שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון, ה'תשכ"ט

193

בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

א. ערב ר"ח – ענינו של יום הש"ק זה שבו מפטירין "מחר חודש" – הוא לא רק יום קודם ר"ח, קדימה בזמן, אלא גם קדימה בענין (ומעלה), כי, ערב ר"ח הוא הכנה לר"ח, והיינו, שכדי לבוא לר"ח הרי זה דוקא ע"י ערב ר"ח (שלכן יש חשיבות מיוחדת לערב ר"ח, כמודגש בהפטרה שבה מדובר לא רק אודות ר"ח אלא גם אודות ערב ר"ח – "מחר חודש"), וכיון שהענין דר"ח נעשה ע"י ערב ר"ח, הרי יש מעלה (קדימה) לערב ר"ח לגבי ר"ח, שהרי ערב ר"ח הוא הסיבה ור"ח הוא המסובב, וידוע ומבואר בכ"מ ¹³⁹⁴ (ומובן גם ע"פ שכל) שהסיבה היא חזקה יותר מן המסובב, כיון שזהו מה שגורם את כל הענין.

ב. ובהקדמה – שעד"ז מצינו בנוגע לערב שבת, שהוא לא רק יום לפני השבת, אלא הוא הכנה לשבת, כמארז"ל ¹³⁹⁵ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", והיינו, שהאכילה דשבת נעשית ע"י הטירחא דערב שבת (וללא ה"טרח" לא יכול להיות ה"יאכל"), ולכן, בערב שבת יש כבר ענין של שבת, ולא עוד אלא שיש מעלה בערב שבת לגבי שבת, כיון שערב שבת הוא הסיבה שגורמת את המסובב דשבת.

ועד"ז מצינו בנוגע לאתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא – שאע"פ שאתעדל"ע היא נעלית הרבה יותר מאשר אתעדל"ת, מ"מ, כיון שאתעדל"ת היא עבודת האדם שפועלת המשכת האתעדל"ע (כיון שניתן כח באתעדל"ת שתוכל להמשיך אתעדל"ע), הרי מובן שיש בה מעלה לגבי אתעדל"ע, וכנ"ל שהסיבה היא חזקה יותר מהמסובב.

וכן הוא בנוגע לשכר מצוה ("שכר מצוה מצוה" ¹³⁹⁶ ), כמארז"ל ¹³⁹⁷ "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" – אף שלכאורה אינו מובן איך יתכן שהמצוה תהי' נעלית יותר מהשכר – דכיון שהמצוה היא הסיבה להשכר, יש בה עילוי לגבי השכר.

וכפי שהענין הוא בתורה, נעשה כן גם בעולם – שהרי התורה

194

היא כלי אומנתו של הקב"ה ¹³⁹⁸ , ו"אסתכל באורייתא וברא עלמא" ¹³⁹⁹ – הן בכללות הבריאה, והן בפרטיות בכל אדם:

טבע האדם – ש"רוצה בקב שלו (יותר) מתשעה קבין של חבירו" ¹⁴⁰⁰ , והיינו, שאע"פ שיודע בעצמו שזה תשעה קבין וזה רק קב אחד, מ"מ רוצה אדם בקב שלו, כיון שזהו ענין שבא בכח עצמו – בדוגמת המעלה שבאתעדל"ת לגבי אתעדל"ע. וענין זה קבע הקב"ה בטבע הבריאה, שלכן אין זה רק אצל בנ"י, אלא גם גוי רוצה יותר בקב שלו.

וכן הוא בכללות הבריאה וכל סדר ההשתלשלות – ש"תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים (כולל גם עולם האצילות), הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית', אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון (ואילו העולמות העליונים הם רק "ממוצעים" שעל ידם תוכל להיות התהוות עולם העשי', עוה"ז התחתון), שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא סט"א ואתהפך חשוכא לנהורא וכו'" ¹⁴⁰¹ – לא "נהמא דכיסופא" ¹⁴⁰² , אלא עבודה דוקא, ועילוי זה ישנו בעוה"ז דוקא.

וזהו גם ענינה של ספירת המלכות, שעם היותה הספירה האחרונה שמקבלת משאר הספירות, ו"לית לה מגרמה כלום" ¹⁴⁰³ , יש בה עילוי גדול יותר מצד שרש שרשה, שמושרשת בכתר, שהרי "נעוץ תחלתן בסופן" ¹⁴⁰⁴ (כמבואר ¹⁴⁰⁵ בענין "כתר שם טוב עולה על גביהן" ¹⁴⁰⁶ ).

ג. ובפרטיות יותר – בנוגע לערב ר"ח שעל ידו נעשה הענין דר"ח, שזהו ע"ד המעלה שבעבודת המטה:

החילוק בין ערב ר"ח לר"ח הוא – שבר"ח הוא מולד הלבנה בגילוי (כפי שאמר הקב"ה למשה: "כזה ראה וקדש" ¹⁴⁰⁷ ), ואילו בערב ר"ח הלבנה היא בהעלם, ובלשון הגמרא במסכת ר"ה ¹⁴⁰⁸ : "החודש מתכסה בו". אך דוקא ע"י העלם הלבנה בערב ר"ח נעשית העבודה שפועלת את הגילוי דמולד הלבנה בר"ח (עי"ז שנעשים מוכנים לגילוי הלבנה), ועד

195

לגילוי והמשכת אור חדש שלא הי' לעולמים, ע"ד המבואר באגה"ק ¹⁴⁰⁹ בנוגע לר"ה.

