ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)הוספות

הוספות

פסקי הסדור – סדר הנהגות של פסח

המנהג להניח פתיתי חמץ קשה זמן מה קודם הבדיקה כדי שימצאם הבודק ²⁴²⁰ . ועל פי הקבלה יש להניח עשרה פתיתין ²⁴²¹ .

וקודם שיתחיל לבדוק יברך: ברוך כו' על ביעור חמץ ²⁴²² :

וצריך לחפש לאור הנר בכל המחבואות גם בסדקים שבקרקע ²⁴²³ :

ולא ידבר בין הברכה לתחלת הבדיקה אפילו מעניני הבדיקה ²⁴²⁴ . ונכון שלא ישיח שלא מעניני הבדיקה כל זמן בדיקתו ²⁴²⁵ .

ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתים, ויזהרו לבדוק תחלה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה, ולא ילכו לבדוק תיכף אחר הברכה לחדר אחר ²⁴²⁶ :

ואחר הבדיקה יזהר בחמץ שמשייר להצניעו למחר לשרפה או לאכילה לשמרו שלא יוליכוהו אנה ואנה שלא יתפרר ויתגרר ממנו על ידי תינוקות או עכברים ²⁴²⁷ :

וגם ²⁴²⁸ צריך לבטל אחר הבדיקה ויאמר ²⁴²⁹ : כל חמירא וחמיעא ²⁴³⁰ דאיכא ברשותי ²⁴³¹ , דלא חמיתיה ²⁴³² ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה ²⁴³³ , ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא ²⁴³⁴ :

ביום י"ד בשעה ה' ²⁴³⁵ יעשה לו מדורה בפני עצמו ²⁴³⁶ וישרפנו ויבטלנו ²⁴³⁷ .

ובביטול היום יאמר: כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה ²⁴³⁸ דחמיתיה ודלא חמיתיה ²⁴³⁹ דביערתיה ²⁴⁴⁰ ודלא ביערתיה, ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא:

ויש לשרוף עשרה פתיתין ²⁴⁴¹ ובשעת שריפת החמץ יאמר זה: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו ²⁴⁴² , כשם שאני מבער החמץ ²⁴⁴³ מביתי ומרשותי, כך תבער את כל החיצונים, ואת רוח הטומאה תעביר מן הארץ, ואת יצרנו הרע תעבירהו מאתנו, ותתן לנו לב בשר לעבדך באמת, וכל סטרא אחרא וכל הקליפות וכל הרישעה בעשן תכלה ²⁴⁴⁴ , ותעביר ממשלת זדון מן הארץ, וכל המעיקים לשכינה תבערם ברוח בער וברוח משפט ²⁴⁴⁵ , כשם שביערת את מצרים ואת אלקיהם בימים ההם ובזמן הזה ²⁴⁴⁶ אמן סלה:

לקוטי טעמים ומנהגים – מאת כ"ק אדמו"ר זי"ע

הלכות פסח

הל כות פסח ²⁴⁴⁷ . הי' הראשונות שנדפסו משולחן ערוך רבינו הזקן (על ידי בניו, שקלאוו, תקע"ג ²⁴⁴⁸ ), והן גם הראשונות (ביחד עם הלכות ציצית) שנכתבו ונגמרו על ידי רבינו הזקן עוד "בהיותו יושב בשבת תחכמוני" במעזריטש (הקדמת אדמו"ר האמצעי להשולחן ערוך ²⁴⁴⁹ , הקדמת הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל ²⁴⁵⁰ ). – הלכות תלמוד תורה ²⁴⁵¹ (וסדר ברכת הנהנין ²⁴⁵² ) – נדפסו על ידי אדמו"ר הזקן, אבל כענין בפני עצמו ולא כחלק מהשולחן ערוך.

שבת הגדול

נקרא כך מפני שנעשה בו נס גדול (תוד"ה ואותו שבת פז, ב ²⁴⁵³ . טושו"ע רס"י תל ²⁴⁵⁴ ). – במחזור ישן כת"י ²⁴⁵⁵ נמצא דגם שבת שלפני שבועות נקרא שבת הגדול, וכן שבת שלפני ראש השנה (כתר שם טוב ח"ג ²⁴⁵⁶ ). ויש לומר שקראו שם זה לשבתות אלו, (אף דלא שייך בהם הטעם הנ"ל), מפני הדמיון לשבת שלפני הפסח, שגם הם באים לפני יום טוב.

שבת הגדול שחל להיות בערב פסח – ורק אז – מפטירין וערבה (באר היטב סת"ל סק"א), לפי שבאותה פרשה כתוב הביאו המעשר אל בית האוצר, וערב פסח (של שנה רביעית ושביעית לשמיטה) הוא זמן ביעור מעשרות (שו"ע אדה"ז סוס"י ת"ל, עיי"ש ²⁴⁵⁷ ).

בשבת הגדול אחר מנחה אומרים עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו, לפי שאז היתה התחלת הגאולה והנסים (שו"ע ס"ס ת"ל) וכן נוהגים (ודלא כמ"ש בשער הכולל ²⁴⁵⁸ ).

בדיקת וביעור חמץ

המנהג להניח פתיתי חמץ כו' קודם הבדיקה. מעיקר הדין אין צריך כלל להניח, כי המצוה לחפש אחר החמץ, וגם אם לא מצא כבר קיים המצוה כתיקונה (שבלי הלקט סי' רו בשם שו"ת הגאונים ²⁴⁵⁹ , כלבו בשם רב האי גאון ²⁴⁶⁰ ). אבל כבר נתפשט המנהג להניחן ומנהג ישראל תורה היא (שו"ע אדה"ז סו"ס תל"ב ²⁴⁶¹ ).

ראה בחק יעקב ²⁴⁶² טעמי מנהג זה. ויש להוסיף טעם: כדי שבביטול היום יוכל לומר כל חמירא וחמיעא דחמיתי' . וגם שלא ישכח חובת ביעור, ולא יצטרך לשרוף הכלי שלקח לבדיקה, כמ"ש סו"ס תמ"ה ²⁴⁶³ .

חמץ קשה. כדי שלא יתפרר (שו"ע סי' תל"ב ²⁴⁶⁴ ).

וע"פ הקבלה יש להניח עשרה פתיתין. (משנת חסידים ²⁴⁶⁵ , סידור האריז"ל ²⁴⁶⁶ ) בס' ברית הלוי למהר"ש אלקבץ כתב שמרומז בגמרא (פסחים י, א) הניח עשר כו' (שער הכולל ²⁴⁶⁷ ).

מנהג בית הרב. מניחים במקומות שונים בבית עשרה פתיתי חמץ קשה, כל אחד מהם כרוך בפיסת נייר – בכתר שם טוב ח"ג ²⁴⁶⁸ כותב אשר כן הוא גם מנהג הספרדים באה"ק סוריא תוגרמא ומצרים. והטעם כדי שלא יתפרר. ועדמ"ש בשו"ע סתל"ב. –

בודקים לאור נר של שעוה (שו"ע סתל"ג) ועל ידי נוצת עוף. הבודק מניח החמץ שמוצא בשק קטן של נייר. בגמר הבדיקה מניח שק זה הנוצה ושירי הנר – אם ישנם – בקערורית כף-עץ, מעטף הכל בנייר (אבל לא יד הכף, שנשאר בלתי מעוטף), ומהדק על ידי חוט שכורכו סביב הנייר כמה פעמים וקושרו.

ברוך כו' על ביעור חמץ (פסחים ז, ב) ואע"פ שבשעה זו אינו מבערו עדיין, מכל מקום כיון שאין הבדיקה תכלית המצוה ולאחר הבדיקה מיד הוא מבטל ומפקיר כל החמץ שנשאר ולא מצאו, הרי ביטול זה נקרא ביעור. וגם ביעור שביום יד' נפטר בברכה זו (טור ²⁴⁶⁹ וב"י ²⁴⁷⁰ . שו"ע אדה"ז סתל"ב ²⁴⁷¹ ).

על ביעור. ולא לבער ראה רמב"ם הל' ברכות פי"א הט"ו ובנ"כ הש"ס שם ²⁴⁷² .

וצריך לחפש לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה (פסחים ח, א ²⁴⁷³ ).

