ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לבשמינישיחה ב62

62

א) בזה בא רש"י להוכיח שענין זה הוא בכל הזמנים ולא רק בזמן הבית, שהרי "זהו שאמרו" הוא — סתם. ועוד שמאמר רז"ל זה (ע"י ר' יצחק)²⁸ נאמר לאחרי החורבן²⁹.

ב) בזה מדגיש שהזהירות מטומאה והחיוב לטהר — ענינם אחד:

את"ל שהאזהרה "ובנבלתם לא תגעו" היא מפני הכניסה למקדש והקרבת קרבנות, הי' מקום לומר דהוי שני ענינים שונים³⁰, כנ"ל, דמפני החיוב לעלות לרגל ולהקריב קרבנות ה"ה מוזהר שלא לטמא א"ע, אבל אין זה מכריחו לטהר עצמו אם כבר נטמא, דמאחר שהוא טמא י"ל דפקע ממנו חיוב העלי' לרגל והבאת קרבנות

(אלא שר"י מוסיף לחדש שמ"ובנבלתם לא תגעו" ברגל ילפינן דין שני, שחייב אדם (לא רק להזהר מטומאה אלא גם) לטהר עצמו ברגל);

אבל לפרש"י שהחיוב הוא לא מפני הכניסה למקדש והבאת קרבנות אלא שמפני הרגל הוא מוזהר שלא לטמא א"ע³¹ (וגם בזמן הזה³² כנ"ל) — הרי מובן, שהאזהרה ב"לא תגעו" אינו רק ענין שלילי, אלא שהרגל מחייבו שיהי' במצב של טהרה ולכן גם באם נטמא — עליו לטהר עצמו.

ולכן מדייק רש"י "זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל" — כי תוכן אזהרה זו "ובנבלתם לא תגעו — ברגל", הוא (גם) החיוב לטהר עצמו ברגל.

ה. אמנם עדיין צריך ביאור: מהו המקור וההכרח לפרש בפשש"מ שברגל מוזהרין ישראל על הטומאה מצד הרגל ולא מצד חיובי קרבנות שבו³³?

הערות

28. ולהעיר שמאמר ר"י בא שם בהמשך למאמרו לפנ"ז "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" — שאינו מוגבל לזמן הבית דוקא (ראה רמב"ם הל' ת"ת פ"ה ה"ז. שו"ע או"ח סי' שא ס"ד במג"א סק"ז. אבל ראה נו"ב מהד"ת או"ח סי' צד. וראה שד"ח כללים מערכת חית כלל ק'. ואכ"מ).
29. ורש"י לשיטתו (ראה פרש"י מגילה ב, א ד"ה בזה"ז) דהאומר מימרא סתם, כוונתו (גם) לדורו וזמנו. וראה שאילת שלום לשאילתות שאילתא קג (אות קכו). וראה בהנסמן בהערה הבאה. הרי"פ פערלא שבהערה 18.
30. אבל ראה לעיל הערה 18 ע"ד הפשט. והמסקנא בטורי אבן ר"ה שם.
31. להעיר שגם מפשטות ל' הרא"ש (יומא פ"ח סכ"ד) מובן דהחיוב לטהר עצמו אינו מפני הכניסה למקדש והקרבת קרבנות [אלא דלשיטתו אינו בזמן הזה כיון שצריך לטהר עצמו מכל הטומאות אפי' מטומאת מת והאידנא אין לנו טהרות כו']. וראה שאג"א שם סי' סז.
32. בא' מכת"י רש"י (שתח"י) הגירסא בסוף פרש"י "(לא תגעו ברגל) מכאן שחייבין כל ישראל לטהר עצמן ברגל בזמן שבית המקדש קיים ובזמן הזה משום הכון לקראת אלקיך ישראל". ולכאורה נראה שזוהי הוספת מעתיק.
33. לכאורה י"ל, לפי שפירוש זה שישראל מוזהרין על הטומאה מצד עצם הרגל קרוב יותר לפשוטו של מקרא כאן: מכיון שפשטות הכתובים משמע (כנ"ל ס"א), שאזהרה זו היא אזהרה כללית לכל ישראל ולכל הזמנים[ednref_15_*], אלא שמוכח מפ' אמור שאא"פ לפרש שקאי בכל השנה כולה — הרי מסתבר דכל מה דאפשר לכלול בהאיסור (שנאמר בלשון סתמי) כיילינן, ודי לומר שההגבלה היא רק "ברגל", ולא למעט יותר, שהאיסור הוא רק בשייכות לקרבנות ואלו המקריבים קרבן ורק בזמן הבית כו'. אבל סו"ס צריך ביאור, דפשיטא שרש"י לא יסתום ויכתוב "ברגל" בלי שום מקור וטעם והסברה. כדלקמן בפנים. [edn_15_*]) ועפ"ז יומתק ביותר מה שרש"י מתחיל פירושו "יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה כו'".

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 11 עמודים.