של דיני יולדת בשבת

של דיני יולדת בשבת

ובו

י"א סעיפים

קודם

לידה

א יולדת ⁹⁴³ היא כחולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה

את השבת לכל מה שהיא צריכה, קורין לה חכמה ממקום למקום ומיילדין אותה ⁹⁴⁴ .

ובלילה מדליקין לה הנר ⁹⁴⁵ , אפילו היא סומא ⁹⁴⁶ , ואפילו אין הנשים המתעסקות עמה צריכות

לנר שהיו יכולות להתעסק עמה כל צרכה בלא נר, אעפ"כ מדליקין בשבילה ⁹⁴⁷ , שאע"פ שהיא אינה רואה, מתיישב

לבה יותר כשיודעת שיש כאן נר, שאומרת בלבה אם יש דבר הצריך לי, חברותי רואות

ועושות לי ⁹⁴⁸ , משא"כ כשתדע שאין כאן נר, יש

לחוש שתסתכן מפחד לבבה, אשר תפחד שמא אין עושין לה יפה מה שהיא צריכה ⁹⁴⁹ .

ומכל מקום הואיל וכאב היולדת דברים

טבעים הם, ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה ⁹⁵⁰ , לפיכך החמירו חכמים לשנות בכל מה

שאפשר לשנות בו, כגון אם צריכים להביא לה כלי דרך רשות הרבים, תביאנו לה חברתה

תלוי בשערה ⁹⁵¹ , שהיא הוצאה שלא כדרכה ואין בה איסור

מן התורה ⁹⁵² , וכן כל כיוצא בזה. ואם צריכה לשמן, לא

תסוך חברתה שמן בשערותיה ותבא אצלה ותסחוט אותן, אלא תביאנו בכלי תלוי בשערה,

שמוטב לעשות הוצאה בכלי על ידי שינוי מבלי איסור אחר, מלהוסיף איסור סחיטה,

אע"פ שסחיטת שער אינה אסורה אלא מדברי סופרים ⁹⁵³ , כמו שנתבאר בסי' שכ"ו ⁹⁵⁴ :

ב נכריה אין מילדין אותה בשבת ⁹⁵⁵ , אפילו בדבר שאין בו חילול שבת, כגון

שכבר נעקר הולד לצאת שאין בהוצאתו משום עוקר דבר מגדולו ⁹⁵⁶ , וגם הישראלית היא מילדת ידועה ונותנים לה שכר, שמותר לה לילד

נכריות בחול משום איבה, מכל מקום בשבת אין כאן איבה, שיכולה להשמט ולומר הנשים

שלנו ששומרות את השבת מותר לילד אותן בשבת, אבל שלכם שאינן שומרים את השבת אסור

לנו לילד אותן בשבת.

ואפילו ישמעאלית שאינן עובדים עבודה זרה ⁹⁵⁷ (ואין איסור לילד אותן בחול, כמו בנכרים עובדי עבודה זרה

שאסרו אותן מפני שמילדת בן לעבודה זרה ⁹⁵⁸ , מכל מקום בשבת) אסור משום מלאכה שלא

לצורך, כמו שיתבאר בסי' של"ב ⁹⁵⁹ (הואיל ואפשר להשמט בלי איבה).

אבל הקראי"ם, כיון שהם שומרים שבת,

מותר לילד אותן ⁹⁶⁰ (בשכר, בדבר שאין בו חלול שבת ⁹⁶¹ , משום איבה).

ואפילו בנכרים עובדי עבודה זרה, אם אי

אפשר להשמט בלי איבה, מותר בדבר שאין בו חילול שבת ⁹⁶² :

ג מאימתי נקראת יולדת לחלל עליה את השבת,

משתשב על המשבר ⁹⁶³ , או משעה שהדם שותת ויורד ⁹⁶⁴ , או משעה שחברותיה נושאות אותה

בזרועותיה שאין בה כח להלוך ⁹⁶⁵ , כיון שנראה אחד מכל אלו מחללים עליה

השבת ⁹⁶⁶ לכל צרכיה אשר אפשר לעשותן כאן בלי

עיכוב, אבל לקרות חכמה ממקום למקום, שהוא דבר הצריך שהות ועיכוב, מותר מקודם לכן,

משעה שמרגשת קצת אפילו בספק ⁹⁶⁷ .

וטוב ליזהר שכשתגיע האשה לחדש ט' יזמין

הכל מערב שבת, כדי שלא יצטרכו לחלל שבת ⁹⁶⁸ :

אחר

לידה

ד כל ג' ימים הראשונים היא חשובה כמסוכנת

ודאי ⁹⁶⁹ , מפני שאיבריה מתפרקים ומרוסקת היא ⁹⁷⁰ . לפיכך מחללים עליה את השבת, אפילו

אומרת איני צריכה לחילול ⁹⁷¹ , אלא שחברותיה אומרות שצריכה ⁹⁷² , אפילו אין בהן חכמה ולא רופא, עושין

לה כל צרכיה, שהדברים שעושים לחיה בחול ידועים הם לכל ⁹⁷³ . ואפילו אוכלת מאכל שאר בני אדם, אנו

אומרים שאין מרגשת לשעתה, ואם תאכל צונן או שאר דברים שאין המסוכנת אוכלת אותם,

יביאוה לידי סכנה ⁹⁷⁴ .

אבל אם חכמה או רופא אומרים שאינה צריכה

לחילול, שומעים להם, כי הרבה יולדות יש שאין עושין להן חמין בכל יום ⁹⁷⁵ . וכן נוהגים עכשיו בקצת מקומות, שאוכלות

בשבת חמין של אתמול ⁹⁷⁶ :

ה משלשה ועד סוף שבעה, אמרה איני צריכה

אין מחללין ⁹⁷⁷ , אפילו חברותיה אומרות שצריכה ⁹⁷⁸ , לפי שאינה בחזקת מסוכנת לאותן דברים

שרגילות חברותיה לעשות לה בחול, ואפשר שיכולה להמתין עד לערב ⁹⁷⁹ . אלא אם כן שחכמה או רופא אומרים

שצריכה ⁹⁸⁰ , שאז מחללין גם בשאר חולים, כמ"ש

בסי' שכ"ח ⁹⁸¹ .

וכל זה כשהיא אומרת איני צריכה. אבל

בסתם ⁹⁸² , שהיא אינה אומרת כלום, וחברותיה אינן

יודעות, מחללין. אבל אם חברותיה אומרות שאינה צריכה, אין מחללין ⁹⁸³ .

אלא אם כן היא אומרת צריכה אני, שאז

אפילו מאה רופאים אומרים שאינה צריכה מחללין ⁹⁸⁴ , כי לב יודע מרת נפשו ⁹⁸⁵ , וכמו שיתבאר בסי' תרי"ח ⁹⁸⁶ לענין שאר חולים.

ומסוף ז' ואילך, אפילו אמרה צריכה אני

אין מחללין עליה, אלא הרי היא עד ל' יום כחולה שאין בו סכנה, שכל צרכיו נעשים על

ידי נכרי ⁹⁸⁷ . חוץ מלענין מדורה, שאם היא צריכה לכך

עושים לה על ידי ישראל, מפני שהצינה סכנה היא לה כל ל' יום ⁹⁸⁸ , ואפילו בתקופת תמוז ⁹⁸⁹ .

