ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)תלד דינים הנוהגים תיכף אחר הבדיקה

תלד דינים הנוהגים תיכף אחר הבדיקה

ובו ט"ז סעיפים

שמירת החמץ שלא יתגרר

א כשבודק ¹¹¹⁴ אדם ומחפש אחר החמץ בליל י"ד, מוציאו מן החורים ומן הסדקים ומן המחבואות ומן הזויות, ומקבץ הכל ומניחו במקום אחד, ואינו מבערו מיד, אלא צריך להמתין עד למחר בסוף שעה חמישית ¹¹¹⁵ , מטעם שיתבאר בסימן תמ"ה ¹¹¹⁶ .

וצריך הוא להזהר בו לשומרו ¹¹¹⁷ שלא יתגרר ממנו מאומה על ידי קטנים או עכברים ¹¹¹⁸ , ויצטרך לחזור ולבדוק פעם אחרת ¹¹¹⁹ כשיתברר לו שגררו ממנו, כגון שלא ימצא כל כך חתיכות (א) כמנין חתיכות שהיה בו בשעה שהניחן שם מיד אחר הבדיקה ¹¹²⁰ , ובודאי נחסר ממנו על ידי תינוקות או עכברים שגררו ממנו, ויש לחוש שמא הניחוהו באחד מחורי הבית ¹¹²¹ , ולכך צריך לחזור ולבודקו פעם אחרת. ושמא ישכח ¹¹²² , או שמא לא יהיה בקי בהלכה שאינו יודע שצריך הוא לחזור ולבדוק. לפיכך (ב) הטילו חכמים ¹¹²³ על כל איש, שיזהר בחמץ שמצא בבדיקה שישמרנו יפה מפני התינוקות והעכברים.

וכיצד ישמרנו מפניהם, מצניעו בתיבה וכיוצא בה, מקום שאין התינוקות ועכברים יכולין ליטול משם, או יתלנו באויר ¹¹²⁴ , או יכפה עליו כלי רחב ¹¹²⁵ , ויניחנו במקום גבוה קצת שלא יוכלו התינוקות ליטלו משם ¹¹²⁶ .

ולא יכפה עליו כלי קטן וצר, מפני שהעכברים יכולין לגלותו ¹¹²⁷ :

ב וכן החמץ המוכן ומונח בבית או בשאר חדרים הצריכים בדיקה לאכול ¹¹²⁸ ממנה, בלילה ולמחר ¹¹²⁹ עד שעה ה', צריך הוא להצניע כדרך שנתבאר.

ואימתי מצניעו, קודם שיתחיל לבדוק, שאם לא יצניע מקודם, יש לחוש שבשעת הבדיקה עצמה, כשבדק זוית אחת והולך ממנה לזוית אחרת ¹¹³⁰ , שמא יראה בעיניו שעכבר או חולדה נטלה מעט חמץ מן החמץ ¹¹³¹ המוכן לאכילה, ויצטרך לחזור ולבדוק פעם אחרת אותה זוית שבדק, שמא גררו את החמץ שנטלו והניחו בזוית זו ¹¹³² .

ומטעם זה צריך להזהר כשהולך לבדוק מזוית לזוית, שישמור יפה את החמץ שמצא בזוית הראשונה, ויוליכנו עמו או יצניעו כדרך שנתבאר ¹¹³³ :

ג והעולם אין נזהרין אלא להצניע החמץ שמוצאין בבדיקה, אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה בתוך החדרים הבדוקים, ואינן נזהרים בו לשמרו שלא יתגרר ממנו מאומה, ולא יפה הם עושים ¹¹³⁴ , וצריך ללמדם ולהזהירם שלא יעשו כן:

ד אם הצניע את החמץ כדרך שנתבאר, ואחר כך מצאו חסר, או שניטל לגמרי, אין צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר, שבודאי אדם נטלו משם ¹¹³⁵ , ולא תינוקות ועכברים:

ה ואם עבר ולא הצניעו כלל, אלא הניחו מפוזר ומפורד בתוך הבית, ולא נזהר לשמרו כלל, וגם אינו יודע מנין החתיכות שהיה בו, ואפשר שנחסר ממנו כמה חתיכות וגררום התינוקות והעכברים, אף על פי כן אין צריך לחזור ולבדוק פעם אחרת. דכיון שאין ברור לו שנחסר ממנו, אין אנו מצריכין אותו לחזור ולבדוק מה שבדק כבר ¹¹³⁶ , בשביל חששא בעלמא שמא גררו העכברים מן החמץ (פירוש חתיכה גדולה שאין העכבר יכול לאכלה כולה ¹¹³⁷ , אבל אם היה גורר חתיכה קטנה, היינו תולין לומר שאכלה כולה כמו שנתבאר בסי' תל"ג ¹¹³⁸ , שספק אכילה מוציא מידי ספק חמץ עיין שם), והניחוהו באחד מחורי הבית.

שאם נצריכוהו לחזור ולבדוק בשביל חששא כזו, אין לדבר סוף ¹¹³⁹ , שאי אפשר שיגמרו כל ישראל את בדיקת חמצם ברגע אחד, וכשאחד גמר בדיקתו קודם שגמר חבירו לבדוק את כל חדריו, יש לחוש שמא ברגע זו נטל העכבר חמץ מחדרים של חבירו שאינן בדוקין עדיין, ויש בהן חמץ לרוב, וגרר את החמץ והוליכו לחדרים הבדוקים של זה שגמר בדיקתו, ויצטרך לחזור ולבדוק ואין לדבר סוף ¹¹⁴⁰ :

ביטול החמץ אחר בדיקה ונוסחו

ו ואחר הבדיקה מיד יבטל ¹¹⁴¹ כל חמץ שיש בכל גבולו שלא מצאו בבדיקה. וביטול זה תקנת חכמים היא ¹¹⁴² .

ולמה תקנוהו חכמים, והלא אף אם נשארו כמה פירורים חמץ בזויות ובחורים ובסדקים שלא מצאם בבדיקה הרי הם בטלים מאליהם, ואין צריך לבטלם ולהפקירם שמאליהם הם הפקר ¹¹⁴³ , שהרי אינם חשובים כלל בעיני בני אדם, ואף אם היה מוצא אותם בבדיקתו לא היה נוטלם ואוכלם, אלא היה משליכם למקום הפקר או שורפם, ואם כן למה תקנוהו חכמים ביטול זה.

אלא לפי שחששו שמא נשארה גלוסקא יפה ¹¹⁴⁴ של חמץ באחד מן הזויות, או באחד מן החורים, שלא מצאה בבדיקה ¹¹⁴⁵ , ואלו היה מוצאה היתה חשובה בעיניו ולא היה מפקירה, ולכך אינה בטלה מאליה כמו פירורין ¹¹⁴⁶ , ויש לחוש שמא ימצאנה בפסח ויעבור עליה בבל יראה ובבל ימצא (אבל קודם שמצאה אינו עובר בבל ימצא, אע"פ שהיתה טמונה בביתו כמו שנתבאר בסי' תל"ג ¹¹⁴⁷ עיי"ש הטעם).

ואע"פ שמיד שימצאנה יבערנה מן העולם לגמרי. יש לחוש שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור, ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצא ¹¹⁴⁸ .

אבל כשביטל כל חמץ שלא מצאו בבדיקה, אף אם ימצא גלוסקא בפסח ולא יבערנה מיד, לא יעבור עליה ¹¹⁴⁹ בבל יראה מן התורה, אלא מדברי סופרים ¹¹⁵⁰ :

ז ועיקר הביטול הוא בלב ¹¹⁵¹ , שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל ¹¹⁵² . וכשגומר בלבו כך הרי הסיח דעתו מכל חמץ שברשותו ¹¹⁵³ ונעשה הפקר גמור ¹¹⁵⁴ . ושוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא כמו שנתבאר לעיל בסי' תל"א ¹¹⁵⁵ .

ומכל מקום (ג) תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו ¹¹⁵⁶ , ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותי ¹¹⁵⁷ דלא חזיתיה ודלא בערתיה לבטל ולהוי כעפרא דארעא ¹¹⁵⁸ (פירוש לפי שהזהב נקרא גם כן עפר, שנאמר ¹¹⁵⁹ ועפרות זהב לו, כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח ¹¹⁶⁰ , לכך צריך לפרש עפרא דארעא ¹¹⁶¹ ).

ואע"פ שמי שרוצה להפקיר נכסיו ואמר הרי נכסי כעפר אין זה כלום ¹¹⁶² , מכל מקום כיון שזה החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה אינו שלו כלל ואין לו שום חלק וזכות בו, שהרי אסור לו ליהנות ממנו, אלא שהכתוב עשאו כשלו ¹¹⁶³ שיהא שמו נקרא עליו שיעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא ¹¹⁶⁴ , לפיכך אין צריך להפקירו בלשון הפקר גמור, אלא כשהוא מסיח דעתו ומבטל בלבו ¹¹⁶⁵ ומחשבו כעפר דיו בכך להפקיע שמו מעליו, שלא יהא נקרא שלו ולא יעבור עליו כלום ¹¹⁶⁶ .

ומכל מקום כל מדקדק במעשיו יפרט בפירוש הביטול בלשון ארמי לשון הפקר גמור, ויאמר להוי הפקר כעפרא דארעא ¹¹⁶⁷ :

ח ולמה (ד) נתקן נוסח הביטול בלשון ארמי, מפני עמי הארץ שאינם מבינים בלשון הקודש כי אם בלשון ארמי ¹¹⁶⁸ . לפיכך בארצות הללו שאין עמי הארץ מבינים גם לשון ארמי, צריך ללמדם ולהזהירם שיאמרו נוסח הביטול בלשון שהם מבינים ¹¹⁶⁹ , שהרי עיקר הביטול הוא בלב ¹¹⁷⁰ , לפיכך צריך להבין בלב מה שהוא מוציא בשפתיו.

ואם עבר ואמר הביטול בלשון שאינו מבינו כלל. אם הוא יודע כוונת הביטול שכוונתו הוא לבטל החמץ ולהפקירו, אף על פי שאינו מבין פירוש המילות שהוא מוציא בשפתיו, יצא ידי חובתו. אבל אותן עמי הארץ וכן נשים שאינן יודעים כלל ענין הביטול וכוונתו, ונדמה בעיניהם שהם אומרים איזה תחינה ובקשה, אף על פי שאמרוהו בלשון ארמי או בלשון הקודש לא יצאו ידי חובתן, שהרי עיקר הביטול וההפקר הוא בלב, שאם אינו מפקירו בלבו, אף על פי שהוא אומר שמפקירו אין זה כלום, שכל הפקר צריך להיות פיו ולבו שוין ¹¹⁷¹ :

ט כשאומר הביטול בלשון הקודש צריך להזכיר חמץ ושאור, שיאמר כל חמץ ושאור שיש ברשותי כו', שהרי על שניהם עוברים בב"י וב"י ¹¹⁷² אם לא ביטלם, שנאמר ¹¹⁷³ ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וגו'. והוא הדין כשמבטל בשאר לשונות יזכיר שניהם בפירוש ¹¹⁷⁴ .

אבל כשמבטל בלשון ארמי אין צריך להזכיר כי חמירא כולל חמץ ושאור, שאף החמץ נקרא חמירא לפעמים ¹¹⁷⁵ .

ומכל מקום ראוי לכל מדקדק במעשיו שלא יסמוך על זה, ויזכיר שניהם בפירוש אף שמבטל בלשון ארמי, שיאמר כל חמירא וחמיעא ¹¹⁷⁶ דאיכא וכו':

י כשמבטל החמץ בליל י"ד מיד אחר הבדיקה ¹¹⁷⁷ , אינו מבטל אלא החמץ שאינו ידוע לו שלא מצאו בבדיקה, אבל חמץ הידוע לו, שדעתו לאכול ממנו בלילה ולמחר עד שעה ה', אף אם ביטלו אינו מבוטל, שעיקר הביטול הוא בלב שיסיח דעתו ממנו לגמרי, וחמץ זה ששייר למאכלו הרי לבו ודעתו עליו לאכול ממנו ואינו מופקר אצלו ¹¹⁷⁸ :

ביטול החמץ בשעת ביעורו ונוסחו

יא ולפי שיש לחוש שמא נתגלגל כזית מחמץ זה שאכל ממנו עד שעה ה', ונפל לאחד מן החורים או לאחת מן הזויות, וכשיגיע הפסח ימצאנו ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא (אם ישהה מעט קודם שיתעסק בביעורו ¹¹⁷⁹ , שכזית אינו דומה לפירורין לפי שאינן חשובים, אבל כזית חשוב הוא ואינו בטל מאליו ¹¹⁸⁰ ), לפיכך נכון הדבר שבשעה שהוא מבער מן ביתו את החמץ ששייר למאכלו, יחזור ויבטל פעם שנית כל חמץ שיש ברשותו, כדי שיבוטל גם כן החמץ שנתגלגל מחמץ זה ששיירו למאכלו, ולא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא כשימצאנו בפסח:

יב וכיון שהוא צריך לבטל בשעת הביעור (מטעם שנתבאר), צריך הוא ליזהר ולבער קודם שתגיע שעה ששית ¹¹⁸¹ , שמתחלת שעה ו' ואילך אין בידו לבטלו, כמו שנתבאר בסי' תל"ג ¹¹⁸² .

ובביטול זה שבשעת הביעור יאמר כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה וכו' ¹¹⁸³ , שהרי מבטל הכל ואינו משייר כלום לעצמו. מה שאין כן בביטול הלילה, שאין דעתו לבטל אלא החמץ שלא ראה ולא מצא בבדיקה, לכך הוא אומר דלא חזיתיה ודלא ביערתיה:

יג ואין לאדם לסמוך על ביטול זה בלבד, שלא יבטל בלילה מיד אחר הבדיקה ¹¹⁸⁴ , לפי שביטול זה שלאחר הבדיקה הוא תקנת חכמי הגמרא שתקנוהו מיד לאחר הבדיקה ¹¹⁸⁵ , כדי שיהיה לו זמן קבוע, שאם לא היה לו זמן קבוע היה נשכח ¹¹⁸⁶ מלב בני אדם העלולין לשכחה.

ולא רצו לקבוע זמנו בשעת הביעור, לפי ששעת הביעור מעיקר הדין הוא בתחלת שעה ששית כמו שיתבאר בסי' תמ"ה ¹¹⁸⁷ , ואז אינו יכול לבטלו ¹¹⁸⁸ . ולא רצו לקבוע ביום י"ד קודם שעת הביעור, דכיון שאין האדם עוסק אז בביעור חמץ ולא בבדיקתו יש לחוש שמא ישכח לבטל, שעל ידי מה יזכור, אבל בלילה שעוסק בבדיקה יזכור גם כן לבטלו ¹¹⁸⁹ .

