ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון, ה'תשל"ב

253

בס"ד. ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון, ה'תשל"ב

(הנחה בלתי מוגה)

ויאמר

לו יהונתן מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך ¹⁷⁰⁵ . וידוע הדיוק בזה ¹⁷⁰⁶ , דלכאורה, ונפקדת ויפקד הם שני ענינים הפכיים, כי, ונפקדת הוא מלשון זכרון, ויפקד הוא לשון חסרון. אך הא בהא תליא, דעליית הזכרון שייך רק על דבר החסר, וכהפי' הפשוט בכתוב, שעי"ז שיחסר מושבו של דוד, יזכרנו שאול. וכפי שרואים במוחש, שדבר שנמצא במקומו, אפשר שישימו לב עליו ואפשר גם שלא ישימו לב עליו כלל, אך כאשר הדבר נחסר ממקומו, אזי שמים לב ונזכרים אודות מציאותו. וכן הוא בנוגע לאלקות שבעולם, שכאשר עולם כמנהגו נוהג באופן דלא ישבותו ¹⁷⁰⁷ , אזי יכול להיות שלא ישימו לב שיש בעה"ב לבירה זו ¹⁷⁰⁸ , ורק כשיש שינוי בהנהגת העולם, והיינו, שנחסר ענין התמידיות, אזי שמים לב ונזכרים שיש בעה"ב לבירה זו, שהוא העושה שינוי זה כו'.

ולהעיר

שענין זה דורש ביאור, למה הוטבע סדר הבריאה באופן שדוקא חסרון הדבר מזכיר אודות מציאותו, דלכאורה אדרבה, שכאשר הדבר נמצא, אזי ניכרת ונראית אמיתית מציאותו, משא"כ בחסרון והעדר מציאותו. וכן הוא בנוגע להכרת אלקות, כמבואר לפעמים בדרושי חסידות ¹⁷⁰⁹ , שדוקא ע"י ההתבוננות בענין התמידיות שבהנהגת העולם באופן דלא ישבותו, באים לידי הכרה עמוקה יותר באלקות, דכיון שהעולם מצד עצמו הוא מוגבל, לא שייך שיהי' בו ענין של תמידיות, וא"כ, ענין התמידיות שבו מוכיח ומורה על דרגת האלקות שעלי' נאמר ¹⁷¹⁰ אני הוי' לא שניתי, שזהו ענין נעלה יותר מאשר דרגת האלקות שמתגלית ע"י הנהגה נסית, דכיון שנס הוא שינוי (היפך התמידיות), הרי שרשו למעלה הוא מבחי' ששייך בה ענין של שינויים ¹⁷¹¹ , ודוקא הנהגה טבעית שרשה מבחי' שלמעלה מענין השינויים. ועפ"ז יובן

254

המבואר בדרושי חסידות ¹⁷¹² בפירוש הכתוב אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, שהנביא מתמה על ישראל, הרי אני ה' לא שניתי, ומפני מה לא כליתם, שאין לכם כלות הנפש, דלכאורה, הענין דכלות הנפש הי' ראוי להיות יותר מראיית גילוי אלקות ע"י הנהגה נסית שלמעלה מהטבע, אך הענין הוא, כאמור לעיל, שדוקא הנהגה טבעית באופן דלא ישבותו מורה על דרגא נעלית יותר באלקות, שהיא באופן דאני הוי' לא שניתי. אך אעפ"כ נאמר ונפקדת כי יפקד מושבך, שדוקא ע"י החסרון דיפקד מושבך נעשה הזכרון דונפקדת.

ב) ונקודת

הביאור בזה, שכדי שיוכל להיות גילוי אור עליון יותר, הרי זה דוקא ע"י הקדמת ענין הביטול. וכמו במדריגת החכמה (הקשורה עם ענין הזכרון ¹⁷¹³ , ונפקדת, וכפשטות הענין, שענין הזכרון אינו באופן של התבוננות כו', אלא כמו הברקת השכל), שבה נמשך ומתגלה בחי' שלמעלה מסדר השתלשלות, מצד הביטול שבה. וכן הוא בענין דמחר חודש, דכיון שבר"ח נעשה מולד הלבנה מחדש, וענינו בספירות, שספירת המלכות (סיהרא) מקבלת מהבחי' שלמעלה ממנה, באופן שנעשה יחוד חדש ששרשו מבחי' החכמה ¹⁷¹⁴ , לכן יש צורך בהקדמת ענין הביטול, יפקד מושבך, שהמלכות נעשית בבחי' נקודה תחת היסוד ¹⁷¹⁵ , ודוגמתו בלבנה כפשוטה, שמסתתרת ונעלמת לגמרי. וכן הוא גם בפשטות סיפור ההפטרה בנוגע לדוד, שהי' ענין הביטול דויפקד מקום דוד ¹⁷¹⁶ באופן של העדר ההתפשטות וההתנשאות לגמרי, ועד לאופן שנגע בעצם קיום מציאותו, שהוצרך לברוח כו', ובגלל זה הי' גם ענין הבכי' כו' ¹⁷¹⁷ , ודוקא עי"ז נעשה אח"כ ענין המלוכה באופן של התפשטות והתנשאות כו', עד דוד הגדיל13.