וזהו גם מ"ש בהפטרה ד"מחר חודש" – "ונפקדת כי יפקד מושבך" ¹⁴¹⁰ :

"נפקדת" ו"יפקד" הם לכאורה (וכן הוא לפי האמת ¹⁴¹¹ ) מאותו שורש – ג' האותיות פ' ק' ד'. ואינו מובן: איך יתכן שיהיו בהם ב' פירושים שונים, ועד לפירושים הפכיים: "ונפקדת" – מלשון זכרון, ו"יפקד" – מלשון חסרון; ולא עוד אלא שאומרים "ונפקדת כי יפקד מושבך", בלשון של נתינת טעם, שעי"ז שיחסר ("יפקד מושבך"), יזכרו אודותיו. ולכאורה אדרבה: אם הוא יהי' נוכח – בודאי יראו אותו?!

אך הענין הוא – שדוקא ע"י ההעלם ("יפקד") נעשה הגילוי ("ונפקדת"). וכפשטות הענין בנוגע לדוד ויהונתן: אם דוד יהי' נוכח – יתכן שישימו לב, ויתכן שלא ישימו לב, מצד הרגילות שבדבר; אבל עי"ז שיחסר, הנה כיון שאין זה כפי הרגילות, הרי זה בודאי יפעל שיזכרו אודותיו.

וע"ד המבואר בתניא ¹⁴¹² "מ"ש בגמרא ¹⁴¹³ דעובד אלקים ¹⁴¹⁴ היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו21 היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד", ש"הפעם המאה ואחת היתירה על הרגילות .. שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן .. להיות נקרא עובד אלקים" (לא רק שאינו נקרא "לא עבדו").

ונקודת הענין – שדוקא ע"י הביטול שמתבטל ממציאותו ("ער ווערט אויס מציאות") נעשה לאח"ז עיקר הגילוי.

ד. וענין זה – שישנו בכל חודש – הוא ביתר שאת בנוגע לחודש סיון, דכיון שחודש סיון הוא בעילוי יותר אפילו לגבי חודש ניסן, ועאכו"כ בנוגע לכל שאר החדשים, הרי גם ההכנה ע"י העבודה בערב ר"ח סיון היא בדרגא נעלית יותר ובתוקף יותר.

ובהקדם מעלת חודש סיון על החדשים שלפניו:

חודש ניסן – "החודש הזה לכם ראש חדשים" ¹⁴¹⁵ – מעלתו היא מצד הגילוי מלמעלה למטה, שהרי בנ"י מצד עצמם היו אז במעמד ומצב

196

ד"ערום וערי'" ¹⁴¹⁶ , אלא ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" ¹⁴¹⁷ .

חודש אייר – שנקרא "חודש זיו" ¹⁴¹⁸ , שהוא רק זיו והארה ¹⁴¹⁹ , וקשור עם ספירת היסוד (ולא כמו חודש ניסן שקשור עם ספירת המלכות) ¹⁴²⁰ – ענינו הוא העבודה מלמטה למעלה, שזהו תוכן הענין דספירת העומר.

ואילו חודש סיון, "חודש השלישי" ¹⁴²¹ – הו"ע התפארת, והרי ידוע מעלת ספירת התפארת שדוקא בה ישנו בחי' העצמות, וכמבואר בתו"א ¹⁴²² שבתפארת מאיר שם הוי' הן באורות והן בכלים, ולא כמו שאר הספירות, שרק האור הוא שם הוי', אבל הכלים הם משאר ז' השמות שאינם נמחקים, שזהו מצד שרש התפארת בפנימיות הכתר (ולא כמו שאר הספירות ששרשם בחיצוניות הכתר) ¹⁴²³ .

ה. ובחודש סיון גופא ישנו העילוי דר"ח סיון:

מבואר בתורה אור ¹⁴²⁴ המעלה של ר"ח סיון – "ביום הזה באו מדבר סיני"28, ש"חז"ל ¹⁴²⁵ דרשו שהוא בר"ח, כתיב הכא ביום הזה, וכתיב התם22 החודש הזה לכם" – "כי בצאת ישראל ממצרים התחילו לספור ספירת העומר .. והם הכנה להיות קבלת התורה בשבועות .. ובשבוע הז' ביום ג' בו (ר"ח סיון) הוא כאילו כבר נכנסה כל השבוע, ונעשו אז ישראל מוכנים ועומדים לקבל כו'"; "מוכנים" – שמצדם עשו כבר את כל ההכנות הדרושות בנוגע לכל עשר כחות נפשם, ו"עומדים" – הו"ע הביטול, כמבואר ¹⁴²⁶ בענין "חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו" ¹⁴²⁷ ש"עמידה" הו"ע הביטול.

וענין זה נעשה עי"ז ש"ויחן שם ישראל" ¹⁴²⁸ , "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד" ¹⁴²⁹ – כדאיתא במדרש ¹⁴³⁰ שכאשר הקב"ה ראה שבנ"י אינם בפירוד אלא באחדות, אמר, "הרי שעה שאני נותן תורה לבני" – שזהו"ע גילוי היחידה שבנפש, שבשביל זה הוצרכו בנ"י

197

לפעול בעצמם ענין הביטול. וזהו גם מה שאמרו "נעשה ונשמע" ¹⁴³¹ , שהו"ע ביטול כל הרצונות כו' ¹⁴³² .

וכן הוא בכל שנה ושנה – שכדי לקבל את התורה צריכה להיות ההכנה ד"ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד", שזהו כללות הענין דאהבת ישראל – "ואהבת לרעך כמוך" ¹⁴³³ , "זה כלל גדול בתורה" ¹⁴³⁴ , ובלשון הגמרא ¹⁴³⁵ : "דעלך סני לחברך לא תעביד" – שזהו תוכן הענין של "ואהבת לרעך כמוך" בלשון תרגום, כפי שהתורה נמשכת למטה מטה בשבעים לשון, כיון שגם שם צריך לחדור הענין של אהבת ישראל.