ובביטול זה בלבד הוא יוצא ידי חובתו, ואין צריך לחזור ולבטל פעם ב' ביום מעיקר הדין, שמן הדין אין לחוש שמא נתגלגל כזית מחמץ ששיירו למאכלו, שהחמץ המשויר לאכילה מצניעין אותו במקום משומר ונזהרין בו שלא יתגלגל ממנו כלום כמו שנתבאר למעלה ¹¹⁹⁰ .

ועכשיו בדורות אחרונים שנהגו להחמיר ולבער חמץ בסוף שעה ה' ולבטלו בשעת הביעור, לא באו אלא להוסיף על תקנת חכמים ולא לגרוע ¹¹⁹¹ , שהרי אם לא יבטל מיד לאחר בדיקה, יש לחוש שמא ישכח מלבער החמץ עד שתגיע שעה ששית ואז אינו יכול לבטלו ¹¹⁹² :

יד טוב ליזהר שלא לבטל החמץ פעם ב' ביום עד שיבער תחלה מן ביתו כל החמץ הידוע לו, כדי שיקיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו, שלאחר הביטול אין החמץ שלו שהרי בטלו והפקירו ¹¹⁹³ :

ביטול על ידי שליח ואפוטרופוס

טו יש אומרים ¹¹⁹⁴ שבין בביטול הלילה ובין בביטול היום ¹¹⁹⁵ אינו יכול לעשות שליח שיבטל חמצו, אלא יבטל בעצמו, שהרי האומר לחבירו צא והפקר נכסי אין בכך כלום עד שיפקירם הוא בעצמו. ויש אומרים ¹¹⁹⁶ שהביטול אינו צריך להיות דומה ממש להפקר בדבר זה, שהרי החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא אינו שלו כלל, אלא שהכתוב עשאו כשלו שיהיה שמו נקרא עליו שיעבור עליו, לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו, אפילו על ידי שליח, שאינו חפץ בו כלל, די בכך להפקיע שמו מעליו שלא יעבור עליו ¹¹⁹⁷ . וכן עיקר. ואף על פי כן טוב לחוש לכתחלה ¹¹⁹⁸ לסברא הראשונה:

טז אפוטרופוס של יתומים חייב לבדוק ולבטל חמץ של יתומים, כמו שהוא חייב לעשות להם כל שארי מצות בין של תורה בין מדברי סופרים ¹¹⁹⁹ , כמו שנתבאר בחו"מ סימן ר"צ ¹²⁰⁰ :

קונטרס אחרון

(א) כמנין ¹²⁰¹ חתיכות כו'. הרמב"ם ¹²⁰² לא העתיק אלא טעם זה ¹²⁰³ , לפי שיש נפקא מינה בין הטעמים, דלרבא אין צריך לשמרו אלא שלא תיטול חולדה בפניו [דוקא, אבל שלא בפניו לא חיישינן], ולרב מרי צריך לשמרו בענין שלא יחסר ממנו כלום אפילו שלא בפניו, והכי הלכתא ¹²⁰⁴ :

(ב) הטילו חכמים כו'. באמת ¹²⁰⁵ דלכאורה פשטא דמתני' ¹²⁰⁶ משמע דעצה טובה קא משמע לן, ותקנתא קתני ולא דינא, דלמה יגזרו חכמים כן, כיון שאין חוששין כלל שמא תגרר חולדה שלא בפניו ¹²⁰⁷ , וכל שכן בפניו ¹²⁰⁸ , אם כן בודאי לא יחסר לחמו ¹²⁰⁹ .

אבל מלשון הב"ח ¹²¹⁰ ומ"א סק"ד ¹²¹¹ מבואר בהדיא דאיסורא נמי איכא. וכ"מ בהדיא בתוס' ריש פרק כל שעה ¹²¹² וכל שכן שאסור ליתן לאכול כו', ואם מתני' עצה טובה קמ"ל לא שייך לישנא דכל שכן מעצה טובה לאיסורא ¹²¹³ .

והטעם הוא ¹²¹⁴ , דבאמת היה לנו לחוש שמא גררה חולדה שכן דרכה לגרר ¹²¹⁵ . אלא משום דאין לדבר סוף כדקתני במתני' ¹²¹⁶ , והיינו משום דמעיר לעיר אי אפשר לתקן, לכך גם מבית לבית לא הטריחוהו חכמים. ומהאי טעמא נמי לכתחלה לא היו מטריחים אותו לשמרו יפה שלא תגרר ממנו חולדה למקומות הבדוקים ¹²¹⁷ , שהרי חששא זו אי אפשר לתקן שמא תגרר מעיר לעיר.

אלא לכך הטריחוהו חכמים, שמא יתברר לו שגררה ויצטרך לבדוק (שלבדיקה זו יש סוף, שכשלא יתברר לו לא יצטרך לבדוק וגם לשמירה זו יש סוף), ושמא ישכח כו' וכמו שכתוב בפנים ¹²¹⁸ :

(ג) ומכל מקום תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו. כן ¹²¹⁹ הוא בב"י בשם הירושלמי ¹²²⁰ . והפרי חדש ¹²²¹ פסק כהאומרים דלא סגי בלב בלבד.

ואף דאנן לא קיי"ל הכי, אלא כמ"ש רמ"א ¹²²² ומ"א סי' תל"ו ¹²²³ דעיקר הביטול הוא בלב. היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן לכתחלה ¹²²⁴ צריך להוציא בשפתיו כמ"ש הב"י מהירושלמי (וע' בלבוש ¹²²⁵ ואלי' זוטא סי' תל"ו ¹²²⁶ ). וברש"י דף ד' ע"א ¹²²⁷ וברי"ף ¹²²⁸ ורא"ש סי' ט' ¹²²⁹ משמע קצת שהיה נוסחתם כן בגמרא (כמ"ש האליה זוטא שם). ולכל הפחות תקנת הגאונים היא ¹²³⁰ , ושייך לומר תיקנו חכמים. ואין לומר דתקנתם היתה שיאמר בלבו (כמ"ש הלבוש שם), דהא ברי"ף ורא"ש לא הוזכר כלל בלבו (עי' באלי' זוטא שם).

וע' במ"ש ברס"י תל"ז בפנים ¹²³¹ , שכן הוא גם כן דעת המ"א ¹²³² שם:

(ד) ולמה נתקן כו'. ובסדר היום ¹²³³ כתב שלא יבינו המזיקין כו', ולא העתקתיו, משום דזה אמרו על המלאכים שאין נזקקין ¹²³⁴ ללשון ארמי, עי' סי' נ"ו ¹²³⁵ וסימן ק"א ¹²³⁶ , אבל המזיקין עיקר לשונם הוא ארמי ¹²³⁷ , כדאיתא בזהר ¹²³⁸ הובא בב"י סי' נ"ו ¹²³⁹ עיי"ש:

הערות

1114. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) שמירת החמץ שלא יתגרר (א-ה). (ב) ביטול החמץ אחר בדיקה ונוסחו (ו-י). (ג) ביטול החמץ בשעת ביעורו ונוסחו (יא-ד). (ד) ביטול ע"י שליח ואפוטרופוס (טו-ז).
1115. רמב"ם פ"ג ה"א (כשבודק אדם ומחפש בלילי ארבעה עשר, מוציא את החמץ מן החורים ומן המחבואות ומן הזויות, ומקבץ הכל ומניחו במקום אחד, עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו). והטעם שנהגו לשרפו "בסוף שעה חמישית" (כאמור כאן בפנים), ולא ב"תחלת שעה ששית" (כאמור ברמב"ם), יתבאר לקמן סי"ב-ג. וכן הוא בפסקי הסדור: "ביום י"ד בשעה ה' יעשה לו מדורה בפני עצמו וישרפנו".
1116. סעיף ז (נוהגין שהחמץ שמוצאין בבדיקת ליל י"ד אין שורפין אותו מיד בלילה, אלא מצניעין אותו לשורפו למחר ביום, כדי לדמותו לנותר שמצותו לשורפו ביום, שנאמר והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, ולא בלילה). אלא שמכל מקום אין זה חיוב "להמתין עד למחר" כמבואר לקמן (שם): "אך אם ירצה לשרוף החמץ מיד אחר הבדיקה".
1117. נראה ממשנה י, ב (ומה שמשייר יניחנו בצינעא, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו), ומברייתא דף ט ע"ב (הרוצה לאכול חמץ אחר בדיקה כיצד יעשה, מה שמשייר יניחנו בצנעה), שכן הדין גם לענין החמץ שמוצא בבדיקה. ואף שפשטות המשנה והברייתא מיירו בחמץ שמשאיר לאכילה למחר בבוקר, וכאמור גם ברש"י (ט, ב ד"ה ומה שמשייר): "מאכילתו יניחנו בצנעה", שבזה דן לקמן (סעיף הבא): "חמץ המוכן ומונח בבית ... לאכול ממנה בלילה ולמחר". ועפי"ז הובא במרדכי (רמז תקמא): "ומה שמשייר יניחנו בצינעא, כתב רבינו יעב"ץ מכאן הייתי אומר הבודק ליל י"ד תיכף לבדיקתו שורפו ולא מניחו עד למחר בשעת ביעורו, ומדקתני מה שמשייר דמשמע מאכילה, ולא קתני מה שמצא בבדיקתו ומה שמשייר". מכל מקום פירש הט"ז (ס"ק א): "הדין הוא כך, הן מה שמצא על ידי בדיקתו ומצניעו לשריפה למחר, הן מה ששייר מאכילתו. ולא נקט כאן רק מה ששייר לאכילתו ולא מה שמצא בבדיקה, כי לאו מילתא דפסיקא היא שימצא חמץ בבדיקה". ועד"ז בח"י (ס"ק ב): "שמשייר לאכילתו, או לבער למחר". * ובאמת, גם אחרי שמירת החמץ שמשאיר לשריפה, עדיין יש לפעמים חשש שיתפרר החמץ וכו', ולכן נתבאר לקמן (סי' תמה ס"ז): "אך אם ירצה לשרוף החמץ מיד אחר הבדיקה, כדי שלא יגררוהו קטנים או חולדה ועכברים, הרשות בידו". וגם אחרי שמירת החמץ שמשאיר לאכילה, עדיין יש לפעמים חשש שמא נתגלגל כזית מחמץ זה לאחד החורים, ולכן נתבאר לקמן (סי"א): "ולפי שיש לחוש שמא נתגלגל כזית מחמץ זה שאכל ממנו עד שעה ה' ונפל לאחד מן החורים או לאחת מן הזויות ... לפיכך נכון הדבר שבשעה שהוא מבער מן ביתו את החמץ ששייר למאכלו יחזור ויבטל פעם שנית כל חמץ שיש ברשותו, כדי שיבוטל גם כן החמץ שנתגלגל מחמץ זה ששיירו למאכלו" (ראה לקמן הערה 66). ואף שאין חוששים שיצטרך לחזור ולבדוק פעם אחרת, מהטעמים דלקמן (ס"ד-ה). אלא החשש בזה הוא כמבואר לקמן (סי"א): "כשיגיע הפסח ימצאנו ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא (אם ישהה מעט קודם שיתעסק בביעורו...)". ועל זה יועיל הביטול (כדלקמן ס"ו).
1118. תוס' י, סע"א (ואע"ג דהשתא אין לתלות בעכברים, תלינן בקטנים). מ"א ס"ק ג (וצריך לומר דמונח במקום גבוה שאי אפשר לתינוקות ליטלו, דאם לא כן צריך בדיקה שנית), וסי' תלט ס"ק ו (אף על גב דליכא תו למיתלי בעכברים, תלינן בקטנים). וכן הוא בסידור: "ואחר הבדיקה יזהר בחמץ שמשייר להצניעו למחר לשרפה או לאכילה, לשמרו שלא יוליכוהו אנה ואנה, שלא יתפרר ויתגרר ממנו על ידי תינוקות או עכברים". ובלקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ: "הבודק מניח החמץ שמוצא בשק קטן של נייר. בגמר הבדיקה מניח שק זה הנוצה ושירי הנר – אם ישנם – בקערורית כף-עץ, מעטף הכל בנייר (אבל לא יד הכף, שנשאר בלתי מעוטף), ומהדק על ידי חוט שכורכו סביב הנייר כמה פעמים וקושרו".
1119. משנה י, ב (כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו).
1120. גמרא דף ט , ב (שם נאמרו ב' טעמים: אמר רבא מה שמשייר יניחנו בצנעה, שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו. תניא כוותיה דרבא הרוצה לאכול חמץ אחר בדיקה כיצד יעשה, מה שמשייר יניחנו בצנעה, שלא תבוא חולדה ותיטול בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו. רב מרי אמר גזירה שמא יניח עשר וימצא תשע). רמב"ם פ"ג ה"ב (שהעתיק רק את הטעם השני: החמץ מניח בלילי ארבעה עשר כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות, אינו מניחו מפוזר ומפורד בכל מקום, אלא מצניעו בכלי או בזוית ידוע ויזהר בו, שאם לא נזהר בו ומצאו חסר, צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו העכברים). טור ושו"ע ס"א (שהעתיקו את שני הטעמים: אחר הבדיקה יהא נזהר בחמץ שמשייר להצניע כדי שלא יצטרך בדיקה אחרת, כגון אם יטלנו עכבר בפניו, או אם יחסר לחמו, כגון שיניח עשר ככרות וימצא תשע). וכאן בפנים העתיק רק את הטעם השני. והטעם נתבאר בקונטרס אחרון (ס"ק א): "לרב מרי צריך לשמרו בענין שלא יחסר ממנו כלום, אפילו שלא בפניו, והכי הלכתא". ולקמן (סעיף הבא) יובא טעם השני, כיון ששם אין חוששים כל כך לטעם הא' (כדלקמן הערה 18).
1121. כדלעיל (סי' תלג סכ"ח): "עכברים וכיוצא בהם משאר מיני חיה הגדלים בבית, אנו מחמירים בודאי חמץ, שאף אם גררוהו הרי הוא טמון בבית או בחצר, ועובר עליו בבל ימצא".
1122. כדלעיל סי' תלג סכ"ז (יש לחוש שמא כשתגיע שעת הביעור חמץ ישכח על החמץ שנתן לפניהם).
1123. לפום ריהטא נראה מהמשנה ומהברייתא "דעצה טובה קא משמע לן". אמנם פירשו הפוסקים שהוא דין ואיסור ש"הטילו חכמים על כל איש". ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב.
1124. טור ושו"ע ס"א (לכך יכפה עליו כלי, או יתלנו באויר, או יניחנו בתיבה, מקום שאין עכבר יכול לבא).
1125. ירושלמי פ"א ה"ג (כיצד הוא עושה, כופה עליו כלי). הובא ברא"ש פ"א סי"ד, ובמ"א ס"ק ד.
1126. מ"א ס"ק ג (וצריך לומר דמונח במקום גבוה, שאי אפשר לתינוקות ליטלו).
1127. ראה מ"א ס"ק ד (ונראה לי דאסור ליתן החמץ בכלי ולכסותו, מפני שדרכן של שרצים לגלות ... אבל כשכופה עליו כלי רחב אין יכולין לגלות).
1128. משנה דף י , ב (ומה שמשייר יניחנו בצינעא). ברייתא ט, ב (הרוצה לאכול חמץ אחר בדיקה כיצד יעשה, מה שמשייר יניחנו בצנעה). וראה לעיל (הערה 4). וכן הדין כשערב פסח חל בשבת ובודק בליל יג, כדלקמן סי' תמג ס"א (ונזהרין בחמץ הנמצא בבדיקה ובחמץ שמשיירין לאכילה להניחו במקום מוצנע, שלא יגררו ממנו קטנים או שרצים).
1129. ר"ן שם ד, סע"ב (ומה שמשייר בלילה לצרכו שיאכל בלילה, וגם בבקר, יניחנו בצינעא).
1130. ב"ח בריש הסימן (מה שמשייר קודם בדיקה, לאכלו בלילה, יניחנו בצנעא, דשמא יטלנו עכבר בפניו בשעת בדיקה ויצטרך לחזור ולבדוק מה שכבר בדק). מ"א ס"ק א (והוא הדין בשעת הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול). ח"י ס"ק א (אחר הבדיקה לאו דוקא, דהוא הדין קודם התחלת הבדיקה, יצניע החמץ שרוצה לאכול, דאולי יתחסר לחמו תוך הבדיקה ויהא צריך לחזור ולבדוק מה שכבדק כבר, כן מבואר בב"ח, ממשמעות פוסקים ראשונים, ואחריו נמשכו האחרונים). פר"ח ריש הסימן (כתב בספר ב"ח שכך ראוי להורות, להצניע החמץ שרוצים לאכול בלילה קודם הבדיקה).
1131. רבא ט, ב (אמר רבא מה שמשייר יניחנו בצנעה, שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו). והיינו שאף שבאמצע בדיקה אין חוששין כל כך שיבדוק וימצא חתיכה אחת חסרה, כדלעיל ס"א (והערה 7), מכל מקום חוששים לחשש השני שלפנינו.
1132. בלבוש (ס"א): "שאז צריך לבדוק כל הבית פעם אחרת". אבל באליה זוטא שם: "ואם ראינו לאיזה מקום הוליכתן לא חיישינן למקומות אחרים". ולכן כתב כאן: "ויצטרך לחזור ולבדוק פעם אחרת אותה זוית שבדק", וכדלקמן סי' תלח ס"ב (ומכל מקום אין צריך לבדוק אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם, אבל שאר החדרים אף על פי שפתוחים לאותו חדר אינם צריכים בדיקה ... ותולין לומר שלא נכנס העכבר עם הככר אלא לאותו חדר שראינו שנכנס לשם, ואם בדק כל אותו החדר ולא מצא הככר אין חוששין שמא גררו לשאר חדרים הבדוקים, אלא תולין לומר שגררו משם לרשות הרבים), ובקונטרס אחרון שם ס"ק א.
1133. לעיל ס"א, שצריך לשמור אחר בדיקה החמץ שמצא בבדיקה, ועד"ז כאן לענין שמירתו בעת הבדיקה. ונתפרש בלקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ: "הבודק מניח החמץ שמוצא בשק קטן של נייר". וראה גם לעיל (סי' תלב סי"א) שמטעם זה צריך לשמור גם הפתיתים שמניח קודם הבדיקה שלא יגררו ממנו עכברים או קטנים.
1134. מ"א ס"ק א (והעולם אין מצניעים אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה, אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה, ולא שפיר עבדי).
1135. ירושלמי פ"א ה"ג (כפה עליו כלי ולא מצאו, אני אומר יד נטלתו). טור ושו"ע ס"א (ואם כפה עליו כלי ולא מצאו, אינו צריך לבדוק, שודאי אדם נטלו).
1136. משנה דף ט , רע"א (אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום). וכפירוש רש"י שם ד"ה אין חוששין (אין חוששין כשבדק זוית זו ובא לבדוק זו שמא בתוך שבא לבדוק זו גיררה חולדה חמץ למקום הבדוק וצריכנא לחזור ולבדוק).
1137. בטור ושו"ע ורמ"א (סי' תלט ס"א): "ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם נטל חמץ או אם נטל מצה, ונכנס לבית בדוק, צריך לחזור ולבדקו. מיהו אם הככר קטן שיכול העכבר לאכול תלינן להקל שאכלו, ואין צריך לבדוק". והקשה הט"ז (שם ס"ק ב): "אם כן קשה ממאי דאיתא בגמרא ד"ט, במשנה אין חוששין שמא גררה חולדה דאם כן אין לדבר סוף, ופריך בגמרא על זה הא חזינן דשקלא עכברא כו', אמאי נימא דאכלתה, ומשני דאין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חמץ עיי"ש. ולפי זה קשה למה ליה למתניתין הטעם משום דאין לדבר סוף, תיפוק ליה משום דהוי ספק ספיקא, ספק אם גררו אם לאו, ואת"ל גררה שמא אכלתה". והיינו שבמשנה דאמרינן שם (ט, א): "אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר, אין לדבר סוף", הרי מיירי שלא ראו שהעכבר גרר חמץ, ולא הוי אלא ספק חמץ, וספק אכילה מוציא מידי ספק חמץ, ואם כן "למה ליה למתניתין הטעם משום דאין לדבר סוף". ועל זה מיישב כאן, שכאן החשש הוא "שמא גררו העכברים מן החמץ ... חתיכה גדולה, שאין העכבר יכול לאכלה כולה", ואי לאו האי טעמא דאין לדבר סוף, היינו אוסרים אף מספק. וכן כתב בפרי מגדים (משב"ז ס"ק ב): "אף הניח ככרות גדולות, דליכא כי אם ספק שמא נטלתו, נמי לא נחזיק ריעותא, כל שאינו יודע שחסר לחמו".
1138. סעיף כד (והרי יש כאן ספק ספיקא ... וספק אכילת הבהמות מוציא מידי ספק חמץ).
1139. משנה שם (דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף).
1140. רש"י שם ד"ה שאם כן (שבאת לחוש לכך, הרי גם מחצר לחצר יש לומר כך, אני בדקתי קודם לחבירי ולאחר בדיקתי הביאה חולדה חמץ מחצר חבירי לחצרי, ואין לדבר סוף). תוס' ט, ב ד"ה ולא (דאי אפשר שלא יבדוק אחד קודם חבירו ואיכא למיחש שמא הביאה חולדה מבית שאין בדוק לבדוק). וראה לעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ד (ועוד חמצו של נכרי המופקד אצל ישראל לא תועיל לו מחיצה, שמא יגררו ממנו העכברים ויניחו חוץ למחיצה ... דאין לדבר סוף, שהרי אי אפשר לבער כל חמץ שבעולם, ובתי הנכרים הם מלאים חמץ בפסח, ושמא יגררו מהם).
1141. מימרא דרב יהודה אמר רב דף ו , ב (הבודק צריך שיבטל). רש"י שם ד"ה הבודק (סמוך לבדיקה מיד). טור ושו"ע ס"ב (אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו). והטעם שהביטול צריך להיות מיד אחר הבדיקה, נתבאר לקמן סי"ג (שביטול זה שלאחר הבדיקה הוא תקנת חכמי הגמרא, שתקנוהו מיד לאחר הבדיקה כדי שיהיה לו זמן קבוע, שאם לא היה לו זמן קבוע היה נשכח מלב בני אדם העלולין לשכחה).
1142. והטעמים דלא סגי בביטול בלבד, והצריכו גם בדיקה, נתבארו לעיל סי' תלא ס"ד.