ויזהרו לבדוק תחלה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה. לפי שהליכה מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה (שו"ע אדה"ז סתל"ב ס"ח).

צריך לבטל אחר הבדיקה. בטול בזמן זה הוא תקנת חכמי הגמרא, כדי שיהי' לו זמן קבוע ... ובדורות האחרונים הוסיפו לבטלו גם ביום (שם סתל"ד סי"ג).

כל חמירא. בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב), נוסח הביטול הוא בלשון הקודש ²⁴⁷⁴ , אבל הגאונים תיקנוהו בלשון ארמי מפני עמי הארץ (דרכי משה ²⁴⁷⁵ . שו"ע אדה"ז תל"ד ס"ח ²⁴⁷⁶ ). ונמצא – בשינוים – ברש"י (פסחים ו, ב ²⁴⁷⁷ ), רי"ף (שם ג, א ²⁴⁷⁸ ), רא"ש (שם פ"א, ס"ט ²⁴⁷⁹ ), בה"ג ²⁴⁸⁰ , מחזור ויטרי ²⁴⁸¹ , יוצר לשבת הגדול ²⁴⁸² ועוד.

נוסח רבינו ²⁴⁸³ מדוייק על פי מה שכתב הב"ח סי' תל"ד ²⁴⁸⁴ – הובא בח"י ²⁴⁸⁵ – וכן הוא בסידור שער השמים להשל"ה ²⁴⁸⁶ .

והנה בב"ח ושער השמים כתבו: כל חמירא ו כל חמיעא, אבל רבינו העתיק כל חמירא וחמיעא , וכן הוא בח"י, ובאר היטב ²⁴⁸⁷ (שם), בסידור האריז"ל ²⁴⁸⁸ , בסידור יעב"ץ ²⁴⁸⁹ ועוד. ולכאורה ע"פ מרז"ל (מו"ק כו, א) ואימא עד דהוו כולהו, אמר ליה על על הפסיק הענין, גם כאן, כיון שגם אם ישנו רק אחד משניהם, חמץ או שאור, מבטל צריך לומר: כל חמירא וכל חמיעא. ויש לומר דתיבת כל עצמה מורה דבאיזה אופן שיהי' – מבטל. וראה בסידור קול יעקב ²⁴⁹⁰ רמזי תיבת וחמיעא בוא"ו.

וחמיעא . אף שחמירא כולל גם חמץ, ראוי לכל מדקדק במעשיו להזכירו בפירוש (ב"ח, שו"ע אדה"ז סי' תל"ד ס"ט).

דלא חמיתי'. כ"ה בסידור של"ה, סידור קול יעקב ועוד. ודלא כהב"ח, ח"י, סידור הר"ש ראשקוב ²⁴⁹¹ , שכתבו דלא חזיתי' (והבאר היטב לא דק בהעתיקו לשון הב"ח). וראה בסידור קול יעקב הטעם על פי סוד ²⁴⁹² .

ודלא ידענא לי' . כי החמץ שמצניע למחר אינו מבטל ²⁴⁹³ (ב"ח סתל"ד).

כעפרא דארעא . ממעט זהב שנקרא גם כן עפר, כמו שנאמר (איוב כח, ו) ועפרות זהב לו (ח"י, שו"ע אדה"ז סתל"ד ס"ז).

בדיקת חמץ. אדמו"ר הזקן הלך למעזריטש בפעם הראשונה בשנת תקכ"ד ²⁴⁹⁴ ושהה שם (בפעם ההיא) עד לפני חה"פ תקכ"ה. כשחזר לביתו – ביום י"ג ניסן בשנה ההיא לא אכל (לא התענה שהרי אסור בתענית ²⁴⁹⁵ , אלא שלא אכל) כי הי' טרוד בהכנה לבדיקת חמץ, אשר כל הכוונות שקיבל במעזריטש בענין בדיקת חמץ יבוא כן בהבדיקה בפועל. הבדיקה נמשכה כל הלילה, ולא הי' לו אז רק חדר אחד (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר חג הפסח תרח"ץ ²⁴⁹⁶ ).

אז פירש רבנו המשנה (ריש פסחים): אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר – י"ג בגימטריא אחד, הוא ענין הדעת, בזה אין שייך (צריך?) בדיקה. י"ד הוא ענין המדות (ז' מדות דנפש האלקית ודנפש הבהמית) שם צריך להיות בודקין את החמץ, והבדיקה היא לאור הנר, נר ה' נשמת אדם ²⁴⁹⁷ . והבדיקה היא בחורין ובסדקין, שלכן צריך להיות לאור הנר, כי מדורה היא בחינת אצילות, ושם הרי לא יגורך רע ²⁴⁹⁸ , אבוקה היא בבריאה ואור הנר – יצירה, כי עשי' היא בחינת חושך (שם. ועייג"כ של"ה מס' שבת – קלו, ב ²⁴⁹⁹ . קהלת יעקב מערכת אבוקה ²⁵⁰⁰ . ד"ה אור לי"ד ה'ש"ת ²⁵⁰¹ ).

ביום י"ד בשעה ה'. ראה שו"ע סתמ"ג איך משערין שעות אלו ²⁵⁰² .

מדורה בפני עצמו (טור סי' תמ"ה ²⁵⁰³ . מהרש"ל ²⁵⁰⁴ , מהרי"ל ²⁵⁰⁵ , מ"א ²⁵⁰⁶ ), דגזרינן אטו שורפו לאחר זמן איסור הנאתו (ב"י ²⁵⁰⁷ ).

דחזיתי' כו' דחמיתי'. אפשר לומר: חמיתי' בשעת הבדיקה. חזיתי' – מעולם ²⁵⁰⁸ (ב"ח סתל"ד).

ויש לשרוף עשרה פתיתין. כפל עוד הפעם ע"ד י' פתיתין, כי הן בבדיקה והן בשריפה צ"ל י' פתיתין (עיין בפרי עץ חיים שער חג המצות ספ"ד ²⁵⁰⁹ ובמשנת חסידים שם ²⁵¹⁰ ).

יהי רצון. בסידור האריז"ל. ושם הוא "ד' אלקי ואלקי אבותי" בלשון יחיד. ואולי הטעם דשינה ללשון רבים "אלוקינו ואלקי אבותינו", שמתוך כך התפלה נשמעת (ברכות ל, א ²⁵¹¹ . שו"ע אדה"ז או"ח סק"י ס"ד ²⁵¹² ). ובפרט ששאר כל תפלה זו היא גם כן בלשון רבים ²⁵¹³ . וראה מ"א ואחרונים או"ח ריש סי' מו ²⁵¹⁴ .

וצע"ק דבתפלת יהי רצון כו' מעזי פנים כו', ובסוף סדר קדוש לבנה, גם נוסח רבינו הוא בלשון יחיד ²⁵¹⁵ , וכן הוא בסידור של"ה (ובסידור רש"ר ²⁵¹⁶ : יהי רצון כו' מעזי פנים, הוא בלשון רבים).

ומ"ש בשער הכולל ²⁵¹⁷ על יהי רצון כו' מעזי פנים, שהטעם מפני שאינו בצבור – צ"ע, שהרי גם יהי רצון דביעור חמץ אינו בצבור.

בעשן תכלה . וכן הוא בתפלות ראש השנה ויום הכיפורים – בבי"ת, וכלשון הכתוב (תהלים לז, כ) כלו בעשן כלו.

ברוח בער וברוח משפט. לשון הכתוב (ישעי' ד, ד) הוא ברוח משפט וברוח בער. ומה ששינו והקדימו בער למשפט מובן, דלענין הדחה וזיכוך עונות בנות ציון שבכתוב, ידיח ברוח משפט דאיהו רחמי, כמו שפירש"י ביסורין, שזהו כמו אב המייסר את בנו (ראה בזה אגה"ק לרבינו הזקן ס' כב). ומה שישאר בלי בירור יבער מן העולם ברוח בער. אבל כאן, לענין החיצונים והקליפות המעיקים לשכינה, יבער ברוח בער, וכל ניצוצי הקדושה שהחיצונים יונקים מהם (עיין פע"ח שער חהמ"צ פ"א) ידיח ברוח משפט לזככם (שער הכולל).

