ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תנח זמן וסדר לישת מצת המצוה

תנח זמן וסדר לישת מצת המצוה

ובו י"ז סעיפים

אפייתם בערב פסח אחר חצות

א נהגו ⁶⁶⁵ כל ישראל ⁶⁶⁶ שלא ללוש המצות של מצוה ⁶⁶⁷ עד אחר חצות היום בערב פסח ⁶⁶⁸ , שהוא זמן הקרבת הפסח, שמצות מצה הוקשה למצות הפסח שנאמר ⁶⁶⁹ על מצות ומרורים יאכלוהו.

ולפי שאין הכל בקיאים בחצות היום ממש ⁶⁷⁰ , לפיכך נכון להמתין חצי שעה אחר חצות היום ⁶⁷¹ , כי כן היו ממתינים בשחיטת הפסח שלא לשחטו עד לאחר שש ומחצה:

ב וכל זה אינו אלא מנהג ⁶⁷² לכתחלה, אבל מעיקר הדין אפילו מצות מצוה שנאפו כמה חדשים לפני הפסח יכול לצאת בהן ידי חובתו ⁶⁷³ לכתחלה. לפי שלא הוקשו מצות מצוה למצות פסח, אלא לזמן אכילתה בלבד ⁶⁷⁴ , שצריך לאכלה קודם חצות הלילה ⁶⁷⁵ , כמו הפסח שאינו נאכל אלא עד חצות, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, הוקשה אכילת מצה לאכילת הפסח ⁶⁷⁶ . אבל לענין זמן עשייתן לא הוקשו כלל ⁶⁷⁷ , ויכול לאפותן מתחלת השנה.

והוא שיאפה אותן לשם הפסח ⁶⁷⁸ כמו שנתבאר בסימן תנ"ג ⁶⁷⁹ , אבל אם לא אפאן לשם הפסח, מן הסתם לא נזהר יפה מחמץ בשעת עשייתן, לפיכך הן אסורין לכל ימי הפסח ⁶⁸⁰ :

ג ובשעת הדחק מעמידין על עיקר הדין, כגון אותן שאופין מצות ושולחין למרחקים, מותרין לאפות אפילו כמה חדשים קודם הפסח ⁶⁸¹ . וכן המפרשים מיבשה לים כמה חדשים קודם הפסח, אופין מצות קודם יציאתם מביתם ⁶⁸² , אבל שלא בשעת הדחק אין לשנות המנהג ⁶⁸³ :

ד ואם חל ערב פסח בשבת נוהגין ללוש בערב שבת ⁶⁸⁴ אחר חצות היום ⁶⁸⁵ .

ויש נוהגין ללוש במוצאי שבת, דהיינו בליל יום טוב ⁶⁸⁶ . ונותנין טעם למנהגם, לפי שחביבה מצוה בשעתה ⁶⁸⁷ .

ואין ראוי לנהוג כן ⁶⁸⁸ , לפי שצריך למהר האכילה בליל פסח מיד בכניסת הלילה כדי שלא ישנו התינוקות כמו שיתבאר בסי' תע"ב ⁶⁸⁹ , ואם יתעסק בתחילת הלילה בלישת המצות ואפייתן, בודאי ישנו התינוקות. ועוד שהאופה מצות ביום טוב צריך להזהר בכמה הלכות האיך להפריש חלה מהן (שנתבאר בסימן תנ"ז ⁶⁹⁰ ), והאיך לנקות כלי הלישה מחמץ הנדבק בהן ⁶⁹¹ (שיתבאר בסימן תנ"ט), ואין הכל בקיאין בהלכות אלו, ויבאו לשרוף החלה ביום טוב, ולגרוד ולהדיח הכלי על ידי ישראל (עיין סימן תנ"ט ⁶⁹² ).

ואף בחול המועד ראוי לנהוג שלא לאפות מצות, אלא יאפה הכל קודם הפסח ⁶⁹³ , אם אפשר לו, מטעם שנתבאר בסימן תנ"ג ⁶⁹⁴ :

שלשת המצות מעשרון

ה נוהגין במדינות אלו שהג' מצות של מצוה הן נעשין מעשרון אחד קמח, כעין לחמי תודה שהיו ג' חלות נעשות מעשרון אחד ⁶⁹⁵ . שהרי היו בה שלשים חלות של מצה נעשות מעשרה עשרונים, נמצאו שלש חלות לעשרון ⁶⁹⁶ , לפיכך אנו עושין גם כן ג' מצות לעשרון זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורין חייב להביא תודה ⁶⁹⁷ , ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין משעבוד מצרים, לפיכך אנו עושין זכר ללחמי תודה:

ו ומי שיש לו בני בית רבים ואין מספיק לו עשרון אחד ⁶⁹⁸ , יכול להוסיף על עשרון בג' מצות הללו, דהיינו שילוש ב' עיסות שאין בכל אחת מהן יותר מעשרון ⁶⁹⁹ , ויעשה שתי עיסות, ומשתיהן יעשה ג' מצות. ואם בכל אחת מהן בפני עצמה אין לה עשרון מרווח יצרף שתיהן יחד ⁷⁰⁰ , על דרך שנתבאר בסימן תנ"ז ⁷⁰¹ , ויפריש מהן חלה, ואחר כך יעשה מהן ג' מצות ⁷⁰² .

ואם אינו יכול להפריש מהן בעודן עיסה מפני מהירות המתעסקין בהן, יעשה מהן ג' מצות ועוגה אחת, ויאפה את כולן, ולאחר האפייה יצרפם יחד בכלי אחד ויפריש מן העוגה על כולן ⁷⁰³ .

אבל מי שאין לו בני בית מרובים, טוב שיקח עשרון מרווח, ויעשה ממנו ג' מצות ועוגה אחת ⁷⁰⁴ , ויחזור וילוש עוד עשרון מצומצם, ויעשה ממנו ג' מצות לצורך ליל שני, ולאחר שיאפה את כולם יצרפם בכלי ⁷⁰⁵ ויפריש מן העוגה על כולם:

ז ונוהגין לעשות בהן סימן איזו מהן ראשונה ואיזו מהן שניה ואיזו מהן שלישית ⁷⁰⁶ , שבהראשונה עושין בה מצוה הראשונה דהיינו ברכת המוציא, שברכה זו היא המצוה הראשונה שעושין במצות הללו, ובשניה עושין המצוה השנייה דהיינו ברכת על אכילת מצה ⁷⁰⁷ , ובשלישית עושין מצוה השלישית דהיינו הכריכה עם המרור.

לפיכך כשמניחין אותן על הקערה יניח אותן גם כן על סדר הזה, השלישית למטה, והשניה על גבה, והראשונה על גבי השניה, כדי שלא יצטרך להעביר על המצות ⁷⁰⁸ .

ומכל מקום סדר זה אינו מעכב, שאף אם שינה כל סדרן, שהניח הראשונה למטה והשניה למעלה והשלישית בראשונה, אין בכך כלום בדיעבד ⁷⁰⁹ :

ח והסימנים שעושה בהן, לא יעשה אותן כמין אותיות על ידי דפוס או בידיו (מטעם שיתבאר בסי' ת"ס ⁷¹⁰ , ועוד) שהרי צריך לשברם ביום טוב, ויש אוסרין לשבור עוגה שיש בה כמין אותיות ⁷¹¹ , אע"פ שאין מתכוין למחקם אלא לאכלם ביום טוב כמו שנתבאר בסי' ש"מ ⁷¹² .

אלא עושין סימנין הללו על ידי נקבים או חריצין ⁷¹³ .

רק שיזהרו למהר מאד בעשייתן כמו שיתבאר בסי' ת"ס ⁷¹⁴ ע"ש:

ט ויזהר לאפות הראשונה קודם השניה והשניה קודם השלישית, דהיינו שיכניסם לתנור זה אחר זה. שאם יאפה אותן בבת אחת לא הועיל כלום בסימנים שנתן בהם, דכיון שגמר עשייתם הוא בבת אחת אין לאחת קדימה ומעלה על חבירתה ⁷¹⁵ :

י המצה השנייה צריכה להיות יותר גדולה מהראשונה והשלישית, לפי שממנה צריך כשני זיתים לכל אחד מבני ביתו כזית, אחד לברכת על אכילת מצה וכזית אחד לאפיקומן ⁷¹⁶ :

יא ואם נאבדה אחת ממצות הללו, נכון לאפות ג' מצות, אפילו ביום טוב, כדי שיהיה לו ג' מצות הנעשות מעשרון אחד קמח ⁷¹⁷ כעין לחמי תודה, לפי מנהג מדינות אלו.

ואפילו אם יש לו שלש מצות אחרות שנעשו מן עשרון אחד, אין לו ליקח אותן ⁷¹⁸ , לפי שיש לחוש בהן שמא נעשו על ידי קטנים ⁷¹⁹ . דכיון שבשעת עשייתן לא היה דעתו עליהן שיהיו מצות מצוה, מן הסתם לא נזהר בהם מקטנים ומשאר הפסולין להתעסק במצות מצוה, ונמצא שיש בהן ספק פיסול, לפיכך אי אפשר ליקח אותן לברכת על אכילת מצה שאכילתה הוא מן התורה ⁷²⁰ , וספק של תורה להחמיר ⁷²¹ .

