[לה]

[לה] פסולה. בפ"ק דחולין^רכב תניא שחט את הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת שחיטתו כשירה נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה אם ספק זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה עכ"ל ברייתא. והא דנקט התנא שחיטה בושט ושמוטה בגרגרת אמרינן בגמרא^רכג דהוא הדין איפכא אלא דאורחא דמלתא נקט משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי. ופירש רש"י^רכד הטעם דפסולה משום דהרי נטרפה מחיים. דסבירא ליה לרש"י דעיקור טריפה מחיים נמי הויא בקנה משום פסוקת הגרגרת^רכה ובושט משום פסוקת התורבץ^רכו. אלא שגרגרת עצמה שנפסקה שיעורא ברובא וכן תורבץ עצמו שנפסק איכא למאן דאמר בגמרא דשיעורו ברובא ואיכא למאן דאמר במשהו והכי קיימא לן ובעיקור ממקום חבורו בלחי בין בקנה בין בושט שיעורו בכולן דוקא ולא אפילו ברובן. אלא אם כן מיעוט הנשאר הוא מדולדל כאן מעט וכאן מעט כדלעיל^רכז. אבל כשנעקר כולו טריפה מחיים נמי הוי כמו בנפסק הסימן עצמו. כדאמר שמואל^רכח סימנים שנדלדלו ברובן טריפה דהיינו כשאין המיעוט הנשאר במקום אחד דלא הדר בריא^רכט והוה ליה כנעקר כולו. והא דשמואל גופיה קחשיב^רל עיקור בהלכות שחיטה בהדי שהייה דרסה כו' כדלעיל בשו"ע^רלא ס"א כמ"ש לעיל סימן א'^רלב. היינו לומר שאין שחיטה זו מועלת כלום והרי זו גם נבילה לאחר שחיטה כמו בשהייה דרסה ואינך ולא כטריפה שנשחטה. אבל מכל מקום מחיים נמי טריפה הויא כשנעקר הסימן ממקום חיבורו כמו בגרגרת עצמה שנפסקה ברובה שהיא טריפה מחיים ונבילה לאחר שחיטה כדלקמן סימן ל"ד^רלג וכן בתורבץ שנפסק ברובו אבל במשהו אינה נבילה לאחר שחיטה אלא בושט עצמו כדלקמן סימן ל"ג^רלד. והא דנקט רש"י^רלה טריפה ולא נבילה היינו משום דקאי בעוף דסגי ליה בסימן אחד שנשחט כראוי להוציאו מידי נבילה.

אבל הרשב"א^רלו כתב שאי אפשר לומר דשמואל קחשיב טריפה בהלכות שחיטה דאם כן ליחשוב נמי נקובת הושט (ועיין במה שיתבאר לקמן^רלז בשם התוס' דלא קשה מידי על פירוש רש"י). אלא עיקור שנעקר הסימן ממקום חיבורו לאו טריפה היא כלל מחיים כנפסק הסימן עצמו שהרי אין שעוריהם שוים (עיין תוס' דף מ"ד ע"א^רלח). אלא כמ"ש התוספות^רלט לפי דעת בה"ג^רמ דהלכתא גמירי לה שאין שחיטה מועלת בסימנים עקורים ממקום חיבורם בלחי ואפילו בעוף בעינן שיהיו ב' הסימנים מחוברים וראוים לשחיטה בשעה ששוחט אחד מהם דהכי גמירי לה הילכתא. ונפקא מינה האידנא לדינא בין שיטת רש"י ובין שיטת התוס' וסיעתם בשם בה"ג לענין חלב וביצים כדלקמן בהג"ה^רמא. והא דאמר שמואל^רמב סימנים שנדלדלו ברובן טריפה פירש הרשב"א^רמג דלאו טריפה ממש קאמר אלא אסורה קאמר דכל שהיא אסורה טריפה קרי לה. ונפקא מינה שאם שחט נבילה הוי ולא כטריפה שחוטה שאין שחיטה בסימנים עקורים עכ"ל.