והענין

בזה, דהנה, ענין הביטול צ"ל בכללות העבודה בכל יום, שזהו שהתחלת היום היא באמירת מודה אני לפניך כו', וכן בתפלה אומרים מודים אנחנו לך שאתה הוא הוי' אלקינו, שהודאה זו הו"ע הביטול ¹⁷¹⁸ , כמו מודים חכמים לר"מ ¹⁷¹⁹ . וכן הוא בלימוד התורה, שצ"ל הקדמת ענין הביטול, וכמארז"ל ¹⁷²⁰ שתלמיד היושב לפני רבו צ"ל שפתותיו

255

נוטפות מר כו', וצ"ל טרוד למיבלע כו' ¹⁷²¹ , והיינו, שגם לאחרי שכבר למד אצל רבו כו"כ שנים, וגם במסכתא זו, הנה כדי ללמוד ענין חדש צ"ל הקדמת הביטול. וככל שיגדל יותר הגילוי החדש, צ"ל ביטול גדול ועמוק יותר, שזהו מה שמצינו ¹⁷²² בר' זירא שיתיב מאה (או ארבעים ¹⁷²³ ) תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיני' כדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי, כי, כדי לעבור מאופן הלימוד דבבלי, שעז"נ ¹⁷²⁴ במחשכים הושיבני, להיותו באופן של אור חוזר, ללימוד דירושלמי, שעז"נ ¹⁷²⁵ וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל ¹⁷²⁶ , להיותו באופן דאור ישר (כמבואר בארוכה בשערי אורה ¹⁷²⁷ ), צ"ל ביטול בתכלית כו'. ומזה מובן גם שנוסף לענין הביטול כפי שהוא בהתחלת כל יום, יש זמנים מיוחדים שבהם צ"ל ביטול גדול יותר, כדי להגיע לגילוי נעלה יותר, וכמו בערב שבת כו' ¹⁷²⁸ , ועוד יותר בערב ר"ח. וכמו"כ בנוגע לספירת המלכות, שאע"פ שתמיד יש בה ענין הביטול, שלכן נהורא תתאה קרי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך כו' ¹⁷²⁹ , הנה בערב ר"ח צ"ל ביטול גדול יותר, באופן דיפקד מושבך, שעי"ז יוכל להיות הגילוי דונפקדת באופן של יחוד חדש כו'.

ג) ויש

לקשר ענין זה עם מ"ש בפרשת השבוע ¹⁷³⁰ וידבר גו' במדבר סיני באוהל מועד. דהנה ¹⁷³¹ , מדבר (סיני) מורה על תכלית הביטול של האדם, שנעשה עי"ז שמתבונן במעמדו ומצבו, בעניני המחשבה דיבור ומעשה שלו, ונרגש אצלו שהוא בבחי' מדבר אשר לא ישב אדם (העליון) שם ¹⁷³² , שהרי גם אם יהי' צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, לא יגיע למעלת דביקותו בה' כו' בטרם ירידתו לעוה"ז כו' (כמבואר בתניא ¹⁷³³ ), ולכן, גם כשעבודתו היא בשלימות, נרגש אצלו שזהו בבחי' מחוי במחוג קמי' מלכא ¹⁷³⁴ . וע"י ביטול זה, ה"ה מגיע לבחי' אוהל מועד, שמועד הוא מלשון ונועדתי (לך שם) ¹⁷³⁵ , אותיות ונודעתי, שהוא

256

לשון התקשרות והתחברות, דהיינו המשכת יחוד א"ס ב"ה למטה כו', ע"י התורה. וענין זה מרומז גם בתיבת במדבר גופא, שנוסף על הפירוש שזהו מקום אשר לא ישב אדם שם לגריעותא, ישנו גם הפירוש הב' למעליותא, שזהו בחי' מדבר העליון שלמעלה מבחי' אדם העליון (שהו"ע ע"ס), למעלה מההגבלה דסדר השתלשלות [ובאדם גופא הרי זה הענין דמאד, אותיות אדם ¹⁷³⁶ , כידוע בענין בכל מאדך ¹⁷³⁷ , שע"י מאד שלך נמשך בחי' מאד (בלי גבול) האמיתי]. וכדי לבוא לבחי' זו, לא מספיק ביטול סתם, שעל ידו באים לדרגא שהיא עדיין בסדר השתלשלות, אלא צ"ל ביטול בתכלית, בבחי' מדבר, שדוקא על ידו באים לבחי' המדבר שלמעלה מסדר השתלשלות (ע"ד האמור לעיל שע"י הביטול דיפקד מושבך נעשה הגילוי דונפקדת).

