח): "והא דאמרינן בברכות שלא יאמר אדם אוכל ואשתה תחלה ואחר כך אקרא קריאת שמע, אלא נכנס לבית המדרש וקורא קריאת שמע, מיירי קודם זמנה, דהיינו חצי שעה קודם הזמן, דאסור באכילה ומותר בלימוד, כדי שלא יהא יושב ובטל חצי שעה כ"כ תר"י וכ"כ של"ה. ועיין בב"י סי' רל"ה. אבל כשהגיע זמן אסור ללמוד".
202. 353. שאיסור הלימוד הוא קודם זמן בדיקת חמץ.
203. 354. כדלעיל (הערה 126).
204. 355. עשין לט (שאין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר ... שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחילת זמנה).
205. 356. ס"ק ג (ואף דרמב"ם פ"ב אוסר ללמוד בין השמשות, היינו כמ"ש טעמא שמא ימשוך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה, ומשמע דתחלת זמנה הוא אחר בין השמשות, תיכף תחלת הלילה).
206. 357. כדלעיל (הערה 127).
207. 358. כדלעיל (הערה 144).
208. 359. כדלעיל (הערה 158).
209. 360. ס"ה (דבבדיקת חמץ יש לחוש יותר ... דלא התירו רבותינו בהתחיל בהיתרא אלא בקריאת שמע ותפילה וקידוש ... משא"כ בדיקת חמץ .. יש להפסיק). הרי שגם בהתחיל בהיתר יש להפסיק.
210. 361. אשר על מה שכתב בשו"ע ס"ב "ואם התחיל ללמוד מבעוד יום אין צריך להפסיק", פירש: "משמע דוקא מבעוד יום שהתחיל בהיתר". ועל זה כתב הרמ"א "ויש אומרים שצריך להפסיק, וכן נראה לי עיקר".
211. 362. ס"ק ב (לפי זה אפילו אם התחיל ללמוד בהיתר כשיגיע זמן הבדיקה צריך להפסיק, דאע"ג דקיימא לן גבי תפילה ואם התחילו אין מפסיקין וכדלעיל, היינו בדאיכא שהות, אבל בדליכא שהות מפסיק ואפילו לתפילת ערבית, כמו שכתוב לעיל בסימן רל"ה [סעיף ב] בהגה, והכא כליכא שהות דמי, לעיקר המצוה שהיא תחילת הלילה).
212. 363. ס"ק ג (דעת רבינו יונה ...לא גזרו חכמים כל שהתחיל בהיתר קודם זמן ביאת האדם לביתו), וס"ק ד (ויש אומרים שצריך להפסיק ... לא מבעיא אם ישב ללמוד קודם הזמן ... אלא אפילו אם כבר נקבע בלבו חיוב הבדיקה, ופותח ללמוד על מנת כן שיעור קבוע, אפילו הכי אסור). הרי שגם בהתחיל בהיתר קודם זמן ביאת האדם לביתו צריך להפסיק.
213. 364. שעל מה שכתב הרמ"א שם (ס"ב): "ואם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו ... אין צריך להפסיק", העיר הט"ז שם (ס"ק ד): "דכתב רמ"א בסי' תל"א דאפילו אם התחיל ללמוד מבעוד יום צריך להפסיק בשביל בדיקת חמץ". והיינו שמפרש מה שפסק הרמ"א כאן, דאפילו התחיל מבעוד יום, היינו אפילו התחיל יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו, צריך להפסיק. והיינו שהקשה ממה שהרמ"א שם התיר אם התחיל יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו, לבין הרמ"א כאן שאסר אפילו אם התחיל מבעוד יום – יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו.
214. 365. עתה בא להוכיח דלא כדברי המ"א, שמפרש בדברי השו"ע דמיירי שהתחיל באיסור, תוך חצי שעה; שהרי המחבר סובר שגם תוך חצי שעה נקרא "התחיל בהיתר", ואם כן מה מועיל המ"א במה שמפרש את דברי השו"ע שהתחיל בתוך חצי שעה, הרי לדעת המחבר גם זה נקרא התחיל בהיתר. [אלא שלמעשה קיי"ל שתוך חצי שעה נקרא "התחיל באיסור", כדלעיל (סי' ע ס"ה): "כשהתחיל באיסור דהיינו שהתחיל לאכול תוך חצי שעה". ובשוה"ג (שם): "ר"ן. רמ"א סוף סי' תרנ"ב. מ"א סי' תלא (דלא כמשמעות שו"ע סי' רלה)". וראה גם כאן בפנים (ס"ו, והערה 77)]. ובפרט לדעת הטור, שמבוארת שיטתו (בהגהה כאן): "דלהטור אין חילוק בין תוך חצי שעה לקודם חצי שעה, דהכל נקרא התחיל בהיתר לפי שיטתו, ואפילו הכי צריך להפסיק, דלא כמג"א".
215. 366. "ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה". הרי שאם התחיל קודם שהגיע זמנה נקרא התחיל בהיתר, אפילו תוך חצי שעה.
216. 367. שבת פ"א (ד, א ד"ה ומיהו), וסוכה (יח, ב ד"ה הלכך): "בדאתחיל בתר דאתא זמן חיובא או סמוך לה דהיינו חצי שעה".
217. 368. כדעת הח"י, שאפילו התחיל יותר מחצי שעה לפני צאת הכוכבים, צריך להפסיק כשיגיע זמנו.
218. 369. ס"ק ה (כתב בנחלת צבי, נראה לי שאם אמר לחבירו שיזכור לו הבדיקה כשתחשך מותר ללמוד).
219. 370. ס"ק ה (דדוקא בקריאה התירו לו, אבל במילי דרשות לא).
220. 371. ס"ק ג (דלענין פולין ... שאחד מפלה והשני משמרו, שזה ודאי מותר). וכן הוא לעיל שם ס"ד (הרוצה לקרות ואומר לאחר שעמו, שאינו קורא, תן דעתך עלי שלא אטה הנר, הרי זה מותר לקרות ... וכן אם מפלה את בגדיו והיא משמרתו שלא יטה, הרי זה מותר).
221. 372. כיון דפסקינן התם כט"ז להתיר אף לדבר הרשות, על כרחך צריך לחלק כו'. וראה שו"ת בית שלמה או"ח סי' מח בהג"ה מבן המחבר. אוצר ההלכות ס"ק כד. משנה שלמה סי' ל ס"ק ג. פעמי יעקב ד ע' יד. הערות וביאורים חי"א ע' נד-ה.
222. 373. כו, א: "דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע, ליחוש שמא ירדם (שמא תחטפנו שינה וישן קבע, רש"י), אמר רב יוסף בריה דרב עילאי במוסר שינתו לאחרים (אומר לחברו אם ארדם העירני, רש"י). מתקיף ליה רב משרשיא ערביך ערבא צריך (שמא אף הוא ישכב וישן, רש"י)". והכי קיי"ל שאפילו שינת עראי אסורה, כדלעיל (סי' מד ס"א): "כל זמן שתפילין בראשו או בזרועו אסור לישן בהן אפילו שינת עראי".