מכירת בהמה המבכרת

הערות

1. 1292. החלק השני הזה מועתק בכתב-יד (2145 סד, א) כחטיבה נפרדת, ומתחיל: "ענין מכירת בהמה המבכרת" (נדפסה בקובץ יגדיל תורה נ.י. חמ"ז ע' שכט). ואחר כך, כשנתאחדו לחטיבה אחת, מתחיל החלק השני: "ומענין לענין באותו ענין דמכירת חמץ לנכרי, באתי כמזכיר גם כן ענין מכירת בהמה המבכרת" (ראה לקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ, פרק ב). זה גרם לשינויי לשון נוספים שתיקן רבינו, כשהתאחדו שניהם לחטיבה אחת (שינויים אלו מצויינים לקמן בשולי הגליון).
2. 1293. ע"פ קידושין ו, א.
3. 1294. בכת"י: אשר.
4. 1295. ע"פ איוב לב, ט.
5. 1296. ע"פ משלי א, ב.
6. 1297. בכורות (פ"א סי' ב): "וכמה יהא שותפות לעובד כוכבים ותהא פטורה מן הבכורה, אמר רב הונא אפילו אזנו ... והילכתא כרב הונא ... והמחוור שבכולן שיקבל מן העובד כוכבים פרוטה, ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם, ויקנה לו אוזן הבהמה".
7. 1298. סעיף ו: "בזמן הזה, מצוה לשתף עם העובד כוכבים קודם שיצא לאויר העולם, כדי לפטרו מהבכורה ... והקנין יהיה שיקבל פרוטה מהעובד כוכבים, ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם, והמקום יקנה לו חלק באם".
8. 1299. בכת"י: שמקבל.
9. 1300. בכת"י: שמקבל מהעכו"ם.
10. 1301. בכת"י: "כמו במכירת חמץ (בשם מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן וגדולי הראשונים)" [צויינו לעיל הערות 24. 25]. והיינו כדלעיל (הערה 106), שמתחילה נכתב חלק זה כחטיבה נפרדת מסדר מכירת חמץ.
11. 1302. כמבואר בתוס' (ע"ז עא, א ד"ה רב אשי. הובא בש"ך יו"ד סי' שכ ס"ק ג וס"ק ז): "ונראה להחמיר ולהקנות לעובד כוכבים דבר שעושה אותה טרפה, כגון הריאה והראש מן הבהמה או מן העובר כשהיא מעוברת. אמנם אין צריך שיתן העובד כוכבים מעות שוה הראש והריאה, אלא סגי שיקנם בפרוטה, ואף על פי ששוה יותר כפלים אפילו הכי אין לחוש משום ביטול מקח, שאנן סהדי שהישראל גמר ואקני לעובד כוכבים כדי להפטר מן הבהמה". ועל זה כותב כאן, שלפי המנהג למכור כל הפרה לא סגי בפרוטה. והטעם נתבאר בשו"ת חתם סופר (ח"ב יו"ד סי' שיא): "תינח במוכר רק אבר אחד בזול, שאפילו אם יפסיד את האבר, והגוי יקחנו לעצמו בדבר מועט, מרויח הישראל הרבה יותר בולד שנפטר מהבכורה, דשוה הרבה טפי מאותו האבר. מה שאין כן היכי שמכר' העז כולו בדבר מועט, שאם תחזיק הנכרית העז במחיר חצי זהוב יהי' ההפסד רב מכפלים מדמי הולד, בודאי לא סמכה דעתו להקנות". ונתבאר בשדי חמד (מערכת בכור בהמה סי' ג סט"ו): "ואני מצאתי חבר לספר החתם סופר, הוא הגאון מוהרש"ז בהלכות מכירת חמץ". אלא שעדיין לא נתברר הטעם והמקור ל"מנהגינו שאין נוהגין במכירת האוזן, אלא למכור כל הפרה", והרי אפשר למכור את הלב בלבדו בפרוטה (ראה "ישועות חכמה" סי' קעז, "חוסן ישועות" אות ז-ח. להורות נתן ח"ד סי' פו סי"א).