ואם מותרים אחרים להתחמם כנגד מדורה זו,

נתבאר בסי' רע"ו ⁹⁹⁰ :

ו ימים אלו אין מונין אותם מעת לעת, אלא

אם ילדה בד' בשבת סמוך לערב, הרי כשמגיע תחלת ליל שבת הוא כבר יום רביעי ללידתה,

אע"פ שלא כלו ג' מעת לעת עד סמוך לערב בשבת. וכן לענין שבעה ושלשים ⁹⁹¹ :

צרכי

הולד

ז היושבת על המשבר ומתה, מביאין סכין

בשבת, אפילו דרך רשות הרבים, וקורעין את בטנה ומוציאין הולד, שמא ימצא חי ⁹⁹² . ואע"פ שרוב הפעמים הוא מת קודם

לאמו ⁹⁹³ . מכל מקום בפיקוח נפש אין הולכין אחר

הרוב ⁹⁹⁴ , ולפעמים יוכל לחיות אחר מיתת אמו ⁹⁹⁵ . ואע"פ שעובר זה לא היה לו חזקת

חיות מעולם, מחללין עליו מספק כמו על מי שהיה לו חזקת חיות ⁹⁹⁶ .

ומה שאין נוהגין כן עכשיו אפילו בחול,

מפני שאין אנו בקיאין במיתת האם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות, כי שמא נתעלפה ואם

יקרעו בטנה ימיתוה, וצריכים להמתין, ובתוך כך ודאי מת הולד ⁹⁹⁷ :

ח הולד ⁹⁹⁸ שנולד בשבת, עושין לו כל צרכיו, מרחיצין אותו, ומולחין אותו

שיתקשה הבשר ⁹⁹⁹ , וטומנין את השליא כדי שיחם הולד ¹⁰⁰⁰ , וחותכים את הטבור ¹⁰⁰¹ , שכל דברים אלו יש לו צער מהם אם לא

יעשו אותם לו, וכיון שאין בהם מלאכה של תורה התירו חכמים ¹⁰⁰² .

במה דברים אמורים בולד של קיימא, דהיינו

שנולד לט' או לז' בודאי (כגון שפירש ממנה בעלה אחר שבעל). אבל נולד לח', או ספק בן

ז' ספק בן ח', אין מחללין עליו ¹⁰⁰³ , בין בדברים אלו, בין אפילו בדברים שיש

במניעתו סכנה לו, כגון לפקח עליו את הגל ¹⁰⁰⁴ , אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו, שאז

בודאי נגמר לז' אלא שנשתהה לצאת ממעי אמו אחרי גמרו ¹⁰⁰⁵ , ולפיכך אפילו הוא ודאי בן ח', כגון

שפירש ממנה בעלה אחר שבעל, הרי דינו כבן ז' ודאי לכל דבר ומלין אותו בשבת ¹⁰⁰⁶ . אבל אם היה שערו לקוי ואין צפרניו

שלימין כברייתן, אפילו הוא ספק בן ח', דינו כודאי בן ח' לכל דבר ¹⁰⁰⁷ . ואפילו לענין פיקוח נפש, שמחללין מספק

אפילו על עובר שלא היה לו חזקת חיות מעולם ¹⁰⁰⁸ , לפי שחוששים שמא כלו לו חדשיו וגמרו

כבר שערו וצפרניו, אבל זה שאנו רואין בו שלא גמרו, קרוב לודאי הוא שהוא בן ח' ¹⁰⁰⁹ , שלא היה נגמר עד חדש הט', ומיהר לצאת קודם זמנו, ונפל הוא.

ואפילו לטלטלו אסור, כמו שאסור לטלטל את

האבן ¹⁰¹⁰ , ולכן אין מלין אותו בשבת ¹⁰¹¹ . ואין אומרים נמול ממה נפשך, אם בן ז'

הוא הרי מילתו דוחה שבת, ואם בן ח' הוא אין כאן חילול שבת במילה זו, שהרי הוא

כמחתך בשר בעלמא ¹⁰¹² . שכיון שקרוב לודאי שהוא בן ח', לא רצו

חכמים להתיר טלטול בשביל מילתו במקום שקרוב לודאי שאין מילתו כלום ¹⁰¹³ .

ויש חולקין על זה ¹⁰¹⁴ ואומרים שכיון שאפשר שהוא בן ז', וכל

בן ז' אינו נפל אף על פי שלא נגמרו שערו וצפרניו, ולכן אין איסור כלל לטלטלו בשבת,

וכן מלין אותו בשבת ממה נפשך. אבל אין מחללין עליו שבת לדברי הכל, בין בדבר שיש בו

סכנה לו במניעתו, בין בדברים שהתירו לעשות לולד ביום הולדו משום צערו אף על פי

שאין בהם מלאכה של תורה ¹⁰¹⁵ .

ולפי סברא זו מלין עכשיו כל ולד אפילו

נולד לח', כי אין אנו בקיאין בחדשי העיבור, כי פעמים שהאשה מתעברת בסמוך לטבילתה

ופעמים אינה מתעברת עד אחר כך, ואפשר שהוא בן ז' ¹⁰¹⁶ , ואף על פי שלא נגמרו שערו וצפרניו

מלין אותו, וכן מותר לטלטלו בשבת.

(ולענין הלכה, בדברי סופרים הלך אחר

המיקל, ולכן המיקל בטלטול כסברא האחרונה לא הפסיד ¹⁰¹⁷ , אבל לענין מילה בשבת שב ואל תעשה עדיף,

וטוב לחוש לדברי האוסרים, ואף שאין איסור בטלטולו יש איסור במילתו בשבת שלא לצורך ¹⁰¹⁸ , כמו שיש איסור בחתיכת הטבור בשבת אף

לפי סברא האחרונה כמו שנתבאר ¹⁰¹⁹ ):

ט אפילו בן ח' ודאי שאסור בטלטול לדברי

הכל, הרי אמו שוחה עליו ומניקתו, מפני צער החלב שמצערה ¹⁰²⁰ , וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב

המצער אותה ¹⁰²¹ , שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו

משום מפרק אלא מדברי סופרים ¹⁰²² , ומשום צערה לא גזרו:

י מיישרים אברי הולד ¹⁰²³ של קיימא ¹⁰²⁴ שנתפרקו מחמת צער הלידה. במה דברים

אמורים ביום הלידה, אבל אחר כך אסור ¹⁰²⁵ , מפני שנראה כבונה ¹⁰²⁶ .

אבל לכרכו בבגדיו ¹⁰²⁷ כדי ליישר אבריו מותר לעולם ¹⁰²⁸ , מפני שדרכו בכך גם בחול ¹⁰²⁹ ואינו נראה כבונה בשבת. אבל תינוק שאין

כורכין אותו בחול ונתעקמו אבריו בשבת, אסור לכרכו כדי ליישרם ¹⁰³⁰ :

יא אם נפלה ערלת הגרון של הולד, מותר לשום

אצבע לתוך פיו ולסלק הערלה למקומה, אע"פ שלפעמים יקיא על ידי זה ¹⁰³¹ :

[943] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

קודם לידה (ס"א-ג).

