ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)תלז המשכיר בית לחבירו על מי חל חובת ביעור

תלז המשכיר בית לחבירו על מי חל חובת ביעור

ובו ז' סעיפים

חיוב בדיקה על השוכר או המשכיר

א המשכיר ¹⁶⁷⁰ בית לחבירו ¹⁶⁷¹ , קודם תחלת ליל י"ד ¹⁶⁷² , (א) וקנאו השוכר באחד מהדרכים ששכירות בית נקנה בו ¹⁶⁷³ , דהיינו בכסף או בשטר או בחזקה ¹⁶⁷⁴ או בקנין סודר ¹⁶⁷⁵ , והמשכיר יצא מן הבית וסגרו, ולא מסר את המפתח ליד השוכר עד לאחר שכבר נכנס ליל י"ד, חייב המשכיר לבדוק את הבית שהשכיר ¹⁶⁷⁶ .

אף על פי שהוא לא יכנס בו כל ימי הפסח, ואם כן לא יבא לאכול מחמץ שבתוכו ¹⁶⁷⁷ , וגם אינו עובר עליו בבל ימצא, לפי שבודאי נתייאש ממנו והפקירו כשיצא מן הבית ועזב שם חמץ ¹⁶⁷⁸ . מכל מקום כיון שגוף הבית של המשכיר (ואינו קנוי להשוכר אלא לדור בתוכו ¹⁶⁷⁹ , וגם החמץ היה שלו ¹⁶⁸⁰ , ובתחלת ליל י"ד שאז הוא עיקר זמן חיוב הבדיקה כמו שנתבאר בסי' תל"א ¹⁶⁸¹ ) היה הבית עדיין מעוכב אצל המשכיר, שלא היה השוכר יכול ליכנס לתוכו מחמת שהמפתח היה עדיין ביד המשכיר, לפיכך בשעה זו, דהיינו תחילת כניסת הלילה, חל חיוב הבדיקה על המשכיר. ושוב לא נפקע ממנו אף לאחר שנכנס השוכר לתוכו.

ולאחר שיגמור המשכיר מלבדוק יבטל כל החמץ שלא מצא בבדיקתו ¹⁶⁸² . ואעפ"י שכבר הפקירו בלבו כשיצא מן הבית, אעפ"י כן חייב הוא לחזור ולבטלו בפירוש אחר הבדיקה ¹⁶⁸³ , כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפיו ¹⁶⁸⁴ .

וגם השוכר חייב לבטל כל החמץ שבבית ¹⁶⁸⁵ , ואפילו אם אינו נכנס לדור בתוכו עד אחר הפסח ¹⁶⁸⁶ . לפי שמיד שקנה הבית באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו, זכה גם כן בחמץ שעזב שם המשכיר ¹⁶⁸⁷ , שהרי כבר הפקירו המשכיר ¹⁶⁸⁸ , וכל דבר הפקר המונח בבית המושכר לשוכר זכה בו השוכר ¹⁶⁸⁹ כמ"ש בחו"מ סי' ר"ס ¹⁶⁹⁰ . ואם כן מה שהמשכיר מבטל אין מועיל כלום לצאת ידי חובת תקנת חכמים שתקנו לבטל אחר הבדיקה, שהרי אין החמץ שלו ¹⁶⁹¹ אלא של השוכר, לפיכך חייב השוכר לבטלו ¹⁶⁹² :

ב אבל אם מסר לו המפתח קודם כניסת תחלת ליל י"ד ¹⁶⁹³ , אפילו אם חזר השוכר (ב) והפקיד המפתח אצל המשכיר, מחויב הוא ליטלו מיד המשכיר ולבדוק ¹⁶⁹⁴ , אפילו אם לא יכנוס לדור בו עד לאחר הפסח, כיון שאין המשכיר מעכב על השוכר מליכנס לבית ¹⁶⁹⁵ שהרי כבר מסר לו המפתח.

וכן אם הוא בית שאינו נעול שאין צריך מפתח, חייב השוכר לבדוק ¹⁶⁹⁶ .

ואחר הבדיקה יבטל (ג) כתקנת חכמים, וגם המשכיר יבטל בפירוש אף שכבר הפקירו בלבו ¹⁶⁹⁷ :

ג וכל זה כשכבר קנאו השוכר באחד מהדרכים ששכירות בית נקנה בו קודם כניסת ליל י"ד ¹⁶⁹⁸ , שהוא עיקר זמן חיוב הבדיקה. אבל אם לא קנאו עד לאחר כניסת ליל י"ד, ואפילו קנאו קודם הלילה אלא ששכרו לצורך יום י"ד וממנו ואילך ¹⁶⁹⁹ , דהיינו שמיום י"ד ואילך הוא רשאי לכנוס להבית ולדור בתוכו עד סוף משך זמן שכירתו, ונמצא שבליל י"ד שהוא עיקר זמן חיוב הבדיקה לא היה עדיין הבית קנוי להשוכר כלל, לפיכך חל על המשכיר חובת הבדיקה:

ד וכל זה במשכיר, אבל המוכר בית לחבירו ויצא מהבית וסגרו והלוקח קנאו באחד מהדרכים שהבית נקנה בו קודם ליל י"ד, אע"פ שלא מסר המפתח ליד הלוקח עד לאחר כניסת ליל י"ד, אף על פי כן לא חל על המוכר חובת הבדיקה, כיון שכבר נקנה גוף הבית להלוקח הוא חייב לבדוק ולבטל ¹⁷⁰⁰ .

והמוכר די לו בביטול בלבד ¹⁷⁰¹ :

נאמנות וחזקה שהמשכיר בדק

ה השוכר בית מחבירו ביום י"ד ¹⁷⁰² , או בתוך ליל י"ד לאחר שכבר עבר זמן שהיה יכול המשכיר לבדוק ביתו באותו זמן ¹⁷⁰³ , והשוכר אינו יודע אם בדקו המשכיר אם לאו. אם המשכיר ¹⁷⁰⁴ או אשתו ובני ביתו ¹⁷⁰⁵ בעיר, ישאל להם אם בדקו. אע"פ שדרך הכשרים לבדוק בתחלת ליל י"ד כתיקון חכמים, וכל אחד ואחד מישראל בחזקת כשר הוא ¹⁷⁰⁶ , ומן הסתם בדק כבר, אף על פי כן חייב לשאול. לפי שכל השנה היה הבית בחזקת שיש בו חמץ, ובחזקה זו שמן הסתם בדקו אתה בא להוציאו מחזקת חמץ, אין אנו סומכין על החזקה לכתחלה במקום שאפשר לברר ¹⁷⁰⁷ .

ואם אין המשכיר ולא אחד מבני ביתו בעיר, סומכין על החזקה ¹⁷⁰⁸ ואין צריך לבדוק, אלא מבטלו ודיו ¹⁷⁰⁹ .

ואם יש מבני ביתו בעיר, אפילו אם ידוע לנו שהמשכיר בעצמו לא בדק, ואחד מבני ביתו אומר שבדק הוא ¹⁷¹⁰ , אפילו הוא עבד, או קטן שיש בו דעת ¹⁷¹¹ לבדוק, או אשה, הרי אלו נאמנים, ואין צריך לחזור ולבדוק, דכיון שבדיקת חמץ הוא מדברי סופרים ¹⁷¹² האמינום חכמים ¹⁷¹³ :

ו במה דברים אמורים כשהשוכר ביטל ¹⁷¹⁴ כל החמץ שבתוך החדרים המושכרים לו. אבל אם לא ביטל, וכבר הגיעה שעה ששית שאינו יכול עוד לבטל, אין לו לסמוך על בדיקת נשים ועבדים וקטנים ¹⁷¹⁵ , וחייב הוא לחזור ולבדוק בכל החדרים הצריכים בדיקה מן התורה ¹⁷¹⁶ (עי' סי' תל"ג ¹⁷¹⁷ ).

ואע"פ שהנשים נאמנות אפילו באיסורי תורה כל שהיה בידן לתקן האיסור ¹⁷¹⁸ , כגון נדה נאמנת לומר שטבלה הואיל והיה בידה לטבול ¹⁷¹⁹ , וכן נאמנת על השחיטה ועל הניקור לומר ששחטה ונקרה כהלכתם הואיל והיה בידה לשחוט ולנקר כהלכתם ¹⁷²⁰ , מכל מקום אינה נאמנת לומר שבדקה כהלכות הבדיקה אע"פ שהיה בידה לבדוק כהלכה, לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול ¹⁷²¹ , והנשים עצלניות הן, והן בודקות קימעא ¹⁷²² ואומרות יפה בדקנו, לפיכך לא האמינו להן חכמים ¹⁷²³ אלא במקום שאין צריך בדיקה כי אם מדברי סופרים:

אם המשכיר לא בדק

ז המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ¹⁷²⁴ , דהיינו שהתנה עמו בפירוש על מנת שהוא בדוק ¹⁷²⁵ ונמצא שאינו בדוק, אף על פי שהשכיר לו ביום י"ד ונמצא שכבר נתחייב המשכיר בבדיקה, אפילו הכי אם אומר המשכיר איני רוצה לעשות מצוה או שאינו לפנינו שהלך לדרכו ¹⁷²⁶ חייב השוכר לבדוק ¹⁷²⁷ , ואינו יכול לחזור ממקחו ולומר שמקחו היה בטעות.

אפילו אם הוא מקום שאין נוהגין שם לבדוק כל איש בביתו אלא שוכרין להן אנשים אחרים שיבדקו להם, ונמצא ששוכר זה יש לו מזה הפסד ממון, שיצטרך לשכור מי שיבדוק לו בית זה, אף על פי כן אינו יכול לחזור בו, לפי שודאי בדעתו היה שאף אם לא יהיה בדוק יתקיים המקח, שמן הסתם נוח לאדם לעסוק במצות בין בגופו (ד) בין בממונו ¹⁷²⁸ , ומה שחזר בו עכשיו הוא מפני דבר אחר ¹⁷²⁹ .

