אוצר החסידים שארית יהודה שו"ת יורה דעהסימן י

סימן י

הטעם דלא הוי ס"ס בכתמים

עיין מה שכתב הרמב"ם פ"ט מהלכות אסורי ביאה ה"ב, הטעם גבי כתמים דטמאים דספק שמא מן החדר בא, והכסף משנה הקשה הא הוי ספק ספיקא ²⁰⁶ כו', והט"ז רס"י ק"צ סק"ב תירץ כיון דרוב דמים מן המקור לא נחשב זה לספק כו', ועי' ביאורו בדברי הרב ז"ל ²⁰⁷ על פי פירוש רש"י ותוס' ²⁰⁸ , אבל הרמב"ם ²⁰⁹ על כרחך לא סבירא ליה הכי עיי"ש.

ובאמת קושיית הכסף משנה מעיקרא לא קשה מידי, דהוי ספק ספיקא משם אחד ²¹⁰ , דמה לי מעלמא או מעליי'. ולא דמי לספק ספיקא דרמ"א סי' קפ"ז ס"ה ²¹¹ , דהתם יש מכה לפנינו לתלות בו ²¹² משא"כ אם הוא ספק אם יש לה מכה בזה לא עלה על דעת רמ"א דהוי ספק ספיקא, וכן דם העליי' טהור ²¹³ , שהוא כמו דם מכה בכבד וכוליא כמ"ש הרמב"ם בפ"ה דין ה', ואי אפשר לתלות בזה אלא אם כן המכה ידועה. וכיוצא בזה שמעתי מפי מו' הרב ז"ל גבי עצם המפרקת לדעת הרשב"א ²¹⁴ , ומצאתי גם כן כיוצא בזה בתשו' פנים מאירות ²¹⁵ .

אך צ"ע דנימא ספק ספיקא ²¹⁶ שמא בלא הרגשה כו'. ואפשר דמזה יצא לו להרמב"ם ²¹⁷ דחזקת הדם שבא בהרגשה, והוכיח זה מפ"ה ²¹⁸ דמן הלול ולחוץ ספיקו טמא ולא הוי ספק ספיקא דאימא הרגשת עד הואי.

ולהתוס' ²¹⁹ צריך לומר דטומאה זו גזירה דרבנן הוא ולא מחמת ספק ²²⁰ . וכן משמע בהדיא בתוס' (ד' נ"ח א') ד"ה מודה שמואל כו' דאפילו ברי לה שלא הרגישה כו' ²²¹ . והא דמן הלול ולחוץ ²²² לא קשה מידי לפי מה שכתב הרב ²²³ דחיישינן להרגשה דכבר, וכדחיישינן שמא כבר שחתה כו', וכיון דרוב פעמים מרגשת כמ"ש התוס' רפ"ק דף ג' ע"א ד"ה מרגשת לא הוי ספק (ועיין בדברי התוס' ר"פ הרואה כתם). ובזה אתי שפיר הא דבר פדא ד"ס ע"ב ²²⁴ (ע"ש בתוס' ²²⁵ ), אפילו לדברי התוס' ²²⁶ . והא דפריך ²²⁷ מנמצא על שלו, היינו משום דמשמע ליה דקאי נמי על עדן של צנועות ²²⁸ . ועיין במאור ²²⁹ . ואף הרמב"ן במלחמות ²³⁰ לא נחלק עליו בזה, אלא דמתני' משמע לי' בכל ענין ²³¹ . וכן הא דבדקה קרקע עולם ²³² מיירי נמי בכה"ג שבדקה עצמה קודם לכן ²³³ .