(ב)

אחר לידה (ס"ד-ו).

(ג)

צרכי הולד (ס"ז-יא)).

[944] משנה

קכח , ב (מסעדין ומילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה (מילדת, רש"י)

ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת). טור ושו"ע ס"א (יולדת היא כחולה

שיש בו סכנה, ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה, קוראין לה חכמה ממקום למקום,

ומילדין (אותה)).

[945] ברייתא

שם (אם היתה צריכה לנר, חבירתה מדלקת לה את הנר). טור ושו"ע שם (ומדליקין

לה נר).

[946] גמרא

שם (לא צריכא בסומא). טור ושו"ע שם (אפילו היא סומא).

[947] לבוש

ס"א (ואפילו אין הנשים המתעסקות עמה צריכות לנר, שהיו יכולות להתעסק עמה

כל צרכה בלא נר, אפילו הכי מדליקין נר בשבילה).

[948] גמרא

שם (מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור, קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה, סברא, אי איכא

מידי, חזיא חבירתא ועבדה לי). לבוש שם (שאע"פ שהיא אינה רואה, מתיישב לבה

יותר כשיודעת שיש כאן נר, שאומרת, אם יש דבר הצריך לי חברתי רואה ועושה). ט"ז

סק"א (דמיתבא דעתה, סברה, אי איכא מידי, חזיא חבירתה ועבדה לה). מ"א סק"ב

(מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור, קמ"ל יתובי מיתבא דעתה, סברה, אי איכא מידי,

חזיא חבירתה ועבדת לי (גמרא)).

[949] תוס'

שם ד"ה קמ"ל (יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד, שתתפחד שמא אין עושין יפה

מה שהיא צריכה). הובא ב ט"ז שם.

[950] מ"מ

פ"ב הי"א (והטעם בזה נראה, מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה,

ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר, ולא החמירו בחולים).

מ"א סק"ג (ואפילו למאן דאמר בסי' שכ"ח סי"ב דלא בעינן

שינוי, הכא שאני, מפני שכאב היולדת דברים טבעיים הם, ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה,

לפיכך החמירו לשנות (מ"מ)).

שתי הדעות לענין שינוי בחולה, הובאו

לעיל סי' שכח סי"ג (ויש אומרים שכיון שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל, מה

שאפשר לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול במלאכה מן התורה,

ולכן אם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי, עושה על ידי שינוי, שאז

אין איסור מן התורה), ושם נסמנו (הערה 614 ). וכאן נתבאר הטעם, שביולדת מודים

כולם שצריך לשנות.

[951] רב

אשי שם (מביאה לה בכלי דרך שערה, דכמה דאפשר לשנויי משנינן). טור ושו"ע שם

(ומכל מקום בכל מה שיכולין לשנות משנין, כגון אם צריכים להביא לה כלי, מביאו לה

חברתה תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה).

[952] כדלעיל

סי' שא ס"ב (כל המלאכות כולן אינן אסורין בשבת מן התורה אלא לעשותן בשבת

כדרכן שעושה אותן בחול, אבל אם עושה אותן בשינוי מדרך החול, שאין דרך בחול לעולם

לעשותן כן מלאכה זו, פטור מן התורה, אבל אסור לעשות כן מדברי סופרים, שמא יבא

לעשותה כדרכה בחול).

[953] ב"י

ד"ה ומ"ש ומכל מקום (דאף על גב דאין סחיטה בשער, איסורא מיהא איכא ...

ואם כן מוטב לעשות הוצאה על ידי שינוי מבלי איסור אחר, מלהוסיף עליו איסור סחיטה).

מ"א סק"ג (ואם צריכה לשמן, לא תשים שמן בשערה ותבא אצלה ותסחט

אותה, אלא תביא בכלי תלוי בשערה. דמוטב לעשות הוצאה על ידי שינוי מבלי איסור אחר,

מלהוסיף איסור סחיטה (ב"י)).

[954] סעיף

ו ( ואף שלא שייך סחיטה בשיער, שהשער קשה ואינו בולע המים בתוכו

ממש, מכל מקום אסור מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה 470 ).

[955] משנה

ע"ז כו , א (בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים, מפני שמילדת בן

לעבודת כוכבים). ברייתא שם (יהודית מילדת עובדת כוכבים בשכר, אבל לא בחנם). גמרא

שם (אמר רב יוסף, בשכר שרי משום איבה (ומתניתין בחנם קמיירי, דמצי לאישתמוטי

ולמימר צריכה אני לשכר מזונותיי, רש"י). סבר רב יוסף למימר אולודי עובדת

כוכבים בשבתא בשכר שרי משום איבה. אמר ליה אביי, יכלה למימר לה, דידן דמינטרי שבתא

מחללינן עלייהו, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן). טור ושו"ע ס"ב

(נכרית אין מילדין אותה בשבת). מ"א ס"ק ה (דליכא איבה, דיכלו לומר דמי

שאינו משמר שבת אין מחללין עליו). טור ושו"ע יו"ד סי' קנד ס"ב (ולא

תיילד לעובדת כוכבים (דקא מיילדת בן לעבודת כוכבים, ט"ז), אלא אם כן היא

ידועה למילדת (שהוא יודע שהיא מיילדת דאז משום איבה שרי בשכר, ש"ך), שאז

מותרת, ודוקא בשכר (משום איבה, ט"ז), ובחול (ובשבת ליכא איבה, דיכולה לומר,

נשי דידן דמנטרן שבתא מחללין עלייהו שבת, דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללין

בשבילייכו, ט"ז)).

[956] תוס'

שם ד"ה סבר (תימה ... היכי שרינן משום איבה מילתא דאית ביה איסורא דאורייתא,

דאמרינן בפרק שמונה שרצים (קז, ב) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב

משום עוקר דבר מגידולו, דהוא תולדה דגוזז. יש לומר דהכא ביושבת על המשבר שכבר נעקר

לצאת). טור ושו"ע שם (אפילו בדבר שאין בו חילול שבת). מ"א סק"ו (כגון

שיושבת על המשבר דכבר נעקר הולד לצאת, דהא אמרינן הושיט ידו למעי אשה ודלדל עובר

שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו).

דיני איסור עוקר דבר מגידולו, ראה

לקמן סי' שלו סי"א (והערה 1466 ). סי' שמ ס"א (הערה 1691 ). סי' תצח סכ"ג.

[957] רמב"ם

פ"ב הי"ב (מילדין את בת גר תושב, מפני שאנו מצווין להחיותו). כנסת

הגדולה ריש סי' של בהגה"ט (בינותי בספרים, ובפרט בדברי

הרמב"ם ז"ל בפרק ב מהלכות שבת, וראיתי שאסור לילד לתורגמית בשבת,

אע"פ שאינה עובדת עבודת אלילים). מ"א סק"ד (אין מילדין, אפילו

ישמעאלית שאין עובדת עבודת אלילים (וכ"מ ברמב"ם פ"ב)). וראה גם לעיל

סי' קכח סנ"א (דת הישמעאלים שאינם עובדים עבודה זרה).