וכאשר ההכנה לזה היא בערב ר"ח סיון שחל בשבת – הרי זה נעשה מתוך מנוחה, שמחה ותענוג כו'.

ועי"ז פועלים שגם הקב"ה יקיים "ואהבת לרעך כמוך" – כפי שמביא רש"י42 "רעך ורע אביך אל תעזוב ¹⁴³⁶ זה הקב"ה" – ויתן לבנ"י את התורה, ובאופן שמכניס בה את עצמותו – "אנא נפשי כתבית יהבית" ¹⁴³⁷ , ובנ"י מקבלים את התורה בשמחה ובפנימיות, ובאופן שע"י אורייתא נעשים "ישראל וקוב"ה כולא חד" ¹⁴³⁸ , וממשיכים זאת על כל השנה כולה, מתוך שמחה וטוב לבב.

* * *

ו. ישנו גם הענין ש"דורשין בכבוד אכסניא" ¹⁴³⁹ – בקשר לאסיפה והתוועדות של נשי ובנות חב"ד שמתקיימת ביום הש"ק זה ¹⁴⁴⁰ .

והענין בזה – שחודש סיון קשור עם מתן-תורה, כמובן מדברי הגמרא במסכת שבת ¹⁴⁴¹ : "אוריאן תליתאי כו' בירחא תליתאי", והרי בנוגע למ"ת מודגש העילוי של נשי ישראל, כמ"ש ¹⁴⁴² "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ואח"כ "ותגיד לבני ישראל", ה"זכרים" (כמובא גם בפירוש רש"י ¹⁴⁴³ , והיינו, שגם בן חמש למקרא מבין זאת), ומזה מובן גם גודל האחריות וגודל הזכות והכחות כו' שניתנו לנשי ישראל.

198

ז. ובהמשך לזה ישנו ענין נוסף (בהלכה) הקשור עם נשי ישראל (שדוקא מצד הפשטות שבו לא שמים לב לכך) – בנוגע ליחוס הבנים:

ובהקדים מ"ש רש"י על הפסוק ¹⁴⁴⁴ "שאו את ראש גו' למשפחותם לבית אבותם", "מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר, יקום על שבט אביו". ועד"ז בנוגע לכהן ולוי כו', שהבן מתייחס אחר אביו. ועד שכללות החילוק בין זכר לנקבה תלוי באב, כדברי הגמרא ¹⁴⁴⁵ "שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה", שאז יולדת זכר ¹⁴⁴⁶ .

אמנם היחוס שנקבע ע"פ האב הוא רק לאחרי שהוא כבר בן ישראל; אבל כדי להיות בן ישראל, ובלשון המורגל עתה ¹⁴⁴⁷ : "מיהו יהודי" – הרי זה תלוי באם, שכאשר האם היא יהודי', אזי נחשב הבן ליהודי, ללא נפק"מ מיהו האב ומה רצונו ¹⁴⁴⁸ .

כלומר: הפעולה של האב היא רק בנוגע לפרטים ומדריגות – זכר או נקבה,

– שיש לכל אחד מהם המעלות שלו: זכר – מחוייב בכל המצוות, גם מצוות שהזמן גרמא, משא"כ אשה פטורה מהם ¹⁴⁴⁹ . אבל יש גם מעלה באשה – שניתנו לה ג' מצוות מיוחדות שסימנם "החן" או "חנה": חלה נדה והדלקת הנר ¹⁴⁵⁰ .

ובזה גופא, הנה חלה והדלקת הנר, אף שקיומם בעיקר ע"י האשה, הרי לפעמים עושה זאת האיש; משא"כ הענין של טהרת המשפחה, שההתחייבות והנאמנות נתונה לגמרי בידי האשה, ולא בידי האיש. כלומר: חלה, שהו"ע פנימי (מזון), והדלקת הנר, משום שלום בית ¹⁴⁵¹ , שהו"ע המקיף – שייכים גם לאיש; אבל ענין העונה שקשור עם העצם, הרי זה תלוי באשה בלבד.

וע"ד המבואר בחסידות ¹⁴⁵² שדוקא בספירת המלכות שהיא בבחי' מקבל ישנו כח הא"ס. וזהו גם מה שכח הצמיחה הוא בארץ דוקא, בחי' המלכות. וכן הוא בנדו"ד, שהולדת בנים ובנות עוסקים בתורה ומצוות תלוי' באשה דוקא –

199

וכן ענין הכהונה (שתלוי באב), שקשור רק עם פרטים – חיוב של "מצוות יתירות" ¹⁴⁵³ שאינו שוה בכל (כולל גם בנוגע לבנות, בת כהן או בת לוי (שתלוי רק בהאב), שנוגע לכמה דינים);

אבל בנוגע לעצם המציאות של בנ"י – הרי זה תלוי באשה דוקא.

ומזה מובן גודל הזכות והאחריות שמוטלת על האשה בנוגע לענין החינוך – שחינוך הילד בנוגע לעצם מציאותו בתור יהודי, תלוי באשה; ורק לאחרי שישנה מציאותו בתור יהודי, אזי באה פעולת האיש (האב) – לבחון אם הוא למדן גדול או למדן קטן, למדן בנגלה דתורה או בפנימיות התורה, וכמו ענין הכהונה שתלוי באב.

ח. זאת ועוד:

לכאורה יכולים לחשוב שבנוגע לענין הכהונה אין האשה פועלת מאומה. אך האמת היא שהאשה פועלת גם בנוגע לענין הכהונה, ועד לכהונה גדולה – כדאיתא בגמרא ¹⁴⁵⁴ "שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה, אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך, אמרה להם, מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי".

והענין בזה:

אע"פ שענין הכהונה תלוי באב, ובנוגע לכהונה גופא הנה המינוי לכהונה גדולה נעשה ע"י בית-דין ¹⁴⁵⁵ , זכרים בלבד ¹⁴⁵⁶ , מ"מ, מצינו שגם האשה פועלת בענין זה – ע"י הנהגתה באופן של צניעות, עד כדי כך, ש"מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי".