אבל התוס' בפרק אלו טרפות^רמד סבירא ליה דטריפה ממש קאמר בסימנים שנדלדלו ברובן דהיינו שנעקר הסימן בכח כדלעיל^רמה דלא הדר בריא ומשום הכי טריפה מחיים נמי הויא. אבל בדאיקפל אקפולי בנחת מעל הבשר אף על פי שנקלף כולו כיון שלא נעקר בכח הדר בריא ומשום הכי אינה טריפה מחיים אלא שאין שחיטה מועלת בה כשנקלף כולו אף על גב דהדר בריא כיון שעכשיו אינו מחובר כלל בבשר הלחי שכך היא הלכה למשה מסיני שאין שחיטה בסימן עקור. אבל אם לא נקלף אלא רובו כשרה לגמרי ומועלת בו שחיטה ולא אמרינן בזה רובו ככולו כיון דהדר בריא לגמרי. אבל אם נעקר בכח דלא הדר בריא וסופו ליפרק כולו אמרינן רובו ככולו דכמאן דפסק דמי ומשום הכי היא גם כן נבילה לאחר שחיטה דאין שחיטה מועלת בה. והרשב"א סבירא ליה שאינה טריפה מחיים משום דהדר בריא אלא לאחר שחיטה נבילה היא. דמה שנשאר חבור מדולדל הוא והרי זה כאלו נעקר כולו (עיין במה שנתבאר לעיל^רמו).

והר"ן בחדושיו^רמז ובפירושו להרי"ף^רמח כתב בזה שיטה ד' בשם הרמב"ן^רמט דסבירא ליה דהא דאמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טריפה טריפה ממש קאמר משום דלא הדר בריא וכל שכן בדאיקפול איקפולי כולו דלא הדר בריא וטריפה היא אבל מכל מקום אינה נבילה ואפילו לאחר שחיטה. והיינו כשנדלדל ונקלף שלא בשעת שחיטה אבל אם אירע לו כן בשעת שחיטה משהתחיל בסימנים אין שחיטה מועלת בו ונבילה היא. ואפילו לא נקלף אלא רובו דרובו ככולו בכל התורה^רנ כולה. וזהו עיקור דקחשיב שמואל בהלכות שחיטה שהוא הלכה למשה מסיני שאין שחיטה מועלת בו והיא נבילה. והא דאמר שמואל^רנא תורבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר כדלעיל^רנב דמשמע כשר לגמרי ומועלת בו שחיטה היינו כשנעקר שלא בשעת שחיטה. וטעמא דמלתא דכל שהסימנים עקורים מתחלה אפשר לאחוז בידיו בשעת שחיטה ולשוחטם כראוי ומשום הכי מהני שחיטה לטהר מידי נבילה בדבר שעושה אותה טריפה כגון שנדלדלו רובן או שנקלף כולו ואם לא נקלף כולו כשר לגמרי אבל נעקרו בשעת שחיטה אי אפשר שתשחט כראוי מפני שהסימנים מתנדנדים ומשום הכי הוי לה נבילה אפילו בדבר שאינו עושה אותה טריפה (כן הוא הגירסא בספר הארוך מהש"ך^רנג. וכן משמע בר"ן^רנד) כגון שנקלף רובו או אפילו כולו וכגון שנתלש עם הבשר מהלחי דדמי לאיגום איגומי מעילוי סימנים דלעיל דכשרה היא ואפילו הכי אין השחיטה מועלת בה כשאירע כן בשעת שחיטה מפני שהסימנים מתנדנדים זהו העולה מדברי הר"ן פ"ק ובחידושיו פרק אלו טרפות בשם הרמב"ן. והא דתניא^רנה נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה אף על פי שאפשר לשחוט הושט כראוי אף שהגרגרת שמוטה היינו משום דהרי נטרפה תחלה כפירוש רש"י דלעיל. ולענין מעשה יש להחמיר כדברי כולן להחמיר בשל תורה^רנו כמו שיתבאר לקמן^רנז.