(אבל מותר לאכול מהן אפיקומן ⁷²² , או לעשות מהן כריכה ⁷²³ ) שאכילה זו אינה אלא מדברי סופרים, וספק דברי סופרים להקל ⁷²⁴ , ועל דרך שיתבאר בסימן תע"ז ⁷²⁵ :

יב אבל אם נשברה אחת ממצות הללו, אין צריך לטרוח ולאפות עוד ⁷²⁶ , אפילו עדיין לא נכנס ליל יום טוב ⁷²⁷ , אלא יקח השבורה וישים אותה באמצע, בין העליונה לתחתונה, שהאמצעית אינה צריכה להיות שלימה, שהרי בוצעין ממנה חתיכה אחת לאפיקומן קודם אמירת ההגדה.

ואף שלכתחלה הידור מצוה הוא שכל הג' מצות יהיו שלימות בשעה שמביאין אותן על השולחן, מכל מקום אין מטריחין אותו בשביל כך לאפות עוד ⁷²⁸ .

ואפילו נשברה מצה השלישית, וכשישים אותה באמצע והשניה ישים למטה נמצא שיעשה מצה הג' משניה, והרי זה כמורידה מקדושתה ⁷²⁹ :

מצות ספיקות

יג ויש נוהגין לאפות עוד ג' מצות מעשרון אחד, וקורין אותן מצות ספיקות, כלומר שנעשו בשביל ספק שמא תחמיץ או תאבד אחד מג' הראשונות, אזי יקח ג' מצות הללו ⁷³⁰ .

אבל אם נשברה אחת מהן, אפילו נשברה השלישית, ואם יתן אותה באמצע והאמצעית למטה הרי זה כמורידה מקדושתה, אף על פי כן מוטב להורידה מקדושתה מלדחות מצות הללו לגמרי וליקח את הספיקות ⁷³¹ . שהרי אי אפשר לו לדחות את השבורה בלבד וליקח במקומה מצה אחרת מהספיקות, כיון שלא נעשו מעשרון אחד ⁷³² :

יד ויש נוהגין שאין אופין ג' ספיקות מעשרון אחד, אלא מעשרון אחד אופין ד' מצות, דהיינו ג' מצות מצוה וספיקא אחת ⁷³³ (ואף על פי שעושין כעין לחמי תודה, ובלחמי תודה לא היה אלא ג' מצות לעשרון, מכל מקום כיון שמצה הרביעית אינה נעשית לשם מצות מצוה אלא בשביל ספק אינה עולה לחשבון ⁷³⁴ ). וכן אופין מעשרון השני לצורך ליל ב'.

ולפיכך אם נשברה השלישית של מצת מצוה, אין עושין אותה אמצעית והאמצעית למטה, שלא יורידנה מקדושתה, אלא דוחין לגמרי את השלישית השבורה, ומשימין במקומה את הספיקא ⁷³⁵ , שהרי היא נעשית מעשרון אחד עם המצות של מצוה:

טו וכל דברים אלו אינן אלא מנהג וזריזות לכתחלה, אבל מעיקר הדין אין צריך ליזהר כלל ⁷³⁶ בכל דברים אלו שנתבאר בסימן זה ⁷³⁷ :

טז הנוהגין לאפות מצה של מצוה בליל יום טוב כשחל במוצאי שבת ⁷³⁸ , יזהרו שלא יאפו אז הספיקות, שמא לא יצטרך להם ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך יום טוב ⁷³⁹ . וכן יזהרו שלא יאפה בליל יום טוב ראשון המצות הצריכות לליל יום טוב שני ⁷⁴⁰ :

יז מי שלש עיסה בערב פסח סמוך לחשיכה, ולא הספיק לאפותה עד שחשיכה ליל יום טוב, אם אין דעתו לאכול ממנה ביום טוב ראשון, אלא ביום טוב שני או בחולו של מועד, שיש לו מצות לצורך יום טוב ראשון, אסור לו לאפותה ביום טוב. אע"פ שאם לא יאפה אותה תחמיץ ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא ⁷⁴¹ , מכל מקום לא יעשה איסור בידים, וכשיאפה אותה יעשה איסור בידים ⁷⁴² .

לפיכך אין לו תקנה להנצל מאיסור, אלא שיגמור בדעתו לאכול ביום טוב ראשון כזית מכל מצה ומצה שיאפה מעיסה זו ⁷⁴³ , או שיאכיל לקטנים ⁷⁴⁴ , ואז מותר לו לאפותה ⁷⁴⁵ .

ואע"פ שזו היא הערמה, שהרי אינו צריך כלל למצות הללו ביום טוב ראשון, ואין בדעתו לאכול מהן אלא כדי להתיר לו אפייתן ⁷⁴⁶ . אף על פי כן התירו לו חכמים לעשות כן כמו שיתבאר בסי' תק"ג ⁷⁴⁷ ותק"ז ⁷⁴⁸ .

והוא שיקיים הערמתו ויאכל כזית מכל מצה ומצה ביום טוב ראשון כמו שיתבאר שם ⁷⁴⁹ :