והגע עצמך:

מדובר אודות "קורות ביתי" – "קורות" שאינם אלא דומם (שהרי לאחרי עקירתם מן האילן הרי הם בבחי' דומם), ורק ב"ביתי", שאף אחד לא נמצא בבית; ואעפ"כ, "מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי" – אפילו שערות הראש, ופשיטא בנוגע לכל הגוף, וכ"ש הרגל, שעל זה אין אפילו צורך להזהיר את בנות ישראל הכשרות, והרבותא היא בנוגע לשערות הראש, ש"מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי", מצד הענין ד"שויתי ה' לנגדי תמיד" ¹⁴⁵⁷ .

200

וכאשר רואים גודל העילוי שבהנהגה בתכלית הצניעות, שעי"ז זוכים לכהונה גדולה – הרי כדאי המאמץ הקל שצריך לעשות בזה.

וע"פ הכלל ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"2, הרי מובן, שכיון שתובעים זאת מנשי ישראל, בודאי יש להן הכחות הדרושים להתנהג כן.

ועי"ז מעמידים "צבאות ה'", ועד שיוצאים עמהם מהגלות אל הגאולה – גאולה פרטית, שממנה באים לגאולה הכללית, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה בחודש השלישי גו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

י. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק ¹⁴⁵⁸ "פקוד את בני לוי ¹⁴⁵⁹ .. מבן חודש ומעלה", "משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקדש. א"ר יהודה בר' שלום למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר ¹⁴⁶⁰ אשר ילדה אותה ללוי במצרים, עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה, ונמנית בשבעים נפשות, שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המנין",

– דכיון שפסוק זה בא בהמשך למ"ש ¹⁴⁶¹ "ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור גו'", "שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי .. שהיתה העבודה בבכורות כו'", לכן מפרש רש"י שמנין הלוים מ"בן חודש ומעלה" נוגע (לא לפדיון הבכורות מבן חודש ומעלה, שזהו ענין שנתחדש ונאמר לאח"ז ¹⁴⁶² , אלא) לענין העבודה – כי, אף שלא שייך למנותם לעבודה שהיא "מבן שלושים" ¹⁴⁶³ , הרי "משיצא מכלל נפלים ¹⁴⁶⁴ הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקדש", וכשם ש"למוד הוא

201

אותו השבט להיות נמנה מן הבטן .. והיא השלימה את המנין" של כלל ישראל, כך נמנה "בן חודש" לתפקיד שנוגע לכלל ישראל – "ליקרא שומר משמרת הקודש".

ומעלת הקריאה כשלעצמה (" ליקרא שומר משמרת הקודש") מודגשת בשיטת ר' יהודה בר' שלום (בעל המאמר) לגבי דוד ¹⁴⁶⁵ , שנענש במשך ששה חדשים שלא יקרא בשם מלך ¹⁴⁶⁶ , ועאכו"כ בנוגע למדה טובה –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹⁴⁶⁷ בלקו"ש חי"ח ע' 6 ואילך.

* * *

יא. כרגיל בהתוועדויות האחרונות – מבארים ענין באגרת התשובה, וגם בפרקי אבות – כאשר ההתוועדות היא בשבתות שבהם לומדים פרקי אבות, ובפרט בשבתות שבין פסח לעצרת.

בנוגע ללימוד אגרת התשובה, נתעכב עתה על ענין בפרק ד', כיון ששם אוחזים בלימוד התניא ברדיו ¹⁴⁶⁸ , שזהו לימוד שמגיע בכל קצוי תבל, מקצה העולם ועד קצהו, ובלשון הגמרא ¹⁴⁶⁹ : "מסוף העולם ועד סופו", כמבואר בחסידות ¹⁴⁷⁰ הפירוש בזה – שמורה על ההמשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא; ומה גם שכיון שכללות הלימוד ברדיו הוא לימוד באופן בלתי רגיל, הרי זה בדוגמת השונה פרקו מאה פעמים ואחד (כנ"ל ס"ג), שמצד היגיעה לעשות היפך הרגילות שלו, הרי הוא ממשיך מבחי' ההעלם שלמעלה מהשתלשלות לבוא לידי גילוי.

יב. בביאור ¹⁴⁷¹ החילוק בין כל צבא השמים ואפילו המלאכים (שנמשכים מבחי' חיצוניות החיות – דיבור) ובין נשמות ישראל

202

(שנמשכים מפנימיות החיות – "ויפח") נאמר הלשון "יש הפרש עצום מאד למעלה ".

ואינו מובן:

במ"ש כאן בענין "ויפח גו'" ¹⁴⁷² , שנש"י הם מפנימיות החיות, "כי חלק הוי' עמו" ¹⁴⁷³ – כוונתו לבאר את מעלת הנשמות (גם) כפי שהם למטה ששם שייך ענין החטא והתשובה [כמבואר לקמן ¹⁴⁷⁴ הענין ד"כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו"80 כפי שהוא בנשמות למטה , בנוגע לענין החטא והתשובה], וא"כ, למה מדגיש שההפרש (והמעלה) של נשמות על כל הנבראים (שנשמות נמשכים מפנימיות החיות: "ויפח", שם הוי') היא דוקא "למעלה"?