ויש אומרים ¹⁷³⁰ שמכל מקום חייב המשכיר להחזיר מה שיצטרך להוציא שכר בעד הבדיקה, הואיל והתנה עמו בפירוש שיהא בדוק. ואע"פ שדעתו היה שאף אם לא יהיה בדוק יתקיים המקח, מכל מקום לא היה בדעתו למחול שכר הבדיקה, שאין נוח לאדם לעשות מצוה בגופו או בממונו אלא במקום שאין חסרון כיס, כגון לברך על טלית שלו, אבל בחסרון כיס אין נוח לו כלל ¹⁷³¹ .

ולענין הלכה יכול המוחזק לומר קים לי כסברא הראשונה ¹⁷³² :

קונטרס אחרון

(א) וקנאו כו'. כך ¹⁷³³ פסק הרב בית יוסף בשו"ע ¹⁷³⁴ . וחזר בו ממה שכתב בכסף משנה ¹⁷³⁵ . וגם רמ"א לא הגיה עליו כלום, משמע דהכי סבירא ליה ¹⁷³⁶ . וכן מצאתי ¹⁷³⁷ בדרכי משה. וגם הט"ז ¹⁷³⁸ ומגן אברהם ¹⁷³⁹ לא חלקו על השו"ע, משמע דהכי סבירא להו ¹⁷⁴⁰ , וכן כתב המגיד משנה ¹⁷⁴¹ בשם המפרשים.

ומ"ש החק יעקב ¹⁷⁴² דראוי להחמיר כו', זה אינו, דלא שייך כאן חומרא כלל, דהא קולא לזה היא חומרא לזה ומה ראית להחמיר על השוכר יותר מעל המשכיר. ואם כוונת החק יעקב כשאין המשכיר בעיר או שאינו רוצה לבדוק, בלאו הכי על השוכר לבדוק, כמשמעות הגמרא ¹⁷⁴³ וכל הפוסקים וטוש"ע סעיף ב' וסעיף ג' ¹⁷⁴⁴ . ואפילו אם נאמר דכשאין השוכר נכנס לדור בבית עד לאחר הפסח אינו צריך לבדוק, כשחל על המשכיר לבדוק ולא בדקו ¹⁷⁴⁵ , מלבד שאין דבר זה מסתבר כלל מחמת כמה טעמים ¹⁷⁴⁶ . אלא שאף אם יהיה כן, אין לנו להחמיר נגד פסק הש"ע והסכמת רמ"א והט"ז ומ"א שלא חלקו על השו"ע. ובר מן כל דין קיי"ל בדברי סופרים הלך אחר המיקל ¹⁷⁴⁷ :

(ב) והפקיד כו'. כך ¹⁷⁴⁸ פסק הפרי חדש ¹⁷⁴⁹ .

ואף החק יעקב ¹⁷⁵⁰ שלא כתב כך, היינו לפי שלא תפס במושלם שיטת הר"ן ¹⁷⁵¹ וסיעתו, ואינו חושש לה אלא להחמיר כנראה בלשונו בס"ק [ב]' ¹⁷⁵² , אבל לדידן הנמשכין אחר פסקי השו"ע ¹⁷⁵³ והאחרונים שהסכימו לפסוק כשיטת הר"ן, פשיטא דמשום שהפקידו לא פקע חיוביה מיניה.

דזה ¹⁷⁵⁴ לשון הר"ן, ועדיין הבית מעוכב אצלו ¹⁷⁵⁵ כו', ובידו להיות נכנס ויוצא, על השוכר לבדוק עכ"ל. והכא נמי בידו ליטול המפתח ולהיות נכנס ויוצא, ואין הבית מעוכב אצל המשכיר כלל, שהרי כבר מסר לו המפתח ולא ביקש ממנו שיחזירנו לו.

ואף בעל משפטי שמואל לא כתב כך אלא לשיטת התוס' ¹⁷⁵⁶ שלא קנאו עדיין, אבל אם כבר קנאו אפשר דכו"ע מודו שעליו לבדוק ¹⁷⁵⁷ .

ועכ"פ להר"ן וסיעתו עליו לבדוק. וכבר נתבאר דהכי קיי"ל:

(ג) כתקנת חכמים וגם המשכיר כו'. משמעות ¹⁷⁵⁸ כל הפוסקים דמי שיבדוק הוא יבטל, כתקנת חז"ל ¹⁷⁵⁹ שתקנו לבטל תיכף ומיד אחר בדיקה, כדי שלא ישכח כיון שהוא עסוק בבדיקה בודאי יזכור כדפירש"י דף [ו'] ¹⁷⁶⁰ .

וכן מצאתי ¹⁷⁶¹ בהדיא בתוס' ¹⁷⁶² שכתבו, אין לפרש כיון דחמצו דידיה, ואין אדם יכול לבטלו אלא הוא, עליו לבדוק כו' עיי"ש.

וגם במסקנתם סברא זו קיימת ¹⁷⁶³ . ומה שבי"ג אינו צריך לבדוק ¹⁷⁶⁴ , היינו משום דהשוכר יכול לבטל, כמ"ש האחרונים ¹⁷⁶⁵ . שאם היתה כוונת התוספות להוכיח דסברא זו ליתא ¹⁷⁶⁶ , אם כן משמע דלא סבירא להו דהשוכר יכול לבטלו ¹⁷⁶⁷ . אלא ודאי דהא דבי"ג אינו צריך, היינו משום שהשוכר יכול לבטל. ואם כן סברתם קיימת ¹⁷⁶⁸ . אלא דכאן גם השוכר ¹⁷⁶⁹ יכול לבטל כמו שהוכיחו התוס', והסכימו לזה האחרונים.

וזו היא כוונת המ"א בסק"ג ¹⁷⁷⁰ , דגם המשכיר יכול לבטל וכ"מ בתוס' עכ"ל. ורוצה לומר, דאם לא כן ¹⁷⁷¹ , היכן מצינו שהמשכיר יבדוק, הלא הוא כבר הפקיר חמצו וזכה בו השוכר, ועכשיו אין המשכיר יכול לבטלו, אלא השוכר חייב לבטלו, ומשיבטל הוא יבדוק כמו שכתבו התוס'. אלא על כרחך דגם המשכיר חייב לחזור ולבטל בפירוש ¹⁷⁷² , כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפה, כמ"ש בסי' תל"ד ¹⁷⁷³ . וכיון ששניהם חייבים לבטל, לכן הדבר תלוי במסירת המפתח ¹⁷⁷⁴ . זו היא כוונת המ"א.

ואף שיש לדחות ¹⁷⁷⁵ . מכל מקום יש לפסוק כדבריו, כיון שגם החק יעקב ¹⁷⁷⁶ לא חלק עליו בבירור עיי"ש:

(ד) בין בממונו כו'. עיין ¹⁷⁷⁷ מגן אברהם ¹⁷⁷⁸ . וכוונתו דלא תקשי ממ"ש בסימן י"ד ¹⁷⁷⁹ גבי טלית שצריך לקפלה, ועל זה תירץ דהפסד הבא אחר עשיית המצוה לא ניחא ליה. ועיין בפרי חדש ¹⁷⁸⁰ שהעלה לחלק בין הפסד מועט להפסד מרובה.

ולהלכה אין לנו נפקא מינה מזה ¹⁷⁸¹ . דבלאו הכי לענין איסורא ¹⁷⁸² קיימא לן להחמיר כיש אומרים שהביא רמ"א ¹⁷⁸³ (סימן כ"ג) [סעיף ג], שהסכים בדרכי משה ¹⁷⁸⁴ , והוא סברת הרמב"ן ומגיד משנה ¹⁷⁸⁵ ור"ן ¹⁷⁸⁶ בשם אחרים.

ולענין ממונא ¹⁷⁸⁷ צריך לדקדק בדין זה, דכיון שיש חלוקי דיעות יכול המוחזק לומר קים לי ¹⁷⁸⁸ , וצריך עיון:

הערות

1670. ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) חיוב בדיקה על השוכר או המשכיר (ס"א-ד). (ב) נאמנות וחזקה שהמשכיר בדק (ס"ה-ו). (ג) אם המשכיר לא בדק (ס"ז).
1671. ברייתא ו גמרא דף ד , א (בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק, המשכיר בית לחברו בארבעה עשר על מי לבדוק, על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא, או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי ... אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק). טור ושו"ע ס"א (המשכיר בית לחבירו לצורך י"ד וממנו ואילך, וקנהו בא' מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו, אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק. ואם משמסר לו המפתח חל י"ד על השוכר לבדוק). ומסקנת הדברים (בסעיפים א-ד), שהשאלה היא רק כאשר הבית שייך למשכיר, ונמצא ברשות השוכר, ששניהם שייכים לחיוב הבדיקה (ס"א-ב). ואף שעיקר טעמי בדיקת חמץ שייכים יותר לשוכר, שמא "יבא לאכול מחמץ שבתוכו", וגם החמץ "המונח בבית המושכר לשוכר זכה בו השוכר", "מכל מקום כיון שגוף הבית של המשכיר ... וגם החמץ היה שלו", יש מקום לחייב גם את המשכיר בבדיקה. ולכן במקום שהמפתח הוא עדיין אצל המשכיר, חייבוהו לבדוק את הבית (ס"א). ובמקום שמסר את המפתח לשוכר, חייבוהו לבדוק את הבית (ס"ב). משא"כ אם הבית נמצא ברשות בעליו, בודאי עליו הוא חיוב הבדיקה, ולא משנה אצל מי הוא המפתח. ולכן אם השוכר עדיין לא קנה את הבית, חובת הבדיקה היא בכל אופן על המשכיר, כיון שהבית שלו וברשותו (ס"ג). ואילו המוכר בית לחבירו, חובת הבדיקה היא בכל אופן על הקונה, כיון שהבית שלו וברשותו (ס"ד). * ובכל אופן חייבים המשכיר והשוכר לבטל את החמץ (ס"א-ב). וכיון שהבדיקה קשורה לביטול, הרי יש לשניהם קשר גם לבדיקה. ולכן תלוי חיוב בדיקה במסירת המפתח (קונטרס אחרון ס"ק ג).
1672. בגמרא שם, בתחלת האבעיא: "המשכיר בית לחברו בארבעה עשר על מי לבדוק". וגם במסקנא העתיק הרי"ף (א, ב): "המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו המפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק". אבל בר"ן שם: "המשכיר בית לחבירו בי"ד, לצורך י"ד". וכן הוא בשו"ע שם: "המשכיר בית לחבירו לצורך י"ד". וכתב על זה פר"ח ס"א (ואף על פי שהרי"ף והטור העתיקו בי"ד, לאו דוקא. וכבר כתב הר"ן כלומר לצורך י"ד וממנו ואילך). ח"י ס"ק א (לצורך ארבעה עשר, כן הוא לשון הר"ן, אף שבש"ס קאמר בתחלת האבעיא המשכיר בית לחבירו ארבעה עשה על מי לבדוק, משמע דוקא ארבעה עשר, פירש הר"ן דלצורך ארבעה עשר קאמר, שהשכיר לו בי"ג. והוא פירוש נכון לפי מסקנת הש"ס, דקתני אם משמסר לו המפתח חל ארבעה עשר, משמע דכבר נשכר לו). והיינו כי איך אפשר שהשכירו בי"ד והמפתח ביד השוכר בליל י"ד. אלא על כרחך שהשכירו קודם י"ד, לצורך י"ד וממנו ואילך.
1673. ר"ן א, ב ד"ה המשכיר בית לחבירו בי"ד (כשם שקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, כן שכירות קרקע נקנית באחד מדברים הללו, ואפילו הכי אמרינן, דנהי דהשוכר קנאו, אפילו הכי כיון שהבית של משכיר, והחמץ שלו, ועדיין הבית מעוכב אצלו, שאין השוכר נכנס שם מפני שהמפתח בידו של משכיר, על המשכיר לבדוק. ואם מסר לו מפתח קודם י"ד, כיון שקנאו כדינו ובידו להיות יוצא ונכנס, על השוכר לבדוק). מגיד משנה פ"ב הי"ח (דשכירות קרקע נקנה כדרך שהקרקע נקנה ... הכא בשכירות שכבר נקנה בכסף או בשטר או בחזקה, ואע"פ כן כל שמפתח ביד משכיר עליו מוטל לבדוק, כיון שהגיע שעת בדיקה ומפתח בידו, והשוכר מעוכב ליכנס בו מפני שהמפתח בידו של משכיר, כך פירשו ז"ל ונכון הוא). שו"ע שם (המשכיר בית לחבירו לצורך י"ד וממנו ואילך, וקנהו באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו).
1674. ב"ק עט, סע"א (כשם שהקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות נקנית בכסף בשטר ובחזקה). תוס' פסחים שם ד"ה אם (דהא אמר במרובה כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות נקנה בכסף וכו'). מ"א ס"ק א (וקנאו, היינו בכסף ובשטר ובחזקה).
1675. מ"א שם (ובקנין סודר). והיינו דקיי"ל כדעה הא' שבשו"ע חו"מ סי' קצה ס"ט (בדרכים שהקרקע נקנה בהם, שכירות ושאלת קרקע נקנין ... ויש אומרים שאינם נקנים בקנין סודר). וכמבואר בטור שם (וכשם שקרקע נקנה באחד מאלו הארבעה דברים כך שכירות נקנה בהם. ובשאלת קרקע יש אומרים שאין מועיל חליפין, וא"א הרא"ש ז"ל כתב שמועיל בהן חליפין). ליקוט דעות הפוסקים בזה, ראה אנציקלופדיה תלמודית (חט"ו ערך חליפין טור תקצט).
1676. גמרא שם ד, א (תנינא המשכיר בית לחברו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק). טור ושו"ע שם (אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד, על המשכיר לבדוק. ואם משמסר לו המפתח חל י"ד, על השוכר לבדוק).
1677. היינו שאף ששני הטעמים לבדיקת חמץ (שנתבארו לעיל סי' תלא ס"ד), שייכים כאן יותר לשוכר מאשר למשכיר. שהרי המשכיר "לא יכנס בו כל ימי הפסח", ואין שייך בו החשש של "שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו". והרי המשכיר "נתייאש ממנו והפקירו כשיצא מן הבית ועזב שם חמץ", ואין בו החשש של "אפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי". ובפרט לפי שיתבאר לקמן בסמוך: "שמיד שקנה הבית באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו, זכה גם כן בחמץ שעזב שם המשכיר, שהרי כבר הפקירו המשכיר, וכל דבר הפקר המונח בבית המושכר לשוכר זכה בו השוכר". ומשני טעמים אלו הי' מקום להטיל את חובת הבדיקה על השוכר, שהחמץ הוא שלו ברשותו. "מכל מקום כיון שגוף הבית של המשכיר ... וגם החמץ היה שלו", יש מקום לחייב גם את המשכיר בבדיקה. ולכן במקום שהמפתח הוא עדיין אצל המשכיר, חייבוהו לבדוק את הבית.
1678. מ"א ס"ק ג (מסתמא הפקירו כשיצא ממנו).
1679. כדלקמן (ס"ד), שאם "כבר נקנה גוף הבית לחלוקח הוא חייב לבדוק".
1680. ר"ן שם (דנהי דהשוכר קנאו, אפילו הכי כיון שהבית של משכיר, והחמץ שלו, ועדיין הבית מעוכב אצלו, שאין השוכר נכנס שם מפני שהמפתח בידו של משכיר, על המשכיר לבדוק). מ"א ס"ק ב (על המשכיר לבדוק, הואיל והחמץ שלו ועדיין הבית מעוכב אצלו). ומפרש רבינו שמה שנאמר בגמרא "דחמירא דידיה הוא", וכן מה שכתבו הר"ן ומ"א "והחמץ שלו", פירושו ש"החמץ היה שלו", אף "שבודאי נתייאש ממנו והפקירו כשיצא מן הבית ועזב שם חמץ" (כדלעיל בסמוך), ואף שכבר זכה בו השוכר (כדלקמן בסמוך). וראה חקרי הלכות ח"ג נא, ב. אוצר ההלכות ס"א ס"ק ו.
1681. סעיפים ה-ו, וקונטרס אחרון ס"ק א.
1682. והיינו שהן המשכיר והן השוכר יבטלו (כדלקמן בסמוך: וגם השוכר חייב לבטל). וכן כשהשוכר בודק, יבטלו הן השוכר והן המשכיר (כדלקמן ס"ב: חייב השוכר לבדוק, ואחר הבדיקה יבטל ... וגם המשכיר יבטל בפירוש). ומקורו במ"א ס"ק ג (על השוכר לבדוק, ויבטל גם כן ... המשכיר יבטל גם כן בפירוש). ונתבאר מקורו בקונטרס אחרון ס"ק ג.
1683. מ"א שם (ומכל מקום המשכיר יבטל גם כן בפירוש).
1684. כדלעיל סי' תלד סעיף ז (ועיקר הביטול הוא בלב ... ומכל מקום תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (שהמשכיר ... כבר הפקיר חמצו וזכה בו השוכר, ועכשיו אין המשכיר יכול לבטלו, אלא השוכר חייב לבטלו ... גם המשכיר חייב לחזור ולבטל בפירוש, כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפה).
1685. טור ושו"ע ס"ב (השוכר בית מחבירו בארבעה עשר ... חזקתו בדוק, ומבטל בלבו). ומקורו בגמרא (ד, ב): "דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה", ומיירי בביטול של השוכר (שהרי מיירי שהמשכיר אינו כאן, ואין יודעים אם בדק ואם ביטל). וכדלקמן ס"ו (שהשוכר ביטל כל החמץ שבתוך החדרים המושכרים לו).