בימים ההם ובזמן הזה ²⁵¹⁸ . וכן הוא בסידור הרש"ר. וצ"ע דבכל התפלות הנוסח הוא "בזמן" , ולא נמצא במקום אחר "ובזמן" בתוספת וא"ו ²⁵¹⁹ . ובסידור קול יעקב כאן הוא לנכון בזמן בלא וא"ו.

ביעור חמץ. מאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח לכו"ם (זח"ב קפב, א). האריז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה (באר היטב רס"י תמ"ז ²⁵²⁰ ). – ואולי הכוונה שלא יאונה לו כל און בשוגג, שהרי בודאי בעל בחירה הוא גם אז.

שו"ת רבינו – יאוש והפקר באיסורי הנאה

אל ²⁵²¹ האשל הגדול בענקים, הוא ניהו מרנא ורבנא הרב הגאון מופת הדור מפורסם בכל קצוי ארץ בוצינא קדישא דנהורא אספקלריא המאירה איש אלקי קדוש יאמר לו כבוד תפארתו מהור"ר שניאור זלמן נ"י ויופיע כאור השמש ויהלום.

...וכדי שלא להוציא הנייר חלק אכתוב לאדוני קושיא אחת שנתקשתי ²⁵²² , בב"ק דף צ' ע"ב, תנו רבנן שור תם שהמית והזיק כו', וכי קדמוהו ודנוהו דיני נפשות ליהדר ולידייניה כו' ²⁵²³ . ואיתא בכריתות דף כ"ד ע"א א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, ופירש"י דהוי הפקר משנגמר דינו. ואיתא בב"ק י"[ג] ומ"[ד] אם נגח ואחר כך הפקיר פטור והועד בבעליו כו' ²⁵²⁴ . ואיתא בהרא"ש דף י"ג ²⁵²⁵ דאפילו חכמים לא פליגי על ר' יהודה דפטור מלשלם. ואם כן מאי מקשה הגמרא ליהדר ולדייניה דיני ממונות, דהא משנגמר דינו הוי הפקר, ונגח ואחר כך הפקיר פטור ²⁵²⁶ .

ויש לי דרך לישב באריכות גדול ²⁵²⁷ , אך באתי לבקש מאת אדוני לחוות דעתו הצלולה בזה, ואסיים ואומר שלום.

הק' נפתלי הירש בא"א המפורסם החריף מוהר"ר ישראל הכהן מסטנאב

מ"ץ דק"ק בארדיצוב

וזאת אשר השיבו על זה

ואשר הקשה לשאול בסוגיא דסוף פרק החובל ²⁵²⁸ , מסוגיא דסוף פ"ק ²⁵²⁹ , ומריש פ"ו דכריתות ²⁵³⁰ . לכאורה היא קושיא אלימתא.

אך כבר יישבה הרמב"ם פי"א ²⁵³¹ (דאע"ג דסבירא ליה דאינו משלם אלא מרידיא ²⁵³² , הרי גם רידיא עלייה דמרה הוא, כדאיתא שם בגמרא ²⁵³³ ), במה שסמכו ענין לו לדין זה ²⁵³⁴ , דין השנוי בברייתא סוף פ"ד ²⁵³⁵ , דלאחר שנגמר דינו אם הקדישו אינו מוקדש, וכן במתנה ²⁵³⁶ , והוסיף מדיליה עוד (אף שאין דרכו בכך כנודע ²⁵³⁷ , אלא בכדי ליישב קושית כת"ר), דאם הפקירו אינו מופקר ²⁵³⁸ .

ולכאורה אינו מובן וסותר דברי עצמו בהלכה י"ג שם ²⁵³⁹ שכל הקודם זכה שהרי הפקירוהו כו', והוא תלמוד ערוך ריש פ"ו דכריתות שהביא כת"ר, ולמאי נפקא מינה אינו מופקר ²⁵⁴⁰ .

אלא דהתם משום יאוש לחודיה נגעו בה ²⁵⁴¹ (כמ"ש הרא"ש פ"י דב"ק ²⁵⁴² ). וסבירא ליה לרמב"ם כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"[ו] סוף ע"א ²⁵⁴³ , דאע"ג דכל הקודם זכה לאחר יאוש כמו בהפקר, אעפ"כ אין דינו כמפקיר בפירוש ממש מדעתו ורצונו הטוב ²⁵⁴⁴ .

ויש חילוק ונפקא מינה אפילו לעניין זכייה עצמה. ומכל שכן הכא לענין שאינו יכול להפקירו מדעתו ורצונו לאחר שנגמר דינו, כמו שאינו יכול להקדישו, משום דלאו ברשותיה קאי, כדפרש"י שם ²⁵⁴⁵ . וכמו חמץ לאחר שש אינו יכול לבטלו ולהפקירו ולהוציאו מרשותו שלא יעבור עליו בבל יראה, וגם אם הפקירו אינו יוצא מרשותו ועובר עליו בבל יראה כאילו הוא שלו ²⁵⁴⁶ . וכן בור ברשות הרבים שהפקירו חייב על נזקיו כשלו, כדאיתא בגמרא ²⁵⁴⁷ אמר ר' אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו כו'. והוא הדין נמי בשור שהמית והזיק ונגמר דינו למיתה, אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו על ידי שמפקירו, שלא נוכל לגמור דינו על הנזקין, משום דכתיב ²⁵⁴⁸ והועד בבעליו והוא אינו בעליו משהפקירו והוציאו מרשותו, אלא בעל כרחו הוא בעליו לענין שגומרים דינו בפניו על הנזקין.

ואף שכל הקודם זכה ²⁵⁴⁹ . זהו ענין הפקר ממילא על ידי יאוש שלא ברצונו, אבל הוא אינו יכול להפקירו ולהוציאו מרשותו מדעתו ורצונו, כמו שאינו יכול להקדישו. ומאחר שהוא אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו על ידי הפקר זה, קרינן ביה והועד בבעליו.

וקצת יש להוכיח כן, מדר' יהודה ²⁵⁵⁰ סבירא ליה דפטור גם ממיתה בנגח ואחר כך הפקיר, משום דבעי והועד בבעליו בשעת גמר דין, והרי תיכף משנחקרו העדים וכיוונו עדותם ונמנו הבית דין וגמרו ביניהם שלא בפני בעליו שהשור חייב מיתה, אם נודע זה לבעליו ידיעה נאמנה בודאי אסחיה לדעתיה ונתייאש, וכשהבית דין שולחים אחר כך לקרוא לבעליו לבית דין ואומרים לו ששורך חייב סקילה כדין התורה ²⁵⁵¹ , אליבא דר' יהודה על כל פנים ²⁵⁵² (ולפי דעת הרמב"ם ²⁵⁵³ אפילו לרבנן אם יש לו בעלים צריך לגמור בפניהם. ומ"ש המגיד משנה ²⁵⁵⁴ שכן הוא בברייתא ²⁵⁵⁵ צ"ע, דבברייתא מיירי בפני השור), למה יומת, הרי כבר נתייאשו והוי הפקר ממילא. ודוחק לומר שלא חייבה תורה סקילה אלא כשלא היתה ידיעה נאמנה בתחילה לבעליו איך שנחקרו העדים, שהעידו בפניו דייקא, וכיוונו עדותם ²⁵⁵⁶ . אלא ודאי דלא פטר ר' יהודה אלא כשהפקירו בפירוש מדעתו ורצונו, והוא הדין לרבנן לענין נזקין, כמ"ש הרא"ש ²⁵⁵⁷ , דשוין הן.

והא דחשיב ר' אלעזר שני דברים בלבד, היינו שעשאן הכתוב דייקא, אבל נגח והזיק אינו מפורש בכתוב. וכן לר' יהודה אם היתה ידיעה בתחלה לבעלים גם כן אינו מפורש בכתוב.

ותדע דלא קא חשיב נמי ר' אלעזר ישראל שמצא עבודה זרה והגביהה וזכה בה ²⁵⁵⁸ , שאינה ברשותו כמו חמץ בפסח ממש שאסורה בהנאה, וצריך לבערה מן העולם כמו חמץ ²⁵⁵⁹ , כדתנן ²⁵⁶⁰ שוחק וזורה לרוח כו', וכדאיתא בפסחים דף כ"ח ²⁵⁶¹ , ואפילו הכי היא כשלו לענין שאין לה ביטול, כדאיתא בעבודה זרה דף מ"ב ע"א ²⁵⁶² , ובב"ח ליו"ד סי' קמ"ו ²⁵⁶³ , דלא כט"ז שם ²⁵⁶⁴ .