12. 1303. ראה לעיל (רס"י תמז): "חמץ ... כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ... לפיכך החמירו בו חכמים". ונתבאר לעיל (הערה 7), שעיקר הטעם שרבינו הצריך להחמיר במכירת חמץ הוא "שהחמירה תורה בבל יראה ובל ימצא". אמנם כאן במכירת בהמה המבכרת, שאין בה הטעם הראשון להחמיר, יש כאן עכ"פ הטעם השני להחמיר, כיון שהוא חיוב כרת.
13. 1304. כריתות ב, א (שלשים ושש כריתות בתורה ... והשוחט ומעלה בחוץ). רמב"ם הלכות שגגות פ"א ה"א-ד (וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת, חייבין על שגגתה חטאת ... השוחט קדשים חוץ לעזרה). ולכן צריך להחמיר גם בזה כדעת הפוסקים דלא סגי בזקיפת מותר המעות במלוה.
14. 1305. ראה לעיל (הערה 32).
15. 1306. ולא המחיר ששוה עתה כשמוכר, לפני הלידה. לעיל גבי מכירת חמץ כתב רבינו (ריש סימן ו): "כפי השער ומקח השוה שבעיר זו ... לפי העת וזמן דהאידנא". והיינו כי אין הפרש במחיר החמץ בין עתה לפני הפסח לבין לאחרי הפסח. משא"כ כאן, שהמחיר של הפרה והעובר אחר הלידה הוא גדול יותר מאשר עתה לפני הלידה, מצריך רבינו למכרו במחיר שאחר הלידה. ואף שהוא מוכר לו את הפרה המעוברת עתה קודם הלידה, והי' מתאים יותר לכאורה שימכרנו במחיר השוה עתה קודם הלידה. מכל מקום מעדיף רבינו למכרו במחיר שלאחר הלידה, מהטעם שיבואר בסמוך (ראה הערה הבאה).
16. 1307. בעקרון הי' יכול למכור לו את הבהמה המעוברת במקח השוה עתה, ולהוסיף על המחיר את היתרון ועודף הזה שנותן לה הישראל מזונות עד לאחר שתלד, וכמו לעיל במכירת חמץ, שמוסיף על מחיר החמץ את מחיר שכירות החדרים שהחמץ מונח בהם (ראה לעיל הערה 103). וכבר נתבאר לעיל (הערה 77), שאחר כך בשעה שמקבל הישראל מהנכרי את החמץ תמורת המעות שחייב לו, אזי מוותר הישראל לנכרי את מעות שכירות זאת. וכך הי' יכול לעשות כאן. אלא שאם יעשה כן, הרי כשיבוא לקנות את הבהמה מהנכרי אחר שתלד, תעלה הבהמה יחד עם העובר שנולד, הרבה יותר. ויצטרך הישראל להוסיף סכום זה לנכרי. על כן מציע רבינו שמיד עתה ימכור לנכרי במחיר הפרה והולד כשתלד (תמורת מה שנותן לה הישראל מזונות עד לאחר שתלד), ובמילא גם אחר שתלד יקנה אותם חזרה באותו מחיר.
17. 1308. בכת"י: "הא' זהב ורבע רובל הנ"ל".
18. 1309. היינו בנוסח שטר התחייבות הערב-קבלן דלעיל בסדר מכירת חמץ. ובכת"י (שבו בא סדר מכירת בהמה המבכרת כחטיבה בפני עצמה, כדלעיל הערה 106): "וכנוסח דלמטה", דהיינו בנוסח שטר התחייבות הערב-קבלן שבא (בכתב-יד) בסוף סדר מכירת בהמה המבכרת (ראה לקמן הערה 136). ואחרי שהתאחדו לחטיבה אחת, הושמט נוסח זה, והסתפק בנוסח שטר התחייבות הערב-קבלן שבסדר מכירת חמץ בלבד (ראה לקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ פרק ב).
19. 1310. סיכום האמור בקטע שלפנינו: מכירת הפרה לנכרי טוב לעשותה בשלושה קנינים: (א) קנין כסף, כמבואר לעיל. (ב) קנין משיכה (שמושכה לרפת ששכר מהישראל), כמבואר כאן. (ג) קנין חצר (כשהנכרי עומד בסמוך לה), כדלקמן בסמוך. לצורך קנינים אלו הוא משכיר לנכרי את הרפת, בשני קנינים: (א) קנין מעות, כמבואר כאן. (ב) קנין חזקה (נעילת הדלת), כדלקמן בסמוך. השכרת הרפת לצורך הנ"ל מספקת אף אם היא רק "לפי שעה". אבל עדיף שישכירנו "עד אחר שתלד".