הערות

665. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) אפייתם בערב פסח אחר חצות (ס"א-ד). (ב) שלשת המצות מעשרון (ס"ה-יב). (ג) מצות ספיקות (סי"ג-יז).
666. מחזור ויטרי הל' פסח סי"ט ע' 260 (הוקשו מצות לפסח, בשלהי פ' בתרא, צלי אש ומצות, מה עשיית הפסח אינו אלא מש[ש] שעות ומחצה ואילך, אף עשיית המצה ואכילת המצה נמי הוקשה לאכילת פסח). רוקח סי' רפ (במנהגים של רבי שלמה [=הוא מחזור ויטרי הנ"ל, לתלמידו של רש"י] מצאתי הוקשו מצה לפסח, בפ' בתרא דפסחים, צלי אש ומצות, מה עשיית פסח מש[ש] ומחצה אף עשיית המצה כן), ורס"י רפא (מנהג לאפות בערב פסח ממנחה גדולה ואילך). טור (אין מתחילין להתעסק בפת בי"ד עד אחר ו' שעות ... דאיתקש לפסח). ב"י סוף הסימן (ונהגו כל העולם שלא להתחיל ללוש עד אחר שש שעות, ואין לשנות המנהג). דרכי משה ס"ק א (וכן המנהג במדינות אלו ללוש מצות של מצוה אחר חצות ארבעה עשר). שו"ע (נוהגים שלא ללוש מצת מצוה בערב פסח עד אחר שש שעות, שהוא זמן הקרבת קרבן פסח). והדיוק "כל ישראל", ראה מראי מקומות וציונים. וכן נהגו רבותינו, ראה ס' המנהגים – חב"ד ע' 37. אוצר מנהגי חב"ד (ניסן) ע' צו-קא.
667. ב"י ריש הסימן (משמע דבמצה שהוא עתיד לצאת בה ידי חובתו מיירי). דרכי משה שם (מצות של מצוה). שו"ע (מצת מצוה).
668. ואף שמסיים על זה בטור (ואני ראיתי בברצלונא מהמדקדקין שהיו אופין כל מה שצריכים למועד מקודם המועד, שאם יתערב עמו משהו מחמץ שיתבטל קודם איסורו). וכן הוא המנהג, כדלעיל סי' תנג ס"ט (נתפשט המנהג במדינות אלו לאפות כל המצות קודם הפסח). הנה עיקר הדיוק בזה הוא שלא לאפות מליל פסח ואילך, שאז נאסרת התערובת במשהו, כדלעיל רס"י תמז (חמץ שנתערב בתוך הפסח, דהיינו מליל ט"ו עד מוצאי יום טוב האחרון של פסח ... החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו). משא"כ בערב פסח אחר חצות, שאינה נאסרת אלא בששים, לא שייך בזה כל כך הזהירות שהובאה לעיל מהטור, ומלעיל סי' תנג ס"ט. אלא שמכל מקום יש ליזהר אז בכל הדברים האמורים לקמן סי' תס ס"ה-ו (הלש עיסה אחר זמן איסור חמץ...).
669. שלח ט, יא. גמרא דף [קכ] , ב (דכיון דאיתקש לפסח, כפסח דמי). רש"י שם ד"ה הא אפקיה (ואקשיה בהיקישא דעל מצות ומרורים יאכלוהו). וראה גם לקמן סי' תעב ס"ב (שאכילת מצה הוקשה לאכילת פסח, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו).
670. מ"א סי' רלג ס"ק א (ואף על גב דבאמת זמנה אחר ו' שעות, כדאיתא ביומא דף כ"ח, מכל מקום כיון דאין אנו בקיאין לא יצא). ואף שכאן לענין לישת המצות, כתב המ"א ס"ק א (אף על גב שזמן הקרבת הפסח הוא אחר ו' שעות ומחצה, מכל מקום עיקר זמנו הוא מחצות). השיב עליו הח"י ס"ק א (ולענ"ד נראה עיקר כדעת הב"ח ושאר אחרונים ... קיי"ל דהוי משש ומחצה ... ובמ"א עצמו לעיל סימן [ר]ל"ג ס"ק א' כתב כן, עיי"ש). ובמ"א הוכיח כן מדין זמן ביעור חמץ, שכתבו התוס' ה, א ד"ה לא (כיון דדיעבד אם שחט הפסח קודם תמיד כשר ... חשיב זמן שחיטה מחצות ואילך). וכן נפסק לעיל סי' תלא ס"א (וזמן שחיטת הפסח הוא בי"ד מחצות היום ולמעלה. מכאן אתה למד שזמן השבתת החמץ הוא בזמן שחיטת הפסח, דהיינו מחצות יום י"ד ולמעלה). ביאר בח"י שם (דהתם לא כתבו תוספות רק להחמיר באיסור חמץ משש ולמעלה ולא יאחר, משא"כ להקל לא אמרינן, ולא מקרי בין הערבים אלא משעה שינטו צללי הערב, דהוא משש ומחצה). אמנם רבינו מסיק כאן מעיקר הדין כדעת המ"א, שעיקר זמנו הוא מחצות. וכמבואר ברש"י צג, ב ד"ה חמשה עשר (ושעת שחיטה מחצות היום ואילך, דבין הערבים כתיב ביה כתמיד, ותמיד, אף על פי שנשחט בשש ומחצה זמנו מן התורה מתחלת שבע ואילך). אלא שכמו לענין קרבן פסח המתינו חצי שעה, כיון שאין בקיאים, כך גם לענין לישת המצות נכון להמתין חצי שעה, כיון שאין הכל בקיאים בחצות היום ממש. וכמובא לעיל ממ"ש המ"א סי' רלג ס"ק א, לענין תפלה המנחה. וכן נתבאר לעיל סי' פט ס"ב (תפלת המנחה, אעפ"י שאינו יכול להתפלל מנחה עד אחר חצי שעה אחר חצות, זהו משום שרוב בני אדם (אינם בקיאים) לכוין השעות כל כך, אבל באמת זמנה מתחיל מיד אחר חצות), וסי' רצא בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (שעיקר זמן סעודה ג' הוא גם כן מחצות, כמו תפלת מנחה גדולה, אלא לפי שאין בקיאין הילכך אפילו בדיעבד לא יצא, כמו בתפלת מנחה גדולה, כמ"ש המג"א בריש סי' רל"[ג]).
671. ב"ח ריש הסימן (לאחר שש דקאמר לאו דוקא, אלא לאחר שש ומחצה קאמר, כמו בפסח). ט"ז ס"ק א (פירוש אחר שש ומחצה דכן זמן שחיטת פסח). אליה זוטא ס"ק א (היינו אחר שש ומחצה דומיא דפסח). ח"י ס"ק א (דהיינו אחר שש ומחצה ... שוב מצאתי ברוקח סי' ר"פ, ובמרדכי סוף פרק [אור לי"ד], ובשבלי הלקט שכתוב להדיא מז' ומחצה למעלה). והיינו כמבואר ברוקח סי' רפ (במנהגים של רבי שלמה מצאתי הוקשו מצה לפסח בפ' בתרא דפסחים צלי אש ומצות, מה עשיית פסח מש[ש] ומחצה אף עשיית המצה כן), ובמרדכי רמז תקמג (במצה שנעשית ... כהלכתה אחר [ו'] ומחצה לשם מצה). ובשבלי הלקט סי' ריג (מה עשיית פסח מש[ש] שעות ומחצה ואילך, אף עשיית מצה כן).
672. כדלעיל ריש ס"א (נהגו כל ישראל).
673. תוספתא פ"ב הי"ג (יוצאין ... ובמצה ישנה, ובלבד שעשאה מתחלה לשם פסח). תוספות רבינו פרץ לח, א ד"ה חלות (דמותר לעשות המצה בערב פסח קודם ו' שעות, אע"פ שחמץ קיים). מרדכי רמז תקמג (ויש מתירין מדתניא בתוספתא דפסחים יוצאים במצה ישנה, ובלבד שנעשית לשם פסח), וטור (אבל רבינו אליעזר הגדול ור' שמואל הכהן התירו). ח"י ס"ק ד (וגיסי הרב בספרו אליהו זוטא, ובעולת שבת ... דעתו להקל בדיעבד, וכן דעת רוב הפוסקים).
674. כדלקמן סי' תעב ס"ב (שאכילת מצה הוקשה לאכילת פסח, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו).
675. כדלקמן סי' תעז ס"ו (צריך ליזהר לאכול האפיקומן קודם חצות לילה, כמו הפסח שלא היה נאכל אלא עד חצות). ונתבאר לקמן שם ס"ו (והערה כח).
676. פסחים קכ, ב (תניא ואכלו את הבשר בלילה הזה, רבי אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה, ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות ... אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו ... דכיון דאיתקש לפסח כפסח דמי). ופרש"י שם (ואקשיה בהיקשא דעל מצות ומרורים יאכלוהו).
677. תוס' רבנו פרץ לח, א ד"ה חלות (כי איתקש לאכילה הוא דאיתקש). מרדכי רמז תקמג (והיקשא דמצה לפסח לא הויא אלא לענין אכילה, ולא לענין אפיה). לבוש ס"א (אין זה לימוד גמור אלא אסמכתא בעלמא, שעיקר ההיקש לא בא אלא לאכילה דמיירי ביה קרא, מה אכילת פסח קודם חצות לילה אף אכילת מצה בלילה ראשונה קודם חצות).
678. תוספתא שם (ובלבד שעשאה מתחלה לשם פסח). ומבאר בזה שני פרטים: (א) שאם אפאה לשם מצות אכילת מצה בפסח, יוצאים בה ידי חובתו בליל ראשון של פסח. (ב) שאם נזהר בה מחימוץ, מותר לאכלה עכ"פ בשאר ימי הפסח. וראה מראי מקומות וציונים.
679. סעיף יד (אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח, שנאמר ושמרתם את המצות, שישמרנה ישראל לשם מצות מצה).