הערות

2420. וכן הוא בשוע"ר סי' תלב סי"א (הנוהגים להניח פתיתי חמץ בבית בכמה מקומות קודם בדיקת הבודק, יזהרו להניח חמץ קשה שאינו מתפרר), וש"נ.
2421. פע"ח שער חג המצות סוף פ"ה (מהרב ז"ל, דע בענין הביעור צריך להניח קודם הביעור עשרה פתיתי חמץ לבערם, ולכן שורפין ומבטלין מן העולם נגד י' כתרין דמסאבותא). משנת חסידים מסכת ניסן פ"א אות ב (אור לארבעה עשר דחדש זה יניח עשר פתיתי חמץ בזויות הבית ... יבדקם ויוציאם משם לבערם, והם עשר כתרי דמסאבותא). סידור האריז"ל (טוב להניח י' פתיתי חמץ בזויות הבית כדי לבער י' כתרין דמסאבותא, ולהוציא צד הקדושה מתוכם). ברית הלוי למהר"ש אלקבץ פט"ו בשם אור זרוע (וכתוב באור זרוע כי חסידים הראשונים היו מצוים לשום י' פרוסות של חמץ בעשר מקומות קודם הביעור, למצוא אותם ולשרום אותם למחרתו, וזה מנהג ותיק). וראה שער הכולל פמ"ח אות ג. ונתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים.
2422. וכן הוא בשוע"ר סי' תלב ס"א (קודם שיתחיל לבדוק צריך לברך כמו שמברכין על כל מצות מדברי סופרים, ומה הוא מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ), וש"נ.
2423. וכן הוא בשוע"ר סי' תלג ס"א (הבדיקה צריך שתהיה לאור הנר ... שאור הנר יפה לבדיקה וחיפוש במחבואות בחורים ובסדקים), וש"נ.
2424. וכן הוא בשוע"ר סי' תלב ס"ו (אסור להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחלת הבדיקה, כדרך שאסור להפסיק בשאר כל המצות בין הברכה לתחלת עשיית המצות. ולכתחילה יזהר שלא ידבר בינתיים כלל אפילו מעניני צרכי הבדיקה), וש"נ.
2425. וכן הוא בשוע"ר שם ס"ז (לכתחלה אין להשיח שום שיחה באמצע הבדיקה, אפילו בדברי תורה, כי אם מעניני צרכי הבדיקה, לפי שיש אומרים שאף המשיח באמצע המצוה הרי זה הפסק), וש"נ.
2426. וכן הוא בשוע"ר שם ס"ח (ואם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים ובכל המקומות, יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת, ויעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך על בדיקתו, ויכוין להוציאם בברכתו והם יענו אמן אחר ברכתו ויתכוונו לצאת בברכתו, ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו, ויזהרו שמיד אחר ששמעו הברכה יתחילו לבדוק בחדרים הסמוכים לבית ששמעו הברכה בתוכו, אבל לא ילכו מיד לבית אחר לבדוק, לפי שההליכה מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה), וש"נ. ונתבאר באגרות קודש חט"ו ע' קנז (ויעמיד מבני ביתו כו' – מבלי תנאי ... ואת"ל שהדיוק בסידור נכון הוא (ולא שהועתק הלשון משו"ע, ולא נחית בסידור להעתיק פרטי דינים), יש לומר הטעם דסבירא לי' דמצוה לזכות את בני ביתו גם כן במצוה זו, שהרי בבדיקתם מצוה עושים (ראה שו"ע שם סוס"ט), אף שאין החיוב עליהם ... ועוד קמ"ל שכיון שגם הוא בעצמו יבדוק קצת – אין בזה הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו (ודלא כמשמעות הל' בשו"ע שלו)). וראה שלחן המלך ח"ב ע' לז-מ.
2427. וכן הוא בשוע"ר סי' תלד ס"א-ב (הטילו חכמים על כל איש שיזהר בחמץ שמצא בבדיקה שישמרנו יפה מפני התינוקות והעכברים, וכיצד ישמרנו מפניהם מצניעו בתיבה וכיוצא בה מקום שאין התינוקות ועכברים יכולין ליטול משם ... וכן החמץ המוכן ומונח בבית או בשאר חדרים הצריכים בדיקה לאכול ממנה בלילה ולמחר עד שעה ה' צריך הוא להצניע), וש"נ.
2428. בנוסף לבדיקה, צריך גם לבטל.
2429. הטעם שצריך לאמרו בפה, נתבאר בשוע"ר סי' תלד ס"ז. והטעם שנתקן בלשון ארמי, נתבאר בשוע"ר שם ס"ח.
2430. הטעם שמפרטים ואומרים "כל חמירא וחמיעא", נתבאר בשוע"ר סי' תלד ס"ט. והטעם שאין אומרים "כל חמירא וכל חמיעא", נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים.
2431. הטעם שאומרים "ברשותי" (ולא בביתי), הובא בקונטרס אחרון סי' תמ ס"ק א (לומר דאיכא ברשותי, כדי לכלול החמץ שיש לו במקומות אחרים), ונתבאר שם (הערה 139).
2432. הטעם שאומרים "דלא חמיתיה" (ולא "דלא חזיתיה"), נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים.
2433. הטעם שאומרים "ודלא ידענא ליה" נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים. וראה גם שוע"ר סי' תלד ס"י.
2434. הטעם שאומרים "ולהוי הפקר כעפרא דארעא" נתבאר בשוע"ר סי' תלד ס"ז.
2435. הטעם נתבאר בשוע"ר שם סי"ב (וכיון שהוא צריך לבטל בשעת הביעור (מטעם שנתבאר), צריך הוא ליזהר ולבער קודם שתגיע שעה ששית, שמתחלת שעה ו' ואילך אין בידו לבטלו).
2436. וכן הוא בשוע"ר סי' תמה סי"א (נוהגין לעשות לו מדורה בפני עצמו אפילו כששורפין אותו קודם שהגיעה שעה ששית), וש"נ.
2437. הטעם נתבאר בשוע"ר סי' תלד סי"א (ולפי שיש לחוש שמא נתגלגל כזית מחמץ זה שאכל ממנו עד שעה ה', ונפל לאחד מן החורים או לאחת מן הזויות ... לפיכך נכון הדבר שבשעה שהוא מבער מן ביתו את החמץ ששייר למאכלו יחזור ויבטל פעם שנית כל חמץ שיש ברשותו, כדי שיבוטל גם כן החמץ שנתגלגל מחמץ זה ששיירו למאכלו, ולא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא כשימצאנו בפסח), וש"נ.
2438. הטעם שבביטול היום אומרים "דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה", נתבאר בשוע"ר שם סי"ב.
2439. הטעם שאומרים "דחזיתיה ... דחמיתיה" נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים.
2440. הטעם שבביטול של ליל י"ד אומרים "ודלא בערתי'", ובביטול של יום י"ד אומר "דבערתי' ודלא בערתי'", נתבאר בשוע"ר סי' תלד סי"ב (והערה 70), וסי"ד (והערה 80).
2441. הטעם שכפל עוד הפעם על דבר י' פתיתין, נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים.
2442. הטעם שנאמר בלשון רבים, נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים.
2443. כ"ה בדפוס ראשון.
2444. הטעם שאומרים "בעשן תכלה – בבי"ת, נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים.
2445. הטעם שמקדימים "ברוח בער" לפני "וברוח משפט" נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים.
2446. נוסח "בימים ההם ובזמן הזה" (בתוספת וא"ו), נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים.
2447. ציטוטים מהספרים הנזכרים ב"לקוטי טעמים ומנהגים", נוספו ונדפסו בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים והציונים, הוצאת קה"ת תשנ"ז. ראה איזה הערות גם בהערות וביאורים (א'קו ע' 48 ואילך).