1686. כי אף שנתבאר לעיל (סי' תלו סכ"ב): "וכל זה כשהנכרי נכנס לתוכו קודם הפסח, שכשנכנס הנכרי לביתו נעשה הפקר ... מאליו לנכרי זה". היינו דוקא בנכרי, שנתבאר לעיל (סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ג): "ובמה נקנית לו המתנה, הלא אין חצר לנכרי". משא"כ כאן דמיירי בישראל, זכה בו השוכר "אפילו אם אינו נכנס לדור בתוכו עד אחר הפסח".
1687. אליה זוטא ס"ק ב (דאמרינן דמסתמא ביטל המשכיר ... או דהוא ממילא כמו הפקר כיון שאין נכנס עוד לביתו ... זוכה בה השוכר דביתו קונה לו ... לכך בעינן ביטול של השוכר ומהני). ואף שנתבאר לעיל (סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ג): "שיש לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני". מכל מקום קיי"ל שהעיקר הוא שהשוכר "זכה גם כן בחמץ שהשאיר שם המשכיר", כמבואר כאן (וכן היא מסקנתו בקונטרס אחרון לעיל שם), שהרי בשעה שזכה בו השוכר עדיין לא הגיע זמן איסורו, ולכן אין אומרים בו "דאיסורא לא ניחא ליה דליקני".
1688. מ"א ס"ק ג (אף על פי שהחמץ של המשכיר, מכל מקום מסתמא הפקירו כשיצא ממנו).
1689. אליה זוטא ס"ק ב (דאמרינן דמסתמא ביטל המשכיר ... או דהוא ממילא כמו הפקר כיון שאין נכנס עוד לביתו ... אלא דאחר הביטול שהוא הפקר זוכה בה השוכר, דביתו קונה לו כמבואר בחו"מ סימן ר"ס, לכך בעינן ביטול של השוכר ומהני). וכ"כ רבינו מנוח על הרמב"ם (פ"ב הי"ח): "דשוכר נמי צריך שיבטל ... שכל המשכיר בית בסתמא מקנה כל החמץ הנמצא שם לשוכר, וחשבינן ליה כדידיה".
1690. סעיף ד (ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר, אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית, זכו בהם שניהם). והיינו כיון ששניהם דרים בו זכו שניהם, משא"כ כאן שרק השוכר דר בו. ואף שכתב בש"ך שם ס"ק טו (ולפענד"נ עיקר דהוא כולו של משכיר אף על פי שהשוכר דר בו לבדו). היינו כיון שהמשכיר רוצה לזכות בו, משא"כ כאן שהמשכיר הפקירו ונתייאש ממנו כשהשכיר את החצר (ראה מראי מקומות וציונים). ועוד נתבאר לקמן סי' תמ קונטרס אחרון ס"ק יא בהגהה (מהאי טעמא אין חצירו קונה לו כל זמן שלא חזר בו משאילתו). והיינו שכשמשאיל חצירו לנכרי אין החצר קונה למשכיר. ויתירה מזו נתבאר לעיל קונטרס אחרון סי' תלו ס"ק ג (כיון שאותו אדם מפקירו הוה ליה כדעת אחרת מקנה אותו). ואם כן זוכה בו השוכר ממנו. * ומה שנתבאר בש"ך (חו"מ סי' רב ס"ק ג): "נלפע"ד דאין חצרו קונה אלא כשהוא כבר חצרו, משא"כ הכא דחצירו ומתנתו באים כאחד". ראה חקרי הלכות ח"ג נט, א. שערי שלום סי' ז.
1691. ראה קובץ יגדיל תורה נ.י. נג ע' רלב.
1692. כל הדברים האלו אמורים, כשאינם מבטלים את החמץ, אלא אלו שיש להם בית שאפשר יש בו חמץ. אמנם בזמנינו נהוג שכולם אומרים נוסח כל חמירא.
1693. גמרא ד, א (תנינא המשכיר בית לחברו, אם ... משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק). טור ושו"ע ס"א (אם משמסר לו המפתח חל י"ד, על השוכר לבדוק). ואף שהחמץ ש(אפשר) נשאר בבית אינו של השוכר, אלא של המשכיר, כמבואר לקמן בסמוך "אפילו אם לא יכנוס לדור בו עד לאחר הפסח". מכל מקום, כיון שהמשכיר כבר מסר לו המפתח, הטילו חכמים את חובת הבדיקה על השוכר. והוא משני טעמים: (א) כמבואר לעיל (ס"א): "אפילו אם אינו נכנס לדור בתוכו עד אחר הפסח ... מיד שקנה הבית באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו, זכה גם כן בחמץ שעזב שם המשכיר, שהרי כבר הפקירו המשכיר, וכל דבר הפקר המונח בבית המושכר לשוכר זכה בו השוכר". וביאר זאת רבינו לעיל (סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ג): "ואף שיש לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, מכל מקום לדינא אין לנו לזוז מדבריו ז"ל", של הט"ז, שכתב שם (ס"ק א): "דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם עד הפסח". ואפשר הטעם לזה הוא, כי בשעה שהוא שוכר את הבית עדיין החמץ אינו אסור בהנאה, ואם כן אפשר שעדיין "ניחא ליה דליקני". (ב) גם אם נאמר שאינו רוצה לזכות בחמץ זה, עדיין חיוב הבדיקה הוא גם על השוכר, כמבואר לעיל (סי' תלו סכ"א): "אם ישראל אחר נכנס תחתיו האחרון חייב לבדוק ולבער חמצו של ראשון". והטעם הוא כמבואר בגמרא (ד, א): "בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחברו בארבעה עשר על מי לבדוק, על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא, או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי" (ומסקינן שם, שחיוב הבדיקה חל על השוכר כאשר נמסר לו המפתח). הרי שאף כאשר החמץ הוא של המשכיר, כיון שהחמץ הוא ברשות השוכר חל עליו חיוב הבדיקה. והיינו שעיקר חיוב בדיקת חמץ הוא על שניהם, על המשכיר שהחמץ שלו, ועל השוכר שהחמץ הוא ברשותו. ולכן הטילו חכמים את חובת הבדיקה על מי שהמפתח בידו, וכעין המבואר בקונטרס אחרון (ס"ק ג): "וכיון ששניהם חייבים לבטל, לכן הדבר תלוי במסירת המפתח". ומסתבר שלזה הכוונה במ"ש בקונטרס אחרון שם (סי' תלו ס"ק ג): "שיש לקיים דין זה מטעם אחר" (ונתבאר שם הערה 201). ואפילו אם שכר את הבית בליל או ביום י"ד, מכל מקום אם המשכר לא קיים בדיקת חמץ בבית זה, חייב השוכר לבדוק אותו, כמבואר לקמן (ס"ז): "המשכיר בית לחבירו ... ונמצא שאינו בדוק, אף על פי שהשכיר לו ביום י"ד ונמצא שכבר נתחייב המשכיר בבדיקה, אפילו הכי אם אומר המשכיר איני רוצה לעשות מצוה, או שאינו לפנינו שהלך לדרכו, חייב השוכר לבדוק". ואין זה רק מטעם האמור לעיל סי' תלו ס"ג (דכיון שבעל הבית נתחייב בבדיקת כל החדרים הצריכין בדיקה, חייבין הנשארים בביתו לפוטרו מחיובו, שכל ישראל ערבים זה בזה). אלא החיוב הוא מעצם הדין, כיון שהחמץ ש(אפשר) השאיר המשכיר הוא ברשות שהוא שכר. ויתירה מזו, אפילו שכר את הבית בחול המועד פסח, חל עליו חיוב בדיקת חמץ, כמבואר לעיל (סי' תלה ס"ב): "עבר כל יום י"ד ולא בדק, יבדוק בתוך הפסח ... וקודם הבדיקה חייב לברך על ביעור חמץ". ומטעם זה נתבאר לעיל (סי' תלג סל"ו): "והשמשים ... יכולין לברך על בדיקה זו", אף שהחמץ אינו שלהם, כמבואר לעיל שם (והערה 235). וראה גם סגולת אברהם (ע' 194 הערה 47). * יוצא אם כן מכל זה, שגם השוכר חדר במלון שבבעלות ישראל, בין אם נכנס למלון לפני תחלת ליל י"ד, או אחרי ליל י"ד, ואפילו בחול המועד פסח, הוא חייב בבדיקתו, אף שהוא לא אכל שם שום חמץ (ראה בהנסמן בפסקי תשובות סי' תלז ס"ק א). ואף שפועלות הנקיון שבמלון ניקו את החדר לפני שנכנס בו השוכר, הרי כבר נתבאר לעיל (סי' תלג סל"ח-ט): "כל חדר הצריך בדיקה צריך לכבדו קודם הבדיקה ... ואחר שכיבדו היטב בכל המקומות צריך הוא לחזור ולבדוק בכל המקומות לאור הנר בחורים ובסדקים הצריכין בדיקה, שמא יש שם מעט חמץ, שהכיבוד אינו מועיל כלום". ונראה שכל זה הוא כשהמלון שייך לישראל, אמנם המתאכסן במלון של נכרי, הנה אם הוא אכל שם חמץ לפני ליל י"ד, פשוט שהוא חייב לבדוק בחדרו בברכה. אבל אם הוא לא אכל בו חמץ לפני ליל י"ד, אפשר שאינו חייב בבדיקה, שמעולם לא חל חיוב בדיקה על הבעלים, וכיון שניקו אותו לפני שנכנס בו השוכר, אפשר שגם עליו לא חל חיוב בדיקת חמץ. ואף שנתבאר לקמן (סי' תמ ס"ה): "ואם הלך משם הנכרי והניח חמצו מונח בבית ישראל שלא מדעתו ... צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים, כדי שיהיה לו היכר ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא להסתפק ממנו". היינו כשהניח שם חמץ ידוע. משא"כ כשאין כאן חמץ ידוע, לא הצריכוהו חכמים לבדוק, שמא השאיר שם הנכרי חמץ. בפרט אחרי שפועלת הנקיון ניקו את החדר לפני שנכנס בו השוכר.
1694. פר"ח סוף ס"א (וראיתי בספר משפטי שמואל בסימן א' שנחלקו על דין אחד שבא המפתח ליד שוכר בהתחלת זמן חיוב בדיקה או מקודם, והחזירו ליד המשכיר בדרך פקדון, על מי מוטל לבדוק. ומסתברא דלדעת הר"ן והרב המגיד שעל השוכר לבדוק, ובעי לאהדוריה השוכר על המפתח, ואפשר שאף לדעת התוספות הדין כך, דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה, וכסברת כמה"ר מנחם רושו שהובא בתשובה הנזכרת ועיקר). ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב.