1143. גמרא שם (אי נימא משום פירורין, הא לא חשיבי). תוס' שם ד"ה ודעתיה עילויה (ולא בטל מאיליו כמו פירורין). רא"ש פ"א ס"ט (ומשום פירורין לא צריך ביטול, דממילא בטילי והוי הפקר ואין עובר עליהן). מ"א ס"ק ה (ודע דפירורין ממילא בטלי). והיינו פירורים שאין בהם כזית, כדלקמן סי"א (שכזית אינו דומה לפירורין לפי שאינן חשובים, אבל כזית חשוב הוא ואינו בטל מאליו). אמנם לקמן סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יח בהג"ה (אף בפירורין שיש בהם כזית. דדוקא גלוסקא יפיפיה חשובה דדעתיה עלויה, ולא פירורין שבארץ שאין דעתו עליהם, אף על פי שיש בהם כזית). וראה לקמן (הערה 67). * והיינו דוקא בפירורי פת, כדלקמן סי' תס ס"ה (ואף שנתבאר בסי' תל"ד שהפירורים אין צריך לבטלם ולהפקירם כלל, שמאליהם הם הפקר. היינו פירורי הפת, שאי אפשר שיתדבקו יחד, וכל פירור בפני עצמו אינו חשוב כלום ובטל מאליו. אבל פירורי בצק, כיון שאפשר שעל ידי כיבוד הבית יתקבצו ויתדבקו ויהיו חתיכה אחת, יש בהן חשיבות קצת ואינן בטלים מאליהם). ולא רק כשיש כמה פירורי בצק שנפלו לארץ, שאז חיישינן שמא יתקבצו ויתדבקו ויהי' בהם כזית, אלא אף פירור בצק אחד שנפל לארץ, או שנדבק לכותל הבית, חייבים לבטלו מטעם זה, כדלקמן סי' תמב סכ"ט (בצק הדבוק לכותל הבית, או לקרקעיתו, או לקורותיו ... אם ב' חצאי זתים דבוקים בבית אחד, אפילו הם בב' כתלים הרחוקים זה מזה, חייב לבערן. מפני שלפעמים הן מתקבצין ביחד על ידי כיבוד הבית, ונדבקין זה בזה. אבל אם היו כחצי זית בצק דבוק בבית זה, וכחצי זית אחר דבוק בבית שלפנים הימנו, או באכסדרה שלפניו, או בעליה שעל גביו, כיון שב' החצאי זיתים אינם דבוקים בחדר אחד, אין חוששין שמא יתקבצו ביחד, ולפיכך די לו בביטול, כמו לחצי זית בלבד המדובק בבית או בכלים. אבל אם לא ביטלן ... חייב לבערו מן העולם לגמרי). הרי שגם במקום שאין חוששין שמא יתקבצו ויתדבקו, מכל מקום חייבים לבטלו. ומה שנתבאר בסי' תס ס"ה "כיון שאפשר שעל ידי כיבוד הבית יתקבצו ויתדבקו ויהיו חתיכה אחת, יש בהן חשיבות קצת ואינן בטלים מאליהם". אין פירושו שחוששין שיתקבצו ויתדבקו; אלא שכיון שאפשר שיתקבצו ויתדבקו, לכן גם בלא שיתקבצו ויתדבקו יש בהם חשיבות קצת, ואינן בטלים מאליהם, וכדלקמן סי' תמב בקונטרס אחרון סוף ס"ק יח (על כרחך סבירא להו לחלק בין פירורי פת לפירורי בצק ... ולזה נתכוין המ"א שם. דלא כמ"ש הב"ח והט"ז שם בשם מהרי"ל דחיישינן כו'). והיינו מ"ש המ"א שם ס"ק ב (דפרורי בצק מתכבדין יחד ונדבקין וחשיבי). ודלא כמ"ש הב"ח שם ס"ב ד"ה ואיכא (כתב במהרי"ל דהכא שאני דחיישינן שמא לאחר אפייה דמכבדין הבית יתכנסו פירורי הבצק, וראויין להדבק יחד, עד שיהא בהן כזית), ובט"ז שם ס"ק ג (העיסה אפשר שיתדבקו בכזית, ויעבור על בל יראה ובל ימצא). * וכל זה הוא לענין ביטול, אם בטלים מאליהם או שצריך לבטלם. אמנם מכל מקום גם פירורים חייבים לבער מדברי סופרים, כדלקמן סי' תמד ס"ט (וישליך הקינוח והפרורין הדקים במקום דריסת הרגלים אפילו בתוך ביתו, דכשתגיע שעה ששית כבר הן מבוערין על ידי דריסת הרגלים). ותלוי בב' הדעות דלקמן סי' תמו ס"ג (שיש אומרים שפחות מכזית חמץ אין צריך לבערו כלל ... ויש לחוש לדבריהם שלא לברך על ביעור פחות מכזית חמץ, שכל ספק ברכות להקל). והכי קיי"ל, שאף אם נפלו לארץ ואינם דבוקים לכותל חייבים לבערם מדברי סופרים, כדלקמן סי' תמב סכ"ח (מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ, שהוא עומד בעינו ואינו מודבק לדבר אחר, חייב לבערו, גזרה משום כזית. ויש בזה כמה פרטים, ונתבארו בארוכה לקמן שם בקונטרס אחרון ס"ק טז וס"ק יח, ובהערות שם. * והנה בגמרא שם מביאים על זה מהברייתא (סופי תאנים (שאינן מתבשלות כל צרכן עולמית, רש"י) ... בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן מותרין משום גזל). וכעין זה נתבאר לקמן (הל' מציאה ופקדון ס"ו): "המוצא תאנים בדרך תחת אילן התאנה שהוא נוטה על הדרך, מותר לאכלן, אף על פי שהבעלים אינם יודעים עדיין מנפילת תאנים אלו, לפי שכיון שדרכן של תאנים ליפול מן האילן נתייאשו הבעלים מן הנופלים בדרך בתחלת גמר גידולן ... מפני שהתאנה נמאסת בנפילתה ואינה חשובה בעיני בעליה לטרוח לחפש אחריה". אלא שכאן נתבאר "שמאליהם הם הפקר", כיון ש"אף אם היה מוצא אותם בבדיקתו לא היה נוטלם ואוכלם, אלא היה משליכם למקום הפקר". ואילו שם נתבאר שהוא מטעם יאוש, כיון שיש לה איזהו שווי, רק ש"אינה חשובה בעיני בעליה לטרוח לחפש אחריה". וראה מראי מקומות וציונים. * אמנם כל זה הוא כשאינם חשובים מצד עצמם. משא"כ אם הם חשובים מצד עצמם, אלא שהוא מבטלם שיהיו כעפר, על זה נתבאר לקמן (סעיף הבא): "שישים בלבו כל חמץ שברשותו ... כדבר שאין בו צורך כלל ... נעשה הפקר גמור ... ואע"פ שמי שרוצה להפקיר נכסיו ואמר הרי נכסי כעפר אין זה כלום, מכל מקום כיון שזה החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה אינו שלו כלל ... לפיכך אין צריך להפקירו בלשון הפקר גמור".
1144. גמרא שם (אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה).
1145. רא"ש שם פ"א ס"ט (כלומר חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עילויה).
1146. תוס' שם ד"ה ודעתיה עילויה (פירוש ולא בטל מאיליו כמו פירורין). והנה רש"י פירש (שם ד"ה ודעתו עליה): "חשובה היא בעיניו וחס עליה לשורפה". ורבינו לא רצה לפרש כפירוש רש"י, כדלעיל (סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ג): "ואין לומר דחיישינן שמא יחוס עליה לבערה כדפירש רש"י, דהא לשיטת התוס' לא הוזכר בגמרא דחיישינן שיחוס עליה". והיינו מ"ש בתוס' שם: "ועל פירוש הקונטרס קשה מאי פריך כי משכחת ליה ניבטלה, הא פירש ודעתיה עילויה שחס עליה לבטלה". וראה חקרי הלכות ח"ג נ, ב.
1147. סעיף יב (אם בתוך הפסח מצא כזית חמץ בביתו שלא מצא בבדיקתו, לא עבר עליו למפרע בבל יראה ובל ימצא, שהרי אנוס הוא, כיון שבדק כדינו). ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ג.
1148. רש"י שם ד"ה ודעתו עליה (ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אבל משבטלה אינו עובר). פר"ח סי' תלא ס"א (דבדיקה מהניא לחמץ שאינו ידוע, וחכמים הצריכו לבטל, גזרה שמא ימצא גלוסקה דלא בטלה כמו פירורין, ושהי לשורפה, וקעבר עלה משעת מציאה). והנה תוס' חלקו על זה, שכתבו (כט, ב ד"ה רב אשי): "שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה ... משום דלא יראה ניתק לעשה, ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף". אמנם לא קיי"ל כוותייהו, כדלקמן (סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק ב): "הרמב"ם חולק על זה, כמבואר בהדיא בדבריו פרק י"ט מהלכות סנהדרין, שמנה כל חייבי לאוין הלוקים, וכשהגיע לכל לאו הניתק לעשה ... לא התנה גם כן אם לא ביערו בתוך הפסח ... אלא ודאי דהעיקר בזה כמ"ש המשנה למלך ריש פרק קמא, דהרמב"ם סבירא ליה דבל יראה לא ניתק לעשה ... היכא דאיכא ב' לאוין אף הניתק לעשה לוקה על לאו אחד". וכן דעת שאר הפוסקים, כדלעיל (סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ג): "אם ישהה מעט קודם שיבערנו עובר עליו מן התורה, לדעת הרמב"ם ורוב המפרשים, כמ"ש הפרי חדש סימן תל"א". ויתירה מזו נתבאר לקמן סי' תמה קונטרס אחרון ס"ק ג (וכשישהה אותם איכא למיחש גם כן לתקלה, שמחשש זה הצריכוהו לבער החמץ אחר הביטול, ואם לא ביערו והשהה אותו אפילו מקצת הפסח אפילו אחר הביטול קנסוהו לאסרו בהנאה לאחר הפסח). * כל האמור כאן מיירי כשמוצא את החמץ מליל ט"ו ועד סוף הפסח, שאז עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. משא"כ כשמוצאו בערב פסח מחצות ואילך, אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, ואין עליו אלא חיוב עשה תשביתו, כמבואר לעיל (רס"י תלא): "אף על פי שאין אדם עובר על חמצו בבל יראה ובל ימצא אלא מליל ט"ו בניסן ואילך כמ"ש שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וגו' אבל קודם שבעת ימים אינו עובר בלא תעשה כששהה החמץ בביתו מכל מקום עובר על מצות עשה מחצות יום י"ד ואילך בכל רגע ורגע שאינו מבער החמץ מן העולם שנאמר שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וגו'". ולכאורה היה מקום לומר שבזה אינו עובר כלל אם משהה את החמץ ודעתו לבערו, שהרי אין כאן (לאו שאינו ניתק לעשה, אלא) עשה של תשביתו. מכל מקום נפסק לעיל (רס"י תלא): "מכל מקום עובר על מצות עשה מחצות יום י"ד ואילך בכל רגע ורגע שאינו מבער החמץ מן העולם" (ונתבאר לעיל שם הערה 6).
1149. רש"י שם (אבל משבטלה אינו עובר). טור ומ"א ס"ק ה (דהשתא אפילו נשאר חמץ בביתו שלא מצאו אינו עובר עליו).
1150. כדלעיל (סי' תלא ס"ג): "אבל חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ, אף קודם שהגיע זמן איסור הנאתו, אלא הוא צריך לחפש אחריו במחבואות ובחורים ... ולהוציאו מכל גבולו". ועל זה מבאר כאן, דהיינו אף אם בדק את ביתו, וגם "ביטל כל חמץ שלא מצאו בבדיקה", מכל מקום יעבור עליו מדברי סופרים אם "לא יבערנה מיד". וכדלקמן רס"י תמו (המוצא בפסח חתיכת חמץ שלא מצאה בבדיקת ליל י"ד ... חייב לבערו מן העולם מיד שיראנה, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, אע"פ שכבר ביטל כל חמצו בליל י"ד, מכל מקום חייב לבערו מדברי סופרים).
1151. גמרא בכמה דוכתי . ראה גמרא ז, א (מבטלו בלבו). ח, א (והשאר מבטלו בלבו). ח, ב (והשאר מבטלו בלבו). לא, ב (וצריך שיבטל בלבו). משנה מט, א (מבטלו בלבו). וראה לקמן סעיף הבא (שהרי עיקר הביטול הוא בלב), וסי' תלו ס"ה (ולא יברך על ביטול זה, לפי שעיקר הביטול הוא בלב כמו שנתבאר בסי' תל"ד, ואין מברכין על דברים שבלב), וסי"א. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.
1152. רמב"ם פ"ב ה"ב (ומה היא השבתה זו האמורה בתורה, היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל). וראה שארית יהודה או"ח סי' יד (ואע"ג דלהרמב"ם הוא מדין השבתה האמורה בתורה, מיניה נשמע לשאר פוסקים דסבירא להו דביטול הוא מדין הפקר). וכדלקמן בסמוך שהנוסח הוא "ליבטל ולהוי כעפרא דארעא". בכתי"ק מהרי"ל (ראה לעיל תחלת סי' תלא) בא תוכן סעיף זה בתחלת סי' תלא (ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי שיבטלנו ויפקירנו ויוציאנו מלבו כאילו אין בו שום צורך).
1153. רש"י ד, א ד"ה חובת הדר (דסגי ליה בבטול בעלמא אי מסיח דעתיה מיניה ומשוי ליה כעפרא). ואע"ג שגם לדעת רש"י הוא מדין השבתה, כמבואר בדבריו ד, ב ד"ה בביטול בעלמא (דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה), מכל מקום מיניה נשמע לשאר פוסקים דסבירא להו דביטול הוא מדין הפקר.
1154. תוס' ד, ב ד"ה מדאורייתא (אומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר). ר"ן בריש המסכת ד"ה ומהו (מוכח בגמרא גבי הא דאמרינן הבודק צריך שיבטל, דביטול מדין הפקר הוא). רא"ש פ"א ס"ט (והוי הפקר ולאו דידיה ולא עובר עליו בבל יראה). וכן מסיק בפר"ח רס"י תלא (דכיון דביטלו ואסח דעתיה מינה הרי אינו שלו, ואמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, והכי איתא בסיפרי [דברים ראה פיסקא קלא], וזו היא שיטת ר"י בעל התוספות ז"ל, והיא הנכונה ודוק). וכן הובאו מקורות אלו לעיל (סי' תלג בקונטרס אחרון ס"ק יב).
1155. סעיף ב (יכול הוא לבטלו ולהפקירו, ומותר לו מן התורה להשהותו עמו בבית כל ימי הפסח, שאינו עובר מן התורה בבל יראה ובל ימצא אלא על חמץ שלו שלא הפקירו, שנאמר ולא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר). ובכתי"ק מהרי"ל בא תוכן סעיף זה בתחלת סי' תלא (שיבטל בלבו ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותי ליבטל ולהוי כעפרא דארעא, ואזי הוא כהפקר ואינו שלו, דכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים).
1156. ירושלמי פ"ב ה"ב (רב אמר צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואינו יודע בו יבטל). הובא בב"י (שנמצא קרוב לנוסח זה בירושלמי ... רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל). ויתבאר גם לקמן סי' תלז ס"א (ואעפ"י שכבר הפקירו בלבו ... אעפ"י כן חייב הוא לחזור ולבטלו בפירוש אחר הבדיקה, כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפיו).
1157. הטעם שאומרים ברשותי (ולא בביתי) הובא לקמן סי' תמ קונטרס אחרון ס"ק א (לומר דאיכא ברשותי, כדי לכלול החמץ שיש לו במקומות אחרים).
1158. בה"ג הל' פסח כח, ד (והיכי מבטיל ליה, אמר הכי, כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה ליבטיל וליהוי עפרא). רש"י ד, א ד"ה חובת הדר (משוי ליה כעפרא ואמר כל חמירא דבביתא הדין כו'). ו, ב ד"ה הבודק (אומר כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל). רי"ף ג, א (היכי מבטל דאמר הכי, כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ולא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא). רא"ש שם. טור ושו"ע שם ס"ב (יבטלנו ויאמר, כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל וליהוי כעפרא דארעא). ובסידור: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". והוא על פי הב"ח רס"י תלד (נוסח הביטול לפי הנראה לעניות דעתי הוא זה, כל חמירא וכל חמיעא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא). הובא בח"י ס"ק ט. וכן הוא בסידור שער השמים להשל"ה (כל חמירא וכל חמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא. כן כתב הב"ח ונכון הוא). הטעם שמוסיפים "להוי הפקר", יתבאר לקמן בסוף הסעיף. הטעם שמוסיפים "חמירא וחמיעא", יתבאר לקמן ס"ט. הטעם שמוסיפים "ודלא ידענא ליה", יתבאר לקמן ס"י (והערה 65). שאר דיוקי הלשון נתבארו בלקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ.