2448. היינו שהעריכה והכנה לדפוס התחילה בשנת תקע"ג, אחרי הסתלקות כ"ק אדמו"ר הזקן (בכ"ד טבת תקע"ג), ונסתיימה הדפסתו בשנת תקע"ד. באותה שנה נסתיימה אף הדפסתם של חלק יורה דעה (קאפוסט תקע"ד), והתניא שעם אגרת הקודש (שקלוב תקע"ד). בשער חלק יורה דעה נזכר גם חלק הלכות פסח: "נדפסו בק"ק שקלאב על חלק הלכות פסח, שיצא ראשונה". ובהסכמת בני הגאון המחבר לאגרת הקודש הנ"ל, חותמים: "היום יום ה' כ"ב אייר תקע"ד". מסתבר אם כן, שחלק הלכות פסח נסתיימה הדפסתו במשך החורף, ואילו חלק יו"ד והתניא – בקיץ תקע"ד.
2449. שנדפסה לראשונה באורח חיים ח"א (קאפוסט תקע"ו): "בספרי שלחן ערוך אורח חיים הידועים, שנדפס מהם הלכות פסח, וכבר מבואר בהקדמה שכתבנו, סיבת מעשה הספר".
2450. שנדפסה לראשונה בחלק הלכות פסח (שקלוב תקע"ד): "והיתה התחלתו בהיותו יושב בשבת תחכמוני במקום תחנות של הרב הקדוש הנ"ל, שם הואיל באר את התורה בהלכות ציצית והלכות פסח". ומה שנוסף כאן "במעזריטש", זה הי' בתחלת עריכת השלחן ערוך, בשנת תקל"א (ראה תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פט"ו). אחר כך בשנת תקל"ב התגורר הרב המגיד בראוונא, ובתחלת שנת תקל"ג התגורר באניפאלי, עד להסתלקותו באניפאלי בי"ט כסלו תקל"ג (ראה תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פ"ו ע' יט).
2451. שקלוב תקנ"ד.
2452. "לוח ברכת הנהנין" נמסר על ידי רבינו רבינו לדפוס לראשונה, כפי הנראה, בשנת תקנ"ה (ראה תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פכ"א). אחר כך מסרו לדפוס כמה פעמים נוספות, עם הוספות והשלמות. אחר כך ערכו מחדש, והדפיסו בשם "סדר ברכת הנהנין", בתוך ה"סדור" שלו (שקלוב תקס"ג).
2453. "ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול".
2454. בטור (קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול ... ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול), ובשו"ע (קורים אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו). ונתבאר בשוע"ר רס"י תל.
2455. ראה אור ישראל כ ע' קצד, שהכוונה למחזור בולוניא (ש-שא, ח"א), שנדפס שם "יוצר לשבת הגדול של שבועות", ו"אזהרות מרבי שלמה ז"ל, ופירושם, אומרים אותם בשבת הגדול של שבועות". וכן מביא שם מכמה ראשונים שכותבים "בשבת הגדול שלפני פסח ועצרת וראש השנה", "נקרא שבת הגדול שבת שלפני הפסח, וכן נהגו לקרות שבתות לשלש רגלים".
2456. למוה"ר שם טוב גאגין (ח"א-ב קיידאן תרצ"ד, וח"ג לונדון תש"ח). האמור לפנינו נדפס שם בח"א (ע' קעז), ובח"ג (ע' 2). בשעה שנדפסה לראשונה ההגדה של פסח עם "לקוטי טעמים ומנהגים" (קה"ת תש"ו), עדיין לא נדפס ח"ג של כתר שם טוב. וקטע שלפנינו (וגם ד"ה מנהג בית הרב דלקמן, שנזכר בו כתר שם טוב ח"ג), נוספו בהוצאה השניה (קה"ת תשט"ו) והשלישית (קה"ת תשי"ז) של לקוטי טעמים ומנהגים.
2457. מה שכתב על זה במוסגר שם (ואע"פ שיש אומרים שזמן הביעור אינו בערב יום טוב הראשון של פסח, אלא בערב יום טוב האחרון של פסח, וכן עיקר, כמ"ש ביורה דעה סי' של"א. מכל מקום נתפשט המנהג על פי סברא ראשונה).
2458. פמ"ח ס"א (בסדור השמיט זה (כי לא ציין, כמו בשארי סדורים, עד כאן אומרים בשבת הגדול). גם בפע"ח ומשנת חסידים וסדור האריז"ל ליתא). ובקונטרס הסידור להגרא"ח נאה (ספ"ח): "כתב לי הרה"ח ר' אלתר שימחאוויץ ע"ה וז"ל, בשער הכולל פרק מ"ח בענין אמירת עבדים ... שמעתי בענין זה מידידי התמיד הרה"ח הר"ר ישראל (יחי') [ז"ל] לעווין מנעוול ... שבפועל הי' כ"ק אדמו"ר נבג"מ נוהג להגיד עבדים, היינו בשבת הגדול".
2459. "מצאתי בתשובות [הגאונים] כשמברך אדם על ביעור חמץ אינו חושש אם אינו מוצא, דמכל מקום ביעור חמץ הוא, שמחזר אחריו לבערו, וחייב לברך".
2460. סי' מח ו, ד (לא חששנו בזה, לפי שדעתנו כשמברכין על הבעור לבער אם נמצא). ומה שצוין לרב האי גאון, ראה הערות וביאורים תשעב ע' 36, שאולי הכוונה למה שכתב בכל בו שם: "וכתב רב האי גאון ז"ל ברכת הבעור לפני בדיקה ... ואם שח שיחת חולין בין ברכה לבדיקה קודם שיתחיל צריך לחזור ולברך, ואם התחיל לבדוק ואחר כך שח אינו צריך לחזור ולברך". והיינו אף שהתחיל לבדוק ולא מצא חמץ עדיין, נקרא התחלת מצות בדיקת חמץ.
2461. סי"א (ומעיקר הדין אין צריך כלל להניח פתיתים הללו קודם בדיקה, שאף אם יבדוק הבודק ולא ימצא שום חמץ בבדיקתו אף על פי כן לא בירך לבטלה, שכך המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ממנו מאומה, ואם לא מצא אין בכך כלום וכבר קיים המצוה כתיקונה. אבל כבר נתפשט המנהג להניחן, ומנהגן של ישראל תורה היא)
2462. סי' תלב ס"ק יד (ומהר"י ווייל סי' קצ"ג כתב הטעם שמניחין שלא ישכח לבטל למחר ... ולי נראה טעם המנהג, שאם יבדוק ולא ימצא זמן מה, יתרשל שוב ויתייאש מן הבדיקה ולא יבדוק עוד היטב, לכך מניחין לו פתיתים, שעל ידי זה שימצא חמץ יתן לבו לבדוק היטב אולי ימצא עוד).
2463. ברמ"א (ואם לא מצא חמץ כשבדק, ישרוף הכלי שלקח לבדיקה, כדי שלא ישכח חובת בעור). ובשוע"ר שם ס"ז (ואם לא מצא שום חמץ בבדיקתו, טוב לשרוף הכלי שלקח לבדיקה, כדי שלא ישכח חובת הביעור לשנה הבאה, וגם כדי שלא ישכח לבטל ביטול השני).
2464. בשוע"ר שם סי"א (יזהרו להניח חמץ קשה שאינו מתפרר, שמא יתפרר ממנו מעט, וישאר ממנו בבית בפסח), וש"נ.
2465. מסכת ניסן פ"א (אור לארבעה עשר דחדש זה, יניח עשר פתיתי חמץ בזויות הבית).
2466. "טוב להניח י' פתיתי חמץ בזויות הבית".
2467. פמ"ח ס"ג.
2468. ע' 4 (מנהג הספרדים בא״י וסת״מ [סוריא תוגרמא ומצרים] להכין עשרה פתיתי חמץ בקערה, וכל חתיכת פת נשמרת תוך פיסת נייר).
2469. "שבדיקה זו תחלת ביעור ומיד (ס"א שמיד) אחר הבדיקה הוא מבטלו".
2470. "אפשר שבא ליישב דלא תקשה מאחר שהברכה היא על הביעור היה לו לברך סמוך לביעור ... ואפשר לומר שבא ליישב דלא תיקשי לן שלא היה לנו לברך אלא על בדיקת חמץ".
2471. ס"א וס"ב.
2472. ראה שוע"ר סי' תלב ס"ד (וטעם שינוי הנוסחאות בברכת המצות הוא מבואר בראשונים), וש"נ.
2473. ובשוע"ר סי' תלג ס"א (שאור הנר יפה לבדיקה, וחיפוש במחבואות בחורים ובסדקים), וש"נ.
2474. "רב אמר צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואינו יודע בו יבטל".
2475. ס"ק ב (והפוסקים כתבו בלשון תרגום, כי לקחוהו מדברי הגאונים, שתיקנוהו בבבל משום עמי הארץ).
2476. "נתקן נוסח הביטול בלשון ארמי, מפני עמי הארץ שאינם מבינים בלשון הקודש כי אם בלשון ארמי".
2477. ד"ה הבודק (אומר כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל). וכעין זה שם ד, א ד"ה חובת הדר (משוי ליה כעפרא ואמר כל חמירא דבביתא הדין כו').
2478. "היכי מבטל דאמר הכי, כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ולא ביערתיה, ליבטיל וליהוי כעפרא".