680. ירושלמי פ"ב סוף ה"ד (מכיון שלא עשאה לשם הפסח דבר ברי שלא דיקדק בה). סוכה פ"א ה"ב. הובא בתוס' סוכה ט, א ד"ה סוכה. ב"ח ס"ב ד"ה ומ"ש דבירושלמי. וראה גם לעיל סי' תמז סמ"ז (דכיון שבשעה שבישלו לא היתה דעתו על הפסח, ולא היה צריך לדקדק אם הכלי אינו בן יומו, ואף לפי דבריו שאומר שברי לי שלא היה בן יומו, הרי הוא לא נתכוין לכך, ואין אדם זוכר מה שנעשה שלא במתכוין).
681. ח"י ס"ק ד (וכן שמעתי שבמקומות ששולחין המצות למרחקים, שאופין כמה חדשים קודם פסח, כיון שהוא שעת הדחק).
682. ראבי"ה סי' תנב (וראיתו מפורשי ימים).
683. ב"י סוף הסימן (ונהגו כל העולם שלא להתחיל ללוש עד אחר שש שעות, ואין לשנות המנהג).
684. תוספתא פ"ג ה"ט (ארבעה עשר שחל להיות בשבת ... אופה לו מצה מערב שבת). תוספות רבינו פרץ יג, א ד"ה ומשייר (הא דקאמר בתוספתא ואופין לו מצה מערב שבת, זה מיירי כשחל פסח להיות באחד בשבת, שאופין כל המצות מערב שבת). טור (ורב האי כתב מנהג אבותינו לבער חמץ מערב שבת ולאפות מצה ... וא"א הרא"ש ז"ל היה ... אופה מצות מערב שבת). שו"ע (ובי"ד שחל להיות בשבת, לשין בערב שבת אחר שש שעות)
685. שו"ע (אחר שש שעות). לבוש (מיהו גם בזה נוהגים שלא ללוש בערב שבת אלא אחר חצות, כדי שלא יבואו לטעות בשאר השנים). וכעין זה הוא לעיל סי' תמד ס"ה (כשמבער החמץ בערב שבת, אע"פ שמן הדין יכול לבערו סמוך לחשיכה, ואין צריך לבערו קודם חצות היום כמו בשאר כל השנים, שהרי מותר לאכלו עד למחר בשעה ה', מכל מקום טוב ליזהר לבערו בערב שבת קודם חצות היום, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער גם כן אחר חצות היום בערב פסח). ונראה מדבריו שבזה אין צורך להמתין חצי שעה אחר חצות. וגם לעיל שם נראה, שבזה אין צורך לשרוף החמץ בתחלת שעה ששית, כמו בשאר השנים, שנתבאר לעיל רס"י תמה (מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו ... טוב לנהוג לבערו בסוף ה').
686. שו"ת הגאונים שערי תשובה סי' רצד (ואופין את המצה בזמנה במוצאי שבת ... אל תאפו את המצה אלא למוצאי שבת ... ואע"פ שמותר לאפות מצה מערב שבת חזרו והדרו את המצוה ואפו במוצאי שבת בזמנו). והיא תשובת רבי יהודאי גאון, כמובא במרדכי רמז תקמג (בתשובת רב יהודאי גאון ... וז"ל פסח שחל להיות באחד בשבת, לא תאפו מצות מיום הששי ... ואף על פי שמותר לאפות בערב שבת ... והדרו המצוה ואפו אותה במוצאי שבת בזמנה). ועל שם רבי מתתיה הובא בטור (וכ"כ רב מתתיה, ערב פסח שחל להיות בשבת ... אף על פי שמותר לאפותה מערב שבת, חזקו והדרו המצוה ואפו במוצאי שבת בזמנה). מחזור ויטרי סי' יט ([ערב] פסח שחל להיות בשבת, אסור לאפות מצה מערב שבת, הראשונים אומרים משום הידור מצוה). ולענין מים שלנו, נתבאר לעיל סי' תנה סי"א (הנוהגים לאפות מצה של מצוה בליל ט"ו, מטעם שיתבאר בסי' תנ"ח, אם חל ט"ו באחד בשבת, צריכים הם לשאוב המים ביום ה', סמוך לחשיכה בבין השמשות של ליל ששי).
687. ראבי"ה סי' תנב (יאפה שלש מצות בליל פסח, מפני שחביבה מצוה בשעתה). הובא בטור (ואבי העזרי ... מכל מקום יעשו ג' מצות בליל פסח, משום חביבה מצוה בשעתה). וכדתניא סח, רע"ב (אמר רבי שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה).
688. תוס' רבנו פרץ שם (דיכול לבא לידי פשיעה, דמתוך שאופין המצות במוציא שבת מאחרין לאכול סעודתן). מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עה (דעדיף משום איחור אפיקומן ושינת התינוקות, והפרשת חלה דחשיב איסור שלא לצורך יום טוב ... ומהר"י סג"ל נהג במצות שלו לאפותם בערב פסח, גם כשחל ערב פסח בשבת אפאן מערב שבת). ט"ז ס"ק א (ולעד"נ עוד טעם שלא לאפות בליל יום טוב, דיש הרבה דינים באפיית חלה כדלעיל סי' תנ"ז, ולאו כו"ע דינא גמירי, ויבואו לאפות גם כן ביום טוב, ולא ידעו דין החלה, ויבואו לידי איסור שריפת קדשים ביום טוב. ואני ראיתי מכשול זה בעיני. ועוד טעם אחר, שממהרין באכילה שלא ישנו התינוקות כמ"ש סי' ת[ע"ב], ואם יאחר בלישה ואפייה ודאי ישנו התינוקות).
689. סעיף א (להתחיל הסדר מיד כשתחשך ... שמצוה למהר להתחיל הסדר בשביל התינוקות שלא ישנו).
690. סי"ז-ח.
691. ראה ח"י ס"ק ג, בשם שו"ת מהרי"ל סי' כו (ואם תעשה כן, הזהר שלא תבוא לידי קילקול, ותהי' בקי בהלכות הפרשת חלה ביום טוב, ובמדידה, ובכיבוי, וברחיצת הכלים, ולאכול אפיקומן קודם חצות).
692. ס"כ-כג (ואם הוא יום טוב שאסור להדיח כלים שאין לו צורך להשתמש בהם עוד בו ביום, ידיחם על ידי נכרי ... ואם אין שם נכרי להדיחם, די לו בביטול, שיבטל ויפקיר הבצק הדבוק בכלים קודם שנתחמץ, שאז הוא עדיין ברשותו לבטלו ולהפקירו ... אבל אסור לישראל לגרוד את העריבה או שאר כל הכלים, אע"פ שדעתו לחזור ולאפות בו ביום ... לפי שאיסור הגרידה הוא מפני שהוא ממחק העץ ... אפשר להעביר הבצק מהכלים בלא מחיקת העץ, כגון על ידי הדחה). וכן צריכים ליזהר, כדלקמן סט"ז (הנוהגין לאפות מצה של מצוה בליל יום טוב כשחל במוצאי שבת, יזהרו שלא יאפו אז הספיקות ... וכן יזהרו שלא יאפה ... לליל יום טוב שני).
693. טור סוף הסימן (ראיתי בברצלונא מהמדקדקין שהיו אופין כל מה שצריכים למועד מקודם המועד שאם יתערב עמו משהו מחמץ שיתבטל קודם איסורו). מ"א (כתב הטור המדקדקים נוהגים לאפות הכל קודם פסח, שאם יתערב עמו משהו חמץ יתבטל).
694. סעיף ט (ומפני כך נתפשט המנהג במדינות אלו לאפות כל המצות קודם הפסח).
695. רא"ש פ"י סי' ל (ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות מעשרון אחד, זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה, ולחמי תודה באין ... שלש מן עשרון אחד). טור ו רמ"א סוס"י תע[ה] (ונהגו לעשות שלש מצות של סדר מעשרון, זכר ללחמי תודה). לבוש סוס"י תעה (וג' מצות הללו נוהגין לעשותן מעשרון אחד, שהוא שיעור חלה, זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורין מביא תודה, ואנו בפסח גם כן יצאנו מבית האסורין ממצרים שהיינו אסורין בשעבוד הגלות, לכך עושין אלו המצות של מצוה כעין לחמי תודה). ועוד נתבאר במרדכי פסחים לח, א (דלכך צריך שלש מצות, לזכר לחמי תודה, כדאמרינן [ברכות נד, ב] ד' צריכין להודות, וחשיב יוצא מבית האסורים, [והשתא נמי] נגאלו משעבוד מצרים). הגהות מיימוניות פ"ח אות ו (ומה שנהגו לעשות ג' מצות של מצוה ממדה אחת, כדרך היוצא מבית האסורים שמביא תודה, וישראל יצאו מבית האסורים בפסח). והחילוק בין הרא"ש למרדכי בזה, ראה לקוטי שיחות חי"ב ע' 27. שלחן המלך ח"ב ע' נב. ועפי"ז נתבארו שם דיוקי לשון רבינו כאן.
696. משנה מנחות עז, רע"א (עשרה [עשרונות] למצה ... ושלש חלות לעשרון (שמכל עשרון היה עושה שלשה חלות של מצה, דשלשים חלות לא היו אלא עשרה עשרון, רש"י)). רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ט הי"ח (והעשרה עשרונים של מצה, עושה מהן שלשים חלות שוות).
697. צו ז, יב (אם על תודה יקריבנו). רש"י שם (אם על דבר הודאה ... כגון ... חבושי בית האסורים). ברכות נד, ב (ארבעה צריכין להודות ... ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא). וכן הוא לעיל סדר ברכת הנהנין פי"ג ה"ב (ארבעה צריכים להודות ... ומי שהיה חבוש בבית האסורים ... ויצא).