והרמב"ם ²³⁴ אפשר דסבירא ליה דלמסקנא בתר חזקה אזלינן ולא בתר חששא ²³⁵ כלל, כיון שיש עתה הרגשה לפניך (ועיין ברש"י רפ"ק ד"ג ²³⁶ , והתוס' ²³⁷ אזלי לשיטתייהו עיי"ש). ולא דמי להא דבר פדא (ד' ס' ע"ב), דהתם אין הרגשה לפנינו כלל. והא דמן הלול ולחוץ ספיקו טמא ²³⁸ , מיירי דוקא בקרקע פרוזדור ולא בגגו, וכמ"ש בפירוש המשנה ²³⁹ . וסבירא ליה דאוקימתא דגמ' (די"ח ע"א) לרמי בר שמואל ולרב יצחק בריה דרב יהודה כאן שנמצא כו' הוא במן הלול ולחוץ, דלא כרש"י ²⁴⁰ ותוס' ²⁴¹ . ואביי נמי לא פליג עלי' (די"ז ע"ב) בלישנא דבתר חזקה אזלת, אלא דללישנא דבתר חששא אפילו בגג פרוזדור נמי ²⁴² , כמ"ש התוס'. ובזה מיושב נמי לשון רש"י ותוס' דמשני הכי ללישנא דבתר חששא כו', משום דעל כל פנים ספק הוי ופליגא דר' חייא ²⁴³ , אבל לרמי בר שמואל ולרב יצחק בריה דרב יהודה מיירי רבי חייא מן הלול ולפנים. והא דלא ביאר כן בפירוש בפ"ה דבגג פרוזדור טהור מן הלול ולחוץ ²⁴⁴ , יש לומר דסמך עצמו אמה שכתב שמא מן החדר בא, דמשמע כדרכו ²⁴⁵ . וכן מה שכתב מן העלייה שתת משמע מלמעלה למטה ²⁴⁶ . וכן בפ"ט גבי כתמים השמיט דין נזדקרה לגמרי עיי"ש.

והא דנמצא על שלו טמאים וחייבים חטאת (די"ד ע"א), היינו משום דהאבר נכנס לפנים מן הלול, וכיון דעל ידי הרגשת שמש אמרינן שראתה דם הוי כאילו נמצא לפנים מן הלול. ועיין בגמ' (ד"ס ע"ב) במשל דר' אושעיא לאביי ²⁴⁷ . וכן עד שהכניסה לפנים מן הלול טמאה ודאי, אע"ג דלא מצאה בראש העד, אלא אם כן לא הכניסה העד אלא מן הלול ולחוץ. וכן משמע מתוס' (די"ח ²⁴⁸ ) שכתבו דלא עדיף נמצא על שלו מנמצא מן הלול ולפנים כו'. הכלל דעכ"פ שניהם שוים. והא דבר פדא נמי, כיון דחיישינן להרגשה דכבר, מאחר שעתה אין הרגשה לפנינו כמש"ל, הוי כאילו נמצא לפנים מן הלול. ולא מספקינן במן הלול ולחוץ אלא אם כן ברי לה שלא הכניסה אלא עד חוץ מן הלול, ויש לפניך הרגשה לתלות בו דאימור הרגשת עד הואי תלינן לקולא, כמ"ש רש"י ר"פ הרואה ²⁴⁹ . ועיין בדברי הרב ²⁵⁰ , דהא דנמצא על שלו מיירי בהרגישה ממש, ולהכי לא הוי ספק שמא מן הצדדים, ולא מהני בדיקת שפופרת כו' (אך להרמב"ם ²⁵¹ בלאו הכי לא מהני בדיקה בבעל ראשון, ואפשר דהיינו דוקא אחר שנתחזקה אבל קודם שנתחזקה הוי ספק שקול לכו"ע). ולפי המסקנא בשבועות ²⁵² דנמצא על שלו מיירי בסמוך לוסתה אתי שפיר טפי דלא חיישינן לצדדים.