2479. "היכי מבטל דאמר הכי, כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא בערתיה, ליבטיל ולחשיב כעפרא דארעא".
2480. הל' פסח כח, ד (והיכי מבטיל ליה, אמר הכי, כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה, ליבטיל וליהוי עפרא).
2481. הלכות פסח (ואומר כל חמירא דאית בהדא דירה, דלא חמיתיה ודלא ביערתיה, ליבטיל וליהוי כעפרא ... ובהלכות גדולות כתב בלשון זה: כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה, לבטיל ולהוי כעפרא. וכן עיקר).
2482. "ולימא הכי, כל חמירא דאיכא בהדא דירה, דלא חמיתיה ודלא ביערתיה, ליבטל ולהוי כעפרא".
2483. "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חמיתי' ודלא ביערתי' ודלא ידענא ליה, ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא".
2484. "נוסח הביטול לפי הנראה לעניות דעתי הוא זה, כל חמירא וכל חמיעא דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה, ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא".
2485. ס"ק ט (על כן מסיק ונכון לומר בזה הנוסחא, כל חמירא וחמיע דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא, ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא".
2486. שנדפס לראשונה באמסטרדם תע"ז (כל חמירא וכל חמיעא דאיכא ברשותי, דלא חמיתיה ודלא בערתיה ודלא ידענא ליה, ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא).
2487. ס"ק ז (המדקדק במעשיו יאמר נוסח זה, כל חמירא וחמיע דאיכא ברשותי, דלא חמיתיה ודלא בערתיה ודלא ידענו ליה, ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא. ב"ח. חק יעקב).
2488. "ואחר הבדיקה יאמר, כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא ביערתיה, ליבטל ולהוי כעפרא דארעא".
2489. סדור עמודי שמים, שנערך על ידי רבי יעקב עמדין (אלטונא תק"ח-ח): "ויאמר, כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חמיתיה ודלא ביערתיה, לבטיל ולהוי כעפרא דארעא".
2490. סדור האריז"ל, שנערך על ידי רבי יעקב קאפיל ליפשיץ (סלאוויטא תקס"ד). שם מבאר כמה גימטריאות לתיבת "וחמיעא".
2491. סדור האריז"ל, שנערך על ידי רבי שבתי מרשקוב (קוריץ תקנ"ד).
2492. שמבאר שם הגימטריא של תיבת "חמיתיה". והנה לקמן בנוסח כל חמירא שבשעת השריפה, אומרים שניהם "דחזיתיה ודלא חזיתיה, דחמיתיה ודלא חמיתיה". ונתבאר לקמן הטעם: "אפשר לומר: חמיתי' בשעת הבדיקה. חזיתי' – מעולם". משא"כ כאן שאין אומרים "דחזיתי' ... דחמיתי'", כי אם "דלא חמיתי'", אם כן אין טעם לפרט את שניהם. ולכן בא לבאר כאן טעם העדפת רבינו את נוסח "דלא חמיתי'". ואפשר שגם בפירושו הפשוט עדיף לומר "דלא חמיתי'", היינו שמבטל כל מה שלא ראה בשעת הבדיקה (בין שראהו מעולם, ובין שלא ראהו מעולם).
2493. משא"כ בשעת ביעור החמץ ביום י"ד, כבר אין לו חמץ שמצניע, ולכן נשמטו תיבות אלו שם. ונתבאר גם בשוע"ר סי' תלד ס"י: "כשמבטל החמץ בליל י"ד מיד אחר הבדיקה, אינו מבטל אלא החמץ שאינו ידוע לו שלא מצאו בבדיקה, אבל חמץ הידוע לו, שדעתו לאכול ממנו בלילה ולמחר עד שעה ה', אף אם ביטלו אינו מבוטל". וכן אינו מבטל את החמץ הידוע שנמכר לנכרי.
2494. ראה היום יום לכ"ב חשון.
2495. כמבואר בשוע"ר סי' תכט ס"ט (ואין מתענין בכל חדש ניסן, אפילו תענית יחיד).
2496. ס' השיחות תרח"ץ ע' 265.
2497. משלי כ, כז.
2498. תהלים ה, ה.
2499. "אור הבריאה שהיא אור האבוקה ... נר והוא עולם יצירה, והוא מאיר בבית האפל שהוא עולם העשי'".
2500. (שהביא מדברי של"ה הנ"ל, וביארו).
2501. ס' המאמרים ה'ש"ת ע' 37 ואילך.
2502. ברמ"א שם ס"א, ובשוע"ר שם ס"ד. ויש בזה הפרש בין מ"ש בשוע"ר שם (ובפסקי הסדור), לבין מ"ש בשוע"ר סי' נח ס"ג, וסי' פט ס"א. וראה סדר הכנסת שבת עם באור (הערה 113).
2503. "טוב לעשות לו מדורה ולשרפו בפני עצמו".
2504. שו"ת סי' פז (אף בשעה חמישית ... נוהגין לעולם לעשות מדורה בפני עצמו).
2505. הל' ערב פסח (וגם קודם שש, דעדיין שעת היתר ... כל השורף חמצו יעשה לו מדורה בפני עצמו, ולא במדורת בישולי הקדירות).
2506. ס"ק ד (ובטור משמע שאפילו שרפו קודם שעה ו' טוב לעשות לו מדורה בפני עצמו). וכן הוא בשוע"ר סי' תמה סי"א (נוהגין לעשות לו מדורה בפני עצמו אפילו כששורפין אותו קודם שהגיעה שעה ששית).
2507. ד"ה ומ"ש לכך טוב (נראה לי דבשורפו שלא בשעת איסורו מיירי, ולהכי קאמר שאף על פי שאינו שעת איסורו ומותר ליהנות בו, טוב לעשות לו מדורה ולשרפו בפני עצמו, ולא יהנה ממנו בשעת שריפה, דחיישינן שמא גם כשישרפנו בשעת איסורו יהנה ממנו).
2508. ולפי זה יהי' הפירוש "ודלא חזיתי'", היינו שמבטל אף את החמץ שלא ראה מעולם. והיינו שמישהו זרקו לחצרו, והוא לא ידע מזה. והטעם שצריך לבטל גם חמץ זה, הוא כעין מה שנתבאר בשוע"ר (סי' תלז ס"ב): "שמיד שקנה הבית באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו, זכה גם כן בחמץ שעזב שם המשכיר, שהרי כבר הפקירו המשכיר, וכל דבר הפקר המונח בבית המושכר לשוכר זכה בו השוכר". ונתבאר לעיל שם (הערה 24).
2509. "דע בענין הביעור צריך להניח קודם הביעור עשרה פתיתי חמץ לבערם, ולכן שורפין ומבטלין מן העולם נגד י' כתרין דמסאבותא".
2510. מסכת ניסן פ"ב (ובשרפו אותו יכוין לבער העשר כתרין דמסאבותא שהם בקליפות).
2511. "אמר אביי לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא היכי נימא יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום וכו'", ופירש"י: "אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד אלא בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת".
2512. "היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך שהיא יהי רצון מלפניך ה' או"א שתוליכנו לשלום וכו', ואף אם הולך יחידי יאמרנה בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת".
2513. שאף שמתחיל (בהודעה): "כשם שאני מבער החמץ מביתי ומרשותי", מכל מקום מסיים (בתפלה): "ואת יצרנו הרע תעבירהו מאתנו ותתן לנו".
2514. "קודם תפלת שחרית יקבל עליו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". ובשוע"ר שם סי"א (ויקבל עליו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך קודם תפלה). וכן הוא בסדור רבינו.
2515. "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי" (אף שבשאר הבקשות הוא בדרך כלל בלשון רבים). וראה הערות וביאורים גליון תשעה ע' 82 ואילך.
2516. רבי שבתי ראשקוב.