1695. ר"ן א, ב ד"ה המשכיר בית לחבירו בי"ד (כיון שהבית של משכיר ... ועדיין הבית מעוכב אצלו, שאין השוכר נכנס שם מפני שהמפתח בידו של משכיר, על המשכיר לבדוק). "והכא נמי בידו ליטול המפתח ולהיות נכנס ויוצא, ואין הבית מעוכב אצל המשכיר כלל, שהרי כבר מסר לו המפתח ולא ביקש ממנו שיחזירנו לו" (קונטרס אחרון שם).
1696. ח"י ס"ק ד (ובית שאינו נעול, אם כבר החזיק בה השוכר, עליו לבערו).
1697. מ"א ס"ק ג (על השוכר לבדוק, ויבטל גם כן, אף על פי שהחמץ של המשכיר, מכל מקום מסתמא הפקירו כשיצא ממנו, כמ"ש הטור סוס"י תל"ו. ומכל מקום המשכיר יבטל גם כן בפירוש. וכן משמע בתוס'). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג. וראה לקמן סוף ס"ד, שגם המוכר (שאין עליו חיוב בדיקה) צריך לבטל.
1698. כדלעיל ס"א (המשכיר בית לחבירו, קודם תחלת ליל י"ד, וקנאו השוכר באחד מהדרכים ששכירות בית נקנה בו). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.
1699. משמעות הר"ן א, ב ד"ה המשכיר בית לחבירו בי"ד (לצורך י"ד וממנו ואילך), ושו"ע ס"א (לצורך ארבעה עשר וממנו ואילך).
1700. ח"י ס"ק ב (דדוקא במשכיר, כיון שהגוף הבית של המשכיר, לכן אם המפתח בידו עליו מוטל לבדוק, מה שאין כן במכר והחזיק הלוקח, כיון שאין למוכר שום זכיה בקרקע, אף שהמפתח בידו, החיוב מוטל על הלוקח. כל זה לדעת הר"ן). וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' מה אות א. חקרי הלכות ח"ד סד, ב.
1701. מהטעם שנתבאר לעיל ס"א (ואעפ"י שכבר הפקירו בלבו כשיצא מן הבית, אעפ"י כן חייב הוא לחזור ולבטלו בפירוש אחר הבדיקה, כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפיו), וש"נ.
1702. גמרא ד, א (המשכיר בית לחברו בארבעה עשר חזקתו בדוק ... הכל חברים הם אצל בדיקת חמץ) ורש"י שם ד"ה בארבעה עשר (שחרית ... מחזקינן ליה להאי משכיר דודאי בדקו אמש כמצות חכמים).
1703. פסקי ריא"ז פ"א ה"א ס"ו, לגירסת שלטי הגבורים (א, ב) אות ב (המשכיר בית לחבירו בליל י"ד, ואינו יודע אם בדקו אם לא בדקו, הרי זה חזקתו בדוק, ואין צריך לבדקו עוד). קיצור פסקי הרא"ש פ"א ס"ב (המשכיר בית לחבירו בליל י"ד ... אזלינן לקולא שבדקו). עולת שבת ס"ב (ומ"ש בי"ד, פירוש או ביום י"ד או בלילה, אחר שכבר עבר זמן הבדיקה). אליה זוטא ס"ק ג (משמע דוקא בשחרית, אבל בלילה לא, וכ"מ בפרש"י דף ד'. אבל בעולת תמיד כתב דהוא הדין בליל י"ד אחר שכבר עבר זמן הבדיקה. וכן מצאתי בקיצור פסקי הרא"ש, וריא"ז בשלטי גבורים). ח"י ס"ק ח (אף שעדיין הוא ליל ארבעה עשר, כיון שכבר עבר זמן בדיקה חזקתו בדוק, אחרונים).
1704. גמרא שם (לישייליה). ופירש"י (להאי אם בדקו אם לאו). טור ו שו"ע ס"ב (אם הוא בעיר, שואלו אם בדקו).
1705. ח"י ס"ק ז (והוא הדין אם אשתו או בני ביתו בעיר יכול למשאל להו, דהרי הם נאמנים אפילו נגד החזקה, כמבואר בסמוך).
1706. בגמרא (ד, א): "הכל חברים הם אצל בדיקת חמץ". וב לבוש ס"ב (שכן דרך כל ישראל הכשירים לבדוק בתיהם בליל י"ד, וכל אחד מישראל בחזקת כשר הוא).
1707. ב"י סד"ה השוכר (ולא סמכינן אחזקה דכל היכא דאפשר לברורי מילתא מבררינן). מ"א ס"ק ד (דלא סמכינן אחזקה היכא דאיכא לברורי כמ"ש בי"ד סי' א'. ולא דמי לבדיקה, דלא בדקינן אחר כל י"ח טריפות וסמכינן אחזקה. דהתם לא היה לו מעולם חזקת טרפות, אבל הכא כל השנה הי' בחזקת חמץ, ובחזקת בדוק אתה בא להוציאו מחזקת חמץ, לא סמכי' עלי' לכתחלה). והיינו כמבואר ביו"ד סי' א ס"א בהג"ה (שאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אין לסמוך על חזקה במקום דיכולין לבררו). וראה לקמן שם ס"ק כב (דלא מוקמינן אחזקתיה היכא דאפשר לברר). סי' קפז ס"ק כב (כיון דאפשר לברורי אין לסמוך על החזקה לכתחלה). הל' שחיטה עם באורי הלכות ע' כה. וראה הערות וביאורים תשע ע' 72. תשעב ע' 71. ובמקום שאין חזקת איסור, ראה לעיל סי' תכט סי"ט (שמעיקר הדין אין אנו מחזיקין ריעותא), וש"נ.
1708. גמרא דף ד , ב (משום דחזקתו בדוק). טור ושו"ע שם (חזקתו בדוק).
1709. טור ושו"ע שם (ומבטל בלבו ודיו). ומקורו בגמרא (ד, ב): "דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה", ומיירי בביטול של השוכר, שהרי המשכיר אינו כאן, ואין יודעים אם בדק ואם ביטל, וכדלקמן ס"ו (שהשוכר ביטל כל החמץ שבתוך החדרים המושכרים לו).
1710. ברייתא ו גמרא ד, א-ב (הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים ... כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, הימנוהו רבנן בדרבנן). ופירש"י שם ד, סע"א (נאמנין ... להעיד בארבעה עשר שבדקו בעליו אמש). טור ושו"ע ס"ד (בית שהוחזק שלא בדקו המשכיר, ואמרו אשה או עבד או קטן אנו בדקנוהו הרי אלו נאמנים). ומה שכתב כאן "אומר שבדק הוא", הוא כדברי הטור ושו"ע הנ"ל (ואמרו ... אנו בדקנוהו), ולא כפרש"י הנ"ל (שבדקו בעליו). ויתירה מזו נתבאר לעיל סי' תלב ס"י (והערה 71), שאפשר לשלוח אותם לבדוק, ונאמנים על הבדיקה.
1711. רמב"ם פ"ב הי"ז ז (והוא שיהיה קטן שיהיה בו דעת לבדוק). טור ושו"ע שם (והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק). וכן הוא לעיל שם, ובסי' תלו ס"ב (ראה שם הערה 20).
1712. הגהת אדמו"ר נ"ע על הגליון: "כאשר ביטל אותו", וכדלקמן ריש סעיף הבא.
1713. גמרא ד, ב (כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא ... הימנוהו רבנן בדרבנן). מ"א ס"ק ח (נאמנים, כיון דבדיקת חמץ דרבנן).
1714. גמרא שם (דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה). ומיירי בביטול של השוכר, שהרי המשכיר אינו כאן, ואין יודעים אם בדק ואם ביטל. ואף אם גם המשכיר מבטל, נתבאר לעיל (סוף ס"א): "מה שהמשכיר מבטל אין מועיל כלום לצאת ידי חובת תקנת חכמים שתקנו לבטל אחר הבדיקה, שהרי אין החמץ שלו אלא של השוכר, לפיכך חייב השוכר לבטלו".
1715. לענין נאמנות הקטן על הבדיקה, נתבאר בעיקר לעיל (סי' תלב ס"י). וכאן יתבאר בעיקר דין נאמנות האשה. והיינו שלעיל שם מבאר בעיקר זה שהאשה והקטן נאמנים כשהבדיקה היא מדברי סופרים, ומבאר את החידוש שבזה, הטעם שגם הקטן נאמן, אף דאתחזק איסורא. ואילו כאן מבאר בעיקר זה שאינם נאמנים בדאורייתא, ומבאר את החידוש שבזה, הטעם שגם האשה אינה נאמנת, אף שבידה לבדוק. החילוקים בין נאמנות האשה לבין נאמנות הקטן, ראה שיעורי הלכה למעשה ח"ב (ע' ח-ט).
1716. עולת שבת ס"ד (לשון הגמרא דלשם, דכיון דבדיקת חמץ [מ]דרבנן המנוה[ו] רבנן בדרבנן, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. משמע דאם הוא לאחר זמן ביטולו, ועדיין לא ביטלו, ואינהו אמרי אנו בדקנו, אינן נאמנים, דכיון דאז מדאורייתא הוא, ובאיסור דאורייתא במקום דצריך בדיקה ודקדוק גדול אינן נאמנים). אליה זוטא ס"ק ה (משמע דאם לא בטלו, ונזכר אחר שש, דאז הבדיקה דאורייתא, אינן נאמנין).
1717. סעיף יב (ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו, חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו מן התורה). וקונטרס אחרון שם ס"ק ג (וכן כתבו העולת שבת ואלי' זוטא בסוף סימן תל"ז, דלאחר זמן איסורו אין הנשים וקטנים נאמנים לומר אנו בדקנוהו, דכיון שאינו יכול לבטל הוי ליה מדאורייתא. וכן הוא בגמרא בהדיא עיי"ש).