ועפ"ז

יש לפרש מאמר המד"ר ¹⁷³⁸ ע"פ ¹⁷³⁹ ישאו מדבר ועריו וגו', משל לנשיא שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו, נכנס לשני' וברחו מלפניו, נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו, אמר הנשיא זו העיר טובה לי מכל המדינות כאן אני בונה כס נאה כאן אני דר, כך כשבא הקב"ה לים, ברח מלפניו, שנאמר ¹⁷⁴⁰ הים ראה וינוס, וכן ההרים רקדו כאלים ¹⁷⁴¹ , בא במדבר חריבה, קדמה אותו וקילסה אותו כו', אמר זו העיר טובה לי מכל המדינות, בו אני בונה כנסי' ודר בתוכו, התחילו שמחים שהקב"ה דר בתוכו, שנאמר ¹⁷⁴² ישושום מדבר וצי'. והענין בזה, דהנה, ים הוא בחי' המלכות כפי שנעשית מקור להתהוות יש ודבר נפרד, והיינו, דכשם שהים מכסה על מה שבתוכו, כך לא ניכר בעולם כח הפועל בנפעל כו'. ולכן הים ראה וינוס, שברח מלפני הקב"ה, היינו, שכשראה גילוי אוא"ס דקמי' כולא כלא חשיב ממש, לא הי' יכול לעמוד ולקבל ביטול זה, שהרי עיקר בחינתו הוא להיות יש ודבר נפרד. וכן ההרים, שהו"ע המדות, שהם באופן של ישות והגבהה, ולכן גם הם רקדו וברחו, שלא היו יכולים לקבל המשכה וביטול זה. וזוהי המעלה דמדבר חריבה דוקא, שדוקא בו ניתנה התורה ¹⁷⁴³ , שהו"ע תכלית הביטול, שדוקא עי"ז יהי' אח"כ בנין (ויחוד) חדש ביתר שאת כו'.

257

ד) וכל

זה מודגש במיוחד ב(ערב) ר"ח סיון, עליו נאמר ¹⁷⁴⁴ בחודש השלישי ביום הזה באו מדבר סיני, ודרשו חז"ל ¹⁷⁴⁵ שביום הזה היינו ראש חודש, דכתיב הכא ביום הזה, וכתיב התם ¹⁷⁴⁶ החודש הזה לכם (הזה הזה לגזירה שוה), מה להלן ראש חדש אף כאן ראש חדש, כמבואר בתו"א ¹⁷⁴⁷ שר"ח סיון הוא ביום ג' בשבוע הז' דספירת העומר שזוהי ההכנה לקבלת התורה בשבועות, וכיון שבשביל קבלת התורה יש צורך בהקדמת ענין הביטול, במכ"ש מהביטול הדרוש ללימוד התורה (כנ"ל ס"ב), ועאכו"כ בנוגע לכללות הענין דמ"ת, שהוצרך להיות הביטול דהקדמת נעשה לנשמע ¹⁷⁴⁸ , ודוקא עי"ז נעשו כלים להגילוי דמ"ת באופן דאנא נפשי כתבית יהבית ¹⁷⁴⁹ , הנה בר"ח סיון נעשו ישראל מוכנים ועומדים לקבל בחי' ביטול זה, והי' אז מולד הלבנה, לאחרי ביטול הלבנה בערב ר"ח. וזהו גם מה שבר"ח סיון הי' הענין דויחן שם ישראל נגד ההר ¹⁷⁵⁰ , ויחן לשון יחיד, כאיש אחד בלב אחד, שזהו ענין הביטול, שעל ידו נעשו מוכנים לקבלת התורה. וזוהי גם ההכנה למעמד ומצב שבנ"י עתידים להתחדש כמותה ¹⁷⁵¹ , שאז יהי' גם שלימות הענין דמ"ת, כמבואר בתניא ¹⁷⁵² בנוגע לגילויים דלעתיד לבוא, שכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מ"ת, כדכתיב ¹⁷⁵³ אתה הראת לדעת וגו', הראת ממש, בראי' חושיית כו', והיינו, ששלימות הגילוי דמ"ת יהי' לעתיד לבוא, באופן דישקני מנשיקות פיהו ¹⁷⁵⁴ , ובאופן שמלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים ¹⁷⁵⁵ , בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו – דוד עבדי נשיא להם לעולם ¹⁷⁵⁶ , באופן דעד דוד הגדיל – יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ויבנה ביהמ"ק במקומו ¹⁷⁵⁷ , וילמד תורה את כל העם כולו ¹⁷⁵⁸ , בקרוב ממש.

______ l ______