2517. פ"א סט"ו (בגמרא היה רצון הזה בלשון רבים, ואדמו"ר כתב בסדור בלשון יחיד, מובן הטעם משום דרבינו הקדוש הי' אומרו בתר צלותא, ומסתמא היה בציבור, אבל אנחנו אומרים אותו בין ברכות השחר, ומדלא הוי ברכה הקבוע לרבים, אומרים בלשון יחיד).
2518. כן הוא בדפוס ראשון. וכן הוא גם בהגדה של פסח שאם לקוטי טעמים ומנהגים דפוסים הראשונים. אמנם ב"הגהות לסדור רבינו הזקן" ע' ס (אות לב): "ובזמן, צ"ל בזמן". וכן תוקן בכמה סידורים והגדות דפוסים חדשים: "בימים ההם בזמן הזה".
2519. כמבואר במ"א רס"י תרעו (בזמן הזה, ולא ובזמן). פר"ח רס"י תרעו (צריך לומר בימים ההם "בזמן" הזה בלא וי"ו, והאומרים "ובזמן" הזה בוי"ו, טועים). ונתבאר בט"ז סי' תרפב ס"ק ה (צריך לומר בימים ההם בזמן הזה, כאלו אומר בימים ההם בכ"ה לחדש). וראה סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות (רסקין) ע' תר.
2520. "האר"י ז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה". ומקורו במשנת חסידים מסכת ניסן פ"ג (והשומר פסח מחמץ כהלכתו, ויחמיר בו בכל החומרות שמחמירים המחמירים, יועיל לנפשו מאד כל השנה). ונרמז גם בשו"ת אדמו"ר הזקן סוס"י ו (לפי מ"ש האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח).
2521. שאלה ותשובה זו, באות כהוספה לשו"ת בנושא סירכה שעברה על ידי מיעוך וגלגול, שנדפסה לראשונה בשוע"ר חלק יורה דעה, בדפוס ראשון (קאפוסט תקע"ד). ואחר כך – בשו"ת רבינו סי' יד. השו"ת הנ"ל נכתבה בקיץ תק"ע (ראה תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פרק ז). והיא מהדורא בתרא לעומת מה שנתבאר בקונטרס אחרון (לסי' תלה ס"ק ב). לכללות ביאור תשובה זו, ראה שו"ת הרב ע' תצט ואילך. יגדיל תורה נ.י. ה ע' פד. ט ע' לד. יב ע' מו. התמים ח"ד ע' עג. יגדיל תורה ירות"ו כד ע' 41. ובהנסמן לקמן (הערה 125).
2522. שהקשה גם בגליון הש"ס שם, ובקצות החשן סי' תו ס"ק ב.
2523. "תנו רבנן שור תם שהמית והזיק, דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות (דתם אין משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל, רש"י). מועד שהמית והזיק, דנין אותו דיני ממונות (ומשלם מן העלייה) וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות. קדמו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות. וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי, ליהדר ולידייניה נמי ממונות" (ומתרצת הגמרא בכמה אופנים). רואים מכאן, שמעצם הדין יכולים לדון אותו דיני ממונות גם אחרי שדנוהו למיתה.
2524. "יתר על כן אמר רבי יהודה נגח ואחר כך הקדיש נגח ואחר כך הפקיר פטור, שנאמר והועד בבעליו והמית איש וגו' ... עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד". ופירש"י: "דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין".
2525. ב"ק (פ"א סט"ז): "ואף על גב דפליגי רבנן עליה דרבי יהודה, מוקי רבינא מתני' כיחידאה, משום דרבנן לא פליגי עליה אלא בשור שהמית אדם, אבל בשור שהמית שור לא פליגי עליה". והיינו שלדברי הכל שור שהמית שור והפקירו בעליו, פטור, שאינו בעליו בשעת העמדה בדין.
2526. וכן הקשה בגליון הש"ס שם: "קשה לי הא מבואר בפ״ק דף יג ע״ב, דלרבי יהודה נגח ואחר כך הפקיר או הקדיש פטור, דבעינן שיהא מיתה והעמדה בדין כאחד. ועי' בהרא"ש דרבנן פליגי רק במיתה, אבל בנזקיה מודים. אם כן אחר שנגמר דינו הוי הפקר, וכדאיתא בכריתות דף כד ע״א, ואי אפשר למיהדר למידייניה אחר כך". וכן הובאה קושי' זו בקצות החושן (סי' תו ס"ק ב): "ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהן ש"ן הקשה, בהא דאמרינן פרק החובל (ב"ק) דף צ' (ע"ב), שור שהמית ואחר כך הזיק, אם הוא מועד דנין אותו דיני ממונות ואחר כך דנין אותו דיני נפשות, קדמו(הו) ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות, ופריך וכי קדמו(הו) ודנו אותו דיני נפשות ליהדר ולדייני אותו דיני ממונות עיי"ש. ומאי פריך הא אמרינן בכריתות דף כ"ד (ע"א) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם וזכה בו זכה בו משום דאפקורי אפקר ליה, וכיון דקדמו(הו) ודנו אותו דיני נפשות הרי נעשה הפקר, ואיך אפשר ליהדר ולדייני דיני ממונות, כיון דהפקירו קודם שהעמידו בדין".
2527. את הדרך שהוא ישב קושי' זו, הוא כתב אחר כך אל רבינו, ונדפסה ב"שו"ת הרב" ע' תקז ואילך.
2528. ב"ק צ, ב (וכי קדמוהו ודנוהו דיני נפשות כו' ליהדר ולידייניה דיני ממונות).
2529. ב"ק יג, ב (נגח ואחר כך הפקיר פטור, שנאמר והועד בבעליו).
2530. כד, א (שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו).
2531. מהל' נזקי ממון.
2532. שכתב הרמב"ם (שם ה"ח): "ומהיכן משתלם, מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו, שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו". הרי שלדעת הרמב"ם "אין לו בעלים" אחרי שנגמר דינו לסקילה.
2533. ב"ק צא, א (אמר רב מרי בריה דרב כהנא זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא). ופירש"י (ותם אין משלם מן העלייה). יוצא מכאן עכ"פ, שעצם ההלכה שמשלם מרידיא מורה שלדעת הרמב"ם יש לו בעלים. והיינו שיש לו בעלים לענין שיתחייב בתשלומי נזקו (מרידייא), אבל אין לו בעלים לענין שיתחייב לשלם מעליה של בעלים. וראה מה שדן בזה בשו"ת הרב ע' תק.
2534. אחר שביאר הלכה זו שם ה"ז (שור תם שהמית והזיק דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות. ומועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות. קדמו ודנוהו דיני נפשות תחלה חוזרין ודנין אותו דיני ממונות). סמך ענין לו, וכתב בהלכה ט (שור שהמית את האדם והקדישו בעליו אינו קדוש, וכן אם הפקירו אינו מופקר, מכרו אינו מכור ... אחר שנגמר דינו לסקילה).
2535. ב"ק מד, סע"ב (שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש).
2536. אוצ"ל: במכירה, כמבואר בגמרא מה, רע"א (משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש).
2537. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רח.
2538. היינו שגם אחר שנגמר דינו לסקילה ונאסר בהנאה הרי הוא שלו עדיין, ואם הפקירו אינו מופקר, ולכן אפשר לגמור דינו.
2539. "שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה, שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו".
2540. והוא כעין מה שהוכיח רבינו בקונטרס אחרון שם (סי' תלה ס"ק ב ד"ה וכן מצינו), מהגמרא (פסחים ו, ב): "ולא מצי מבטיל ... על כרחך ... שאינו הפקר". וכדלקמן (הערה 127).
2541. כי מה שכתב הרמב"ם "שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו", כוונתו להפקר שעל ידי יאוש (שהרי לא הפקירוהו בפירוש).