1718. תוס' ד, ב ד"ה הימנוהו (אף על גב דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו מדאורייתא, דמעשים בכל יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור ... מכל מקום גבי בדיקת חמץ אע"ג דבידם, מכל מקום אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו, משום דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול). מ"א ס"ק ח (והתוס' ... בפסחים כתבו, דמה שבידם נאמנים אפילו בדאורייתא, אלא כיון דבדיקת חמץ הוא טורח גדול, אילו היה דאורייתא לא היו נאמנים). וכן הוא לקמן הל' שחיטה סי' א ס"ק מב (נשים ועבדים מהימני בדבר שבידם אפילו בדאוריתא). משא"כ כשאינו בידה אינה נאמנת באיסורי תורה, כאמור בתורה (שופטים יט, יז): "ועמדו שני האנשים". ואיתא בספרי (שם): "יכול אף אשה תהיה כשירה לעדות ... אנשים ולא נשים". וכן הוא בפירוש רש"י (שם): "בעדים הכתוב מדבר, ולמד שאין עדות בנשים". וכן פסק הרמב"ם (הלכות עדות פ"ט ה"ב): "נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה".
1719. כתובות עב, א (א"ר חיננא בר כהנא אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה). והטעם נתבאר בתוס' גטין ב, ב ד"ה עד אחד (דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה ... בידה לטבול). וכן הוא לקמן יו"ד סי' קפה ס"ק ב (נאמנת, שנאמר וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה", וסי' קפח ס"ק ו (שהתורה האמינתה שנאמר וספרה לה).
1720. תוס' ד, ב ד"ה הימנוהו (דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו מדאורייתא, דמעשים בכל יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור). ואף שגם בשחיטה וניקור יש טורח רב, והוא איסור דאורייתא, מכל מקום נאמנת, כמבואר לקמן יו"ד סי' א קונטרס אחרון ס"ק א (ומעשים בכל יום שסומכין עליהם במליחה וניקור הבשר אף על פי שיש בו טורח מרובה, מפני שהן יודעות מקומות החלב והחוטין. ולא אמרו בודקות כל שהוא, אלא במה שאין שם איסור ידוע ויכולות לתלות עכ"ל הר"ן. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך. והוסיף לבאר, דבודקין הסכין לעצמן ושוחטין (דסבירא ליה דמקרי איסור ידוע ולא ספק איסור, ולכן נאמנות אף על פי שיש בו טורח). וכן פסק רמ"א בדרכי משה סי' קכ"ז בשם איסור והיתר, דאף בניקור חלב או גיד או שארי דברים שיש בהן טרחא מרובה הנשים נאמנות כל שהוא ודאי איסור, ולא אמרינן דנשים דעתן קלות אלא בספק איסור והוא דאורייתא). והיינו כמבואר ברמ"א שם ס"ג (ואשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו. ודוקא בודאי איסור, כגון ניקור בשר וכדומה לו, אבל בספק שמא אין כאן איסור, כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים, או איסור שיש בו צדדים להקל, אין אשה נאמנת). ואף אם אין בידן לשחוט ולנקר בעצמן נאמנת, כמבואר לקמן שם (שבידם להוליך להשוחט או להמנקר, וכל כהאי גוונא מקרי בידו לתקנו ... וכ"כ בהדיא בתוס' גיטין דף ב' ... ומה שאנו סומכים על הנשים בשחיטה אף על פי שאינן יודעות הלכות שחיטה, כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר לאחרים שישחטו לה כבידה דמי עכ"ל. ומהאי טעמא לוקחים בשר מכל אדם אף שאינו יכול לשחוט בעצמו, ונאמן לומר ששחט לו מומחה אף על גב דאתחזק איסורא, הואיל ובידו היה להוליך למומחה, שהמומחים מצויים ... מי שבידו נאמן אף על פי שאין המנקרים מצויים אלא אחד בעיר וב' במשפחה עיי"ש, והוא הדין לשחיטה אף במקום שאין מומחים מצויים).
1721. תוס' שם. מ"א שם.
1722. ירושלמי פ"א ה"א (מפני שהן עצילות, והן בודקות כל שהוא). הובא בתוס' שם (כדמוכח בירושלמי שמפרש מפני שנשים עצלניות הן).
1723. שמטעם זה: (א) אין הנשים נאמנות על בדיקת חמץ כשהחיוב הוא מן התורה (כמבואר כאן). (ב) גם כשהחיוב הוא מדברי סופרים אין סומכים עליהם לכתחלה, כדלעיל סי' תלב ס"י (ומכל מקום מצוה מן המובחר שלא לסמוך לכתחלה בבדיקתו אלא על אנשים ... לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול, ויש לחוש שמא יתעצלו ולא יבדקו יפה), וסי' תלו ס"ב בהגהה (שלכתחילה טוב להזהר שלא לעשות אשה שליח לבדיקת חמץ).
1724. גמרא שם ד, ב (איבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו, מי הוי כמקח טעות או לא. תא שמע דאמר אביי ... דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה). טור ושו"ע ס"ג (המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות).
1725. ר"ן שם (א, ב) ד"ה המשכיר בית לחבירו בחזקת (מתוקמא דקאמר ליה בהדיא, ומסקינן דלא הוי מקח טעות). רמ"א ס"ג (והתנה בהדיא שיהיה בדוק). מ"א ס"ק ז (אפי' התנה המקח קיים).
1726. ר"ן שם (בי"ד עסקינן ... מסקינן לעיל דעל המשכיר לבדוק ... והכא בעי אי אמר משכיר לא בעינא למיעבד מצוה, אי נמי דליתיה למשכיר במתא ... ושוכר לא סגי ליה בלא ביעור). מ"א ס"ק ה (אם אמר המשכיר לא בעינא למיעבד מצוה או שהלך לדרכו).
1727. היינו שהוא חייב מעצם הדין; ולא רק מטעם האמור לעיל סי' תלו ס"ג (דכיון שבעל הבית נתחייב בבדיקת כל החדרים הצריכין בדיקה, חייבין הנשארים בביתו לפוטרו מחיובו, שכל ישראל ערבים זה בזה). ונתבאר לעיל ס"ב (והערה 24).
1728. גמרא שם (אמר אביי לא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקו, דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה, אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקו, דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה).
1729. רש"י שם ד"ה אלא אפילו (והאי דקא הדר ביה משום מלתא אחריתי היא דאשכח ביתא אחריתי דשפירא מינה). מ"א ס"ק ה (והאי דקא בעי הדר ביה שמא מפני דבר אחר הוא).
1730. רמב"ן. ר"ן שם (אחרים אמרו דכי אמרינן דניחא ליה לאינש וכו', היינו לענין דלא הוי מקח טעות, אבל שלומי בעי, ואני אומר ... לא מצי תבע ליה שוכר למשכיר מה דאפיק עליה, שהרי לא ההנהו למשכיר כלל, דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה דמשכיר, ואף על גב דלא עבדה ליכא חיובא דממונא עליה כלל). מגיד משנה פ"ב הי"ח (והרא"ה ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל דפשיטא להו דודאי בעי לשלומי ליה מאי דאפסיד מיניה כיון דאתני בהדיה, אבל איבעיא לן אי הוי מקח טעות, דאפילו בעי הך לשלומי ליבטיל כדין מקח טעות, ופשט אביי דלא, דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בנפשיה ואפילו בממוניה, כיון דסוף סוף אתי לאשתלומי מיניה, הא לאו הכי לא אמרינן להאי טעמא, עד כאן דבריהם). רמ"א שם (ויש אומרים דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה, הואיל והתנה בהדיא שיהיה בדוק). וראה קובץ שיעורים (פסחים) ח"ב סי' ז אות יג.
1731. דרכי משה ס"ק א (ובהלכות ציצית סימן י"ד משמע כדעת המגיד משנה, דלא אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה היכא דחסריה ממונא). מ"א ס"ק ו (דסבירא להו הא דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה, היינו בדבר שאין בו היזק, כגון לברך על טלית שלו, אבל בחסרון כיס לא, כמ"ש סי' י"ד). והיינו כמבואר לעיל סי' יד ס"ט (מותר להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו, ואינו כשואל שלא מדעת דנקרא גזלן, כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא, שאינו מתעטף בה אלא לפי שעה ומחזירה לו אחר כך, וניחא ליה לאינש שיעשה מצוה בממונו, במקום שאין שם חסרון כיס).
1732. אחרונים . ב"ח סוף ס"ג ד"ה אפילו במקום (ולפי עניות דעתי דאין להוציא מיד המוחזק). ח"י ס"ק י (והב"ח פסק כדעה ראשונה דאין להוציא ממון מיד מוחזק). ונתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ד.
1733. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: הוכחות דקיי"ל כדעת הר"ן (א, ב ד"ה המשכיר בית לחבירו בי"ד) וסיעתו, שכל הדיון כאן הוא בבית שקנאו השוכר קודם תחלת ליל י"ד. ודלא כדעת התוס' (ד, א ד"ה אם משמסר) וסיעתו, שכל הדיון הוא בבית שלא קנאו השוכר קודם תחלת ליל י"ד. שכתב הח"י שיש להחמיר כדבריהם. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' שג ואילך.
1734. סעיף א (המשכיר בית לחבירו לצורך י"ד וממנו ואילך, וקנהו באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו).