698. שבמקום שבכל מצה יהי' שליש עשרון (שהם יותר מ-14 כביצים, כי כל עשרון הוא 43.2 כביצים), יהי' בכל מצה שני שלישי עשרון (שהם לערך 29 כביצים). ובזה יהי' מספיק כזיתים לכל בני ביתו. וכבר נתבאר לעיל סי' תנה ס"ה (הערה 27), אשר במצות הקשות והדקות שלנו, אין זה במציאות כלל לעשות מצה גדולה כזו, שבכל מצה יהיו שני שלישי עשרון, דהיינו שתהי' גדולה פי 20 מהמצות הרגילות שלנו. שהרי המצה הרגילה שלנו יש בה פחות משני ביצים (ראה לקמן סי' תפו הערה יג). ואם תהי' רחבה מאד, יותר מגודל השלחן, בודאי תישבר מיד, ולא תחזיק מעמד. ואם תהי' המצה עבה מאד, תהי' קשה כאבן, שאי אפשר יהי' לאכלה. ובודאי מדובר כאן במצות רכות כספוג, מפני ריבוי המים שבעיסה, כדלקמן סי' תפו ס"ב (אם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך למעכו). ובמצות העבות כאצבע, כדלקמן סי' תס ס"י (הערה 64). אלא שאחר כך הנהיגו לעשות מצות דקות וקשות דוקא. וכנראה מטעם זה, לא הובא כלל בהגדה של רבינו, מנהג זה של עשיית ג' המצות מעשרון (ראה לקמן סט"ו).
699. והיינו שאינו יכול ללוש עיסה אחת שהיא כשני עשרון, כדלעיל סי' תנו ס"א (אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה, דהיינו עשירית האיפה קמח, לפי שכך שיערו חכמים, שהעסק שהאדם מתעסק בידו בעיסה בלישה ועריכה אינו מצילה מידי חימוץ כשהיא גדולה יותר מעשרון, שאין הידים מספיקות להתעסק בה מתוך גדלה). ולכן ילוש ב' עיסות, שאין בכל אחת מהן יותר מעשרון. ולפני שאופה אותן יחלקן לג' מצות.
700. הגהות סמ"ק סי' ריט (ומיהו אם רבים בני הבית יכול להוסיף, רק שלא ילוש יותר מעשרון אחד ביחד). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (מי שיש לו בנים הרבה, שאין מספיק לו שיעור חלה, ילוש בשני כלים בכל אחת פחות משיעור חלה, ומשני העיסות יתקן ג' מצות. וכן משמע בהג"ה בסמ"ק). מ"א סי' תעה ס"ק יז (מהרי"ו כתב לצרפם בשעת חלה, ולעשות משניהם ג' מצות, כדי שיוכל ליתן כזית לכל אחד, ובזה ליכא איסורא כלל. וכ"כ בהגהות סמ"ק. וכן יש לנהוג).
701. סעיף א (הואיל וצריך לצמצם בשיעור כל עיסה ועיסה שלא תהא גדולה משיעור חלה, ואם כן יש לחוש שמא מקצת העיסות לא היה בהן שיעור חלה, לפיכך טוב ליזהר שלא להפריש מן כל עיסה ועיסה בפני עצמה), וס"ב (אלא כיצד יעשה ... שיקח שתי עיסות (או יותר) וידבק קצותם זו בזו עד שיהיו נושכות זו בזו ... ועל ידי כן נחשבות כעיסה אחת, ומצרפות לשיעור חלה, ויפריש מאחד מהן חלה אחת).
702. והיינו שאחר שיסיים ללוש את שתי העיסות (על ידי שני אנשים), יצרפם יחד להפריש מהן חלה אחת, ויחלק שתי העיסות לג' חלקים, שמכל חלק יעשה מצה אחת. כך שאף פעם אינו לש עיסה אחת שהיא גדולה יותר מעשרון.
703. כדלעיל סי' תנז ס"ו (ואם המתעסקין בעיסה מתעסקין בה במהירות כל כך, עד שאי אפשר להפריש חלה מהעיסה בעודן מתעסקין בה עד שיבטלו אותם ממהירותן, אין צריך לבטלן, אלא יפריש חלה לאחר אפייה, מיד שיתן כל המצות לכלי אחד, והכלי מצרפן לשיעור חלה אף אם לא היה בכל עיסה בפני עצמה כשיעור, ומפריש חתיכה ממצה אחת על כל המצות שבכלי). אלא ששם מיירי שלש ואופה מצות הרבה קודם הפסח, ואם כן יכול לבצוע אחר כך חתיכה ממצה אחת. משא"כ כאן שלש ואופה ג' מצות מצוה, ואינו רוצה לבצוע מהן קודם הסדר. לכן יעשה מהן גם עוגה אחת, שיפריש אחר כך מן העוגה על כולן.
704. והיינו שבאופן הראשון שנתבאר לעיל, שלש ב' עיסות כדי לעשות משתיהן יחד ג' מצות גדולות, יכול ללוש כל אחת מהעיסות עשרון מצומצם, כי על ידי שניהם יחד יהיו יותר מעשרון מרווח. משא"כ אם לש ב' עיסות, כדי לעשות מכל אחת מהן ג' מצות של עשרון, הרי על כרחו צריך לעשות העיסה הראשונה עשרון מרווח, לצורך ג' המצות של ליל ראשון בשיעור עשרון, ושישאר בה גם עבור עוגה אחת לחלה. ואילו העיסה השנית, לצורך ג' המצות של ליל שני, יכול ללוש עשרון מצומצם, ומהעוגה הראשונה הנ"ל יפריש על כולם יחד. ואף שאז תהי' העיסה הראשונה קצת יותר משיעור עשרון; מכל מקום אין בה חשש חימוץ, כדלעיל סי' תנו סוף ס"ג (ואין בה חשש חימוץ מחמת מעט קמח שמוסיף על העשרון כשמודדו בריוח). וראה מראי מקומות וציונים.
705. הצירוף בכלי הוא לב' טעמים: (א) אפשר שהעיסה השנית, שהיא עשרון מצומצם, אין בה שיעור חלה, ואינה מתחייבת בחלה עד שיאפה ויצרפם בכלי, כדלעיל סי' תנז ס"א (הואיל וצריך לצמצם ... יש לחוש שמא ... לא היה בהן שיעור חלה ... כשיאפה מהן מצות ... יניח ... בכלי אחד ואז יתחייבו בחלה). (ב) אפילו אם יש בכל אחת מהן שיעור חלה, נתבאר לעיל שם ס"י (מצות הבאות מב' עיסות שהיה בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה, אם רוצה להפריש מצה אחת על כולן, צריך שיהיו המצות של עיסה השנית מוקפות עם מצה זו בשעה שמפריש ממנה עליהן ... אפילו בחוץ לארץ), וסי"א (ויש אומרים שאינו נקרא מן המוקף, אלא אם כן הם בתוך כלי אחד).
706. רא"ש פ"י סי' ל (ועושין להם סימן איזהו ראשונה ואיזה שניה ואיזהו שלישית, כדרך שהיו עושין בקופה של לשכה שהיה כתוב בהן א' ב' ג', לידע איזה מהן נתרמה ראשונה, שמצוה בראשונה). מרדכי סדר של פסח לח, סע"א (וכן נהגו העולם לעשות סימנים לידע איזו היא ראשונה איזו שניה ואיזו שלישית, כמו שהיו עושין על השופרות שכותבין א' ב' ג', ולכך עושין כן כדי לעשות המצות שתקנו חכמים עליהם כסדר שנעשו, על האחת ברכת המוציא ועל הב' על אכילת מצה ועל הג' כריכה). והוא כדאמרינן ביומא סב, א (שלש קופות של שלש שלש סאין, שבהם תורמין את הלשכה, והיה כתוב עליהם אב"ג. ותניא, אמר רבי יוסי למה כתוב עליהן אב"ג, לידע איזה מהן נתרמה ראשון, להביא הימנה ראשון, שמצוה בראשון). טור ו רמ"א סוס"י תעה (ועושים בהם סימן לידע איזה ראשונה או שנייה או שלישית).
707. נתפרש בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה מוציא מצה (מוציא ואחר כך מצה, כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ראה ברכות נ"א, ב) ואורחא דמילתא לברוכי לקב"ה דאפיק לחמא מן ארעא והדר לברוכי על מצה דמתעביד מינה מצוה (סידור ר' עמרם גאון)). טעם הראשון הוא כדאמרינן בגמרא ברכות שם (ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם). וגם לענין ליל פסח נתפרש בראב"ן קסו, א (אוכל זית של המוציא תחילה, כי הוא קודם לברכה וברכתו תדירה, והדר אכיל זית של אכילת מצה). וטעם השני הוא כמבואר בסדר ר' עמרם גאון (דהכי אמר מרנא ורבנא משה ריש מתיבתא, דמברך ברישא המוציא, דלית ברכה דקדימא להמוציא, דאורחא דמלתא לברוכי לקב"ה דאפיק לחמא מן ארעא, והדר לברוכי על מצה דמתעביד מינה מצוה).