2542. סי' כא (וכיון דכבר נאסר בהנאה מייאשי מיניה). ועד"ז בתוס' זבחים עא, א ד"ה ברובע (מייאש).
2543. ד"ה כיון דבאיסורא (מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור).
2544. הלכה זו מבאר רבינו בשני אופנים: (א) אופן האחד, שמבאר רבינו כאן, שרק על ידי הפקר בפירוש יוצא החפץ מרשות האדם, והפקר אינו מועיל באיסורי הנאה. משא"כ כאן בנגמר דינו לסקילה הי' רק יאוש שממילא, ועל ידו אין הדבר יוצא מרשותו (אפילו אם התייאש לפני שנאסר בהנאה), עד שיזכה בו האחר. ולכן גם אחרי שנגמר דינו לסקילה נקרא והועד בבעליו, ואפשר לגמור עליו דיני ממונות. ולפי זה יוצא, שמיד כשנודע לו שעוד מעט יאסר החפץ בהנאה, מיד התייאש (ראה לקמן הערה 137), וכל הקודם זכה בו. אלא שכל זמן שלא זכה בהם הזוכה, עדיין אינו הפקר גמור. (ב) אופן השני, שמבאר רבינו בקונטרס אחרון (סי' תלה ס"ק ב ד"ה וכדמשמע), שגם היאוש אינו מועיל באיסורי הנאה, "ודוקא כשהוזמו עדיו מועיל יאוש בעלים, דנמצא למפרע היה מותר בהנאה ויכול להפקירו". והיינו שהיאוש מתחיל מיד אחר שנאסר בהנאה, ואז אין היאוש מועיל. ולפי זה מסיק שם (ד"ה ולשיטת רש"י וד"ה ואם כן), שגם דבר האסור בהנאה "אינו הפקר גמור, עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים", "ואין אחר יכול להוציא מידו בעל כרחו". כעין זה ביאר את דברי רבינו הג"ר יהודה עבער, בשערי יהודה ב"ק ע' עד ואילך. ותמצית דבריו בשו"ת הרב ע' תקא-ב. ועוד אופנים בביאור דברי רבינו הובאו שם ע' תקג. ממגד ירחים ח"א ע' 256. וראה גם בהנסמן לעיל בקונטרס אחרון שם (הערה 100).
2545. ב"ק מה, א ד"ה אינו מוקדש (דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה).
2546. כמבואר בפסחים ו, ב (דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל). ונפסק בשוע"ר (סי' תלא ס"ב), וש"נ. ונתבאר בקונטרס אחרון (סי' תלה ס"ק ב ד"ה וכן מצינו): "וכן מצינו בהדיא בפסחים דף ו' ע"ב ולא מצי מבטיל ליה, משמע דאי הוה מצי הוה מועיל. ואי בלאו הכי נמי הפקר גמור הוא עד שאין בניו יכולין לירשו, ואפילו הכי עשאו הכתוב כו', אם כן כשיפקירנו מה מועיל. אלא על כרחך כשהוא הפקר גמור לא עשאו הכתוב כו', ועכשיו שאינו הפקר אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו ולכך אינו יכול להפקירו, עשאו הכתוב כאלו הוא שלו לגמרי". וכן הוא כאן בשור הנסקל, שכיון שההפקר אינו מועיל שיצא לגמרי מרשותו, לכן עשאו הכתוב כאילו הוא שלו לגמרי, וקרינן ביה והועד בבעליו.
2547. פסחים ו, ב. ב"ק כט, ב.
2548. משפטים כא, כט. ב"ק יג, ב. מד, ב.
2549. כמובא לעיל מהגמרא בכריתות (כד, א): "אמר ר' כרוספדאי א"ר יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו".
2550. משנה ב"ק מד, ב (ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים ... אמר רב הונא פוטר היה רבי יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר).
2551. משנה סנהדרין כט, א (גמרו את הדבר היו מכניסין אותן, הגדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב). טור ושו"ע רס"י יט.
2552. שאם "אין להם בעלים", "פטורין מן המיתה", כנ"ל.
2553. הל' נזקי ממון פ"י ה"ו (אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו, אם היו לו בעלים).
2554. "כדברי חכמים שבברייתא השנויה שם", והיינו כמבואר בגמרא שם (מה, א): "דרבנן סברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו ... מאי טעמא דרבנן, השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים בפניהם אף שור בפניו".
2555. ב"ק מה, א (השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים בפניהם אף שור בפניו).
2556. דהיינו שנצטרך לומר דמיירי, שאף שהעדים העידו בפני הבעלים, וכיוונו עדותן, מכל מקום עדיין לא ידעו הבעלים בבירור (לא היתה לו ידיעה נאמנה) שיגמר הדין, ולכן עדיין לא התייאש (לפני גמר דין). ודוחק לפרש כן. אלא ודאי כו'.
2557. ב"ק פ"א סט"ז (דרבנן לא פליגי עליה אלא בשור שהמית אדם, אבל בשור שהמית שור לא פליגי עליה).
2558. שלא רק אם השתחווה לחפץ שלו, שאין לו ביטול, כיון שהחפץ הי' לגמרי של הישראל, ונעשה ע"ז. אלא אפילו אם הישראל מצא ע"ז של נכרי והגביהה וזכה בה, אשר כבר בהיותו ע"ז של נכרי נאסר בהנאה, ואם כן מעולם לא נעשה לגמרי ברשותו של הישראל, "ואפילו הכי היא כשלו לענין שאין לה ביטול" (כדלקמן מהגמרא בע"ז מב, א), והוא רק מטעם שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. וראה שו"ת הרב (ע' תקה בשוה"ג), שכעין זה מדמה ביניהם הריטב"א בשם הרא"ה (פסחים ו, ב ד"ה שני דברים): "כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל, דאע"ג דאין זכייה באיסורי הנאה לדין ממון, יש בהם זכייה להוסיף בהן איסור, ולפיכך דורון של חמץ ששלח גוי לישראל בפסח אסור לאחר הפסח, וכדאשכחן שזוכה ישראל בע"ז לענין שאין לה בטלה עולמית, כדאיתא בהדיא בכמה דוכתי, וזה ברור". וכן לענין חמץ בפסח נפסק בשוע"ר (סי' תמח ס"ג): "נכרי שהביא לישראל דורון של חמץ, אפילו הביאו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, לא יקבלנו הישראל מידו, שהרי בקבלה זו נקנה לו הדורון בקנין גמור ונעשה חמצו של ישראל, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא". והשואל מאריך בתשובתו שם (שו"ת הרב ע' תקיא-ד), כדעת הט"ז (המובא לקמן) שנאסר רק מטעם "גזירה אטו אליל של ישראל". אשר לפי זה אין ראיה משם לנידון דידן.
2559. עד"ז מבואר בקונטרס אחרון שם (ואין לומר דשאני חמץ שמוזהר עליו לבערו, הרי גם ע"ז מוזהר עליה לבערה).
2560. ע"ז מג, ב (רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח).
2561. שהגמרא מדמה שם ביעור חמץ לביעור ע"ז (מפרר וזורה ... ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח).
2562. "דלמא מגבה לה והדר מבטיל לה, והוי עבודת כוכבים ביד ישראל, וכל עבודת כוכבים ביד ישראל אינה בטלה לעולם".
2563. ד"ה ומ"ש ואפילו אליל (עבודה זרה של גוי שהפקירה גוי וזכה בה ישראל מן ההפקר, אי נמי נאבדה ונתייאש ממנה ומצאה ישראל אחר יאוש דזכה בה, אי נמי קנאה מגוי, דהשתא נעשית עבודה זרה של ישראל, כיון שזכה בה שוב אין לה ביטול בגוי). הובא בש"ך שם ס"ק א (זכה בהם הישראל אפילו משמשין אין להם ביטול). והיינו שאין בו ביטול מהתורה, והוא מטעם שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו.
2564. ס"ק ג (גזירה אטו אליל של ישראל).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 92 עמודים.