הערות

206. ספק מגופה בא ספק מעלמא, ואת"ל מגופה ספק מן החדר וטמא ספק מן העליה וטהור. הובא בשוע"ר סי' קצ סוף ס"ק א.
207. בשוע"ר סי' קפג קו"א ס"ק א (שדברי הט"ז הנ"ל הם דוקא לדעת רש"י ותוס' דלקמן).
208. יז, ב רש"י ד"ה ספקו טמא (הד'), ותוס' שם ד"ה מן הלול, שהוכיח בשוע"ר סי' קפג ס"ק א (ד"ה אבל רש"י) לדעתם, שנמצא בכותלי בית הרחם טמאה ודאי.
209. פ"ה ה"ה, שהוכיח בשוע"ר שם לדעתו, שנמצא בכותלי בית הרחם טומאתו בספק.
210. שאינם נחשבים ספק ספיקא, כמבואר בש"ך יו"ד סי' קי כללי ס"ס דין יא.
211. "אם יש לה מכה באותו מקום ... אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם תלינן במכה מכח ס"ס, ספק מן הצדדין או מן המקור, ואת"ל מן המקור שמא הוא מן המכה". והשיג עליו הש"ך (ס"ק כב, הובא בשוע"ר שם ריש ס"ק כד), דהכל שם ספק אחד הוא שמא לאו דם נדה הוא ומה לי מן הצדדין ומה לי מן המכה שבמקור. ומתרץ במנחת יעקב (תורת השלמים ס"ק כ, הובא בשוע"ר שם), דכה"ג מקרי ס"ס.
212. אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם.
213. אע"פ שטהור אינו חשוב כמכה ידועה, ולכן אינו מצטרף לספק ספיקא.
214. חולין י, ב ד"ה והלכתא, דאם שחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה, אפילו אם חתך המפרקת חוששין שנפגם בעור ונמצא שחט בסכין פגומה (דלא כרא"ש שמתיר בזה. ונתבאר בשוע"ר יו"ד סי' יח קו"א ס"ק ב וס"ח וד"ה כך הבין). ואפילו ספק שנפל על חודה ע"ג קרקע קשה, אין מתירין מטעם ס"ס, שמא נפגמה במפרקת ושמא בקרקע קשה (רשב"א שם, ושו"ע שם סט"ו. וראה שוע"ר שם ס"ק כג). גם נתבאר בחולין (י, ב) ובטוש"ע (סי' יח סי"א) דהיינו אפילו שחט בהמות רבות הכל נבלות אפילו הראשונה. והקשה בקו"א שם (ס"ק ח) מדוע לא נתיר בזה משום ס"ס, שמא בבתרייתא ואת"ל בקמייתא שמא במפרקת (ויישב שם לדעת הרא"ש). וע"ז כותב כאן בשם אדה"ז, שלדעת הרשב"א יש ליישב, שמטעם האמור לעיל הוי גם בזה ס"ס משם אחד (וראה קו"א שם שמציין לסי' א, שם ביאר נושא זה, ולא הגיע לידינו).
215. ח"ג סוס"י כא (לענין ספק מן הצדדים ספק דם בתולים).
216. שמא מעלמא אתא, ואף את"ל מגופה שמא לא הרגישה (ואף שאפשר לומר ארגשה ולאו אדעתה לא הוי אלא ספק ויש לטהרה מטעם ס"ס).
217. הל' אסורי ביאה פ"ט ה"א: ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה.
218. ברמב"ם שם פ"ה ה"ה.
219. נדה ג, א ד"ה מרגשת. נז, ב ד"ה אימור (דלא אמרינן שחזקתו בהרגשה, אלא אימא הרגישה וכסבורה הרגשת עד ושמש הוא והוה ספיקא. ונתבאר בשוע"ר סי' קפג ס"ק ג ד"ה אבל דעת התוס', וקו"א שם ריש ס"ק ב).
220. אלא אפילו ודאי לא הרגישה, טמאה מד"ס. ולכן אין מטהרין בכתמים מטעם ס"ס, שמא מעלמא ושמא בלא הרגשה.
221. הובא בשוע"ר סי' קפג ריש ס"ק ג.
222. דטומאתה מספק (נדה יז, ב. ולא רק מד"ס).
223. בריש מהדו"ב לסי' קפג.
224. כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות בעלה באשם תלוי טהרותיה תלויות (ולא אמרינן שבכל אופן הוי ספק שמא בלא הרגשה הוא, כיון שרוב הפעמים מרגשת אמרינן ארגשה ולאו אדעתה). וראה קו"א סי' קפג ס"ק ב (ד"ה ולפי) שלדעת תוס' צ"ל דמיירי בדארגישה.
225. ד"ה אימא: ואם תאמר כו' הא ספק הוא וי"ל כיון דרוב הפעמים כו'.
226. דלא סבירא להו שחזקת הדם שבא בהרגשה והוי ספק, כדלעיל.
227. נדה נז, ב (דפריך על שמואל דמצריך הרגשה, ממשנה (יד, א) בנמצא על שלו שטמאין וחייבין בקרבן, ולא פטרינן מדלא הרגישה). ואמאי לא נאמר גם שם כיון דרוב פעמים מרגשת לא הוי ספק.
228. במשנה נדה יד, א (שבדקה קודם תשמיש ומצאה טהורה. וע"ז קאי מ"ש במשנה שם: נמצא על שלו כו'). וכיון שבדקה לפני שעה מועטת לא אמרינן בזה ארגשה ולאו אדעתה.
229. שבועות א, סע"ב.
230. שם ב, א.
231. דמ"ש נמצא על שלו מיירי אפי' לא בדקה קודם תשמיש ומצאה טהורה.
232. שטהורה מטעם שלא הרגישה (נדה נז, ב).
233. כמבואר בשוע"ר מהדו"ב לסי' קפג הגהה ב (ד"ה ומיהו אין צריך).
234. הל' אסורי ביאה פ"ט ה"א: הרי זו בחזקת שבא בהרגשה (וטומאתה ודאית, ולא ספק). י"ל מקורו הוא בגמ' (יז, ב): ואי בתר חזקה אזלת. וסבירא ליה להרמב"ם דלמסקנא כו'.
235. ראה נדה יז, ב: אלא אמר אביי אי בתר חששא אזלת אידי ואידי (מן הלול ולחוץ ומן הלול ולפנים) ספק, ואי בתר חזקה אזלת מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ודאי טהור.
236. ד"ה מרגשת: מדלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת עד נפק. ובתוס' שם ד"ה מרגשת: ורש"י פירש מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא. ונתבאר בקו"א סי' קפג ריש ס"ק ב.
237. שחולקים על רש"י שם, לשיטתם שאין אומרים הרגשת עד הוא – אלא מספק, כדלעיל.
238. אף דללישנא דבתר חזקה אמרינן התם (יז, ב) שמן הלול ולחוץ ודאי טהור.
239. שבגגו מהלול ולחוץ טהורה, ובקרקע ספק.
240. שם ד"ה ומשנינן.
241. שם ד"ה כאן.
242. ספק הוי.
243. כדאמרינן בגמ' שם יז, סע"ב.
244. שמטעם זה כתב בשוע"ר מהדו"ב לסי' קפג (ד"ה להבא, ובהגהה הב' ד"ה ועוד) שבחיבורו חזר בו ולא חילק בין נמצא בקרקע לבין נמצא בגג).
245. בלא שחתה, והיינו דוקא בקרקע פרוזדור.
246. בקרקע פרוזדור, משא"כ בגג טהורה.
247. "למה הדבר דומה, לאדם שנותן אצבע בעין, כל זמן שאצבע בין דמעה שוהא לבא, נטל האצבע דמעה ממהרת לבא".
248. ד"ה כאן.
249. נז, ב ד"ה דארגישה: בשעת בדיקה, ועגול להכי טהור לעולם, דאימור הרגשת עד הואי שציערתה בדיקת העד.
250. סי' קפג קו"א ס"ק א (ד"ה ועיין רש"י) – לדעת התוס', וסי' קפז קו"א ס"ק א (ד"ה והא דתנן) – אף לדעת הרמב"ם. אמנם במהדו"ב (ד"ה ומיהו, ובהגהה הב' ד"ה ומיהו היינו) חזר מזה וביאר דלמסקנא מיירי בלא הרגשה ממש.
251. הל' אסורי ביאה פ"ד ה"כ-כב, והל' אישות פכ"ה ה"ח. וראה ב' הדעות בסי' קפז ס"ג.
252. יח, א.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 17 עמודים.