יג. והביאור בזה – שבהוספת תיבת "למעלה" כוונתו לתרץ כמה קושיות:

א) ידוע שנשמות צריכות סיוע ממלאכים בעבודתם, וכמאמר הזהר ¹⁴⁷⁵ "גפיף לה ונשיק לה". ויתירה מזה: אפילו ההתבוננות בצבא השמים (שבעוה"ז) מסייעת בעבודת הנשמות, כמבואר בארוכה לעיל ¹⁴⁷⁶ שההתעוררות של יראת ה' באה ע"י ההתבוננות בהשתחוואה וביטול של צבא השמים, ונאמר ¹⁴⁷⁷ " שאו מרום (דוקא) עיניכם וראו גו'". וא"כ נשאלת השאלה: כיון שנשמות ישראל אפילו בהיותם למטה הם למעלה מצבא השמים ומלאכים, מדוע זקוקים הם למלאכים וצבא השמים?

ב) כיון שנשמות – אפילו בהיותם למטה וכנ"ל – הם חלק הוי', פנימיות החיות (למעלה ממלאכים שנקראו בשם אלקים, חיצוניות החיות), איך יתכן שיהי' שייך אצלם ענין של חטא?

ג) בהמשך הפרק נאמר "ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב .. לפי שיניקת חיותם היא מבחי' חיצוניות .. ושם אלקים הוא בחי' חיצוניות". ולכאורה, עפ"ז צריכים נשמות להקרא בשם הוי', כיון שנמשכים מפנימיות החיות, שם הוי' (כשם שמלאכים נקראים בשם אלקים, כיון שנמשכים משם אלקים). ולמה לא מצינו בשום מקום שבנ"י נקראים בשם הוי'? – ואדרבה: מדברי הגמרא ¹⁴⁷⁸ " עתידין צדיקים

203

שנקראין על שמו של הקב"ה", כדפירשב"ם "שיהא שמם ה' ", משמע שדוקא לעתיד יקראו הוי', אבל עכשיו אינם נקראים בשם הוי'.

יד. וכל זה מבהיר רבינו הזקן בתיבה אחת – "למעלה":

ה"הפרש עצום מאד" בין נשמות לכל שאר הנבראים – שענין שהוא "עצום (באיכות) מאד (בכמות)" נראה בגילוי לעין כל – הוא רק למעלה , משא"כ למטה ישנו אמנם הפרש (שהרי גם נשמות למטה הם בחי' פנימיות החיות, כנ"ל), אבל אין זה "הפרש עצום מאד ", ובמילא הרי זה בהעלם.

וכיון שלמטה ה"חלק הוי'" שבנשמות אינו בגלוי, אי אפשר לקרוא אותם בשם הוי', כיון שקריאה ("רופן און אויסרופן") היא על דבר שבגלוי דוקא.

וזה גם הטעם שהנשמות זקוקים למלאכים וצבא השמים, כיון שחלק הוי' שבהם אינו בגלוי; ואינו בגלוי הוא עד כ"כ ששייך אצלם ענין של חטא.

ואע"פ שכאן נוגע לבאר ענין הנשמות כפי שהם למטה (שדוקא שם ישנו ענין החטא והתשובה), הרי גם ה"הפרש עצום מאד למעלה" נוגע לנשמות כפי שהם למטה – כי, מצד זה שבהיותם למעלה מאיר בהם שם הוי' בגילוי, הנה גם בהיותם למטה יכולים לבוא פעולות (עכ"פ) גלויות וחיות גלוי משם הוי'.

טו. ע"פ הנ"ל יובן גם מ"ש בנוגע להמשכה מבחי' חיצוניות החיות המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות – " צבא השמים " (שמש וירח וכוכבים ¹⁴⁷⁹ ):

גם צבא הארץ נמשכים מהאותיות שבעשרה מאמרות, כמבואר בארוכה לעיל ח"ב בתחלתו. וגם בפי"א – שמציין באגה"ת כאן – מדובר אודות מים שמצבא הארץ. ולמה נאמר כאן ש"צבא השמים" (דוקא) נמשכים מבחי' הדיבור?

ואין לומר שכוונתו שאפילו צבא השמים נמשכים רק מבחי' הדיבור – דא"כ הול"ל בפירוש "אפילו", כמו שכותב בפירוש "ואפילו המלאכים".

וע"פ הנ"ל מובן: כיון שכאן מדובר אודות "הפרש עצום מאד ",

204

שזהו בגילוי (כנ"ל), לכן מדבר אודות נבראים אלו שבהם עשרה המאמרות הם בגילוי. ולכן כתב "צבא השמים" דוקא, שבהם כח האלקי הוא בגילוי, וכמ"ש "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"84, "כי אראה שמיך גו' ירח וכוכבים גו'" ¹⁴⁸⁰ , היינו, שכאשר רק מסתכלים על צבא השמים – שכולם משתחווים כלפי מערב וקיימים באיש ¹⁴⁸¹ – רואים מיד "מי ברא אלה", משא"כ בצבא הארץ יש צורך בריבוי התבוננות.

[ועפ"ז מובן גם מ"ש ¹⁴⁸² "לעולם הוי' דברך נצב בשמים " – דלכאורה: דבר הוי' נמצא בכל הנבראים, כמבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה בתחלתו, ולמה נאמר כאן " בשמים " דוקא?

ואף שי"ל ש"דברך" קאי על המאמר "יהי רקיע" ¹⁴⁸³ , שמאמר זה נצב בשמים דוקא – הרי הא גופא קשיא: כיון שהאותיות של כל עשרה המאמרות נמצאים תמיד בכל הנבראים להוותם מאין ליש – למה מדבר הפסוק דוקא אודות המאמר "יהי רקיע" ש"נצב בשמים" ¹⁴⁸⁴ .

וע"פ הנ"ל מובן: "נצב" – הוא גם מלשון "נצב מלך" ¹⁴⁸⁵ , שמורה על ענין הגילוי (והתוקף) של " דברך ". ולכן נאמר "דברך נצב בשמים " – כי, בארץ יכול להיות הדיבור גם בהעלם, ועד שהגילוי יכול להיות היפך מ"דברך"; ודוקא בשמים הרי זה בגילוי – "נצב" ¹⁴⁸⁶ ].

