985

2066 לקוטי

התוספות<: בטומאה הרי הדין, שברשות היחיד אפילו כמה ספיקות יחד גם טמא? ומתרצים, "ספיקא לקולא" הוא רק בנוגע לדין של לאוסרה על בעלה. נראה מזה שאיסור נדה לבעלה אינו מצד טומאה.

(ב) הגמרא< דורשת: "וספרה לה - לעצמה", ומזה למדים< ש"עד אחד נאמן באיסורין". ומזה ראיה שזהו איסור ולא טומאה, כי אין למדין איסור מטומאה, אפילו כשבטומאה נאמן עד אחד?.

ה. עניני התורה מדויקים הם בכל פרטיהם; וכולם, כפי שהם בנגלה דתורה, מתאימים לכפי שהם בפנימיות הענינים. מובן איפוא, שלא רק ההלכה והמסקנה של "איסור ולא טומאה", כי אם גם שתי ההוכחות האמורות, מתאימות לתוכנם בפנימיות.

ישראל הוא גוי אחד (אפילו כשהוא) בארץ, הוא נמצא תמיד "ברשות

מצורע

היחיד", ברשותו של ה' אחד, "יחידו של עולם". שכן הנשמה אפילו בשעת החטא היא "באמנה אתו יתברך"*א. כיון שהיהודי נמצא ברשות היחיד, הוא קרוב אל הקב"ה, כך שאפילו חטא קל פוגם שם ביותר. עלול אדם לחשוב שאפילו ספק רע הוא גם ענין של טומאה - לכן אומרים, שבאמת כל ענין ה(נדה ו)ריחוק אצל יהודי אינו ענין של טומאה, רק ענין של איסור: הפגם והריחוק מה', הוא בכחותיו הפנימיים המוגבלים, בכח שכלו וכו', כמאמר חז"ל5: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" - שאינו מבין ואינו חש בשכלו גדולת הוי' וכו'. ואף שאפילו הרע שבאיסור מונע מהאדם לפי שעה להתאחד עם הקב"ה, הרי זה רק באיסור ודאי, אבל בספק אין מניעה? ליחוד כנסת ישראל עִם בעלה - אפילו לפי שעה.

לענין ההוכחה השניה:

ההבדל בין עד אחד לבין שני עדים הוא: עדותם של שני עדים קשורה עם בית דין, ללא בית דין אין לעדותם כל ערך. שהרי לכן הוא הדין, שכל עוד