משא"כ

דת הנוצרית דינם כעובדי עבודה זרה. ואף שנתבאר לעיל סי' קנו ס"ב, בהשלמה

מכת"י (שהנכרים שלנו שבימינו אינם נשבעים בעבודה זרה, שאף שמזכירים שם עבודה

זרה, מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ, אלא שמשתפים שם שמם ודבר אחר ... שבן נח

אינו מוזהר על השיתוף).

היינו

לענין שמזכירים עבודה זרה בשבועתם. אך מכל מקום דינם כעובדי עבודה זרה, וכמובא באנציקלופדיה

תלמודית ח"ג ערך בן נח, ע' שמח (רוב האחרונים סוברים שבעבודת עבודה זרה אף בן

נח מוזהר על השיתוף כישראל, ובשבועה לבד אין בן נח מוזהר מלהישבע בעבודה זרה

בשיתוף עם שם שמים).

[958] משנה

שם (בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים, מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים).

[959] סעיף

א ( אין מילדין את הבהמה ...

אסור לטרוח בהם בשבת).

[960] כנסת

הגדולה שם (ומיהו בני החטאים האלה בנפשותם, הקראים, מותר לילדם בשבת, כיון דמנטרי

שבתא, וכן פשט המנהג). מ"א שם (ומיהו לקראים מותר, כיון דמנטרי שבתא

(כ"ה)).

[961] אליה

רבה סק"ד (ונראה דוקא בדבר שאין חילול שבת, כגון שיושבת על המשבר דכבר נעקר

הולד לצאת, דקודם זה חייב משום עוקר דבר מגידולו).

ואף שבישראלית יולדת מחללין את

השבת, כדלעיל ס"א. מכל מקום לא התירו בקראים. עיין ש"ך יו"ד סי'

קנט סק"ו (שהקראים שבזמן הרמב"ם היו בהם כמה מעלות טובות, משא"כ

עכשיו). לקמן יו"ד הל' ריבית ס"פ (ויש אומרים שהקראי"ם עכשיו קלקלו

מעשיהם ביותר והם כנכרים גמורים .. שהם כאילו כופרים בכל התורה, ואסור להחיותם).

[962] מ"א

סק"ה (משמע דאי איכא למיחש לאיבה, שרי, אם אין חילול שבת).

[963] אביי

קכט , א (מאימתי פתיחת הקבר, אמר אביי משעה שתשב על המשבר). טור ושו"ע ס"ג

(נקראת יולדת, לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר).

[964] רב

הונא שם (רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד). רמב"ם פ"ב

הי"ג (חיה, משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ... מחללין עליה את השבת). שו"ע

שם (או משעה שהדם שותת ויורד).

[965]

גמרא שם (ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה), ופרש"י (בזרועותיה

שאינה יכולה להלך). שו"ע שם (או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה, שאין

בה כח להלוך).

[966] רמב"ן

בתורת האדם שער הסכנה, הובא בטור (מסתברא דשיעורי לא תלו בהדדי, ואית בנשי דלא

יתבא על משבר כלל, שהולד ממהר לצאת, אלא משעה שישבה על המשבר, או ששותת הדם ויורד,

או שחברותיה נושאות אותה באגפיה שהיא אינה יכולה לילך, הרי היא בחזקת מסוכנת

ועושין לה). רא"ש פי"ח סי' ה (ודייקי רבוותא מדלא קאמר רב הונא

עד שיתחיל הדם להיות שותת, שמע מינה דקודם שתשב על המשבר קאמר. וכאביי עבדינן ולא

מחללין שבת עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר. ותמיהני למה פסקו פסק נפשות

לחומרא). שו"ע שם (או משעה ... או משעה).

[967] ט"ז

סק"ב (נראה לי שזהו לענין הדברים אשר אפשר לעשותן כאן בלי עיכוב, על כן אין

מחללין שבת בזה כי אם אחר שיהיה אחד מאלו. אבל לענין קריאת חכמה, לא שייכי שיעורים

הללו, דהם קרובים ללידה יותר משיעור ביאת החכמה, אלא משעה שמרגשת קצת אפילו בספק

מותר בקריאתה. כן נראה לי מצד הסברא, ואין צריך לראייה בזה).

[968] ספר

חסידים סי' תתנה (אשה הרה וכבר הגיע חודש התשיעי להריונה, בערב שבת עם חשיכה

יטמין מים חמין, כדי שאם תלד בליל שבת או בשבת, הרי המים חמין מזומנין ולא יחללו

שבת). מ"א סק"א (ולכן כשתגיע לחדש ט' יזמין הכל מערב שבת, שלא

יחללו שבת (ס"ח סי' תתכ"ח)).

[969] גמרא שם

(עד מתי פתיחת הקבר, אמר אביי שלשה ימים).

[970] שו"ת

רשב"א ח"ז סי' שמג (יולדת תוך שלשה כמסוכנת חושבין אותה ... מפני

שאבריה מתפרקין עליה ומרוסקת היא). הובא ב"י ד"ה ומ"ש רבינו

בשם, ובט"ז סק"ה.

[971] שמואל

קכט, א (חיה (יולדת, רש"י), כל זמן שהקבר (בית הרחם, רש"י) פתוח, בין

אמרה צריכה אני (לחילול, רש"י) ובין אמרה אין צריכה אני, מחללין עליה את השבת

... עד מתי פתיחת הקבר, אמר אביי שלשה ימים). ונהרדעי שם (חיה ג' ... בין אמרה

צריכה אני ובין אמרה לא צריכה אני, מחללין עליה את השבת). טור ושו"ע ס"ד

(כל שלשה ימים הראשונים, אפילו אמרה אינה צריכה, מחללין עליה את השבת).

[972] רש"י

שם (וחברותיה אומרות שהיא צריכה). רא"ש פי"ח ס"ה (פירוש כשחברותיה

אומרות שהיא צריכה). טור (אם חברותיה אומרות שצריכה). מ"א סק"ח

(דהיינו אם חברותיה אומרים שצריכה).

[973] רמב"ן

תורת האדם שער הסכנה (בכגון דליכא חכמה ורופא הוא, אלא שהדברים שעושין לחיה בחול

ידועים הן), הובא בטור, ובמ"א שם (אפילו ליכא חכמה ורופא, עושין לה, שהדברים

שעושין לחיה בחול ידועים הם (רמב"ן טור)).

והיינו שאף שחברותיה אינן חכמות ולא

רופאות היודעות אם היא מסוכנת או לא, מכל מקום יודעות הן לומר שדבר זה עושים לחיה

וכל חיה צריכה לכך, וזהו שממשיך ומבאר "שהדברים שעושים לחיה בחול ידועים הם

לכל".

ולפי זה יהי' כן הפירוש גם במה

שנתבאר בסעיף הבא (אפילו חברותיה אומרות שצריכה), והיינו שאומרות שדבר זה עושין

לחיה תוך שבעה.