1735. פ"ב הי"ח (ופירשו התוס' דהכא במאי עסקינן שמסר לו המפתח ולא החזיק ... והר"ן פירש דבכבר החזיק עסקינן ... ופירוש זה כתב הרב המגיד בשם המפרשים. ומכל מקום פירוש התוס' נראה עיקר). ובשלחן ערוך חזר בו ופסק כהר"ן. והיינו שהשלחן ערוך הוא בתרא לגבי פירוש הכסף משנה. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעז.
1736. ועד"ז נתבאר לקמן סי' תקט קונטרס אחרון ס"ק ב (ורמ"א ... סתם כשלחן ערוך). ביו"ד סי' קפז ריש ס"ק לג (והרמ"א שלא הגיה עליו כלום), ובמהדורא בתרא לסי' רנט ד"ה וגם ספר התרומה (וזהו דעת הרמ"א שלא הגיה כלום בשלחן ערוך). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רצו.
1737. כן הוא גם בדפוס ראשון. ואינו נוסח הרגיל בכגון דא. ואולי כתב רבינו: "וכ"מ", והכוונה "וכן משמע", והמדפיס פתח את הר"ת וכתב "וכן מצאתי". והנה הב"י בריש הסימן הביא את שתי הדעות (בתחלה הביא את דעת הר"ן, ואחר כך: אבל התוספות פירשו...), ולא הכריע. ובדרכי משה הקצר לא העיר כלום. ובדרכי משה הארוך העתיק תוכן דברי הב"י (בתחלה הביא דעת הר"ן, ואחר כך: והתוספות כתבו).. וראה הערות וביאורים חי"א ע' דש בשוה"ג. ובמ"א (ס"ק א): "כן משמע בדרכי משה לדעת הר"ן והמגיד משנה" (היינו שמפרש כן בדעת הר"ן והמגיד משנה). וראה פרי מגדים שם.
1738. ס"ק א (ובתוספת ... דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ... הר"ן פירש ... שהקנין כבר נעשה בי"ג ... וזה שאמר כאן בש"ע לצורך ארבעה עשר כו', היינו כדעת הר"ן כנ"ל).
1739. ס"ק א: (וקנאו, היינו בכסף ובשטר ובחזקה ובקנין סודר, אבל כשעדיין לא קנאו, אף על פי שהמפתח ביד השוכר אינו צריך לבדוק, דהוה ליה כמי שהפקיד מפתחו ביד אחר דאין הנפקד צריך לבדוק (כ"מ בד"מ לדעת הר"ן והמגיד משנה)).
1740. ועד"ז לקמן סי' תצז קונטרס אחרון סוף ס"ק ה (וכן מסתימת המג"א שלא חלק על רמ"א, משמע דסבירא ליה כוותיה). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שיא.
1741. פ"ב הי"ח (הכא בשכירות שכבר נקנה ... כך פירשו ז"ל, ונכון הוא). ובב"י שם (והר"ן פירש דבכבר החזיק עסקינן ... ופירוש זה כתב הרב המגיד בשם המפרשים).
1742. סוף ס"ק ב (ולענין הלכתא כתב הב"ח דדעת התוספות עיקר. וכן כתב הב"י בכסף משנה עצמו. ומכל מקום סתם כאן כדעת הר"ן. ובלבוש הביא שני הדעות, וכן נראה לי דראוי לחוש לחומרות שני הפירושים).
1743. ד, ב (איבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו ... ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה).
1744. ס"ב (אם הוא בעיר שואלו אם בדקו), וס"ג (המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק, ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק). וכפירוש המ"א ס"ק ה (אם אמר המשכיר לא בעינא למעבד מצוה, או שהלך לדרכו ... ניחא לאינש דליעבד מצוה בין בגופיה בין בממוניה). וכדלקמן ס"ז (אם אומר המשכיר איני רוצה לעשות מצוה, או שאינו לפנינו שהלך לדרכו, חייב השוכר לבדוק).
1745. ונאמר שגם באופן זה מחייבין תוס' את השוכר לבדוק, ובאופן זה מיירי הח"י, לומר שראוי להחמיר כדעת התוס'.
1746. ראה בפנים ס"ב (אפילו אם לא יכנוס לדור בו עד לאחר הפסח). אלא ששם מיירי כשחיוב הבדיקה הוא על השוכר. וכאן מיירי אפילו כשחיוב הבדיקה הוא על המשכיר.
1747. ע"ז ז, א.
1748. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: כל הדיון בפוסקים, בנושא המשכיר שמסר המפתח לשוכר וחזר השוכר והפקיד המפתח אצל המשכיר, מי חייב בבדיקה, שייך רק לפי דעת התוס', דמיירי שלא עשה השוכר עדיין קנין על שכירות הבית. משא"כ אם השוכר כבר עשה קנין על שכירות הבית, ובפרט לדעת הר"ן דקיי"ל כוותיה, שכל הדיון כאן הוא דוקא אם השוכר עשה קנין על שכירות הבית. פשוט שחובת הבדיקה היא על השוכר, אפילו אם החזיר את המפתח לפקדון אצל המשכיר. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' שח ואילך.
1749. סעיף א (וראיתי בספר משפטי שמואל בסימן א', שנחלקו על דין אחד שבא המפתח ליד שוכר בהתחלת זמן חיוב בדיקה או מקודם, והחזירו ליד המשכיר בדרך פקדון, על מי מוטל לבדוק. ומסתברא דלדעת הר"ן והרב המגיד שעל השוכר לבדוק, ובעי לאהדוריה השוכר על המפתח, ואפשר שאף לדעת התוספות הדין כך, דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה, וכסברת כמה"ר מנחם רושו שהובא בתשובה הנזכרת ועיקר).
1750. ס"ק ג (ואף אם מסר המפתח ליד השוכר וחזר והפקיד למשכיר, על המשכיר לבדוק. כן פסק בתשובת משפטי שמואל סימן א'). ובמשפטי שמואל שם (שאם מסר המפתח המשכיר לשוכר והחזירו אחור ליד המשכיר בפקדון וחל חובת הביעור, הוה אמינא מכיון שמסר המפתח עליו מוטל לבדוק, קמ"ל אם נשאר ביד המשכיר עליו מוטל לבדוק ... נקטינן מהא דלכל הצדדין מי שהמפתח בידו עליו מוטל לבדוק. והחכם השלם כמהר"ר מנחם רושו נר"ו פירש אפכא, דהא דאמר מי שהמפתח בידו עליו מוטל לבדוק, הני מילי אם נשאר ביד המשכיר שלא נתנו לשוכר מעולם, אבל אם בא ליד השוכר, אפילו החזירו אחור ליד המשכיר דרך פקדון על השוכר מוטל לבדוק).
1751. א, ב ד"ה המשכיר בית לחבירו בי"ד (נהי דהשוכר קנאו, אפילו הכי כיון שהבית של משכיר, והחמץ שלו, ועדיין הבית מעוכב אצלו, שאין השוכר נכנס שם מפני שהמפתח בידו של משכיר, על המשכיר לבדוק. ואם מסר לו מפתח קודם י"ד, כיון שקנאו כדינו ובידו להיות יוצא ונכנס, על השוכר לבדוק). ויתבארו לקמן בסמוך שני טעמים, שלפי דעת הר"ן חיוב הבדיקה הוא על השוכר. וראה שלחן הפסח ע' 20. הערות וביאורים חי"א ע' שט בשוה"ג.
1752. כמבואר לעיל בקונטרס אחרון ס"ק א.
1753. סעיף א, שכל הדיון הוא דוקא אם קנאו השוכר. וכדלעיל שם.
1754. בתחלה מוכיח כן מלשון הר"ן. ואחר כך יבאר שלכל הדעות מסתבר שאם כבר עשה קנין על שכירות הבית חייב השוכר בבדיקתו, אפילו החזיר המפתח.
1755. נמצא שמה שמה שהטילו את חובת הבדיקה על המשכיר היינו רק כאשר הבית עדיין מעוכב אצלו, משא"כ אם מסר את המפתח לשוכר, שבידו להיות נכנס ויוצא, אין הבית מעוכב יותר אצל המשכיר, ולכן על השוכר לבדוק, אף אם החזיר המפתח לפקדון אצל המשכיר.
1756. ד, א ד"ה אם משמסר (דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק, ומי שיש בידו מפתח כשחל י"ד חייב לבדוק, דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק).
1757. שכיון שקנאו, הוי דינו כעין מה שכתבו התוס' (שם): "מיהו אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר, אינו חייב הנפקד לבודקו". וגם לדעת התוס' חייב השוכר לבדוק. וכן הובא לעיל מהפרי חדש: "ואפשר שאף לדעת התוספות הדין כך", שהשוכר חייב לבדוק.
1758. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים (ס"א-ב) נתבאר, שבכל אופן (הן כשהמשכיר חייב לבדוק והן כשהשוכר חייב לבדוק), צריכים שניהם (המשכיר והשוכר) לבטל את החמץ שבבית הזה. כך הוכיח המ"א מדברי התוס'. ונתחבטו האחרונים בהבנת הוכחת המ"א מדברי התוס'. בקונטרס אחרון בא רבינו לבאר, איך מפרש המ"א את דברי התוס', ואיך הוכיח מהם מסקנא הנ"ל. והיינו שחובת הבדיקה קשורה לחובת הביטול, וכיון ששניהם מבטלים, לכן יש מקום לדיון מי חייב בבדיקה, והמסקנא היא שזה תלוי במסירת המפתח. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' שיג ואילך.
1759. ו, ב (הבודק צריך שיבטל), ורש"י שם ד"ה הבודק (סמוך לבדיקה מיד). וכדלעיל סי' תלד ס"ו (ואחר הביטול מיד יבטל), וסי"ג (שביטול זה שלאחר הבדיקה הוא תקנת חכמי הגמרא, שתקנוהו מיד לאחר הבדיקה) וסי' תלו ס"א (ומיד אחר הבדיקה יבטל ... כתקנת חכמים שתקנו לבטל תיכף ומיד אחר הבדיקה).
1760. סוף ע"ב (עכשיו שעסוק בבדיקתו יזכר). וכדלעיל סי' תלד סי"ג (שאם לא היה לו זמן קבוע היה נשכח מלב בני אדם העלולין לשכחה), וסי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ב (חייבים אנו לבטל מיד אחר הבדיקה, שאין לנו לחוש לשכחה הואיל והוא עסוק בבדיקה). ואם כן מובן שכן הוא גם כאן, שזה שבודק (המשכיר או השוכר) הוא גם מבטל.