708. טור סי' תעג (וחציה השני ישים בין ב' השלימות, כדי שיפגע בשלימה תחלה כשיבא לברך ברכת המוציא). לבוש סי' תעג ס"ו (וחציה השנייה ישים בין שתי השלימות, כדי שיפגע אחר כך בשלימה תחלה, ולא יעבור על המצות כשיבא לברך ברכת המוציא, שממנה יש לו לבצוע המוציא מן השלימה), וסי' תעה סוף ס"ז (ומטעם זה יניחם גם כן כסדר הזה, כדי שיפגע בראשונה תחלה, שלא יהא כמעביר על המצות). וכן הוא לקמן סי' תעה ס"ד (והפרוסה תהיה בין שתי השלימות. ולא יניח הפרוסה מלמעלה, לפי שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה). ונתבאר לקמן סי' תעג סכ"ו (והערה רטו). וראה יגדיל תורה (נ.י.) מז ע' רמח. * ובאמת הובאה דעה שנית לקמן סי' תעה ס"ה (ונתבארה לקמן שם הערה לד), שברכת המוציא היא על הפרוסה האמצעית, וברכת על אכילת מצה היא על השלימה העליונה. ולפי דעה זו הי' צריך שהמצה העליונה תהי' הפרוסה שעליה מברכים המוציא. אלא שהעיקר כדעה הראשונה, שברכת המוציא היא על השלימה העליונה, כדלקמן שם ס"ט (ואף על פי שלדבריהם צריך לאכול תחלה הכזית של הפרוסה, דהיינו של המוציא, ואחר כך כזית של השלימה. מכל מקום ... העיקר הוא כסברא הראשונה, שברכת המוציא שמברך בתחלה היא על השלימה, ולפיכך צריך להניח הפרוסה תחת השלימה ... ואין אנו חוששין לסברא האחרונה, אלא בדבר שאין בו חשש אף לפי סברא הראשונה). ונתבאר שם (הערה לח).
709. רא"ש (ומיהו אם החליף שניה בראשונה לא עכב). טור ורמ"א שם (ואם שינה לא עכב).
710. סעיף ז (אין עושין סריקין המצויירין, דהיינו לצייר במצות כמין חיה ועוף, לפי שהוא שוהא עליהן לציירן ופעמים יבואו לידי חימוץ על ידי שהייה זו ... ואפילו רוצה לעשות הציור על ידי דפוס שאינו שוהה כלום, אף על פי כן לא חלקו חכמים בגזירתם).
711. שו"ת רמ"א סי' קיט (שאסרו לכתוב על השלשה מצות של פסח אותיות אב"ג, לידע איזה היא ראשונה, משום דכשעושה הסדר ושוברה מוחק הכתב ביום טוב). לבוש סי' תעה ס"ז (והסימנין שעושין בהן לידע איזה ראשונה, יזהר שלא יעשה הסימנין מאותיות אב"ג, כמו שהיו עושין בקופות, מפני שצריך לשוברם ביום טוב, ואם ישבור האותיות ביום טוב יהיה כמוחק הכתב ביום טוב). ח"י שם ס"ק כו (וכתב הרב בתשובה סי' קי"ט שאין לעשות אותיות להכירא, שכששוברין אותה הוי מוחק ביו טוב).
712. סעיף ד (ולכן אסור לשבור עוגה שעשו עליה כמין אותיות, אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה, מפני שהוא מוחק). ואף דלכאורה היינו דוקא כשנכתב על העוגה מדבר אחר, כמבואר בשו"ת מוהר"ש הלוי חאו"ח סי' כו, והובא במ"א סי' שמ ס"ק ו (דדוקא כשכותבים על העוגות אותיות מדבר אחר, אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי, ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים). מכל מקום נתבאר כאן, שהחילוק אינו בין אותיות מדבר אחר או מהעוגה עצמה; אלא החילוק הוא בין אותיות שנאסר כאן בכל אופן, אף שהאותיות הן מהמצה עצמה, לבין ציור, שהתירו לקמן סי' תס ס"ז-ט (אין עושין סריקין המצויירין דהיינו לצייר במצות כמין חיה ועוף, לפי שהוא שוהא עליהן לציירן ופעמים יבואו לידי חימוץ על ידי שהייה זו ... עבר ועשה ציורין על המצות מותרות באכילה, אם לא שהה בציורן שיעור חימוץ, ואפילו לכתחלה אדם יוצא בהן ידי חובתו). הרי שאין חוששים בזה אפילו לכתחלה מפני שהוא מוחק. וכן נראה גם מלשון הרמ"א סי' שמ ס"ג (אסור לשבור עוגה שכתוב עליה כמין אותיות, אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק), דהיינו שלא נאסרו אלא אותיות, ולא ציורים. ואף שכתב על זה במ"א ס"ק ו (כמין אותיות, צ"ע דאם כן אפילו כתובין עליו צורות יהא אסור, דהא הצר צורה חייב, ואם כן המוחקה נמי חייב, וצ"ע). מכל מקום, גם המ"א לא בא לחלוק על הרמ"א, רק שאל מהו טעם החילוק, ונשאר בצ"ע. ויתירה מזו רואים אנו, שכל החלות עשויות בצורה מסויימת (י"ב חלות שזורות, או בצורת מפתח וכיו"ב), ומכל מקום לא שמענו ולא ראינו מי שיחמיר בזה. ואף שגם במחיקת ציור אסרו לקמן סי' תקיט ס"ו (והוא שאין בחותם לא צורה ולא אותיות, דאז יש איסור משום מוחק). מכל מקום היינו דוקא בחותם, משא"כ באוכל לא אסרו בזה אפילו לכתחלה, כנ"ל. וטעם החילוק בין אותיות לציורים, נתבאר לעיל סי' שמ ס"י (הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים, חייב משום תולדת כותב. וכן המוחקה). הרי שהציור היא תולדת הכותב, ואינן שוים זה לזה ממש. וכיון שכל איסור שבירת האותיות שעל העוגות הוא רק מדברי סופרים, כמבואר לעיל סי' שמ ס"ד (למחוק שלא על מנת לכתוב ... אין זו מעין מלאכה כלל ... דהיינו שמתקן מקום לכתיבה ... אפילו לא מחק אותיות אלא טשטוש דיו בלבד), לכן לא גזרו רבנן אלא בעיקר המלאכה של אותיות, ולא בציורים. יוצא מכל הנ"ל שלדברי הכל מותר לאכול ביום טוב מצות שיש עליהם ציורים, אלא שלדעת מוהר"ש הלוי וסיעתו הוא מטעם שהכתיבה היא מהעוגה עצמה, ולדעת הרמ"א ורבינו הוא מטעם שהם רק ציורים ולא אותיות. והנפקא מינה ביניהם למעשה: (א) מצות ועוגיות שחקוקים בהם אותיות, לדעת מוהר"ש הלוי וסיעתו מותר, ולדעת רבינו וסיעתו אסור. (ב) עוגות שנמרחו עליהם ציורים, לדעת מוהר"ש הלוי וסיעתו אסור, ולדעת רבינו וסיעתו מותר. * מלשון רבינו כאן (אע"פ שאין מתכוין למחקם, אלא לאכלם) נראה, שאסור לשבור המצה עם האותיות, לא רק כששובר אותה בידיו, אלא אף כששובר אותה באכילה בפיו. ונתפרש יותר לעיל סי' שמג ס"י (מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם, כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת כמ"ש בסי' ש"מ, אף על פי שהתינוק יאכלנה בודאי, כיון שמתכוין הוא להנאת עצמו אין צריך להפרישו כמו שנתבאר למעלה. רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק). הרי שאף כששובר התינוק בפיו אסור, ולכן אסור לגדול ליתן לתוך פיו של תינוק. ומקורו בתשובת מהר"ם מרוטנבורג, שבמרדכי שבת רמז שסט (עוגות התינוקות שכותבין עליהן האותיות ותיבות, איך אוכלים אותם התינוקות, והשיב ... איסורא דרבנן איכא, ובתינוק אין לחוש דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצוין עליו להפרישו, היכא דלא ספינן ליה בידים). מכך למד רבינו: (א) האיסור הוא אף באכילה בפיו, ולא רק בשבירה בידים. (ב) מותר ליתן אותו לתינוק, אבל "לא ספינן ליה בידים".
713. לבוש סי' תעה ס"ז (אלא יעשם מחריצים או מנוקבים וכה"ג).
714. סעיף ח (טוב למהר לעשותו בכל מה דאפשר, שהרי כשמנקר מקצתה האחד שוהה מקצתה השני בלא עסק כלל).
715. אבודרהם סדר הגדה ופירושה ד"ה וכשיבא (וכתב הראב"ד בדרשה שלו ... ולדברי המדקדקים צריכה האשה להזהר שאותה שנעשית ראשונה שתכניסה תחלה לתנור כדי שתגמר היא תחלה, שאם נעשית היא תחלה ואחרת נאפת תחלה, האחרונה היא ראשונה, כי גמר הפת הוא העיקר, וכיון שמצוה בראשונה, מוטב שהראשונה תהיה ראשונה לכל דבר, ואם לא תעשה כך הרושם שלה מה הועיל). כל בו סי' מח י, סע"ג (וצריך ליזהר לאפותן כסדר עשיתן ראשונה ראשונה, שאם לא כן מה תועיל קדימת עריבתן). רמ"א שם סוס"י תעה (ואופין אותם גם כן כסדר). לבוש שם (שאם לא כן מה תועיל קדימת עריכתן).
716. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (המצה שנייה יעשה גדולה יותר מהאחרות, משום שצריך לאכול ממנה כל אחד ב' כזית אחד בשעת המוציא ואחד לאפיקומן). הובא ב ח"י שם סי' תעה ס"ק כו. ויתירה מזו, לפי מנהגינו אוכלים ממנה כשלשה זיתים, אחד לברכת על אכילת מצה, וכשני זיתים לאפיקומן, כדלקמן סי' תעז ס"ג (לכתחלה טוב לאכול שני זיתים, אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח).