* * *

טז. בנוגע לפרקי אבות – לומדים ביום הש"ק זה פרק ששי, שנקרא בשם "קנין תורה", כיון שמדובר בו אודות מעלת התורה, החל מ"כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'" ¹⁴⁸⁷ , ובהמשך הפרק: "שולחנך גדול משולחנם" (של מלכים) ¹⁴⁸⁸ , "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות כו'" ¹⁴⁸⁹ .

ולאחרי זה נאמר ¹⁴⁹⁰ : "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושי' בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר וכו'", ומביא כו"כ פסוקים.

205

וצריך להבין:

א) מדוע נאמר כאן רק "גדולה תורה" סתם, מבלי לפרט הענין שהתורה היא גדולה ממנו, כבמשנה שלפנ"ז "גדולה תורה יותר מן הכהונה כו'"?

ב) מהי גודל מעלת התורה דוקא ש"נותנת חיים לעושי' בעולם הזה ובעולם הבא" – הרי מצינו כו"כ מצוות ש"אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" (כפי שנימנו במשנה ד"אלו דברים" ¹⁴⁹¹ (שאומרים בברכות השחר), ובאריכות יותר בברייתא ¹⁴⁹² ), כך, שאין זה דוקא בתורה; אמנם "תלמוד תורה כנגד כולם", אבל אעפ"כ הרי זה ענין שישנו גם בכמה מצוות, ולא רק בתורה?

ואין לומר שהכוונה היא גם בנוגע למצוות – שהרי פרק "קנין תורה" מדבר אודות מעלת התורה דוקא. וא"כ, צריך להבין מהי מעלת התורה שדוקא עלי' נאמר ש"נותנת חיים כו'".

יז. ויש לבאר תחילה דיוק הלשון "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושי' בעולם הזה ובעולם הבא" – שהרי גם הלשון של תושבע"פ הוא בדיוק (אף שאינו בדיוק כ"כ כמו בתושב"כ ¹⁴⁹³ , שלכן יכול לבוא ענין מסויים בכמה סגנונות, וכפי שמצינו בדברי הרא"ש והר"ן והתוס' שכל אחד מדבר בסגנון שלו ¹⁴⁹⁴ , אבל בסגנון שלו מדוייקים דבריו):

משמעות הלשון "נותנת חיים .. בעולם הזה ובעולם הבא", היא, שישנה המציאות של "עולם הזה" ו"עולם הבא" גם ללא חיים.

ולכאורה, למה לא נאמר כאן "חיי העולם כו'", כמו הלשון במשנה שלפנ"ז4 "יפה וכו' חיי העולם הבא .. חיי העולם הזה", שמשמעותו שחיי העולם זהו כל ענינו של העולם.

ובפרט שהתחלת הפרק היא: "שנו חכמים בלשון המשנה", וא"כ, בודאי הול"ל כלשון המשנה הנ"ל.

אך הענין הוא – שהמעלה המיוחדת של התורה אינה בכך שעל ידה נעשית המציאות של עולם הזה ועולם הבא, שהרי מעלה זו ישנה גם במצוות (כנ"ל ממשנת "אלו דברים"), אלא החידוש הוא – שגם

206

לאחרי שישנו הענין דעולם הזה ועולם הבא (ע"י המצוות), מכניסה בהם התורה ענין של חיות : "נותנת חיים .. בעולם הזה ובעולם הבא".

והענין בזה:

חיי האדם נחלקים לב' ענינים: שכל ומעשה. וזהו גם החילוק שבין תורה ומצוות – שתורה הו"ע המוחין, ומצוות הו"ע המעשה. והחיות שבמצוות היא ע"י התורה, כידוע שהמצוות הם רמ"ח אברים דמלכא ¹⁴⁹⁵ , וחיות האברים היא ע"י המוחין (התורה), שהם בחי' חיוהי, ועל ידם נמשכת חיות במדות, גרמוהי ¹⁴⁹⁶ .

ובכן: ענין המעשה כשלעצמו יכול להיות מצד קבלת עול בלבד, שזהו אמנם ענין נעלה, אבל עדיין הרי זה ללא תענוג, כך, שזהו ללא חיות. וזהו החידוש של התורה – שהיא נותנת חיים במעשה המצוות שעל ידם נעשה הענין דעוה"ז ועוה"ב, היינו, שגם בקיום המצוות בקבלת עול יהי' ענין התענוג – שזהו ענין החכמה ¹⁴⁹⁷ , שהרי פנימיות אבא היא פנימיות עתיק ¹⁴⁹⁸ .

אמנם, פעולת התורה שהיא נותנת חיים היא רק כאשר לימוד התורה הוא (לא בפני עצמו, שהרי "כל האומר אין לו אלא תורה וכו'" ¹⁴⁹⁹ , אלא) קשור עם ענין המעשה דוקא.

ועפ"ז יובן גם הדיוק "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושי' " – אף שבנוגע לתורה מתאים יותר הלשון "לומדי'" – כי, רק כאשר לימוד התורה הוא באופן שקשור עם ענין המעשה ("עושי'"), כולל גם הענין של עשי' מלשון כפי' ¹⁵⁰⁰ , שכופה את עצמו ("ער בייגט זיך") מתוך קבלת עול, אזי נותנת התורה חיים בעוה"ז ובעוה"ב.

ועפ"ז יש לבאר גם הפסוקים שהובאו במשנה זו, וכפי שיתבאר בהזדמנות אחרת ¹⁵⁰¹ .