1159. איוב כח, ו.
1160. ראה שו"ע שם סכ"ג (חוץ מבזהב שחוק שנקרא עפר דכתיב, ועפרות זהב לו).
1161. ח"י ס"ק י (דאי לא אמר דארעא, אולי יהיה כוונתו ומחשבתו על עפר החשוב שאינו מבטלו, כמו ועפרות זהב לו, דהוי גם כן עפר שלענין כסוי דם מהאי טעמא, על כן אומרים כעפרא דארעא, כן נראה לי).
1162. ר"ן רפ"ק ד"ה ומהו (ואף על גב דהפקר כי האי גוונא לא מהני, דודאי מאן דאמר בנכסי דידיה דלבטלו ולהוו כעפרא לא משמע דהוי הפקר. ותו דבגמרא אמרינן מבטלו בלבו, ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני, דדברים שבלב אינם דברים ... אלא היינו טעמא, משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאיניש לא מצי מפקר ליה כי האי גוונא, חמץ שאני, לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומשום הכי בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל סגי). ריטב"א ו, ב ד"ה אמר (ואף על גב דהאי לישנא אינו לשון הפקר ולא מהני להפקר דעלמא, הכא שאני, דשורת הדין אין חמצו ברשותו ועל כו[רח]ו עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ובסילוק שמסתלק ממנו חשוב כהפקר, כן פירש הרא"ה ז"ל). פר"ח ס"ב (דחמץ אינו ברשותו של אדם, ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו, ובגילוי דעתא כל דהו דלאו ניחא ליה סגי, וכמו שכתב הר"ן ז"ל). ובנוסח כתי"ק מהרי"ל, בתחלת סי' תלא (ואע"פ שהאומר הרי נכסי כעפר אין במשמע לשון זה הפקר, מכל מקום גבי חמץ שמשהגיע זמן איסורו אינו שלו, שהרי הוא אסור בהנאה ואין לו שום חלק וזכות בו, אלא שהכתוב עשאו כשלו לחייבו לבערו מן העולם, בגילוי דעתא בעלמא קודם זמן איסורו, דלא ניחא ליה דלהוי ליה זכותא בגויה סגי).
1163. גמרא ו, ב (שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו ... וחמץ משש שעות ולמעלה). וכדלעיל סי' תלא ס"ב (וכיון שאסור לו להנות ממנו הרי אין לו שום זכות בו ואינו שלו כלל).
1164. רש"י ב"ק כט, ב ד"ה משש שעות ולמעלה (אין חמץ ברשותו ... אסור בהנאה, ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא).
1165. היינו שיש כאן שני פרטים: (א) "לפיכך אין צריך להפקירו בלשון הפקר גמור", וסגי במה שאומר "הרי נכסי כעפר". (ב) לפיכך אין צריך "שיוציא דברים הללו בפיו", וסגי במה "שמבטל בלבו". וכמובא לעיל מהר"ן "דבגמרא אמרינן מבטלו בלבו, ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני, דדברים שבלב אינם דברים". וכאן מבאר רבינו בעיקר את הפרט הראשון: "שמי שרוצה להפקיר נכסיו ואמר הרי נכסי כעפר אין זה כלום" (ומכל שכן אם לא אמר כלום, רק ביטל בלבו, ש"אין זה כלום"). ומסיים, שמטעם זה מועיל (לא רק כשאינו מפקירו "בלשון הפקר גמור" אלא) אף "כשהוא מסיח דעתו ומבטל בלבו". ואם לא ביטלו אפילו בלבו, רק גילה דעתו על ידי שליח שהוא רוצה לבטלו, יתבאר לקמן סט"ו (והערה 84).
1166. לפום ריהטא נראית לכאורה הכוונה בזה, שאף שהביטול הזה אינו מועיל מטעם הפקר, מכל מקום מועיל הביטול שלא יעשנו הכתוב כשלו "שיהא שמו נקרא עליו, שיעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא". וכן נראית לכאורה כוונת הר"ן הנ"ל שכתב (בריש מכילתין ד"ה ומהו): "ומשום הכי בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל סגי". והיינו אף שלא נעשה הפקר על ידי ביטול זה. ולפי זה יוצא שהר"ן חולק על התוס' שהובא לעיל (ד, ב ד"ה מדאורייתא): "אומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר". ואילו הר"ן סובר שביטול בעלמא אינו מועיל לעשותו הפקר, אלא שגילוי דעתו מועיל שלא יעשנו הכתוב כאילו הוא ברשותו שיעבור עליו. אמנם נתבאר לעיל (בתחלת הסעיף): "וכשגומר בלבו כך הרי הסיח דעתו מכל חמץ שברשותו ונעשה הפקר גמור . ושוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא". וכן נתפרש גם בדברי הר"ן הנ"ל, שכתב (שם): "ומהו ענין בטול זה, מוכח בגמ' (שם) גבי הא דאמרינן הבודק צריך שיבטל, דביטול מדין הפקר הוא , והיינו דמייתינן עלה (שם) ההיא דסופי תאנים דההיא מתורת הפקר נגעו בה ... דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאיניש לא מצי מפקר ליה כי האי גוונא, חמץ שאני, לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומשום הכי בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל סגי". ויתירה מזו כתב הר"ן (ג, ב): "דכיון דבטול מתורת הפקר נגעי בה , וכמו שכתבתי למעלה, שליח ודאי לא מצי מבטל, שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום" (ויתבאר לקמן סט"ו). הרי שגם למסקנתו אין הביטול מועיל אלא מטעם הפקר. ואף שבדבר שהוא שלו ממש "צריך להפקירו בלשון הפקר גמור". מכל מקום בדבר "שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו", סגי במה "שהוא מסיח דעתו ומבטל בלבו", שיהי' על ידי זה ש"נעשה הפקר גמור". ואף שבשעה שמבטל את חמצו עדיין הוא שלו ממש, ואין הביטול מועיל שיהי' "הפקר גמור". מכל מקום, מועיל ביטול זה, שכשמגיע זמן איסורו נעשה הפקר גמור. ואף שאחרי שהגיע זמן איסורו אין הביטול מועיל בו, כאמור בגמרא (ו, ב): "לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל". וכדלעיל (סי' תלא ס"ב): "וכיון שאסור לו להנות ממנו ... אינו יכול לבטלו ולהפקירו". מכל מקום מועיל ביטול זה שלפני זמן איסורו, שכשיגיע זמן איסורו לא יעשהו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ובמילא יהי' הפקר גמור. ואף שגם אחר זמן איסורו אין החמץ הפקר גמור, כדלקמן (סי' תלה קונטרס אחרון ס"ק ב): "אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים". מכל מקום כיון שאינו שלו ממש ובעלותו קלושה, לכן מועיל לזה הביטול, שהוא מעשה קל של הפקר, שיהי' עי"ז החמץ "הפקר גמור". וכיון שהביטול מועיל, שכשיגיע זמן איסורו יהי' הפקר גמור, לכן לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, וכמבואר לקמן שם (סי' תלה קונטרס אחרון ס"ק ב): "כשהוא הפקר גמור לא עשאו הכתוב כו', ועכשיו שאינו הפקר, אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו ולכך אינו יכול להפקירו, עשאו הכתוב כאלו הוא שלו לגמרי". משא"כ אחרי הביטול, כיון שכשמגיע זמן איסורו "הוא הפקר גמור, לא עשאו הכתוב כו'", ואינו עובר עליו כלום. * במה דברים אמורים כשאינו אומר בלשון הפקר גמור, או שמבטל בלבו בלבד. משא"כ למנהגינו שאומרים בלשון הפקר גמור (כדלקמן בסמוך), בודאי מועיל הביטול להיותר הפקר מיד. ולכן נתבאר לקמן (סעיף יד): "טוב ליזהר שלא לבטל החמץ פעם ב' ביום, עד שיבער תחלה מן ביתו כל החמץ הידוע לו, כדי שיקיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו, שלאחר הביטול אין החמץ שלו, שהרי בטלו והפקירו" (ראה שאילת שלום סי' לא ס"ז). דהיינו למנהגינו שאומרים בפירוש בלשון הפקר, ומועיל מיד. * אמנם לקמן (סי' תמח ס"ח) נתבאר דין מכירת חמץ לנכרי בקנין כסף או בקנין משיכה בלבד, שיש לסמוך על הסוברים שקנין זה מהני, ולצרף טעם נוסף להיתר: "כיון שהחמץ לאחר שהגיע זמן ביעורו אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של הישראל ... לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא, וגילוי דעת זה הוא מה שמקנה אותו לנכרי , אע"פ שאינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהן לחזור בו ולבטל המקח". ואף שאינו מבטלו ואינו כהפקר כלל, שהרי לא רצה להפקירו (אלא למכרו), מכל מקום, גילוי דעת זה שרוצה להקנות את החמץ כדי שלא לעבור עליו, "די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא". שכיון שגילה דעתו שאינו רוצה בחמץ, לכך לא עשאו הכתוב כאילו הוא שלו, לענין איסור בל יראה ובל ימצא. ואף שכאן פסק רבינו שעל ידי הביטול "נעשה הפקר גמור", וביטול זה מועיל "שלא יהא נקרא שלו". מכל מקום, במקום שמכרו לנכרי בקנין המועיל לכמה פוסקים, מצרפים להיתר גם גילוי דעת קלוש, מה שמגלה דעתו שרוצה למכור את החמץ, אשר "די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא". * זאת היא דעת רבינו בשלחן ערוך שלו. אמנם לקמן בסדר מכירת חמץ כתב: "כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר, מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח ... ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא". ונתבארו הדברים בהערות לקמן שם.
1167. ראבי"ה ח"ב סי' תלא (וכיצד מבטל אומר כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא ידענא ביה ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא. ודבר זה פירשתי יפה בתשובתי שביטול משום הפקר ה[ו]א, דלא קרינא ביה (ד)לא יראה לך, דלא הוי שלך. וכן קבלתי מרבינו יצחק הלוי נ"ע). הובא בהגהות מיימוניות (פ"ג ה"ח). ב"ח ס"ה ד"ה כתוב בהגהות מיימוניות (ראבי"ה (סוס"י תלא) קיבל מרבינו יצחק הלוי שיש לומר ליבטל וליהוי הפקר כעפרא, דביטול משום הפקר ... ויראה לי ... ראוי לכל מדקדק במעשיו שיזכיר גם הפקר). ח"י ס"ק ט (עיין בב"ח שהאריך ... מסיק ונכון לומר בזה הנוסחא ... ולהוי הפקר כעפרא דארעא, עכ"ל. וכן הסכמת האחרונים). וכן הוא בסידור שער השמים להשל"ה (כל חמירא ... ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא. כן כתב הב"ח ונכון הוא). * והנה עיקר טעמי המצריכים לומר לשון הפקר, הוא לחשוש לדעת הסוברים שביטול מטעם הפקר. אמנם נתבאר לעיל (הערה הקודמת), שגם הר"ן סובר כדעת התוס' שביטול מטעם הפקר, ומכל מקום פירש שאין צריך להפקירו בלשון הפקר גמור וסגי בביטול בלבו. ולכן כתב רבינו (לא בלשון חיוב, אלא): "כל מדקדק במעשיו יפרט בפירוש ... לשון הפקר גמור".
1168. דרכי משה ס"ק ב (והפוסקים כתבו בלשון תרגום, כי לקחוהו מדברי הגאונים, שתיקנוהו בבבל משום עמי הארץ).
1169. רמ"א ס"ב (ויאמר הביטול בלשון שמבין). דרכי משה שם בשם מה"ר ישראל ברונא (ומה"ר ישראל ברי"ן כתב דעדיף טפי לומר בלשון שמבין). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (עמי הארצות ונשים ליבטלו בלשון אשכנז). מהרי"ל הל' בדיקת חמץ ס"ז ע' לט (ומי שאינו יודע, יכול לומר בכל לשון אפילו בלשון אשכנז, ודיו). וכן הוא לקמן סי' תס סוף ס"ה (ועכ"פ שיאמר בלשון שמבין). וראה עד"ז לקמן סי' תקכז ס"ה (ואם אינו מבין בלשון ארמי יאמר בלשון שמבין).
1170. כדלעיל סעיף הקודם, וש"נ. וכן הוא לעיל סי' תלא ס"ד (שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי). לקמן ס"י (שעיקר הביטול הוא בלב, שיסיח דעתו ממנו לגמרי). סי' תמה ס"ב (צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו).
1171. מ"א ס"ק ו (בקצת נוסחאות כתוב אם אמרו בלשון הקודש יצא. ונראה לי דהיינו דוקא כשיודע לפחות ענין הביטול, שיודע שמפקיע חמצו, אבל אותם שאין מבינים כלל וסוברים שאומרים איזה תחינה, פשיטא דלא יצאו, דהא בטול מדין הפקר, ובעינן שיהא פיו ולבו שוין). ח"י ס"ק יב (אבל אם ידע ודעתו לבטל, אף שאינו מבין המלות יצא, דהרי ביטול בלב גם כן מועיל). וראה גם לעיל סי' קפה ס"א במוסגר (עי' בסי' תלד במ"א סק"ו, והיינו משום דביטול סגי בלב, כמ"ש בח"י ס"ק י"[ב]). ומדבריהם למדנו שלשה פרטים: (א) אם מבין שמבטל, אף שאינו מבין המלות, יצא, "משום דביטול בלב סגי". (ב) אם אינו מבין ענין הביטול אין זה כלום, "שהרי עיקר הביטול וההפקר הוא בלב". (ג) לא רק הביטול, אלא "כל הפקר צריך להיות פיו ולבו שוין". ולכן אף אם אמר בלשון "הפקר", ולא הבין, "אין זה כלום". וראה מראי מקומות וציונים. רשימות שיעורים סי' ט הערה 3.
1172. לבוש ס"ב (אפילו כשיאמר בלשון הקדש, צריך להזכיר כל אחד בפני עצמו, חמץ ושאור, דהא על שניהם הזהירה התורה בלאו דלא יראה שאור וחמץ). ח"י ס"ק יב (אם אומר לשון הקודש ממש צריך גם כן להזכיר חמץ ושאור).
1173. בא יג, ז.