משא"כ לענין תענית יום

הכיפורים אין זקוקים לזה, ולכן נפסק בסתם לקמן סי' תריז ס"ד (יולדת תוך שלשה

ימים לא תתענה כלל, אפילו אומרת איני צריכה, מאכילין אותה בעל כרחה).

[974] שו"ת

רשב"א שם (ודאמרה אינה צריכה, תונבא היא דנקיט לה, וצריכא היא אלא

שאינה מרגשת ... לשעתה, ואם תאכל צונן או דברים שאין המסוכנת אוכלת אותם, יביאנה

לידי סכנה). הובא ב"י שם ובמ"א שם (אפילו אוכלת מאכל בני אדם, אמרינן

שאינה מרגשת לשעתה, ואם תאכל צונן תסתכן (רשב"א)).

[975] רמב"ן

שם (דקאמר גאון אפילו היא ורופאין נמי אמרי לא צריכה, לא מסתברא כוותיה, שהרי

יולדות הרבה שבחול אינן עושות מדורה וחמין בכל יום). הובא במ"מ פ"ב

הי"ג, וב"י שם, ומ"א שם (אבל אם חכמה ורופא אומרים שאינה צריכה,

שומעין להם, שהרבה יולדות שאין עושין להם חמין בכל יום (ב"י מ"מ)).

[976] מ"א

שם (וכן נוהגין עכשיו, שאוכלין חמין של אתמול).

[977] רב

יהודה אמר שמואל, לפי מר זוטרא שם, כגירסת הרי"ף שם נא, ב (נסתם הקבר,

אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת, לא אמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת

... נהרדעי אמרי ... שבעה (מג' עד השלמת ז ' ,

רש"י) אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, אמרה איני צריכה אין מחללין עליה

את השבת, הא סתמא מחללין), והרא"ש פי"ח סי' ה (נסתם הקבר, אמרה

אין צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, לא אמרה אין צריכה אני, מחללין עליה את

השבת ... נהרדעי אמרי ... שבעה אמרה אין צריכה אני אין מחללין עליה, הא סתמא

מחללין עליה את השבת). טור (מג' עד ז', אמרה אינה צריכה אין מחללין עליה, סתמא

מחללין), ושו"ע שם (משלשה ועד ז', אמרה אינה צריכה, אין מחללין).

ודלא כגירסת הש"ס דילן (מר

זוטרא מתני הכי, אמר רב יהודה אמר שמואל ... נסתם הקבר, אמרה צריכה אני מחללין

עליה את השבת, לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת). והיינו שגם בסתם אין

מחללין.

וראה גם לקמן סי' תריז ס"ה

(ואם אמרה איני

צריכה, אין מאכילין אותה כלל, אבל בסתם ... מאכילין אותה).

[978] ב"ח

ד"ה וכל שלשה (כשהיא אומרת איני צריכה, דאין מחללין תוך שבעה אף על פי

דחברותיה קאמרי צריכה). מ"א סק"ט (פירוש, אף על פי שחברותיה

אומרים שצריכה). וכן משמע בהדיא בטור (וכל ג' ימים הראשונים, אפילו אמרה

אין צריכה אני מחללין עליה השבת, אם חברותיה אומרות שצריכה ... כל ז' ימים

הראשונים, פירוש מג' עד ז', אמרה אינה צריכה אין מחללין עליה), והיינו ש"אם

חברותיה אומרות שצריכה" קאי על שניהם, שבתוך שלשה מחללין, ומשלשה עד סוף שבעה

אין מחללין. ור"ן שם (אבל שבעה, אפילו לה לבדה שומעין), והיינו שאפילו

חברותיה אומרות שצריכה, "לה לבדה שומעין".

[979] ר"ן

שם (לפי שאינה בחזקת מסוכנת לאותן דברים שרגילות חברותיה לעשות לה, ואפשר שיכולה

להמתין).

[980] מ"א

שם (אבל כשרופא אומר צריכה, פשיטא דמחללין, כמ"ש סי' תריח).

[981] סעיף

י (ואם רופא אחד אומר צריך חילול ... מחללין). ולקמן סי' תריח ס"ב (ואפילו אם

החולה אומר איני צריך לאכול, ויש שם רופא ... אומר שהוא צריך לאכול, מאכילין אותו

על פיו).

[982] רי"ף

ורא"ש ו טור (כמצויין לעיל הערה 977 ).

[983] ב"ח

שם (וכן בסתמא דאיהי לא קאמרה מידי, נמי מחללין תוך שבעה היכא דחברותיה אינן

יודעות ולא קאמרי מידי ... אבל כשהיא לא קאמרה מידי, וחברותיה אומרות אינה צריכה,

אין מחללין, כיון שהוא תוך שבעה). מ"א . אליה זוטא ס"ק ב (ואם

איהי לא אמרה מידי, אם חברותיה נמי אין יודעין, מחללין אף תוך ז').

וכן הוא לקמן סי' תריז ס"ה (אבל

בסתם שאינה אומרת כלום, או שאומרת שאינה יודעת אם היא צריכה, מאכילין אותה, אלא אם

כן שחברותיה או הרופאים אומרים שאינה צריכה, שאז אין מאכילין אותה אלא אם כן אמרה

בפירוש צריכה אני לאכול).

[984] נהרדעי

שם (שבעה, אמרה צריכה אני, מחללין עליה את השבת ). ב"ח

שם (היכא דאמרה צריכה אני, פשיטא דאין חילוק בין תוך שלשה לתוך שבעה, דאפילו תוך

שבעה וחברותיה אומרות אינה צריכה מחללין, כיון שאיהי אומרת צריכה אני). אליה זוטא ס"ק

ב (אמרה צריכה אני, אפילו מאה רופאים אומרים אינה צריכה, מחללין אף תוך ז').

וכן הוא לקמן סי' תריז ס"ד (משלשה

ימים עד סוף שבעת ימים ללידתה, אם אמרה צריכה אני לאכול, אף על פי שחברותיה וכן

הרופאים אומרים שאינה צריכה, אעפ"כ מאכילין אותה).

[985] משלי

יד, י.

[986] ס"א

(חולה שהוא אומר צריך אני לאכול ... מאכילין אותו ... מן הסתם הוא מרגיש בעצמו

שהוא צריך לכך, שהלב יודע מרת נפשו. ולפיכך אפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך

לאכול ... שומעין לחולה, שבודאי הוא צריך לכך). לעיל סי' שכח סי"ב (חולה אומר

צריך אני לתרופה פלונית, ורופא אומר אין צריך, שומעין לחולה, כי לב יודע מרת נפשו).

[987] נהרדעי

שם (שלושים, אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין על ידי

ארמאי). טור ושו"ע שם (מכאן ואילך, אפילו אמרה צריכה אני, אין מחללין עליה,

אלא הרי היא עד שלשים יום כחולה שאין בו סכנה).

וכן הוא לקמן סי' תריז ס"ד (מכאן

ואילך, הרי היא כשאר חולה שאין בו סכנה, לפי שבודאי אין שום סכנה מחמת הלידה לאחר

שבעה ימים ללידתה, לפיכך אפילו אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת צער הלידה, אין מאכילין

אותה, כיון שאין סכנה בדבר).