20. 1311. תוס' ע"ז עא, א ד"ה רב אשי (והרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת, המקנה בהמה לעובד כוכבים לפוטרה מן הבכורה, צריך שיתן העובד כוכבים כסף וגם משיכת העובד כוכבים). רא"ש בכורות פ"א סי' ב (ולהסתלק מן הספק היה צריך העובד כוכבים למשוך הבהמה ... וגם שיתן דמים). טור יו"ד סי' שכ (הילכך לצאת ידי שניהם צריך שיתן הנכרי מעות, וגם ימשכנה לרשותו). שו"ע ורמ"א שם ס"ו (שיקבל פרוטה מהעובד כוכבים ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם ... או שיקבל מעות מן העובד כוכבים, וימשוך הבהמה לרשותו או לסימטא, דאז משיכה קונה לו עם המעות). ט"ז שם ס"ק ח (ובתשובת רמ"א סי' פ"ז כתב היינו דוקא לכתחלה, דצריך מעות וגם משיכה). וכדלעיל סי' תמח ס"ח (ושם הערה 44).
21. 1312. 5 קאפקעס (חלק אחד ממאה לרובל).
22. 1313. שער הכולל (ס"ק לט): "דגבי מכירת חמץ שמשכיר החדרים על זמן איסור הנאה, ושלא יהיה לו עוד שום עסק עם הקונה, והשוכר צריך להקפיד שיהיה מקח השוה, ואם אין יד הקונה משגת לשלם במזומן יעמיד לו ערב קבלן כדלעיל אות כט [ולקמן הערה 153]. אבל כאן עיקר קנין שכירות החדר רק על רגע קנין הבהמה, די אם יקבל פחות משווי שכירות הרפת". ובאמת גם כאן השכרת הרפת היא למשך זמן "עד לאחר שתלד" (ראה הערה 130). אך מכל מקום סגי כאן בפחות משווי שכירות הרפת, כיון שהישראל מסכים לזה.
23. 1314. שבזה מועיל קנין מעות בנכרי, כדלעיל (הערה 44). וראה לקמן (הערה 132).
24. 1315. רא"ש בכורות פ"א סי' ב (שיקבל מן העכו"ם פרוטה, ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם). טור ושו"ע יו"ד סי' שכ ס"ו (שיקבל פרוטה מהעובד כוכבים, ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם).
25. 1316. עיקר השכרת הרפת היא לצורך הקנינים, ולזה סגי כשמשכיר לו "לפי שעה" (כדלקמן בסמוך). ודוקא במכירת חמץ צריך להשכירו לכל משך ימי הפסח, מטעם האמור לעיל (הערה 42), שלא ישאר החמץ בפסח ברשות הישראל ובאחריותו. אך מכל מקום הצריך רבינו שגם כאן תהי' השכרת הרפת עד לאחר שתלד.
26. 1317. תוס' בכורות (עא, א ד"ה רב אשי): "משיכת העובד כוכבים בסימטא או לרשותו של עובד כוכבים שהוא שלו". רמ"א יו"ד שם (או שיקבל מעות מן העובד כוכבים, וימשוך הבהמה לרשותו או לסימטא, דאז משיכה קונה לו עם המעות).