1174. מהרי"ל הל' בדיקת חמץ ס"ז ע' לט (אם אינה יודעת בלשון הקודש תאמר בלשון אשכנז כך: אל אורהפא און אלי זויאר טייק דש דא איז אין מיינר גיוואלט דש איך ניט האב גיזעהן און ניט האב אויז גירוימט עש זאל זיין פר שטערט און זאל זיין אז אשין דיר ערדן). דרכי משה ס"ק ד (ונראה לי דאם אמרו בשאר לשון, שיש לכל אחד שם בפני עצמו, צריך שיזכיר שתיהן. וכן מצאתי בנוסח הביטול שכתב מהרי"ל בלשון אשכנז). רמ"א ס"ב (אבל בשאר לשונות צריך להזכיר כל אחד בפני עצמו).
1175. תרומת הדשן סי' קלד (אין סברא לשבש כל המחזורים שכת[ו]ב בהן נוסח הביטול, ולא כתב אלא כל חמירא לחוד ... ויראה דלשון תלמודא בבלי הוא לכלול כל חמץ ושאור בלשון חמירא). רמ"א שם (כל חמירא כולל חמץ ושאור).
1176. אגודה פ"א ס"ח (כל חמירא וחמיעה דאיכא ברשותי). כל בו סי' מח ו, רע"ד (כל חמירא וכל חמיע דאיתיה ברשותי). מהרי"ל שם (כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי). ב"ח ד"ה נוסח הביטול (כל חמירא וכל חמיעא דאיכא ברשותי). אליה זוטא ס"ק ו (המדקדק במעשיו יאמר נוסח זה, כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי). וכן הוא בסידור (כל חמירא וחמיעא). והטעם שאין אומרים כל חמירא וכל חמיעא ראה לקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ. והטעם שמקדימים חמירא (שאור) לפני חמיעה (חמץ), "כי חמירא כולל חמץ ושאור" (ראה שלחן המלך ח"ב ע' מב הערה 2).
1177. טור ושו"ע ס"ב (אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו), וכדלעיל ריש סעיף ו, וש"נ.
1178. רא"ש פ"א ס"ט (שרגילין לקנות פת ביום ... וגם לא בטל בלילה אלא החמץ שלא ראה). טור (לפי שרגילין לקנות פת ביום י"ד, וגם בפת ששייר בלילה למאכלו לא נתכון לבטלו). וראה ב"ח שם סד"ה ואדוני. ומטעם זה אנו אומרים בביטול של הלילה "דלא חזיתיה ודלא ביערתיה" (כדלעיל ס"ז), כמבואר בח"י ס"ק ח (דלא חזיתיה ודלא ביערתיה, אבל מה שראה וביער אינו מבטל עכשיו, שהרי רוצה לאכול עוד מה שמשייר). ומה שכופלים ואומרים "דלא חזיתיה ודלא ביערתיה" פירש הב"ח (ד"ה נוסח): "רוצה לומר בין החמץ שלא ראה אותו בשעת הבדיקה, או ראהו בשעת הבדיקה ולא אסיק אדעתיה לבערו". ויתירה מזו, לפי הנוסח שבסדור רבינו, שמוסיפים ואומרים "ודלא ידענא ליה", שהטעם לזה נתבאר בב"ח (שם. הובא בלקוטי טעמים ומנהגים): "ומ"ש ודלא ידענא ליה, נראה שהוא מפני החמץ ששייר בלילה למאכלו, והצניעו קודם הבדיקה כמ"ש למעלה (סע' א), שגם כן לא ראהו ולא ביערו , ואותו החמץ אין דעתו לבטלו, על כן יאמר ודלא ידענא ליה, דמשמע אבל אותו חמץ הידוע לו ששייר למאכלו אינו בכלל הביטול" (ראה לקמן הערה 70). יוצא מכל הנ"ל, ש"אינו מבטל אלא החמץ שאינו ידוע לו, שלא מצאו בבדיקה". * אלא שהם כתבו רק שלא נתכוין לבטלו, ורבינו מוסיף, ש"אף אם ביטלו אינו מבוטל", היינו אף שאומר בפירוש שמבטל גם את החמץ שידוע לו ודעתו לאכול ממנו, מכל מקום אינו מבוטל. וכמבואר בב"י ד"ה וה"ר פרץ (האיך יאמר שהוא מבטל גם החמץ שראה, ואנו רואים אותו שאינו מבטלו, אבל משמרו יפה). לבוש ס"ג (בלילה שאין דעתו לבטל אלא מה שלא ראה, אבל מה שראה הוא רוצה לאכלו, ואם יאמר בלילה כן מחזי כשיקרא, הילכך בלילה לא יאמר אלא דלא חזיתיה ודלא בערתיה). והביאור בזה, כי דין הביטול חלוק בתוכנו מדין ההפקר, הפקר פירושו שהוא מוציא את החפץ מרשותו, משא"כ הביטול נתבאר ענינו לעיל (סעיף ז): "שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאילו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל". ומקורו מהרמב"ם (פ"ב ה"ב): "שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל". ומובן שהביטול הזה אינו מועיל כלל בחמץ ששייר למאכלו, שכיון שחושב לאכלו איננו אצלו כעפר. ולכן אף אם מבטל בפירוש את החמץ ששייר למאכלו, "אינו מבוטל, שעיקר הביטול הוא בלב שיסיח דעתו ממנו לגמרי, וחמץ זה ששייר למאכלו הרי לבו ודעתו עליו לאכול ממנו ואינו מופקר אצלו". ומזה יובן גם הטעם על מה שנתבאר לקמן בסדר מכירת חמץ "שחמץ הנמכר אינו בכלל ביטול", אף אם ביטלו בפירוש, שכיון שרוצה למכור את החמץ הזה לנכרי "ודעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח", אם כן בודאי אינו משימו כעפר, שהרי דעתו עלוהי אחר הפסח, ולכן "אינו בכלל ביטול והפקר". ואף שמנהגינו לומר בנוסח ביטול חמץ גם לשון הפקר, כמבואר לעיל (ס"ז): "ומכל מקום כל מדקדק במעשיו יפרט בפירוש הביטול בלשון ארמי לשון הפקר גמור, ויאמר להוי הפקר כעפרא דארעא". מכל מקום אין הכוונה בזה שהוא הפקר גרידא, אלא שהוא "הפקר כעפרא דארעא ", וכנוסח שלנו "ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". ואם כן מובן שהחמץ הזה שדעתו לחזור ולזכות בו אינו נכלל ב"ביטול והפקר" זה, ואף אם נאמר אשר הפקר גרידא מועיל מן התורה כשדעתו לחזור ולזכות בו, מכל מקום " ביטול והפקר" אינו מועיל. ומה שנתבאר לקמן סי' תסז ס"ד (ואם ימכרנו לישראל קודם זמן איסור חמץ, גם כן לא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, שהרי נהגו כל ישראל לבטל בסוף שעה ה' כמו שנתבאר בסימן תל"ד). אף דמיירי התם שדעתו לאכלו אחרי הפסח, ואם כן לא התכוין כעפרא דארעא ממש. היינו כיון שיש שם עוד כמה טעמים להקל, כמבואר לקמן שם.
1179. רא"ש פ"א ס"ט (כתב בתשובת רש"י מיד בלילה יבטל. ויש שנוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה. ואומר אני ששניהם כאחד טובים ... לא בטל בלילה אלא החמץ שלא ראה, ושמא ישאר ממנו כזית). טור (וא"א הרא"ש ז"ל היה נוהג לבטל פעם אחרת ביום י"ד בסוף שעה ה', לפי ... יש לחוש שמא ישאר ממנו בבית ויעבור עליו), ושו"ע ס"ב (וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד). מ"א ס"ק ז (ושמא ישאר ממנו כלום). ואף שמעיקר הדין אין חוששים לזה, כמבואר לעיל ס"א (וצריך הוא להזהר בו לשומרו שלא יתגרר ממנו מאומה על ידי קטנים או עכברים, ויצטרך לחזור ולבדוק פעם אחרת). ולקמן סי"ג (שמן הדין אין לחוש שמא נתגלגל כזית מחמץ ששיירו למאכלו, שהחמץ המשויר לאכילה מצניעין אותו במקום משומר ונזהרין בו שלא יתגלגל ממנו כלום). אך מכל מקום נהגו לחשוש לזה גם אחרי שנזהרים בו לשמרו (ראה לעיל הערה 4). ולכן הצריכו ביטול שני, שגם החמץ שהשאיר לאכילה יבטל בעת הביעור, שאז לא יעבור עליו כמבואר לעיל (סעיף ו): "לפי שחששו שמא נשארה גלוסקא יפה ... אינה בטלה מאליה כמו פירורין, ויש לחוש שמא ימצאנה בפסח ... ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור, ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצא. אבל כשביטל כל חמץ שלא מצאו בבדיקה, אף אם ימצא גלוסקא בפסח ולא יבערנה מיד, לא יעבור עליה".
1180. כי כאן אין לחוש "שמא נשארה גלוסקא יפה", שהרי ביטל בלילה את כל החמץ שלא מצא, ולא השאיר אלא מה "שדעתו לאכול ממנו בלילה ולמחר עד שעה ה'", וכעין האמור לקמן (סי"ג): "שהחמץ המשויר לאכילה מצניעין אותו במקום משומר ונזהרין בו". ואם כן מהו החשש שהצריכו לבטל גם ביום? מכל מקום כתב הרא"ש שחוששים "שמא ישאר ממנו כזית". ומפרש רבינו שגם "כזית חשוב הוא ואינו בטל מאליו". כל זה כתב רבינו כאן כדי לבאר את דברי הרא"ש, אבל באמת מסתפק רבינו בסברא זו, ולכן כתב לקמן (סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יח בהג"ה): "אף בפירורין שיש בהם כזית, דדוקא גלוסקא יפיפיה חשובה דדעתיה עלויה, ולא פירורין שבארץ שאין דעתו עליהם, אף על פי שיש בהם כזית". ולפי אופן זה נצטרך לפרש כאן, שהחשש הוא שמא תישאר גלוסקא יפה מתוך החמץ שהשאיר לאכילתו, ושמא ימצאנה בפסח, ושמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור. וגם כאן מסתפק רבינו בסברא זו, ולכן הכניס שורה זאת במוסגר, כפי שביאר בשמו אחיו הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש (שארית יהודה חאו"ח סי' ו): "שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו". וראה גם לעיל (הערה 30).
1181. רא"ש שם פ"א ס"ט (כתב בתשובת רש"י מיד בלילה יבטל, ויש שנוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה ... ומה שכתב בתשובת רש"י בתחלת שעה ששית, רצונו לומר סוף חמישית, קודם שיתחיל איסוריה). טור ושו"ע שם (וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום ארבעה עשר סוף שעה חמישית, קודם שתגיע שעה ששית, שמשתגיע שעה ששית נאסר, ואין בידו לבטלו). רמ"א שם (ואין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו). ט"ז שם ס"ק ה (וטוב לשרוף קודם שיבטלנו ... ואם כן משמע שהוא שורף קודם איסורו ... בגמרא ... תחלת שעה ששית). מ"א שם ס"ק ח (ואם כן צריך לשרוף קודם שעה ששית). ויתבאר לקמן סעיף יד. ומה שמעיקר הדין מבער בתחלת שעה ששית, נתבאר לקמן סי' תמה ס"א (אינו מחוייב לבערו בסוף שעה חמישית כדי שלא ימצא ברשותו בתחילת שעה ששית, אלא מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו), ומציין בשוה"ג שם לכמה מקורות, ומוסיף: "ומשמעות האחרונים בסי' תל[ד]".
1182. סעיף ל (שמשעה ששית ואילך אינו יכול לבטל עוד, דכיון שאינו יכול עוד ליהנות ממנו מחמת גזירת חכמים שאסרוהו בהנאה מתחלת שעה ששית ואילך, הרי אין לו שום חלק וזכות בו ואינו נקרא שלו שיוכל לבטלו ולהפקירו).
1183. רבינו פרץ בהגהות הסמ"ק סי' צח ריש ע' עג (נמצא שצריך שני ביטולין, אחד בלילה בשעת בדיקה, ואז הוא אומר בגמר בדיקת כל חמירא דאיתא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה וכו', ולמחר בשעת שריפה יחזור ויבטל פעם אחרת, ויאמר דחמיתיה ודלא חמיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה). טור ושו"ע ס"ב-ג (אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל ... בביטול היום יאמר דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה). ומה שמבטלים גם את החמץ "דבערתיה", הנה פשטות הדברים מורה, שהכוונה היא לחמץ הזה שאנו זורקים לאש ועדיין לא נשרף. וכיון שאנו מבטלים את החמץ מיד אחרי שזורקים אותו לאש, שוב אין אנו חוששים למה שהחמץ לא נשרף לגמרי. ויתבאר לקמן (הערה 80). והוא כעין המבואר בשו"ת "שאילת שלום" (סי' רסז): "שמפורסם בפי העולם בשם הגאון מ' יוזפא ז"ל מזאלקווא, בהא דאומרים בביטול היום דבערתי' ודלא בערתי', דלכאורה אין לו פירוש, דמה שביער מה לו צורך לבטלו, דהכוונה בזה בכדי לכלול גם מה שמכר לעכו"ם דהוי כביערו ולא נעשה המכירה כדינו" אלא שבזה קיי"ל, כמבואר לקמן בסדר מכירת חמץ "כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר". ולכן אין לפרש הכוונה לחמץ הנמכר. ובפרט שנוסח זה הביאוהו כבר רבינו פרץ והטור, ובאותה תקופה עדיין לא היו רגילים למכור החמץ (שהתחיל בתקופת בעל תרומת הדשן). ולכן נראה שהכוונה היא כנ"ל לחמץ שזרקו לאש ועדיין לא נשרף לגמרי. ויש המתרגמים תיבת "דבערתיה", שפיניתיו", וכלשון הכתוב (תבוא כו, יג): "בערתי הקודש מן הבית". אמנם לפי זה לא מובן מה נוסף בזה במשך ליל י"ד, אשר בביטול שבעת הבדיקה אומרים "ודלא בערתיה", ובביטול שבעת הביעור אומרים "דבערתיה ודלא בערתיה". אלא ודאי הכוונה לחמץ שזורק לאש בשעת הביעור, ולכן אין אומרים "דבערתיה" רק בשעת הביעור, ולא בשעת הבדיקה, שעדיין לא זרקו לאש. * וכן הוא גם כשחל ערב פסח בשבת, כדלקמן סי' תמד סי"ד (כשתגיע סוף שעה חמישית צריך לחזור ולבטל כל חמצו, כדרך שמבטל בשאר ערבי פסחים, שאומר כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה כו').
1184. רבנו פרץ בהגהות הסמ"ק סי' צח ריש ע' עג (ואותם שאינם מבטלים בשעת בדיקה כי אם בשעת שריפה לא מצאו ידיהם ורגליהם, דצריך לבטל דקאמר רב יהודה אשעת בדיקה קאי, מדפריך תלמודא בתר הכי ונבטליה בארבעה ונבטליה בחמשה וכו'. ורבותינו האחרונים שתקנו ביטול בשעת שריפה לא באו לעקור עיקר ביטול שבתלמוד, כי אם להוסיף). הגהות מיימוניות פ"ג אות ז (ריצב"א היה אומר המנהג כשר לבטל בשעת הביעור, מלבד הביטול שצריך לעשות בשעת בדיקה ... אף על פי שבספר משמע שדי בבטול אחד). שו"ת ה רא"ש כלל יד ס"ג (ואף על פי שבטלו בלילה אחר הבדיקה חוזר ומבטל שנית בשעה שמוציאו מהבית ... טוב שיבטל פעם שנית כל החמץ הנשאר בבית). טור (ומכל מקום לא יסמוך על ביטול היום, שלא לבטלו בלילה, כי ביטול הלילה הוא עיקר בשעה ידועה מיד אחר הבדיקה, וליכא למיחש שמא ישכחנו, משא"כ בביטול היום דאיכא למיחש שמא ישכחנו ולא יבטל). ומרדכי רמז תקלה (ויש נוהגין לבטל ממחרת בתחלת שש בשעת שרפה ... שמנהג כשר הוא לבטל אף בשעת הביעור). ב"י ד"ה ואדוני (ומשמע לכאורה דלתשובת רש"י דקאמר ששניהם כאחד טובים הכי קאמר, ששניהם שוים לטובה, ואיזה מהם שיעשה סגי ... שניהם כאחד טובים דקאמר היינו לומר שיבטל שתי פעמים אחת בלילה ואחת ביום ... ועל כרחך צריך לפרש כן דאי כפירושא קמא ... היאך אפשר שיעלה על הדעת לומר דמבטל בתחלת שעה ששית או בסוף שעה חמישית ואין צריך לבטל בלילה, אלא ודאי כדאמרן. וכך הם דברי הרא"ש בתשובה, וכן הם דברי רבינו, וכן כתב שם המרדכי, וכן כתבו הגהות מיימון בפרק ג' (אות ז) וכן כתב ספר מצוות קטן) . ומ"א ס"ק ז (אבל אין לסמוך על ביטול היום ושלא לבטל בלילה, דכיון דלאו זמן איסורי' ולאו זמן ביעורי' הוא חיישינן שישכח לבטלו. ואפילו לדידן שנוהגין לשרוף קודם שעה ששית ולבטלו באותו פעם, מכל מקום חיישינן שישכח מלשרפו עד אחר שעה ששית דאז לא מהני ביטול). וראה לקמן (סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ב), שמביא גם תירוץ הט"ז סוף ס"ק ה (לפי המנהג אין אנו צריכין לכל זה, כיון שהשריפה היא קודם איסורו. ויש לומר בשלמא בגמרא היה מקשה שפיר כיון דזה זמן המסוים לכל, דהיינו תחלת שעה ששית, אבל למנהג דידן שכל אחד שורף מתי שירצה, אם כן לא הוי זמן מסוים כנ"ל).