[988] מ"מ

פ"ב הי"ד (דכל ל' לענין מדורה [חולה] שיש בה סכנה [היא]). מ"א סקי"ב

(דכל ל' יום יש סכנה לחיה בצנה (מ"מ)).

[989] שמואל

שם (עושין מדורה לחיה בשבת ... הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה, אפילו בתקופת

תמוז). טור ושו"ע ס"ו (עושין מדורה ליולדת כל שלשים יום, ואפילו בתקופת

תמוז).

וכן לענין הקיז דם נתבאר לעיל סי'

שכח סכ"ד (הקיז דם ונצטנן, סכנה היא, ועושין לו מדורה בשבת אפילו בתקופת תמוז).

[990] סעיף

יג.

[991] תרומת

הדשן סי' קמח (ונראה דתוך שלשה לא חשיב להו מעת לעת ... אלא הנך שלשה חשבינן

לפי סדר הימים, ומיד כשנכנס יום רביעי ללידתה מיקרי לאחר שלשה). מ"א סק"ז

(ולא חשבינן מעת לעת, כמ"ש סי' תרי"ז (ת"ה)).

וכן הוא לקמן סי' תריז ס"ה (שלשת

ימים אלו, וכן שבעת ימים אלו, אין מונין אותם מעת לעת, כגון אם ילדה בז' בתשרי אחר

חצות היום אין מחשבין השלשה ימים עד אחר חצות היום של יום הכיפורים, אלא מחשבין

אותם לפי סדר ימי בראשית, ויום הכיפורים הוא יום רביעי ללידתה).

[992] שמואל

ערכין ז , סוע"א (האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעים את

כריסה ומוציאין את הוולד, פשיטא. מאי עביד מחתך בבשר הוא, אמר רבה לא נצרכה להביא

סכין דרך רשות הרבים). טור ושו"ע ס"ה (היושבת על המשבר ומתה, מביאין

סכין בשבת, אפילו דרך רשות הרבים, וקורעים בטנה ומוציאין הולד, שמא ימצא חי).

[993] נדה

מד, סוע"א (דהוא מיית ברישא).

[994] כדלעיל

סי' שכט ס"ב ( אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב), ושם נסמן (הערה 906 ) .

[995] רש"י

שם ד"ה ומקרעין (דזימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא). שו"ת הרמ"א סי'

מ אות ז (הקשית מההיא דיוצא דופן דאמרינן דהולד מיית ברישא ... המדקדק בגמרא

דערכין סוף הכל מעריכין בפירוש רש"י, שפירש גבי ההיא דיושב[ת] על המשבר

דזמנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא ... משמע דסבירא ליה לרש"י, דאע"ג דרוב

פעמים הולד מיית ברישא, מכל מקום לפעמים רחוקות היא מייתא ברישא, ולכן מקילינן

לענין פיקוח נפש ולא אזלינן בתר הרוב, כמו בשאר דברים דאזלינן בתר רובא, כן נראה

לי מלשון רש"י שם). הובא מ"א סק"י (ובתשובות רמ"א סימן

מ' משמע דלעולם קורעין אותה, דבפיקוח נפש אזלינן לקולא ... מדסתם הרמב"ם

והמחבר משמע דסבירא להו כמ"ש רש"י ספ"ק דערכין, דלעולם קורעין,

דלפעמים יכול לחיות).

[996] גמרא

שם ערכין ז, ב (מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא, אבל הכא דלא הוה ליה

חזקה דחיותא מעיקרא, אימא לא, קא משמע לן). רמב"ם פ"ב הט"ו (ואפילו

לזה שאין חזקתו חי).

ומחללין עליו מהטעם כדי שישמור

שבתות הרבה, וכדלעיל סי' שו בקונטרס אחרון סוף ס"ק א ( ומיהו בר"ן פרק

יום הכיפורים מבואר בהדיא דמחללין אפילו בעובר מהאי טעמא. ואפשר דלבתר דגלי לן קרא

דמחללין מספק גבי פיקוח נפש, אם כן הוא הדין בשביל שישמור שבתות הרבה, שהוא חשוב

גם כן כפיקוח נפש. ומיהו בר"ן דוחק לומר כן, שהרי מותר להרגו. וצ"ע),

ושם נסמן.

ואף שאין ידוע אם מלאו לו ט' חדשים,

מכל מקום "חוששים שמא כלו לו חדשיו וגמרו כבר שערו

וצפרניו", כדלקמן ס"ח (והערה 1009 ).

[997] איסור

והיתר הארוך שער נט סי"א (אך אין נוהגין עתה לקרוע כרס אשה שמתה על המשבר

להוציא הוולד דרך דופן שמא ימצא חי, ואפילו בחול. ושמא הטעם שאין אנו בקיאין עתה כל

כך להכיר מיתת האם בעוד שהוולד יכול להחיות, דשמא מעולפת היא). רמ"א ס"ה

(ומה שאין נוהגין עכשיו כן אפילו בחול, משום דאין בקיאין במיתת האם בקרוב כל כך

שאפשר לולד לחיות). מ"א סקי"א (דשמא נתעלפה, ואם יחתכוהו תמות, וצריכים להמתין,

ואדהכי והכי מיית הולד).

וראה קובץ הערות וביאורים תשכט ע' 74.

תשלא ע' 75. תשלב ע' 21.

[998] בסעיף שלפנינו מתבארים ד'

דברים שהתירו בולד בן קיימא, דהיינו שנולד לט' או לז' בודאי, או שגמרו שערו

וצפרניו:

(א)

לעשות כל צרכיו שאין בהם מלאכה של תורה, במקום צער.

(ב)

לפקח עליו הגל, במלאכה של תורה.

(ג)

לטלטלו.

(ד)

למולו.

אבל

ולד שלא נגמרו שערו וצפרניו ויש ספק שמא נולד לח', אסרו:

(א)

עשיית צרכיו במקום צער.

(ב)

לפקח הגל במלאכה של תורה.

ובשני

אלה יש מחלוקת הפוסקים אם התירו:

(ג)

לטלטלו.

(ד)

למולו.

ומסיק

שהמיקל לטלטלו לא הפסיד, אבל אין למולו.

[999] רב

קכט , סוע"ב (מכאן שמיילדים את הולד בשבת ... שרוחצין הולד בשבת ... שמולחין

הולד בשבת (ובשרו מתקשה, רש"י)). טור ושו"ע ס"ז (הולד שנולד עושין

לו כל צרכיו, ומרחיצין אותו, ומולחין אותו). מ"א סקי"ד (שיתקשה הבשר).

וראה גם לקמן ס"י.

[1000] ברייתא

שם (וטומנין השליא, כדי שיחם הולד). טור ושו"ע שם (וטומנין השליא, כדי

שיחם הולד).

[1001] רבי

יוסי במשנה קכח, ב (קושרין את הטיבור. רבי יוסי אומר אף חותכין). רב קכט, ב (שחותכין

הטבור בשבת). שו"ע שם (וחותכים את הטבור).