27. 1318. תוס' שם (ואם אין לו רשות לעובד כוכבים מקנה לו הישראל חדר בביתו, והעובד כוכבים ינעול ויפתח דבהכי קני ליה לרשות). נעילת דלת זו היא לשני טעמים: (א) כאמור בתוס' שם "דבהכי קני ליה לרשות", שבנוסף לקנין כסף, הוא קונה את החצר גם בקנין חזקה. וכדתנן ב"ב מב, א (נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה). טושו"ע חו"מ סי' קצב ס"א (בחזקה כיצד, מכר או נתן לו בית או שדה, כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והועיל במעשיו, הרי זה קנה), וסט"ז (חזקה לחודה, בלא כסף ובלא שטר, קניא כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי). ונזכר גם לעיל סי' שו סט"ו (נתן לו חדר ורוצה לקנותו על ידי סגירת הלדת, שהיא נקראת חזקה לענין שלא יוכל לחזור בוה הנותן). ואף שנתבאר לעיל סי' תמח סי"ב (שאין הנכרי קונה קרקע לא בכסף בלבד ולא בחזקה אלא בשטר עם הכסף), היינו דוקא במכירה. משא"כ כאן "שמשכיר לו הישראל מקום" סגי אף בקנין כסף (כדלעיל הערה 44). ולרווחא דמילתא הצריכוהו לקנות גם בחזקה. (ב) כאמור כאן "שתהא משתמרת שם לדעתו רגע אחד בשעת הקנין", דהיינו שעל ידי זה יקנה את הפרה אף בקנין חצר, לכמה דעות, כדלעיל (הערה 99).
28. 1319. וכן הוא לעיל במכירת חמץ, שיאמר לו כן הערב-קבלן אחר הפסח (כדלעיל הערה 75).
29. 1320. כנ"ל שם (אחרי סיום השטר): "ולהסביר לו היטב כל הענין מראש ועד סוף".
30. 1321. בשער הכולל (ס"מ): "דהיינו שקנה פרה חולבת ולא ראה אותה מניקה".
31. 1322. על ידי זקיפת שאר המעות במלוה, בלי ערב קבלן. וכדלעיל (הערה 24 ד"ה כל האמור לעיל), שכיון שהיתה כאן משיכה (בנוסף לקנין הכסף), לכן מועלת זקיפת שאר המעות במלוה – גם לדעת הרי"ף ור"ח וסיעתם. ונתבארו שם כמה טעמים מדוע הצריך רבינו, שלכתחלה ימכרו גם בזה בערב-קבלן (במקום שהמכירה נצרכת מעיקר הדין; משא"כ כשהמכירה היא חומרא בעלמא אין צריך להחמיר בזה). בכתב היד נוסף כאן (ראה לעיל הערה 123. ולקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ פרק ב): נוסח חתימת יד הערב קבלן חתימת ידי דלמטה תעיד עלי כמאה עדים, איך שכל הסך שמגיע מערל פלוני בן פלוני ליהודי פלוני בן פלוני, בעד הפרה שקנה ממנו בקנין גמור ומכירה חלוטה, במקח פלוני, ואחרי ניכוי הא' זהב שנתן על אוף גא"ב, וסך רבע רובל שהבטיח ר' פלוני להערל הנ"ל בעד טרחתו אם ימכור הפרה לאחרים, מגיע מהערל הנ"ל לר' פלוני הנ"ל סך פלוני, מחויב אני החתום מטה לסלק סך הנ"ל ליהודי הנ"ל לזמן פרעון, לא יאוחר משני ימים אחר שתלד הפרה הנ"ל, במזומנים, בלי שום טענות ומענות ופתחון פה בעולם, בעד הערל הנ"ל. ואף גם אם לא ימכרנה כלל ואקבלנה ממנו בחובו, הריני מחויב למוכרה בעצמי ולסלק לידי פלוני בן פלוני הנ"ל לזמן פרעון הנ"ל. אם לא שיתרצה מרצונו הטוב לקבל הפרה בפרעון חובו. וחיוב זה קבלתי בקנין אגב סודר מיד פלוני בן פלוני הנ"ל, ולראיה באתי על החתום . [הנוסח דומה לשטר התחייבות הערב-קבלן במכירת חמץ, דלעיל, מלבד איזה שינויים הנצרכים: א) בסדר מכירת חמץ לא נזכר סכום המקח בשטר התחייבות הערב-קבלן, אלא "במקח המבואר בשטר מכירה". משא"כ במכירת בהמה המבכרת, דאין צריך לכתוב שטר מכירה כנ"ל, על כן מפרש את הסכום בשטר התחייבות הערב-קבלן, ולכן כתב כאן "במקח פלוני". ב) בסדר מכירת חמץ נאמר "כפי החשבון שיעלה אחר המדידה (או המשקל) אם ימכרנו הערל לאחרים". אבל בבהמה המבכרת נשמטה שורה זו, שהרי אינו זקוק למדידה ומשקל. ג) בסדר מכירת חמץ, התיבות "אם ימכרנו הערל לאחרים", באים אחרי התיבות "מחויב אני החתום מטה לסלק ... אחר המדידה (או המשקל)". ונתבאר לעיל (הערה 93) פירוש השער הכולל בזה. אמנם כאן באים תיבות "אם ימכור הפרה לאחרים" לפני התיבות "מחויב אני ... בעד הערל הנ"ל". ובזה לא יתאים כל כך הפירוש הנ"ל, אלא כפי שנתפרש כאן: "ואחרי ניקוי ... בעד טרחתו אם ימכור הפרה לאחרים". היינו שהמכירה לאחרים נזכרת לענין סכום מחיר הפרה, וסכום הניקוי בעד טרחתו במכירתה].