1185. גמרא ו, ב (הבודק צריך שיבטל). רש"י שם ד"ה הבודק צריך שיבטל (סמוך לבדיקה מיד). ומטעם זה, גם כשבודקין לפני ליל י"ד צריך לבטל מיד אחר הבדיקה, כדלקמן סי' תלו ס"א (שתקנו לבטל תיכף ומיד אחר הבדיקה), ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ב. וסי' תמד ס"א.
1186. גמרא שם (וניבטליה בארבע וניבטליה בחמש, כיון דלאו זמן איסורא הוא ולאו זמן ביעורא הוא דילמא פשע ולא מבטל ליה).
1187. סעיף א (אינו מחוייב לבערו בסוף שעה חמישית כדי שלא ימצא ברשותו בתחילת שעה ששית, אלא מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו).
1188. גמרא דף ז , רע"א (וניבטליה בשית, כיון דאיסורא דרבנן עילויה כדאורייתא דמיא, ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל).
1189. רש"י ו, סע"ב ד"ה פשע (ישכח ויבא לידי פשיעה, שעל ידי מה יזכר, אבל עכשיו שעסוק בבדיקתו יזכר). טור ומ"א שם.
1190. סעיף ב (החמץ המוכן ומונח בבית, או בשאר חדרים הצריכים בדיקה, לאכול ממנה בלילה ולמחר עד שעה ה', צריך הוא להצניע).
1191. הגהת סמ"ק שם. הגהות מיימוניות שם. ב"י שם.
1192. מ"א שם. וראה לקמן סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ב (שאף עכשיו שיש לנו מנהג קבוע לבטל ביום בסוף ה', אף על פי כן חייבים אנו לבטל מיד אחר הבדיקה, שאין לנו לחוש לשכחה הואיל והוא עסוק בבדיקה כדאיתא בגמרא, מה שאין כן ביום יש לחוש שמא ישהה מעט ותגיע לשש כמ"ש המ"א שם, או מטעם שכתב הט"ז, או מטעם שכתב שם הב"י בשם סמ"ק). והיינו האמור בט"ז סוף ס"ק ה (למנהג דידן שכל אחד שורף מתי שירצה, אם כן לא הוי זמן מסוים), ובהגהת סמ"ק שם (ורבותינו האחרונים שתקנו ביטול בשעת שריפה, לא באו לעקור עיקר ביטול שבתלמוד, כי אם להוסיף).
1193. רמ"א ס"ב (ואין לבטלו ביום אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (צריך לקיים מצות שריפה בחמץ שלו ... ומהאי טעמא נראה לי דלמחר אין לבטל עד לאחר השריפה, דאי בטל קודם אם כן לא הוי שלו). אמנם כן הוא גם לאידך, שאם ביטל את החמץ קודם זמן איסורו, ומצא חמץ בביתו, צריך לשרפו דוקא, כדלקמן סי' תס ס"ז (שאע"פ שבטלם קודם שנתחמצו, מכל מקום לאחר שנתחמצו צריך הוא לבערם, שלא יהיה חמץ ברשותו בפסח, והפירורין שמוצא ישרפם. ולא ידרסם ברגליו בעפר. שאף על פי שהם מתבערים בכך, מכל מקום כיון שכבר הגיע זמן איסור חמץ אין ביעור חמץ אלא בשריפה, לפי מנהג מדינות אלו). * ובאמת קיי"ל שאין חיוב לבער החמץ בשריפה דוקא, כדלקמן (סי' תמה ס"ד-ה): "כיצד מבער שורפו ... ואם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו". ומה שאנו נוהגים בשריפה דוקא, נתבאר לקמן (שם ס"ז): "ויש חולקין על כל זה ואומרים שהחמץ שצריך לבערו מן העולם לגמרי אין ביעורו אלא בשריפה, שאנו למידין מנותר ... והלכה כסברא הראשונה ... ואף על פי כן המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה". ואף שכל ההלכה הזאת של ביעור בשריפה, או בשאר אופני ביעור מן העולם, הוא רק כששורף בזמנו, כדלקמן שם ס"ג (ואם הוא מבער חמץ בזמן הביעור, דהיינו מתחילת שעה ששית עד כלות ימי הפסח, צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר). מכל מקום נוהגים אנו, שגם כשמבערים את החמץ קודם זמן איסורו, יקיימו מצות ביעור חמץ על ידי שריפה, כדי לדמותו לנותר. ולכן הקשה על הלכה זו בפרי חדש (סוף ס"ב): "אין טעם להגה זו אלא אליבא דרבי יהודה (יב, א) דקאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ... אבל לפי מה שהעלינו ... דמקמי איסוריה השבתתו בכל דבר, אין צריך לדקדק בזה" (ראה הערות וביאורים חי"א ע' סא בשוה"ג). אמנם נתבאר לקמן שם ס"ז (נוהגין שהחמץ שמוצאין בבדיקת ליל י"ד אין שורפין אותו מיד בלילה, אלא מצניעין אותו לשורפו למחר ביום, כדי לדמותו לנותר שמצותו לשורפו ביום, שנאמר והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ולא בלילה). הרי שגם כששורפין אותו מיד כשיאיר היום מקיים הוא מצות שריפה כדי לדמותו לנותר. ואפשר שכיון שלדידן אין כל חיוב "לקיים מצות שריפה בחמץ שלו", לכן לא כתב רבינו כאן, אלא "טוב ליזהר ... כדי שיקיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו". ויתירה מזו, שאפילו אם לא מצא חמץ בבדיקה, נוהגים לבער הכלי בשריפה דוקא, כדלקמן שם: "ואם לא מצא שום חמץ בבדיקתו טוב לשרוף הכלי שלקח לבדיקה". * ומזה ששורפים החמץ לפני זמן איסורו, יוצאת נפקא מינה נוספת למעשה: שאילו היו שורפים את החמץ אחר זמן איסורו הי' הכרח ל"שורפו עד שנעשה פחמים", כדלקמן (סי' תמה ס"ד): "כיצד מבער שורפו עד שנעשה פחמים (אבל אם לא נעשה פחם, אע"פ שנחרך ונפסל מאכילת כלב, אסור להשהותו בפסח כיון שלא נפסל מאכילת כלב עד לאחר זמן הביעור כמו שנתבאר בסי' תמ"ב)". משא"כ כששורפים את החמץ לפני זמן איסורו, נתבאר לקמן (סי' תמב סל"ב): "חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב או ששרפו באש קודם זמן הביעור ונחרך עד שאינו ראוי לכלב ... מותר לקיימו בפסח". ובאמת אין אנו מדייקים גם בזה, שיהיו נפסלים "מאכילת כלב קודם שעת הביעור", שהרי כשזורקים החמץ לאש בסמיכות לזמן הביעור אין החמץ מספיק להפסל מאכילת כלב עד לזמן האיסור. ויתירה מזו נוהגים בשנים האחרונות בשכונתינו, שכולם זורקים את החמץ למדורה גדולה שעושים בפארקוויי שברחוב איסטערן פארקוויי, בהשגחת מכבי אש, ובהגיע תחלת השעה הששית – מיד מכבים הם את המדורה לגמרי. והיינו אף שעדיין נשאר לחם רב בערימה שלא נשרפה עדיין. ואחר כך הם לוקחים את החמץ הנשאר במכונות ניקוי האשפה, וכל זה הוא כבר אחר זמן איסורו, ואיך כל זה מועיל לביעור ושריפת החמץ? והטעם שאין אנו חוששים לכל זאת, כי מיד אחרי זריקת החמץ לאש מבטלים את החמץ, ואומרים "דבערתיה ודלא בערתיה". ונתבאר לעיל (הערה 70). * כל האמור לעיל הוא דוקא כששריפת החמץ היא ברחוב, משא"כ אם שריפת החמץ היא ברשותו, כבר נתבאר לעיל (סי' תלא ס"ד): "גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום עד שיוציא את החמץ מכל גבולו (עיין סי' תמ"ה) ... הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו". והכוונה למה שנתבאר לקמן (סי' תמה ס"א): "אם קודם שהגיע זמן הביעור הוציא החמץ מרשותו והפקירו והניחו במקום שהוא מופקר לכל ... אין צריך לבערו כיון שאינו שלו שכבר הפקירו וגם מונח במקום שאינו שלו והתורה אמרה בכל גבולך וגבול זה אינו שלו אלא הפקר לכל, עיין סימן תל"א". וכיון שכאן הוא שורף את החמץ בחצירו ולא הוציאו מרשותו, הרי הביטול לחמץ הזה אינו מועיל, ואם כן יתחייב לכאורה לשרפו לגמרי, עד שנפסל מאכילת כלב לפני זמן איסורו, או "עד שנעשה פחמים". ואף אם אחרי זמן איסורו (אחר גמר השריפה) יזרוק את שאריות החמץ הנשרף לרחוב, גם זה לא יועיל, שהרי נתבאר לקמן (סי' תמה ס"ג): "לא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר, שהרי משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו ממש, ואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם לגמרי". ולפי זה יוצא, שאם הוא שורף את החמץ בחצירו, יצטרך לחכות עד אשר ישרף החמץ לגמרי ויפסל מאכילת כלב לפני זמן איסורו, או עד שנעשה גחלים – אחרי זמן איסורו. ולכן עדיף לשרוף את החמץ ברחוב, ולא בחצרו.
1194. ר"ן (ג, ב) בשם אחרים (וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דמסתבר דשליח מבטל ... ואחרים חולקין דכיון דבטול מתורת הפקר נגעי בה, וכמו שכתבתי למעלה [כמובא לעיל ס"ז והערה 53], שליח ודאי לא מצי מבטל, שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום). ריטב"א ו, ב ד"ה אמר (פירש הרא"ה ז"ל ... ביטול בעי בעלים שאין שליח להפקר, והרב בעל העיטור כתב דביד שליח לבטל, ולא נראו דבריו להרא"ה ז"ל). ב"ח ס"ז ד"ה ושלוחו (ולענ"ד נראין דברי האוסרין ... ולמעשה אין להקל לבטל על ידי שליח, נראה לי). מ"א ס"ק ט (וב"ח פסק דאין לבטל על ידי שליח).
1195. ולכן גם מי שצריך להשכים לעבודתו, ומוסר לשליח את שריפת החמץ, גם הוא יבטל בעצמו את החמץ כשיגיע זמן שריפת החמץ (ראה לקמן סי' תלז סוף ס"ב. הערות וביאורים שערי בינה (כ"ץ) ס"ק ח. שאילת חיים סי' ל אות ג).
1196. בעל העיטור ח"ב הל' ביעור חמץ קכ, ב (ומסתברא דשליח מבטל ... שלוחו של אדם כמותו). מגיד משנה פ"ב ה"ב (וכתוב בעיטור מסתברא דשליח נמי מבטל, דשלוחו של אדם כמותו). טור ושו"ע ס"ד (שלוחו יכול לבטל). וראה שערי ישר ח"ב שער ה פכ"ג ד"ה וענין.
1197. ב"י ד"ה ושלוחו (ולי נראה דאף על גב דביטול מדין הפקר נגעו בו, שפיר יכול לבטל על ידי שליח, משום דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, בגלויי דעתא דלא ניחא ליה דלהוי ליה זכותא בגויה כלל סגי). לבוש ס"ד (שלוחו של אדם יכול לבטל כמותו. אף על גב דגבי הפקר אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי, אין בכך כלום, שאני חמץ כשיגיע זמן איסורו שוב אינו ברשותו של אדם, שהרי אסור בהנאה, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה, הילכך בגלויי דעתיה דלא ניחא ליה דלהוי ליה זכותא בגויה סגי ושפיר דמי). והובא גם לקמן סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ד (מה שהשו"ע פסק בסי' תל"ד דיכול לבטל על ידי שליח, היינו מטעם המבואר בב"י בשם הר"ן דבגילוי דעתא סגי עיי"ש). וראה הערות וביאורים חי"א ע' רנט בשוה"ג. טעם זה כבר נתבאר לעיל (סעיף ז) לענין ביטול בלשון "להוי כעפרא דארעא" (ולענין ביטול בלב). משא"כ לענין ביטול על ידי שליח יש כאן שתי דעות אם מועיל טעם זה. * גילוי דעת הנזכר כאן היינו מה שצוה לו לבטל, וכדלקמן סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ד (כשלא צוה לבדוק ולבטל, שאין כאן גילוי דעת, אף שמסתמא ניחא ליה, אין זה כלום. שהרי כל אדם מסתמא ניחא ליה שיבוטל חמצו קודם הפסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ואעפ"כ אם לא ביטלו בפירוש בפיו או בלבו עובר עליו). ולפום ריהטא נראה מלשון רבינו ש"בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו אפילו על ידי שליח שאינו חפץ בו כלל די בכך", דהיינו אפילו אם השליח אינו מבטל כלל, מכל מקום סגי בעצם גילוי דעת הבעלים שאינו רוצה בחמץ זה, שלא תעשה התורה כאילו הוא ברשותו. וכן נראה לכאורה לקמן (סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ד): "אך את זה צריך עיון, אם צוה לבדוק ולא הזכיר ביטול ... ומסתברא דמועיל, דמה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול, דכיון שצוה לבדוק הרי גילה דעתו שאינו חפץ בו כלל והוא קרוב לביטול גמור". אמנם בזה אין שייך לכאורה לומר שהוא מטעם הפקר, שהרי לא הפקיר ולא ביטל, רק מינה שליח שיבטל, וכל זמן שהשליח לא ביטל לא נפעל כלום עדיין; ואם כן איך יתאים זה למה שכתב רבינו (בתחלת ס"ז) שהביטול הוא מטעם הפקר? ובשלמא כשביטל את החמץ ואמר שיהי' כעפר, זהו הפקר קל, שמועיל עכ"פ כשיבוא זמן איסורו. משא"כ כאן שאינו מבטלו, רק גילה דעתו שרוצה שחבירו יבטלו (ראה לעיל הערה 53). ויתירה מזו מפורש בגמרא (ו, ב): "הבודק צריך שיבטל", ואם נאמר שמה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול, ואם נאמר שלפי ביאור הר"ן סגי בגילוי דעת גרידא ואין צריך הפקר ממש, אם כן מדוע לא תועיל הבדיקה עצמה שלא תעשה התורה כאילו הוא ברשותו, ומדוע אמרינן "הבודק צריך שיבטל"? ולכן נתבאר ברמ"א (ס"ד): "וכשמבטל שליח צריך שיאמר חמצו של פלוני יהא בטל", היינו שלא סגי בגילוי דעת הבעלים, אלא עיקר הביטול הוא על ידי השליח. ואף שרבינו אינו מביא פסק זה כאן, מכל מקום הביאו לקמן בקונטרס אחרון (סי' תלו ס"ק ד בהג"ה): "צריך לומר חמצו של פלוני ... קיי"ל ... כמ"ש רמ"א שם, שאחריו נמשכו שאר האחרונים", הרי שצריכים לזה דוקא שהשליח יבטל, ולא סגי בגילוי דעת בלבד. וגם מ"ש כאן "בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו, אפילו על ידי שליח, שאינו חפץ בו כלל די בכך", היינו מה "שהוא מגלה דעתו ... על ידי שליח", כשהשליח מבטל את החמץ. וגם מ"ש לקמן (סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ד): "אם צוה לבדוק ... מה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול", היינו שגילוי דעת זה מועיל למנות את השליח על הביטול, כשהשליח מבטל את החמץ. ומטעם זה מוסיף רבינו לקמן (סי' תלו סוף ס"ב): "וימנה אותו שיבדוק ויבטל החמץ כשמגיע הזמן ששלוחו של אדם כמותו ", כי דוקא על ידי הביטול של השליח נעשה הפקר גמור כשיגיע זמן איסורו, מטעם שלוחו של אדם כמותו. אבל עצם הגילוי דעת שרוצה לבטלו (על ידי זה שהוא בודק את החמץ, או על ידי זה שהוא ממנה שליח לבטל החמץ), בזה לא סגי.