1761. כן הוא גם בדפוס ראשון. ואינו נוסח הרגיל בכגון דא. ואולי כתב רבינו: "וכ"מ", והכוונה "וכן מוכח בהדיא", והמדפיס פתח את הר"ת וכתב "וכן מצאתי".
1762. ד, א ד"ה על (על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא. אין לפרש הטעם כיון דשלו הוא, ואין אדם יכול לבטל אלא הוא, חייב לבדוק). מוכח מדברי התוס', שחיוב הבדיקה תלוי בחיוב הביטול.
1763. במסקנת התוס' אפשר לפרש בב' אופנים: (א) שהן המשכיר והן השוכר צריכים לבטל. (ב) שחיוב הבדיקה אינו קשור לחובת הביטול. ומבאר רבינו ההוכחה שמסקנת התוס' כאופן הראשון, ששניהם צריכים לבטל. דהנה אמרינן בגמרא "על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא". ורצו התוס' לפרש (ד"ה על המשכיר): "הטעם כיון דשלו הוא, ואין אדם יכול לבטל אלא הוא, חייב לבדוק". ודחו סברא זאת, "דאם כן אמאי נקט משכיר לחברו בי"ד, אפילו בי"ג יתחייב המשכיר מהאי טעמא לבדוק". והיינו שהתוס' (ד"ה אם משמסר) מפרשים דהכא מיירי דוקא כשלא קנה השוכר את הדירה עד יום י"ד, משא"כ אם השכיר לו בי"ד חייב השוכר לבדוק. ואם נאמר הטעם לחייב את המשכיר לבדוק, כיון שהחמץ שלו וחייב לבטל, אם מהו החילוק בין השכיר לו בי"ד לבין השכיר לו בי"ג. ומסיימים התוס' (ד"ה על המשכיר): "לכך מפרש ר"י דחמירא דידיה הוא, וחל עליו חיוב בדיקה שעה אחת קודם שהשכירה". והיינו שמה שאמרו בגמרא "דחמירא דידיה הוא" היינו כיון שבשעת כניסת זמן הבדיקה בליל י"ד החמץ הוא שלו, חל עליו אז חיוב הבדיקה. משא"כ אם השכירו בי"ג, חל חיוב הבדיקה על השוכר בעת כניסת זמן הבדיקה בליל י"ד. ועתה לפי מסקנת התוס', לא נזכר כאן חיוב הביטול כלל. ואפשר לפרש זה בשני אופנים: (א) שגם לפי מסקנת התוס' סברא זו קיימת, שחיוב הבדיקה תלוי בחיוב הביטול, אלא שלפי המסקנא יכולים שניהם לבטל, הן השוכר והן המשכיר, ולכן יכולה לחול חובת הבדיקה על שניהם. (ב) שלפי מסקנת התוס' חיוב הבדיקה אינו תלוי בחיוב הביטול. ולכן יכולה לחול חובת הבדיקה על שניהם. ומבאר רבינו ההוכחה שמסקנת התוס' היא כאופן הראשון, שחיוב הבדיקה תלוי בחיוב הביטול.
1764. ומה שאם משכיר לו בי"ג, אין המשכיר צריך לבדוק, אלא השוכר (לדעת התוס'), "היינו משום דהשוכר יכול לבטל", ולכן יכול לחול על השוכר גם חיוב בדיקה.
1765. טור ושו"ע ס"ב (השוכר בית מחבירו בארבעה עשר ... חזקתו בדוק, ומבטל בלבו). מ"א ס"ק ג (אף על פי שהחמץ של המשכיר, מכל מקום מסתמא הפקירו כשיצא ממנו). אליה זוטא ס"ק ב (דאמרינן דמסתמא ביטל המשכיר ... או דהוא ממילא כמו הפקר כיון שאין נכנס עוד לביתו ... זוכה בה השוכר דביתו קונה לו ... לכך בעינן ביטול של השוכר ומהני). וכן נתבאר בפנים ס"א (שמיד שקנה הבית באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו, זכה גם כן בחמץ שעזב שם המשכיר, שהרי כבר הפקירו המשכיר ... לפיכך חייב השוכר לבטלו).
1766. היינו כאופן השני הנ"ל, שלמסקנת התוס' חיוב הבדיקה אינו תלוי בחיוב הביטול (על השוכר או על המשכיר).
1767. לפי זה תישאר מסקנת התוס' (כמו שכתב בתחלה), שגם במשכיר לו בי"ג חיוב הביטול הוא רק על המשכיר, שהחמץ שלו. וכיון שהסכמת האחרונים היא כנ"ל שגם השוכר יבטל, אם כן מוכח שמפרשים כפירוש הראשון הנ"ל.
1768. שחיוב הבדיקה תלוי בחיוב הביטול. אלא דכאן שניהם יכולים לבטל (הן בהשכיר לו בי"ג והן בהשכיר לו בי"ד, הן במסר לו המפתח והן בלא מסר לו המפתח), ולכן יכול לחול על שניהם חיוב הבדיקה.
1769. בדפו"ר: "השכור". ובדפוסים הבאים הדפיסו "המשכיר". ולפי התוכן נראה שהנכון הוא "השוכר" (ראה הערות וביאורים חי"א ע' שיח-ט בשוה"ג). והיינו שבתחלה כתבו התוס' "המשכיר ... כיון דשלו הוא ואין אדם יכול לבטל אלא הוא". והקשו על זה "דאם כן ... אפילו בי"ג יתחייב המשכיר". ומזה "הוכיחו התוס'", ש"גם השוכר יכול לבטל ... והסכימו לזה האחרונים", כמובא לעיל שכולם מודים שהשוכר יכול לבטל.
1770. "על השוכר לבדוק, ויבטל גם כן, אף על פי שהחמץ של המשכיר, מכל מקום מסתמא הפקירו כשיצא ממנו, כמ"ש הטור סוס"י תל"ו. ומכל מקום המשכיר יבטל גם כן בפירוש. וכן משמע בתוס'". והיינו כפי שנתבאר לעיל, שגם במסקנת התוס' תלוי חיוב הבדיקה בחיוב הביטול. אלא שבמסקנת התוס' שניהם יכולים לבטל.
1771. שאם נאמר שאחרי שהמשכיר הפקירו כשיצא מהבית שוב אינו יכול לבטל, אם כן מדוע חייב המשכיר לבדוק (כשלא מסר המפתח), הרי חיוב הבדיקה תלוי בחיוב הביטול.
1772. כאמור במ"א (שם): "ומכל מקום המשכיר יבטל גם כן בפירוש". וכמבואר בפנים (ס"א): "ואעפ"י שכבר הפקירו בלבו כשיצא מן הבית, אעפ"י כן חייב הוא לחזור ולבטלו בפירוש אחר הבדיקה, כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפיו".
1773. סעיף ז (ועיקר הביטול הוא בלב ... ומכל מקום תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו).
1774. כיון שחיוב הבדיקה קשור לחיוב הביטול, וכיון ששניהם מבטלים, לכן יש מקום לדיון מי חייב בבדיקה, והמסקנא היא, שזה תלוי במסירת המפתח.
1775. כמבואר באליה רבה ס"ק ב (ומכל מקום המשכיר יבטל גם כן [בפירוש], וכ"מ בתוספות, מג"א. והיינו בתוס' פסחים דף ד' ד"ה על וכו', כיון דשלו הוא וכו'. ויש לדחות).
1776. ס"ק ו (שסיים במ"א שגם המשכיר יבטל ושכן משמע בתוספות, ולא ראיתי שום משמעות בתוספות שם).
1777. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים (ס"ז) נתבארו שתי הדעות, אם המשכיר חייב להחזיר מה שיצטרך להוציא השוכר על הבדיקה. ומסיק ש"יכול המוחזק לומר קים לי". ואף שיש מחלקים בין הפסד בעת המצוה לבין הפסד שאחר עשיית המצוה. ויש מחלקים בין פסידא פורתא לבין פסידא טובא. מכל מקום לא הובאו חילוקים אלו בפנים, אלא בכל אופן יכול המוחזק לומר קים לי. כי להלכה אין לנו נפקא מינה מחילוקים אלו, שלענין איסורא יש להחמיר בכל אופן, ולענין ממונא יכול לומר קים לי בכל אופן. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' שכג ואילך.
1778. ס"ק ה (ודוקא בהפסד ממון לענין המצוה, אבל הפסד הבא אחר עשיית מצוה לא ניחא ליה (תמת ישרים סי' [מ]"ו. כנסת הגדולה)). וכמבואר בשו"ת תומת ישרים סי' מו (נראה לחלק דכל הפסד ממון הצריך בעשיית המצוה ניחא ליה לאיניש למעבד ... אבל בהיזק דהווה אחר לבישתו לא ניחא ליה). ובכנסת הגדולה הגהות בית יוסף (ודוקא בהפסד ממון הצריך לעשיית המצוה, אבל אחר עשיית המצוה לא, תומת ישרים סימן [מ]"ו).
1779. לעיל שם ס"ט (וניחא ליה לאינש שיעשה מצוה בממונו במקום שאין שם חסרון כיס. אלא דאם מצא הטלית מקופלת צריך הוא גם כן לקפלה לאחר שיסירנה מעליו, דאם לא יקפלנה יקפיד בעל הטלית, והוה שואל שלא מדעת דנקרא גזלן).
1780. סוף ס"ג (ולי נראה לתרץ, דהך פסידא דבדיקה ... דהויא פסידא פורתא אמרינן דניחא ליה לאיניש, אבל ההיא ... איכא פסידא טובא ... ולהכי אמרינן דלא ניחא ליה, כן נראה לי).
1781. אין לנו נפקא מינה מהחילוקים שכתבו המ"א והפר"ח.
1782. לענין איסור להשתמש בטלית של חבירו, לא הובאו חילוקים אלו לעיל סי' יד ס"ט (שבכול אופן יש להחמיר).
1783. "דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה".
1784. ס"ק א (ובהלכות ציצית סימן י"ד משמע כדעת המגיד משנה דלא אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה היכא דחסריה ממונא).
1785. פ"ב הי"ח, בשם הרא"ה בשם הרמב"ן.
1786. א, ב ד"ה המשכיר בית לחבירו בחזקת.
1787. בנידון דידן, חיוב המשכיר להחזיר הוצאות הבדיקה, לא הובאו כאן חילוקים אלו (שבכל אופן יכול לומר קים לי).
1788. ראה טור ורמ"א חו"מ סי' כה ס"ב (דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק) וש"ך שם ס"ק יז (רבו חילוקי הדינים בזה באיזה מקום יכול המוחזק לומר קים לי). וראה גם לקמן סי' תמא קונטרס אחרון ס"ק א (דהמוחזק יכול לומר קים לי). סי' תמג קונטרס אחרון ס"ק ב (דיש לומר קים לי).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 33 עמודים.