והנה בפ"ק דף ט' פירש"י^רנח דעיקור היינו הא דתנן שחט את הושט ופסק הגרגרת הרי זה נבילה. וכתב על זה התוס'^רנט תימא דאין זה שייך להלכות שחיטה דזה פסול מפני שלא שחטו ולא דמי לשאר הלכות שחיטה. ויש לומר דמיירי ששחט בסכין פגומה או במגל וזה נקרא פסק הגרגרת ופסולה היא משום דאין שוחטין אלא חונקין (כדלעיל סימן י"[ח]^רס) עכ"ל. ואין כוונתם דלרש"י אין עיקור אלא בכהאי גוונא דהא בהדיא אמרינן בגמרא^רסא בסוגיא דלעיל דתורבץ הושט שניטל כולו מלחי הוי עיקור. אלא כוונתם לומר דלפירוש רש"י דשמואל לא קחשיב אלא עיקור שהוא בדרך שחיטה דהיינו בסכין פגומה דזה שייך להלכות שחיטה אבל נעקר ממקום חיבורו בלחי או שנפסק הסימן שלא בדרך שחיטה (בסכין פגומה) אינו ענין להלכות שחיטה. ואף על פי שאין שחיטה מועלת בכהאי גוונא ונבילה היא מכל מקום הטבח שאינו יודע זה מותר לאכול משחיטתו ולא חיישינן שמא היו הסימנים עקורים או פסוקת הגרגרת. כמו דלא חיישינן לנקיבת הושט שהוא במשהו ואף היודע הלכות שחיטה אי אפשר לו לבדוק הושט אחר שחיטה דדילמא במקום נקב קא שחיט אלא דאזלינן בתר רובא כדאיתא בגמרא^רסב ורוב בעלי חיים כשרים ובריאים ושלימים מכל נקב. ואם כן הוא הדין דלא חיישינן מהאי טעמא לפסוקת הגרגרת. וכן לעיקור סימנים ממקום חיבורם בלחי לפירוש רש"י^רסג דשמואל דקא חשיב עיקור בהלכות שחיטה לאסור שחיטת שאינו יודע לא מיירי בעיקור ממקום חיבורם אלא בפסוקת הגרגרת ועל כרחך צריך לומר דהיינו בסכין פגומה.