1198. והיינו אף אם כבר ביטל השליח, יבטל לכתחלה גם הוא בעצמו, אלא אם כן כבר הגיע זמן איסורו, שאז סומך על ביטול השליח (ראה שאילת חיים סי' ל ס"א).
1199. ח"י ס"ק טו (ונראה לי דאפוטרופוס של יתומים מחויב לבדוק ולבער ולבטל חמץ של יתומים ... דכן הדין בכל מצות עשה בין שהיא דאורייתא או דרבנן, וכן מבואר בחו"מ סי' ר"צ סעיף טו עיי"ש".
1200. ראה שו"ע שם סט"ו (האפוטרופסין, עושים לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה. כללו של דבר, כל מצות עשה שיש לה קצבה, בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים, עושים להם אף על פי שאינם חייבים במצוה מכל אלו המצות, אלא כדי לחנכן). וראה גם לעיל סי' שסו סי"ז (אפוטרופוס של קטן יכול לערב בעד הקטן אפילו משל הקטן שלא מדעתו, מפני שהוא לו כבן בית, שיכול לערב משל בעל הבית שלא מדעתו). ואף שביטול חמץ אינו דומה לעירובי חצרות, שדוקא לענין עירובי חצרות אמרו "יכול לערב משל בעל הבית שלא מדעתו", משא"כ לענין ביטול חמץ נתבאר לקמן (סי' תלו ס"ג-ד): "ואם שכח ויצא מביתו ולא צוה לאחד מהם [אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים] שיבדוק אף על פי כן חייבים הם ... ואחר הבדיקה טוב שיבטלו גם כן, אף על פי שאין ביטולם מועיל כל כך, כיון שאין החמץ שלהם והבעל הבית לא צוה להם לבטל ולא עשה אותם שלוחים לכך ... מוטב שיבטלו הם ממה שלא יבוטל החמץ כלל". הנה באמת גדול יותר כח האפוטרופוס מכח בני בית, שהרי האפוטרופוס יכול לקנות ולמכור בנכסיהם של היתומים, וקניינו קנין (משא"כ בני ביתו). ולכן מועיל הביטול שעושה האפוטרופוס.
1201. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: הלכה זו שצריך ליזהר ולשמור החמץ, נאמרו בו בגמרא שני טעמים, ובפנים (סעיף א) הובא רק אחד מהטעמים, כי הוא העיקר להלכה.
1202. פ"ג ה"ב (שאם לא נזהר בו ומצאו חסר, צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו העכברים).
1203. מתוך שני הטעמים שנאמרו בגמרא ט, ב (אמר רבא מה שמשייר יניחנו בצנעה, שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו ... רב מרי אמר גזירה שמא יניח עשר וימצא תשע).
1204. ולכן הובא בפנים (סעיף א) טעם זה בלבד. אבל במקום שטעם זה לא שייך כל כך, הובא בפנים (סעיף ב) טעמו של רבא, והיינו שלהלכה חוששים לשני הטעמים.
1205. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: מפשטות לשון המשנה והגמרא נראה לכאורה, אשר אין חוששים בדיעבד שמא גררה חולדה, ואשר גם לכתחלה אין חוששים שמא תגרור חולדה, ומה שאמרו לשמור החמץ, אין זו אלא עצה טובה. אבל מדברי הפוסקים נראה שהיא תקנת חכמים ודינא. כי אף שאין לחוש שמא תגרור חולדה, מכל מקום חוששים שמא תגרור חולדה "בפניו", או "שמא יניח עשר וימצא תשע".
1206. י, ב (ומה שישייר יניחנו בצנעה, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו).
1207. כדתנן (ט, א): "אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף". ונפסק בפנים ס"ה (ואם עבר ולא הצניעו כלל, אלא הניחו מפוזר ומפורד בתוך הבית, ולא נזהר לשמרו כלל, וגם אינו יודע מנין החתיכות שהיה בו, ואפשר שנחסר ממנו כמה חתיכות וגררום התינוקות והעכברים. אף על פי כן אין צריך לחזור ולבדוק פעם אחרת ... שאם נצריכוהו לחזור ולבדוק בשביל חששא כזו, אין לדבר סוף). ולא רק בדיעבד לא הצריכו לחזור ולבדוק בביתו מטעם זה, אלא אף לכתחלה לא הצריכו לחשוש לזה, כדאמרינן בגמרא (ט, ב): "ומי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה, והא קתני סיפא מה שמשייר יניחנו בצנעה שלא יהא צריך בדיקה אחריו". והיינו שמזה שאומרים "אין חוששין" בדיעבד, למדים שאף לכתחלה אין צריך לחשוש שמא תגרור חולדה. וכדלקמן (בסוף הקונטרס אחרון): "ומהאי טעמא נמי לכתחלה לא היו מטריחים אותו לשמרו יפה שלא תגרר ממנו חולדה למקומות הבדוקים". וכן הוא לעיל (סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ד): "כמו דלא חיישינן שמא כבר גיררו להצריך לבדוק במקומות שאין צריך בדיקה, מטעם המבואר במשנה דאין לדבר סוף, הכי נמי לא חיישינן שמא יגררו בפסח, משום דאין לדבר סוף".
1208. כיון שאין חוששים שמא תגרור חולדה, מכל שכן שאין סיבה לחשוש "שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו". וראה שלחן הפסח ע' 61.
1209. ואם כן בודאי אין סיבה לחשוש "שמא יניח עשר וימצא תשע" (והוא ע"פ ישעי' נא, יד: "ולא יחסר לחמו"). ובהכרח אם כן לפרש, שאין זו אלא עצה טובה, שאם באמת "תטול חולדה בפנינו", או אם באמת "יניח עשר וימצא תשע", יצטרך לחזור ולבדוק, ולכן עדיף ליזהר בזה לכתחלה. אבל מדינא אין לחשוש לזה.
1210. סעיף ב (דלכתחלה אין לסמוך על כפיית כלי, דשמא אחד מבני הבית יטלנו ולא ישים אל לבו שמונח תחתיו חמץ, אלא צריך לתלותו באויר או ליתנו בתיבה).
1211. שכתב "ונראה לי דאסור ליתן החמץ בכלי ולכסותו, מפני שדרכן של שרצים לגלות". ועד"ז נפסק בפנים (סעיף א): "ולא יכפה עליו כלי קטן וצר, מפני שהעכברים יכולין לגלותו".
1212. כא, א ד"ה ואי (היכי שרי להאכיל לחיה שדרכה להטמין, הא תנן בפ"ק (דף ט:) מה שמשייר יניחנו בצינעא כדי שלא תטול חולדה בפניו ויהא צריך בדיקה אחריו, וכל שכן שאסור ליתן בפניהם).
1213. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לד.
1214. אלא על כרחך צריך לומר, שאף שאין חוששים שמא תגרור חולדה, מכל מקום חוששים מדינא שמא תגרור חולדה "בפנינו". ועתה בא לבאר את טעם החילוק בינם.
1215. ולכן חוששים באמת "שמא תטול חולדה בפנינו", או "שמא יניח עשר וימצא תשע".
1216. ט, א (אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר, אין לדבר סוף).
1217. כדאמרינן בגמרא (ט, ב): "ומי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה והא קתני סיפא מה שמשייר יניחנו בצנעה שלא יהא צריך בדיקה אחריו". והיינו שמזה שאומרים "אין חוששין" בדיעבד, למדים שאף לכתחלה אין צריך לחשוש שמא תגרור חולדה (וכדלעיל הערה 94).
1218. סעיף א (ושמא ישכח, או שמא לא יהיה בקי בהלכה שאינו יודע שצריך הוא לחזור ולבדוק. לפיכך הטילו חכמים על כל איש שיזהר בחמץ שמצא בבדיקה שישמרנו יפה מפני התינוקות והעכברים).
1219. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: קיי"ל שמעיקר הדין סגי בביטול בלב, ומכל מקום תקנו חכמים לבטל בפיו: (א) שכן הוא בירושלמי. (ב) יש פוסקים שכן הוא גם לדעת ש"ס דידן. (ג) יש גורסים כן גם בש"ס דידן. (ד) לכל הפחות היא תקנת הגאונים. (ה) גם המשכיר ביתו צריך לבטל מטעם זה בפירוש בפיו.
1220. פ"ב ה"ב (רב אמר צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל). הובא בב"י (שנמצא קרוב לנוסח זה בירושלמי ... רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל ... דכיון שנמצא ירושלמי זה הרי מצינו שתיקנו חכמים לבטל בפה).
1221. סעיף ג (הר"ן כתב בפרק כל שעה [ט, ב ד"ה אמר רב חסדא] איכא מאן דאמר דלבו לאו דוקא, אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו, אבל צריך שיוציא בשפתיו, דדברים שבלב אינן דברים ... והכי מוכח בירושלמי דפרק כל שעה, דקאמר דצריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל, וכן נראה עיקר).
1222. סי' תלו סעיף א (מבטלו בלבו ודיו). וראה הערות וביאורים חי"א ע' רג-ד בשוה"ג.
1223. ס"ק יג (ולא יברך, דכיון דעיקר הביטול בלב, דאפילו מחשב בלבו סגי, אין מברכין על דברים שבלב). וכן נפסק לקמן שם ס"ה (ולא יברך על ביטול זה, לפי שעיקר הביטול הוא בלב כמו שנתבאר בסי' תל"ד, ואין מברכין על דברים שבלב).
1224. ראה הערות וביאורים שם.
1225. סעיף ב (אף על גב דבגמרא דידן אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד, ויאמר כל חמירא דאיכא בבית הדין ליבטל וכו', משמע שתקנו חכמי התלמוד לומר כן, וכבר ידוע שמברכין על תקנת חכמי התלמוד. האי ויאמר לאו בפיו הוא אלא בלבו קאמר, דקאי אתחלת דבריו דקאמר צריך שיבטל בלבו וכו', ויאמר בלבו כל חמירא וכו'). והיינו שגורס בגמרא דידן (ו, ב): ויאמר כל חמירא כו' (כברש"י שם), ומפרש דהיינו שיאמר בלבו.
1226. ס"ק ח (כתב בנחלת צבי תימא על גאון כמותו שלא ראה בש"ס גופא המבואר שם, שמתיבת סמוך לבדיקה הוא לשון רש"י וכו'. וליכא למימר שהיה לפניו הנוסחא כן ... וכן תפס עליו מלבושי יום טוב. ולי נראה שראה הלבוש ... וסבירא ליה דמירושלמי לא קשה על הפוסקים, דאפשר דסבירא להו מדלא איתא בש"ס דילן לא קי"ל הכי, אבל מש"ס דידן קשה, לזה מתרץ הלבוש דויאמר בלבו ודו"ק). וראה לקמן בסמוך, שאפשר יש ראשונים שגורסים כן בגמרא דידן.
1227. ד"ה חובת הדר (משוי ליה כעפרא ואמר כל חמירא דבביתא הדין כו'). ו, ב ד"ה הבודק (אומר כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל).
1228. ג, א (היכי מבטל דאמר הכי, כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ולא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא).
1229. שהעתיק דברי הרי"ף.
1230. הלכות גדולות הל' פסח כח, ד (והיכי מבטיל ליה, אמר הכי, כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה ליבטיל וליהוי עפרא). וראה דרכי משה ס"ק ב שהנוסח בלשון ארמי לקחוהו מהגאונים.
1231. סעיף א (ואעפ"י שכבר הפקירו בלבו כשיצא מן הבית, אעפ"י כן חייב הוא לחזור ולבטלו בפירוש אחר הבדיקה, כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפיו). ובס"ב (וגם המשכיר יבטל בפירוש אף שכבר הפקירו בלבו). ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג (אלא על כרחך דגם המשכיר חייב לחזור ולבטל בפירוש, כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפה).
1232. ס"ק ג (מסתמא הפקירו כשיצא ממנו ... ומכל מקום המשכיר יבטל גם כן בפירוש).
1233. בסדר ביעור חמץ, מובא במ"א סוף ס"ק ו (והא שאומר אותו בלשון תרגום, אעפ"י דאפשר לומר כי הוא תקון הקדמונים ולשונם היה בלשון תרגום, ותקנו אותו כך כדי שיבינו הנשים והטף מה שהם אומרים, אפילו הכי אפשר לתת טעם לפי הסברא ... אלו היה אומר בלשון הקדש הוא לשון שהכל מבינים בו מזיקין ומקטרגין, ואפשר שיבאו לקטרג על הענין, תקנו אותו בלשון תרגום שאפילו המלאכים אמרו שאינם מבינים בו, כל שכן שדים ומזיקין, ובכן לא יהיה להם פתחון פה לקטרג).
1234. שבת יב, ב (ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי).
1235. ראה טור שם (ומה שאנו אומרין הקדיש בלשון תרגום, יש אומרים מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו ... ואם יבינו המלאכים זה יקטרגו עלינו, על כן אומרים אותו בלשון שלא יבינו שאינן מכירין ארמית). לבוש שם ס"א (לכך אומרים אותו בלשון תרגום, והם אינם נזקקין לשמוע ממי שידבר בלשון תרגום).
1236. סעיף ה (ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בשאר לשונות, והיחיד צריך למלאך מליץ לקבל תפלתו).
1237. ראה הערות וביאורים תשנ ע' 98.
1238. תרומה קכט, ב (ואנן בעינן למימר לה בלישנא דסטרא אחרא, ולאתבא בחילא תקיף אמן יהא שמיה רבא מברך, בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא, ויסתלק קודשא בריך הוא ביקריה על כלא).
1239. ד"ה אהא דאמרינן (וגם כתוב שם טעם למה נתקן בלשון ארמי וזה לשונו בפרשת תרומה (קכט:) תא חזי קדושתא דא ... ואנן בעינן למימר ליה בלישנא דסטרא אחרא, ולאתבא בחילא תקיף אמן יהא שמיה רבא מברך, בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ואסתלק ביקריה יקרא דקב"ה על כולא).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 12 עמודים.