* * *

יח. ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י – שיוכבד השלימה מנין בנ"י ע"י לידתה "עם כניסתה בפתח מצרים", אבל כל ימי עיבורה היו

207

קודם הכניסה למצרים, כי, "אין חבוש מתיר עצמו" ¹⁵⁰² , וכדי לפעול ענין הגאולה (החל מהענין ד"ותחיין ¹⁵⁰³ את הילדים" ¹⁵⁰⁴ ) צ"ל מחוץ ולמעלה ממצרים; והשייכות לר' יהודה בר' שלום, שיהודה הו"ע ההודאה (קב"ע) ושלום הו"ע התורה ¹⁵⁰⁵ (ובפרט פנימיות התורה ¹⁵⁰⁶ ) שעל ידם פועלים ענין הגאולה – נכלל בשיחה הנ"ל ס"י שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

יט. וענין זה קשור גם עם משנת"ל (סי"ז) בענין "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושי'", שלימוד התורה צ"ל ביחד עם ענין העשי', מלשון כפי', שהו"ע הביטול (יהודה), שמבטל את כל מציאותו מתוך תנועה של מס"נ, כמו האברכים החסידיים שיוצאים לשליחות לפעול בהפצת המעיינות חוצה, גם כשצריכים לוותר על האפשרות להשתתף בהתוועדות דיום הש"ק ¹⁵⁰⁷ , "הערן און דערהערן" ¹⁵⁰⁸ וכו'.

[בהמשך לזה הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א שישנם כאלו שנשארים כאן ואומרים "שישו בני מעי"... ובאים להתוועדות רק כדי לומר "חזו דאתאי"... ואז יכולים כבר לישון... (ולא מתביישים לגהק ולפהק נגד פניו – היפך האנושיות כו'), ועוד מתפארים בפני הבן והנכד על המס"נ שלהם לישב בהתוועדות למרות הצפיפות והדוחק שמפריעה להם לישון...

והזכיר גם אודות אלו שבמשך כל התפלה עומדים ומסתכלים עליו ומבלבלים אותו כו' (וכן אלו שמצלמים תמונות מכל צעד ושעל) – היפך הדין שאסור להסתכל בפני נשיא ¹⁵⁰⁹ , והיפך האנושיות כו', ומה גם שבגלל זה אינם עונים איש"ר, ב"ה וב"ש וכו' (באמרו שלהיותו "פנימי" ולא "חיצון", הנה בשעה שעוסק בענין ד"עיניך רואות את מוריך" ¹⁵¹⁰ , אינו יכול לענות איש"ר...). ולמרות שדובר על זה פעם ופעמיים ¹⁵¹¹ ,

208

ממשיכים להתנהג כן, וביתר שאת וביתר עוז, כמו להכעיס... (כנראה כדי שאצטרך לדבר על זה עוד הפעם, ובמילא יתוספו עוד כמה עמודים בה"סטענסיל" של רשימת הדברים!...).

וכן דיבר אודות בחור מסויים, שבמקום להתנהג כמו בחור חסידי (להתייגע בלימוד התורה נגלה וחסידות, ובאופן שגם בלמדו נגלה ניכר עליו שהוא בחור חסידי, שלומד מתוך חיות וכו') – עוסק בגניבת מאמרים, ומחפש דרכים (ע"י מכשירים שונים) לראות ולשמוע מה שנעשה מעבר לדלת החדר... שזוהי העזה שאין כמוה, היפך השו"ע והיפך דרכי החסידים!

ומה שטוען שישנו סיפור ¹⁵¹² שרבינו הזקן אמר ש"מים גנובים ימתקו" ¹⁵¹³ , וכן ישנו הסיפור שכ"ק מו"ח אדמו"ר עשה תחבולה שיוכל לשמוע תפלתו של אביו (כ"ק אדנ"ע) בחדרו ¹⁵¹⁴ , וכיון ששמע זאת בהשגחה פרטית, הרי זו הוראה עבורו ¹⁵¹⁵ שגם הוא צריך לעשות כן – הנה:

בנוגע לרבינו הזקן – הרי תחילה למד את כל הש"ס ט"ז פעמים (כמסופר בהקדמת השו"ע ¹⁵¹⁶ ), ומה גם שלא הי' לו יצה"ר, כי הרגו בתענית; וכן בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שתחילה הי' בקי בכל המאמרים שהיו אצלו לפנ"ז, לאחרי שלמדם ועסק בהם ("דורכגעטאָן") אדעתא דנפשי' כו', ולכן רצה עוד מאמר כו', וכמו"כ קיים את כל ההנהגות הגלויות שראה אצל אביו, ולאח"ז רצה לשמוע גם את תפלת אביו, כדי שעי"ז יתוסף בעבודתו – בלימוד התורה, בעבודה דאתכפיא, בעבודת התפלה באריכות ובבכיות וכו' וכו'.

אבל אתה – אם הנהגה זו היתה אצלך מצד הקדושה, אזי לכל לראש היית מקיים מה שדורשים ממך – ללמוד נגלה וחסידות, וללמוד גם בזמנים שמחוץ לסדרי הישיבה, אבל לפועל, הנך מתעצל להתייגע בלימוד התורה, ואפילו בסדרי הישיבה אינך לומד; לא ש"ס (גם לא פעם אחת...) ואפילו לא קיצור שו"ע, לא תניא ולא מאמרי חסידות;

כאשר אתה נכנס ל"יחידות" ואומרים לך כך וכך, הנך רושם את הדברים ומבקש שאגי' את הרשימה שמא חסרה איזה תיבה, אבל לפועל אינך מקיים מאומה, וב"יחידות" של השנה הבאה הנך כותב –

209

באדישות מוחלטת ("קאַלט-בלוטיקערהייט") – שלא עשית מאומה, אלא כיון שיש מנהג להיכנס ל"יחידות" ביום ההולדת, אין לך ברירה, ולכן אתה עושה "טובה" ונכנס ל"יחידות"...