717. לבוש שם סוס"י תעה (ואם נתחמצה או נאבדה אחת מהג' מצות, נכון לאפות כל השלש אחרות, כדי שיהיו כולן מעשרון אחד). מהרי"ל סדר הגדה ע' פט (אם נאבדה אחת מן המצות נכון לאפות ג' מצות אחרות, משום דאסמכתא ג' מעשרון אחד). הובא באגור סי' תשצ, ובמטה משה סי' תקצט. מ"א סי' זה (ואם נאבד אחת מהמצות יאפה אחרות ביום טוב, משום אסמכתא דנהגו לעשות ג' מעשרון אחד).
718. מהרי"ל שם (אם נאבדה אחת מן המצות נכון לאפות ג' מצות אחרות ... דזימנין דליכא שימור גמור לשאר המצות ליטול אחת תחת הנאבדת, ובעינן שימור לשם מצת מצוה, וזימנין נעשות על ידי גויות או קטנים. ואם הקילו רבנן לענין אפיקומן שהוא זכר בעלמא, לא נקל לענין מצה דאורייתא). הובא במטה משה שם (וכן מצאתי במהרי"ל ... דזימנין דליכא שימור גמור לשאר מצות ליטול אחת תחת הנאבדה, ובעינן שימור לשם מצות. וזמנין נעשית על ידי גויות או קטנים. ואם הקילו חכמים לענין אפיקומן שהוא זכר בעלמא, לא ניקל לעניין מצת דאורייתא). מ"א שם (אף על פי שיש לו אחרות, שמא נעשו על ידי קטנים. ונהי דלענין אפיקומן סמכינן עלייהו (כמ"ש סי' תע"ז), לענין מצה דאורייתא לא סמכינן עלייהו (מטה משה מהרי"ל)).
719. והיינו שהמצות מצוה העשויות לליל פסח, צריכות: (א) שיהי' בהם שימור לשם מצות מצוה, כדלעיל סי' תנג סי"ד (אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח שנאמר ושמרתם את המצות שישמרנה ישראל לשם מצות מצה). (ב) שיתעסק בהם ישראל בן דעת, כדלקמן סי' תס ס"א (כבר נתבאר בסימן תנ"ג שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת נתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתה לשם הפסח, אבל אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי או חרש שוטה וקטן ... אין אדם יוצא בה). משא"כ שאר המצות הנאפות לאכילה בימי הפסח, אינן צריכות שימור לשם מצות מצוה. ולכן רגילים היו להשתתף בעשייתו גם קטנים ונכרים (רק שיעמוד עליהם ישראל בן דעת להשגיח שנעשו כראוי לפסח, כדלעיל סי' תנג סט"ז: לא ישמור שם חרש שוטה וקטן, אלא ישראל גדול שהגיע לכלל המצות). יוצא אם כן, שאם רוצה ליקח משאר המצות, למצות מצוה בליל פסח, יש שני חסרונות: (א) שלא נעשה בהם שימור למצות מצוה בליל פסח. (ב) שמא נעשו על ידי קטנים ונכרים. החשש הראשון, אין אנו חוששים לו אלא לכתחלה, דקיי"ל דסגי בשימור לאכילה של שאר ימי הפסח, כדלעיל סי' תנג סי"ד (יש אומרים לשם מצות בערב תאכלו מצות, ויש אומרים לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות, דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה. וכן עיקר). וכדלקמן סי' תעז ס"י (ואם אין לו עוד מצת מצוה, יאכל ממצה אחרת ... וכל המצות שלנו הן שמורות משעת לישה ואילך וכשרות). אמנם חוששים אנו לחשש השני, שמא נעשו על ידי קטנים ונכרים. וכיון הוא רק ספק, לכן אפשר ליקח אותם רק לאכילת מצה שמדברי סופרים (שספק דברי סופרים להקל), ולא לאכילת מצה שמן התורה (שספק של תורה להחמיר). וראה לעיל סי' תנג (הערה 112), שלמעשה נוהגים עתה שכל המצות שאופין לאכילה בימי הפסח, נשמרים לשם מצת מצוה, ולכן מכריזים בעת לישת המצות "לשם מצת מצוה". והיינו כדלעיל סי' תנו ס"ו (כשנותן הקמח לתוך העריבה או לתוך המדה ללישת המצות של מצוה, טוב שיאמר בפיו שעושה כן לשם מצה של מצוה, וכן יאמר בשעת נתינת המים לקמח). ואנו נוהגים כן בכל המצות, בכל הדינים האמורים למצת מצוה.
720. כדלקמן סי' תעה סט"ו (חיוב אכילת מצה בלילה הראשון אף בזמן הזה הוא מן התורה).
721. ביצה ג, ב (כל ספיקא דאורייתא לחומרא ... וכל ספיקא דרבנן לקולא).
722. שחיובו מדברי סופרים, כדלקמן סי' תעה ס"ג (זכר לפסח ... אפיקומן).
723. שגם חיובו הוא מדברי סופרים, כדלקמן סי' תעה סי"ז (מרור בזמן הזה תקנוהו חכמים זכר למקדש, שהיה אז חיובו מן התורה, ובזמן שבית המקדש קיים אינו יוצא ידי חובת מרור מן התורה לפי דעת הלל, אלא אם כן כורכו עם המצה, לפיכך גם עכשיו צריך לכורכו עם מצה).
724. מהרי"ל שם (ואם הקילו רבנן לענין אפיקומן שהוא זכר בעלמא, לא נקל לענין מצה דאורייתא). הובא במטה משה שם. מ"א שם (ונהי דלענין אפיקומן סמכינן עלייהו (כמ"ש סי' תע"ז), לענין מצה דאורייתא לא סמכינן עלייהו (מטה משה מהרי"ל)).
725. סעיף י (וכל המצות שלנו הן שמורות משעת לישה ואילך, וכשרות לאפיקומן. שאף שיש לחוש שמא נעשו על ידי חרש שוטה וקטן, שאין בהן דעת לשמור מחימוץ לשם מצת מצוה, מכל מקום כל ספק דברי סופרים להקל).
726. מהרי"ל שם (אמר מהר"י סג"ל שנראה בעיניו, וכן שמע ממהר"ש, שאם נשבר אחד מן המצות שאין חוזרין ואופין שנית, דבלאו הכי צריכין לשבור אחת מן המצות לאפיקומן, וישים השבורה לשם). הובא במטה משה סי' תקצט. אגור סי' תשצ (אם נשברה אחת, דנתי לפני מורי, ולקח אותה במקום השנית, כיון דבלאו הכי בוצעין אחת). רמ"א סוס"י תעה (ואם נשברה אחת מהן לוקחין אותה לשניה, דבלאו הכי פורסין אותה).
727. היינו אף שהוסיף במהרי"ל שם (ואיסור גדול הוא לטרוח ביום טוב בחנם ולהכין מצה אחרת). מכל מקום נראה מפשטות לשון הפוסקים הנ"ל, שכן הוא גם לפני שנכנס היום טוב. וכעין זה הוא לעיל סי' תנז סט"ו (יפריש מאותה מצה שאין צריכה להיות שלימה, דהיינו מצה האמצעית המזומנת לבצוע ממנה חתיכה לאפיקומן קודם אמירת ההגדה), אף דמיירי שם לפני שנכנס היום טוב. וראה מראי מקומות וציונים.
728. שו"ת רש"ל סי' פח (ואחר כך יקח האמצעי שלימה, רוצה לומר שאף היא תהא שלימה, ואף שהיא לפרוסה עומדת, ויש לחם משנה זולתה, מכל מקום להידור מצוה תהא שלימה, וישברה). הובא ב ח"י שם סי' תעה ס"ק כח (ואף דהידור מצוה היא שגם השניה תהי' שלימה, וכמו שכתב מהרש"ל בתשובה סי' פ"ח, מכל מקום כהאי גוונא לא דחינן אותה אם נשברה בדיעבד).
729. מהרי"ל שם (וישים השבורה לשם). אגור שם (ואפילו היתה השלישית הנשברת). לבוש שם (ואפילו היתה היא הראשונה או השלישית לית לן בה, דמשום הקדמתה למצוה לא מטרחינן לאפות אחרות). ט"ז שם ס"ק יב (פירוש אפילו אם השלישי נשבר, דמשום הקדמה למצוה לא יאפה אחרת). והיינו שאף שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, כדאמרינן בשבת עט, ב (תפילין שבלו וספר תורה שבלה אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה), וכדלעיל סי' מב ס"א (ואפילו ליקח רצועה משל ראש לשל יד אסור, מפני שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה). וכך גם כאן מורידים המצה האמצעית מקדושה, שתהי' מעתה המצה התחתונה. מכל מקום אין מטריחים משום זה לאפות אחרת.
730. מטה משה סי' תקצט (שמנהג בארצות הללו לאפות עוד ג׳ מצות, שמא יארע תקלה באחת, שתבא לידי חימוץ או תשבר או תאבד אחת מהנה, ויהיה אז לו אחרת מוכנת, וקוראין אותן ג׳ מצות ספיקות).