[1002] תוס'

שם ד"ה כל (ובכולן אין בהן איסורא דאורייתא). מ"א סקי"ג (דבכולהו

יש לו צער אם אין עושין, וכיון דלית בהו מלאכה דאורייתא שרו רבנן (תוס')).

[1003] ברייתא

קלה, א (בן שבעה מחללין עליו את השבת, ובן ח' אין מחללין עליו את השבת, ספק בן ז'

ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת). טור ושו"ע ס"ז (והני מילי

בנולד לט' או לז', אבל נולד לח', או ספק בן ז' או בן ח', אין מחללין עליו).

[1004] סמ"ג

עשין כח (ואין מחללין עליו את השבת, פירוש לפקח עליו את הגל). טור ושו"ע

שם (אין מחללין עליו). דרכי משה יו"ד סי' רסו סק"ב (דאין

פקוח נפשו דוחה שבת, מאחר דלא גמרו שערו וצפרניו אין מחללין עליו שבת). רמ"א

שם סי"א (דאין מחללין עליו השבת). ש"ך שם סקט"ו (דאין פיקוח

נפש דוחה שבת, מאחר דלא גמרו שערו וצפרניו אין מחללין עליו שבת). אליה זוטא סק"ד

(ביו"ד סימן רס"ו סעיף י"א דמשמע דאף במקום סכנה אין מחללין,

וכמ"ש הש"ך שם).

והיינו שמה שאסרו (בברייתא ובטור

ושו"ע) לחלל עליהם השבת מספק, היינו בשני האופנים: (א) במקום צער, אף אם שאין

בהם מלאכה של תורה (כאמור לעיל מהתוס' ומ"א). (ב) במקום סכנה, שלא לעשות

מלאכה גמורה (כאמור כאן מהסמ"ג וד"מ וש"ך וא"ז).

[1005] יבמות

פ , ב (הא גמרו, אמרינן האי בר ז' הוא ואישתהויי הוא דאישתהי), ופרש"י (ולשבעה

נגמרה צורתו, אלא שנשתהא). טור ושו"ע שם (אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו).

[1006] תוס'

קלה, א ד"ה בן (אפילו הוא בן שמנה ודאי, כגון שלא בא על אשתו אלא פעם אחת

ופירש וילדה לסוף ח', אפילו הכי נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין

ריעותא בשערו ובציפרניו, כדאמר בפרק הערל דאמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהויי

אישתהי). רא"ש פי"ט סוף ס"ה (וכל זה איירי שלא גמרו שערו

וצפרניו, אבל גמרו שערו וצפרניו, אפילו הוא ידוע שהוא בן שמונה, כגון שפירש ממנה

אחר שבעל, מותר לטלטלו ולמולו בשבת, דפסק הלכה ביבמות פרק הערל כר' פרטא דאמר

דאישתהויי אישתהי).

[1007] רמב"ם

הל' מילה פ"א הי"ג (אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן, הרי

זה בן שמנה ודאי, שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה, ויצא קודם שיגמר). טור יו"ד

שם (אם שערו לקוי ואין צפרניו שלימים כברייתו, הרי זה ודאי בן ח').

[1008] כדלעיל

ס"ז ( ואע"פ שעובר זה לא היה לו חזקת חיות מעולם, מחללין עליו

מספק). וכקושיית העולת שבת ס"ז. הובא במ"א ס"ק טו (הקשה

העולת שבת, דהא בס"ה איתא דאפילו ספק שלא הי' לו חזקת חיים מעולם, כגון יושב

על המשבר, מחללין עליו השבת, ואם כן למה פסק כאן וכו' עיי"ש).

[1009] מ"א

שם (ואין זו קושיא, דלעיל מיירי שכלו לו חדשיו ... והכא כיון דאיכא ריעותא שלא

גמרו שערו וצפרניו חיישינן מספק). אליה זוטא סק"ד (יש לומר דכיון שלא

גמרו שערו חזקה שהוא בן [ח']). אליה רבה ס"ק י (ומג"א תירץ דלעיל מייירי

כשכלו חדשיו).

וכאן פוסק כא"ז, שאפילו בספק

כלו חדשיו, אם אין בו ריעותא מחללין מספק. וכדלעיל ס"ז ( ואע"פ

שעובר זה לא היה לו חזקת חיות מעולם, מחללין עליו מספק, כמו על מי שהיה לו חזקת

חיות).

[1010] ברייתא

קלה, א (בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו). טור ושו"ע ס"ח (נולד

לח', או ספק בן ז' או בן ח', שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו). ב"י ד"ה

והני מילי (ומשמע לרבינו שדינו כבן שמנה ממש, ואסור לטלטלו).

והיינו שמה שאסרו בברייתא לטלטלו,

הוא גם בספק בן ז' או בן ח'.

[1011] ב"י

סי' שלא ד"ה ואפילו (והרי"ף והרא"ש כתבו ברייתא דספק בן שבעה

ספק בן שמנה אין מחללין עליו את השבת, ולא כתבו הא דרב אדא בר אהבה דמוהלין אותו

ממה נפשך. וכתב הר"ן [ונראה] שדעת הרי"ף שאין מוהלין ספיקות בשבת), לדעת

הרי"ף נד, א והרא"ש פי"ט סי' ה. שו"ע סי' שלא ס"ג

(בן ח', אם נגמרו שערו וצפרניו, מלין אותו בשבת. ואם לא גמרו, אפילו אם הוא ספק בן

ז' ספק בן ח', אין מלין אותו בשבת. ואין צריך לומר בן ח' ודאי), וביו"ד סי' רסו

סי"א (אבל מי שנולד בחדש השמיני, אין מלין אותו בשבת ... והוא הדין לספק בן

שבעה ספק בן שמונה, שאין מלין אותו בשבת).

[1012] כדאמרינן

בגמרא קלו, א (מימהל היכי מהלינן ליה (שום קטן ביום השמיני בשבת, דילמא נפל הוא

ולא חזי למול ועושה חבורה שלא לשם מצוה, רש"י). אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו

ממה נפשך, אם חי הוא (כלומר אם כלו לו חדשיו, רש"י), שפיר קא מהיל, ואם לאו

מחתך בבשר הוא (שחוטה הוא ולא חבורה היא, רש"י)).

[1013] ב"י

סי' שלא (ואף על גב דאי נפל הוא אין כאן איסור תורה, שהרי מחתך בשר בעלמא הוא, לא

רצו חכמים להתיר טלטול במקום שקרוב לודאי שאינו בן קיימא). לבוש סי' שלא ס"ג

(אף על גב שאין בו איסור דאורייתא במילתו, דמחתך בשר בעלמא הוא אם אינו בן קיימא,

לא רצו חכמים להתיר טלטולו במקום שקרוב לוודאי הוא שאינו בן קיימא שהרי לא נגמרו

שערו וצפרניו, וגם הוא בספק בן ח', שסתמו אינו בן קיימא).