וכיון שכן, הרי הנהגתך בענין הנ"ל היא (לא מצד הקדושה, אלא) מצד גאוה וישות – כדי שתוכל להתגאות ¹⁵¹⁷ ולספר (ולכתוב גם לאוסטרליא ולארץ ישראל) שאתה היחידי שיש לך "מאמר" זה, ורק אתה יודע מה דיבר פב"פ עם פב"פ ביום פלוני... ורק לך יש תמונות שאין למישהו אחר (משא"כ בנוגע ללימוד התורה בישיבה – הרי בשעה שיש מאה בחורים שיושבים ב"זאַל" ולומדים, לא ניכרת "מציאותו", שגם הוא יושב ולומד...), ובכך תחשב ל"שפּיץ חב"ד", "שפּיץ תמים"...

– מסופר אודות ר' אייזיק מהאָמיל שכתב פתקא שמבקש שרבינו הזקן יאמר מאמר חסידות, כיון שזה נוגע בנפשו ממש ¹⁵¹⁸ . אבל אתה – האם נוגע לך בנפש המאמר שגנבת, בה בשעה שלא עולה על דעתך ללמוד מאמר זה, כדי שתוכל לקיים מה שכתוב בו – שצריך להתפלל וללמוד נגלה וחסידות וכו'; זה לא מעניין אותך, אין לך זמן בשביל זה; יש לך זמן רק עבור ענינים של מה בכך, ועד לקריאת עיתונים... מתוך הרגשה ש"עולמך תראה בחייך" ¹⁵¹⁹ , יש לך עוה"ז ועוה"ב, ועליך רק לדאוג איזה "מכשיר" לרכוש מחר כדי שתוכל להצליח יותר בכל התעלולים הנ"ל.

רצונך להידמות לאברהם פּאַריז?! – אברהם פּאַריז ¹⁵²⁰ למד חסידות והי' "אַן אמת'ער חסידישער תמים", וכאשר "גנב" מאמרים – ידע הרבי מזה, ואמר: "תבוא עליו ברכה"... והוסיף, שהלואי היו עוד חסידים עושים כן!... אבל אתה בחור'ל – הנך אפרוח שלא נפקחו עיניו!...

מה קורה אתך?! במקום להתעסק עם ענינים הקשורים עם איסור גניבה כו' (שהרי מזה יכולה להיות יניקה ליצה"ר, שגניבה כזו עלולה להביא גם גניבה אחרת) – שמור את סדרי הישיבה ושב ולמד!

אינך מבין – עליך להתייגע ("שוויץ אַ ביסל"...); יש לך יצה"ר

210

– אזי תלמד "שלא לשמה", כפי שפוסק רבינו הזקן ¹⁵²¹ ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". – אלא מאי, כנראה הוא חושש "פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו" ¹⁵²² , שהרי סוכ"ס הוא בן אברהם יצחק ויעקב, ויש לו הורים חסידיים כו', ולכן מעדיף להתנער ("זיך אָפּטרייסלען") מזה...

ומי שאשם בכל זה – הנה "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" ¹⁵²³ : האשמה מוטלת על ראשי-הישיבה, המשפיעים, המשגיחים והמדריכים ¹⁵²⁴ , שאין קול ואין עונה, ואין פוצה פה ומצפצף... ומדשתיק אודי לי'!

[וגם אם המשפיע מעיר לבחור על הנהגתו, משיב: אני כבר בחור מבוגר, ומה שאני עושה אינו העסק שלך; ומפטיר בדבר-צחות ("אַ גלייך ווערטל"): די בכך שאני מוסר את נפשי כדי להשיג עבורך את המאמר... ואז, פונה המשפיע לעסקיו, והבחור – לעסקיו...].

וכך מתפרסם שבישיבה פלונית – שראש-הישיבה הוא פב"פ והמשפיע הוא פב"פ – מתנהגים באופן כך וכך, ובמילא הרי זו "הנהגה חסידותית"...

[נזכר גם אודות אלו שעושים "שפּיצלאַך", להמציא ("אונטערשטעלן") יהודי זקן שישאל שאלות כו', ועי"ז נעשה חדוה בעולם... (והרי איתא בזהר ¹⁵²⁵ שכאשר יש חדוה למטה אזי נעשה חדוה למעלה...). – אם רצונך ב"חדוה", שב ולמד תורה, עלי' נאמר ¹⁵²⁶ "פקודי ה' ישרים משמחי לב"].

וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א: באמת לא היו צריכים לדבר על ענינים כאלו ביום הש"ק, ובפרט ביום הש"ק הקשור עם ההכנה למ"ת. ויש לקוות שלא יצטרכו לדבר על זה עוד הפעם (וכפי שאמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות ענין מסויים, שידבר על זה רק ב"פ, אבל לא ג"פ, כדי שלא תהי' "חזקה", שזהו היפך הטובה הן עבור השומע והן עבור המדבר)].

ומסיימים בדבר טוב – ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י: "א"ר יהודה בר' שלום" – "יהודה" מלשון הודאה, שזהו"ע ד"מודה ¹⁵²⁷ ועוזב

211

ירוחם" ¹⁵²⁸ ; ו"שלום" מלשון "שלמים", שבאים מבהמה דוקא (ולא מן העוף ¹⁵²⁹ ), והיינו, שאף שהכשרה בשני סימנים דוקא, ואי אפשר להסתפק בסימן אחד (כמו עוף שהכשרו בסימן אחד ¹⁵³⁰ ), מ"מ נעשה מזה קרבן שלמים – "שלום למזבח ולכהנים ולבעלים" ¹⁵³¹ , ובאופן שפועל ענין השמחה – "אין ¹⁵³² שמחה אלא בבשר" ¹⁵³³ .

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "פרזות תשב ירושלים"].

______ l ______