אבל לבה"ג^רסד דעיקור אינו אלא שנעקר ממקום חבורו ובהא קאמר שמואל שאסור לאכול משחיטת שאינו יודע. סבירא ליה דשאני עיקור סימנים מפסוקת הגרגרת ונקובת הושט דלא חיישינן להו ולעיקור סימנים חיישינן משום דשמוטה שכיחא וצריך לבדוק אחריה לפי דעת בה"ג כדלקמן סי' כ"ה^רסה. ואף החולקים עליו שם היינו דוקא במי שיודע הלכות שחיטה ויודע שעיקור פוסל שהוא נזהר כשתופס בסימנים ומותחן יפה לאחוז בקל שלא יבא לידי עיקור בידים רק שבאנו לחוש שמא היו עקורים מתחלה מעצמה של בהמה על ידי נדנודה או על ידי אחיזת השוחט בה בקלות ולהא לא חיישינן להחולקים על בה"ג שם משום דסמכינן בהא ארובא דרוב בעלי חיים הם בריאים בטבעם ואין הסימנים נשמטים ונעקרים בהם מעצמן ולא על ידי אחיזה בקלות. אבל מי שאינו יודע שעיקור פוסל כלל ואינו נזהר כלל מעיקור כשתופס בסימנים למותחן יפה לכולא עלמא חיישינן שמא תפס ומתח בכח עד שבא לידי עיקור ובפרט בגרגרת דעבידא לאשתמוטי דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה^רסו וכיון שהשוחט לא ידע להזהר מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה כדלעיל סימן א'^רסז אין אני קורא בו נודע לך במה נשחטה כלל מאחר שהשוחט בעצמו אינו יודע. שלא אמרו חזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה ניקרים לו אלא שלא ברצונו ובמשגיח דכל בן דעת משגיח לשחוט כהלכה כדלעיל סימן א' וב' אבל לא במי שאינו יודע להשגיח וליזהר מקלקול זה (דאדרבה מועד הוא לקלקל לפי דעת הט"ז^רסח. ואף דלא קיימא לן הכי^רסט מכל מקום מידי ספיקא לא נפקא וכל ספק בשחיטה פסול). מה שאין כן בנקובת הושט ופסוקת הגרגרת שאין לחוש בהן כלל שמא ינקוב השוחט שאינו יודע הלכות שחיטה את הושט בידים או יפסיק את הגרגרת אלא שמא היו כן מתחילה ולהא לא חיישינן דסמכינן ארובא. כמו בשאר טריפות שאין צריך לבדוק אחריהן כלל מהאי טעמא ומשום הכי נמי מותר לאכול משחיטתו של זה שאינו יודע. ואף על גב דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת השחיטה פסולה ובהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ולא דמי לשאר טריפות^ער. מכל מקום כיון דסמכינן ארובא דרוב בהמות אינן נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הרי נודע לך במה נשחטה דרובא עדיף מחזקה^רעא. ולא סמכינן מיעוטא לחזקת איסור דבהמה למהוי פלגא ופלגא^ערב משום דמיעוטא דלא שכיח הוא להיות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת שטריפות הריאה לבדה הוא דשכיחא ומשום הכי צריך לבדוק הריאה כדלקמן סי' ל"ט^רעג ובמיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה^עדר כדלעיל סימן א'^ערה. ואין להחמיר בספק נקובת הושט ופסוקת הגרגרת יותר מבספק שאר טרפות אלא בדאתיילדא ריעותא^רעו דהרי נקובה ופסוקה לפניך כדלקמן^רעז. אבל בשוחט שאינו יודע שעיקור פוסל לא שייך למיזל בתר רובא דרוב בהמות כשירות ובריאות בטבעם דלא מהני האי טעמא אלא במי שיודע להזהר שלא לעקור בכח דלא חיישינן שמא נעקרו מעצמן או על ידי אחיזה בקלות משום דרוב בהמות בריאות בטבען ואין הסימנים נעקרים מעצמן ולא על ידי אחיזה בקלות. אבל במי שאינו יודע להזהר דאיכא למיחש ביה שמא עקר בידים לא שייך למיזל בתר רובא אלא לאוקמה אחזקתה דהעמד הסימנים בחזקתן שהיו הסימנים שלימים ולא עקורים מתחילה ומוקמינן חזקת איסור דבהמה להדי חזקה זו^רעח והוי לה ספיקא דאורייתא ולחומרא ומשום הכי אסור לאכול משחיטתו.

(ואף לרש"י כן לפי גירסא שלנו בפירוש רש"י^רעט שלא פירש בהדיא דעיקור היינו פסוקת הגרגרת אלא הא דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת ורוצה לומר שפסקו ועקרו ממקום חיבורו. ולא פליג על בה"ג אלא דהא דסבירא ליה לרש"י^רפ דטריפה מחיים נמי הוי שהוא בכלל פסוקת הגרגרת דתנן בפרק אלו טרפות. והתוס'^רפא והרשב"א^רפב היתה גירסתם בפירוש רש"י שפירש בהדיא דעיקור היינו פסוקת הגרגרת ומשום הכי הקשו הרשב"א והר"ן^רפג אמאי לא קא חשיב נמי נקובת הושט והתוספות הקשו תימא כו'. עיין במה שיתבאר לקמן^רפד נפקא מינה לדינא מכל זה^רפה):