32. 1323. קטע זה נדפס לראשונה בשלחן ערוך רבינו הוצאת זיטאמיר תר"ח. ונכתב כנראה במעשה שהי' בשנים הראשונות של רבנו בלאדי (היינו אחרי קיץ תקס"א, כשעבר מלאזניא ללאדי), כמובא בשו"ת צמח צדק (יורה דעה סי' רכט, ובהשלמה שבסוף הספר שם כא, א): "מעשה שהי' מפורסם בלאדי בשנים הראשונות של דירתינו, אשר אירע עובדא דצרימת אוזן בבכור, והתיר השמש דשם שהיה מ"ץ גם כן שם, ונשחט הבכור על פיו, אחר כך בא המעשה לדודינו הרה"ג מוהר"י ליב ז"ל מיאנאוויטש, שהיה אז גם כן בלאדי, וקשה בעיניו פסק ההיתר הנ"ל, ובא עם השאלה לפני כאאזמו"ר הגאון נ"ע, ונשא ונתן טובא בדין זה, וכפי שהי' מפורסם אז צוו לקבור בשר הבכור הנ"ל, וכמדומה שכתב על זה שו"ת באריכות … והי' מהצורך להשיג התשובה שהשיב על זה כאאזמו"ר הגאון ז"ל, ואינה אצלי". ונתבאר לקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ (פרק ב), שקרוב לודאי שהוא הוא הביאור להלכה זו, שנדפס ב"שארית יהודה" של הרה"ק מהרי"ל, אחיו של רבינו (חלק יו"ד סי' יח). ומועתק לקמן (הוספה ב), עם פיענוח לענ"ד בשולי הגליון.
33. 1324. ע"פ ויגש מה, א.
34. 1325. כדלעיל (דאיסור קדשים בחוץ חמור כבל יראה ובל ימצא דחמץ, דענוש כרת ח"ו), ושם (הערה 118).
35. 1326. ע"פ ויגש מה, טז.
36. 1327. ע"פ ישעי' ה, כא.
37. 1328. בחלק החיצוני של האוזן ישנם שלושה חלקים: א) העור שמסביב – בקצה האוזן, שאין בו סחוס. ב) הסחוס הרך שבאוזן מבחוץ . ג) הסחוס הקשה שבאוזן מבפנים , אצל נקב האוזן. וזאת בא רבינו להודיע, שהסחוס הרך שבחוץ לא נקרא "תנוך", אלא הסחוס הקשה שבפנים אצל נקב האוזן, שאם נחתך בו הוי מום. משא"כ אם נחתך רק הסחוס הרך שבחוץ אינו מום, אף "שנחתך ממנו מעט או הרבה, או אפילו נחתכה האוזן כולה מהבכור לגמרי".
38. 1329. והתנוך הוא הגובה, שאם נחתך שם הותר הבכור. משא"כ אם נחתך החלק שבפנים, כדלקמן בתשובה (הוספה ב).
39. 1330. ששם הוא עור התוף המבדיל בין האוזן החיצונה לבין האוזן התיכונה.
40. 1331. בתרומת הדשן ח"ב סי' רמד (נראה דסחוס הוא קשה במשמוש היד, ויש לו גובה קצת מבפנים תוך האוזן).
41. 1332. ביאור הפרטים, וההוכחות לזה, יתבארו בתשובה דלקמן (הוספה ב).
42. 1333. כנראה הוספת המדפיס: עד כאן.