731. במטה משה שם "שמא ... תשבר ... אחת מהנה, ויהיה אז לו אחרת מוכנת". ונראית כוונתו, שאם תישבר אחת מהנה, אזי יקח במקום שלושת המצות הראשונות, את ג' המצות הספיקות. ועל זה מבאר כאן שלא נראה לעשות כן, שהרי עיקר החסרון בנתינת המצה השלישית השבורה, במקום המצה האמצעית השלימה, הוא מה שבזה דוחה את המצה האמצעית השלימה ממצותה, שתהי' מעתה המצה השלישית התחתונה. שכן היא משמעות הח"י שם סכ"ח (וידחה השניה ממצותה ... דחיות שלמה ממצותה ... נדחית לגמרי ממצותיה). ואם כן מה תועיל לזה לקיחת ג' המצות הספיקות השלימות במקומם, שהרי אז ידחו המצות הראשונות לגמרי ממצותם. וראה מראי מקומות וציונים.
732. כלומר, שאולי הי' אפשר לפרש בדברי המטה משה הנ"ל, שאם תישבר אחת מהנה, אזי יקח במקומה את אחת מג' המצות הספיקות. אבל גם זה אינו נראה, שהרי אז לא תהי' המצה השלישית, מאותו עשרון של שתי המצות הראשונות.
733. ח"י שם ס"ק כז (ובמדינות אלו נוהגין לעשות מהעיסה ד' מצות, וקורין לרביעי מצת ספיקא, כדי שאם יארע תקלה באחת מהן לוקחין אותה). וראה חקרי הלכות ח"א כו, א.
734. כטעם הב' שבח"י שם (אע"ג דאין לעשות רק ג' כלחמי תורה ... ועוד, כיון דלספיקא עבדינן אין קפידא בדבר).
735. ח"י שם ס"ק כח (לוקחין הספיקא, כדי שלא יקדימו, וידחה השניה ממצותה). משא"כ אם נשברה הראשונה העליונה, אין חוששין לזה, כמבואר בח"י שם (ודוקא אם נשברה השלישית, משא"כ בב' ראשונות, אם נשברה אחת מהן, נראה לי פשוט ... דאין כאן דחיות שלמה ממצותה, ואדרבא מעלין את השניה, אם נשברה הראשונה, לוקחין אותה לשניה, כדי שלא נדחית לגמרי ממצותיה). והיינו שמה שלוקחין את העליונה שנשברה, להיות מצה אמצעית, אין זו דחיה, שהרי מוטב לה להיות שניה, מאשר לדחותה לגמרי ממצותה. ומה שלוקחין את השניה השלימה להיות העליונה, אין זו דחיה אלא העלאה, שמעלין אותה להיות העליונה.
736. ובהגדה של רבינו לא הובא מנהג זה של עשיית ג' המצות מעשרון, כדלעיל (הערה 34).
737. גם במנהג שהובא לעיל ס"א (נהגו כל ישראל שלא ללוש המצות של מצוה עד אחר חצות היום בערב פסח). וכדלעיל ס"ג (ובשעת הדחק מעמידין על עיקר הדין, כגון אותן שאופין מצות ושולחין למרחקים, מותרין לאפות אפילו כמה חדשים קודם הפסח).
738. כדלעיל סעיף ד (ויש נוהגין ללוש במוצאי שבת, דהיינו בליל יום טוב).
739. מטה משה סי' תקצט (נשאלתי אותם האופין בלילי יום טוב, משום חביבי מצוה בשעתה, אם יש לאפות מצות ספיקות ... והשבתי דאין לאפותן ... אין לאפות יותר ממה שצריך לו). מ"א סי' זה (וכתב המטה משה והאופה בליל יום טוב אסור לאפות מצות ספיקות).
740. מ"א שם (הוא הדין דאסור לאפות בליל ראשון על ליל שני). וכדלקמן סי' תקג ס"ג (אסור לעשות ולהכין ביום טוב ... לצורך יום טוב שני בגולה ... שהרי אנו בקיאין בקביעות החדש, ואנו יודעים שיום אחד הוא קדש מן התורה ויום שני חול גמור מן התורה, ונמצא מכין מיום טוב לחול. ולכן יש ליזהר שלא להביא יין ביום טוב ראשון לצורך קידוש של ליל יום טוב שני. וכן לא יחפש בספר תורה ביום טוב ראשון מה שצריך לקרות ביום טוב שני).
741. כדלעיל סי' תנז סי"ח (ואם שכח או עבר והפריש חלה מעיסה זו וקרא לה שם חלה, לא יאפה חלה זו, ולא ישרפנה).
742. ואף שאינו אסור מן התורה, אלא מדברי סופרים, כיון שישנה אפשריות לאכלו ביום טוב, וכדלקמן סי' תקג ס"ב (הואיל אם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום היתה מלאכה זו צריכה להם, והיה מותר לו לעשותה, אם כן הרי מלאכה זו נקראת מלאכת אוכל נפש. ואף שאין לו אורחים, אין איסור מן התורה לעשותה. ומכל מקום חכמים אסרוה, והעושה כן מכין אותו מכת מרדות). מכל מקום העמידו חכמים דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה, כלדעיל סי' תמו ס"ה (ואע"פ שאיסור טלטול המוקצה אינו אלא מדברי סופרים, וביעור חמץ שלא ביטלו קודם הפסח הוא מן התורה, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא, מכל מקום חכמים העמידו דבריהם במקום עשה ולא תעשה, שיש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כלומר שאינו עובר מצות התורה בידים, אלא הוא יושב ובטל והיא מתבטלת מאליה). ולכן לא יאפנה ביום טוב. וראה מראי מקומות וציונים.
743. מ"א (ואם נילושה עיסה סמוך לחשיכה, ולא הספיק לאפותה עד שחשיכה, צ"ע אם מותר לאפותה ביום טוב כדי שלא תחמיץ, דהא חלה אסור לאפותה כדי שלא תחמיץ. ויש לומר דשרי להערים ולומר אני אוכל פת חמה ... אף על פי שלא יקח אותה עיסה למצות, כיון דלא לש אותה לשם מצוה, מכל מקום יוכל לאכלה תוך סעודתו, או למחר ביום ראשון).
744. כדלקמן סי' תקג סוף ס"י (וטועם כזית מכל אחת ואחת, ואפילו מטעים לתינוק די בכך).
745. כדלקמן סי' תקג ס"ב (התירו חכמים לעשות מלאכת אוכל נפש ביום טוב לצורך החול, אם נהנה מן מקצת מלאכה זו ביום טוב עצמו ... שעושה כל המלאכה בבת אחת, כגון שממלא חבית של מים ונותנה על האש, ואין צריך לו ביום טוב אלא קיתון אחד, הרי זה מותר, כיון דבשעת עשיית המלאכה, דהיינו בשעה שנותנה על האש, היא נעשית כולה כאחת, ואינו מוסיף מלאכה לצורך החול).
746. שיש אוסרים בזה, כדלקמן סי' תקג ס"ח (שיש מחמירין ואוסרים ההערמה לגמרי, ואין היתר אלא אם כן באמת הוא צריך למעט בשר, ואז התירו לו חכמים על דרכים הללו שביארנו. וכל בעל נפש יחוש לדבריהם, אף ביום טוב ראשון לצורך ליל יום טוב שני).
747. דקיי"ל כדעה הראשונה שם סעיף ו (אם הוא עושה כל המלאכה בבת אחת ... מותר להערים ולומר אוכל מקדרה זו היום, ואע"פ שאינו צריך כלל לאכילה זו). אלא שיש בהיתר זה כמה תנאים: (א) כמבואר לקמן שם ס"ו (ובלבד שלא יאמר בפיו שהוא מבשל שאר הבשר לצורך החול). (ב) כמבואר לקמן שם ס"ח (שלא ינהגו כן אלא ביום טוב ראשון לצורך ליל יום טוב שני, שהוא לצורך מצות שמחת יום טוב, אבל לא יבשלו בהערמה זו ביום טוב שני לצורך החול). (ג) כמבואר לקמן שם ס"ט (ואף לסברא הראשונה אין היתר להערים אלא קודם אכילת שחרית). וכן גם כאן יזהר: (א) שלא יאמר בפיו שיאכל השאר בחול המועד. (ב) שאת שאר המצות אוכל ביום טוב שני. (ג) שהרי אופה אותן לפני סעודת יום ראשון של חג. ואף שמכל מקום יש מקום לאסור כאן, מהטעם שנתבאר שם ס"י (ואפילו קודם אכילה אין היתר להערים אלא בקדרה אחת, אבל אסור לבשל מין אחד בשתי קדרות ולטעום מעט מכל אחת, כיון שטעם שתי הקדרות הוא שוה, אם כן כל מה שטועם משתיהן יכול לטעום מאחת, ונמצא שהקדרה השנית אינה מתבשלת אלא לצורך החול). וכאן שאופה כמה מצות מעיסה זו, הרי זה כמבשל כמה קדרות. מכל מקום אפשר כאן הקילו יותר, כיון "שאם לא יאפה אותה תחמיץ, ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא". וראה מראי מקומות וציונים.
748. סעיף יח (לא התירו להערים אלא כשכל המלאכה נעשית בבת אחת, כגון שאופה ככר אחד גדול מאד כדי שיותיר ממנו לחול, אבל לא כשאופה ככרות הרבה ואוכל אחד מהן ביום טוב). וכאן הרי אוכל כזית מכל מצה ומצה שיאפה מעיסה זו.
749. סי' תקג סוף ס"ד (והוא שיקיים הערמתו, וישתמש ביום טוב בקיתון אחד של מים שמבשל).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 26 עמודים.