[1014] תוס'

קלה, א ד"ה בן שמנה (נראה לר"י דעכשיו מותר לטלטל כל תינוקות, שאין אנו

בקיאין, וכולם כמו ספק בן ח' ספק בן ט' ... ומותר למולו בשבת ממה נפשך). אגודה

סי' קסה (הוי ספק ומותר לטלטלו, הילכך נהגינן לטלטל כל תינוק). הובא במ"א סקט"ז

(ובאגודה כתב דוקא כשבעל ופירש, אבל מספיקא מטלטלין כל תינוק). טור סי' שלא

וביו"ד סי' רסו (ספק אם הוא בן ז' או בן ח', מלין אותו ממה נפשך, אם הוא בן

ז' הרי הוא בר קיימא, ואם בן ח' הוא הרי הוא כמחתך בשר בעלמא). רמ"א ביו"ד

סי' רסו סי"א (ויש אומרים דמהלינן ליה הואיל וספק בן שבעה הוא, אלא דאין

מחללין עליו השבת בשאר דברים), וש"ך שם סקט"ו (ולי נראה דודאי

דעת הרי"ף כדעת הרא"ש וכדעת הטור, ומלין אותו מכל מקום. והא דכתב דאין

מחללין עליו, היינו דאין פיקוח נפש דוחה שבת, מאחר דלא גמרו שערו וצפרניו אין

מחללין עליו שבת, אלא מוהלין אותו ממה נפשך).

[1015] משמעות

מ"א סקי"ג (דבכולהו יש לו צער אם אין עושין, וכיון דלית בהו מלאכה

דאורייתא שרו רבנן). והיינו שגם לדעה זו, לא התירו בספק אלא טלטול ומילה, אבל לא

לפקח עליו הגל במלאכה דאורייתא ולא התירו מלאכה שאינה מהתורה במקום צער, וכדלעיל

(הערה 998 ).

[1016] תוס'

שם (דעכשיו מותר לטלטל כל תינוקות, שאין אנו בקיאין).

[1017] משמעות

מ"א סקט"ז (מספיקא מטלטלין כל תינוק, וכן משמע בגמרא והפוסקים

וכ"כ הב"י).

[1018] ט"ז

ביו"ד סי' רסו סוף סק"ז (ובודאי אין ראוי להקל כלל נגד אלו, למול

בשבת אם לא גמרו סימניו, כן נראה לענ"ד, וכן הכריע מו"ח ז"ל), וב"ח

שם (נקטינן לחומרא כהרי"ף והרא"ש וה"ר ירוחם, דלא כהרב בהגהת שו"ע).

[1019] בתחלת הסעיף (הולד שנולד

בשבת, עושין לו כל צרכיו ... וחותכים את הטבור ... במה דברים אמורים בולד של קיימא, דהיינו שנולד לט' או לז'

בודאי), שזה אסור לדברי הכל בספק בן ח' ולא גמרו שערו וצפרניו ,

וכדלעיל (הערה 998 ) .

[1020] ברייתא

קלה , א (בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, אבל אמו שוחה ומניקתו, מפני

הסכנה), ופרש"י (מפני שחלב הרבה בדדיה ומביאה לידי חולי). טור ושו"ע ס"ח

(נולד לח', או ספק בן ז' או בן ח', שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו, אבל אמו

שוחה עליו ומניקתו, מפני צער החלב שמצערה).

[1021] תוס'

שם ד"ה מפני (מותר אפילו היא לחלוב עצמה ולהוציא חלב שבדדין ... דשרינן משום

צערא). רא"ש פי"ט סי' ה (אפילו לחלוב היא בעצמה ולהוציא את החלב

... ... דשרינן ... בשביל צערא). טור ושו"ע שם (וכן היא בעצמה יכולה להוציא

בידה החלב המצער אותה).

[1022] כדלעיל

סי' שכח סמ"א ( שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק מן התורה, אלא

מדברי סופרים, כמ"ש בסי' ש"כ, ולצורך התינוק לא גזרו) .

ובהנקת בן ח', מתירים אף שהחלב אינו

הולך לאיבוד. וראה לעיל שם (הערה 825 ).

[1023] רב

ששת קכ[ג] , סוע"א (אסובי ינוקא (להחליק סדר אבריו, כשהוא נולד אבריו

מתפרקין וצריך ליישבן, רש"י), רב נחמן אסיר, ורב ששת שרי). רי"ף מז, ב (וקיי"ל

הלכה כרב נחמן בדיני, וכרב ששת באיסורי). טור ושו"ע ס"ט (מיישרים אברי

הולד שנתפרקו מחמת צער הלידה).

[1024] כדלעיל

ס"ח.

[1025] משנה

קמז , א (ואין מעצבין את הקטן). גמרא שם סוע"ב (בחומרי

שדרה), ופרש"י (חוליות של שדרה שנתפרקה אחת מהן. ולאחר זמן קמיירי, דאי ביום

לידה אמרינן ... עושין לחיה בשבת). טור (ודוקא בי ום הלידה,

אבל אחר כך אסור). מ"א סקי"ח (דוקא ביום הלידה, אבל אחר כך אסור (טור)).

[1026]

גמרא שם (דמיחזי כבונה). מ"א שם (וכן הוא בגמרא סוף פרק חבית דמיחזי כבונה).

וכדאמרינן בגמרא צה, א (גודלת ופוקסת

משום בונה. וכי דרך בנין בכך, אין, כדדרש רבי שמעון בן מנסיא ויבן ה' אלהים את

הצלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם).

[1027] רבי

יוחנן שם (לפופי ינוקא בשבת שפיר דמי), סו, ב (אמר רב חמא בר גוריא, לפופי

ינוקא בשבתא שפיר דמי), ופרש"י (לכורכו בבגדים וקושרו בחגורה רחבה ומתיישבין

פרקי אבריו שהן רכין ונשמטין בחבלי הלידה). טור ושו"ע ס"י (מותר לכרכו

בבגדיו שלא יתעקמו איבריו).

[1028] רא"ש

רפי"ז סי' ג (וקושרין אותו בבגדים ליישר אבריו). מ"א סקי"ט (וברא"ש

פי"ז כתבו דאפילו לכרכו ליישר אבריו שרי לעולם).

[1029] גמרא

קכג , רע"ב (הכא אורחיה), ופרש"י (והרי הוא כמי שמאכילו ומשקהו).

[1030] מ"א

שם (וקאמרינן בגמרא טעמא משום דאורחא בהכי, והוי כמאכילו ומשקהו, ומשמע דבתינוק

שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו איבריו אסור לכרכו בשבת).

[1031] גמרא

שם (אסובי ינוקא ... ורב ששת שרי). לפירוש ר"ח שם (פירוש, כשנופל ערלת

הגרון של תינוק, משימה החיה את אצבעותיה בפיו ומסלקת אותה הערלה, ופעמים שמקיא

התינוק). טור ושו"ע סי"א (אם נפלה ערלת גרון הולד, מותר לשום אצבע לתוך

פיו ולסלק הערלה למקומה, אף על פי שפעמים שמקיא).

והיינו שאף שנתבאר לעיל סי' שכח

סמ"ד (אין עושים אפיקטוזין, דהיינו גרמת קיא). מכל מקום הכא מותר.