הלכות תפילין

הלכות תפילין

סימן לב סנ"ב

ריוח בין הפרשיות בתפלין ובמזוזות

א) תקנת רבינו הזקן

בקשר להגדרת פרשיות פתוחות ופרשיות סתומות שבתורה מבואר בברייתא שבירושלמי (מגילה פ"א ה"ט), לגירסת התוס' (מנחות לב, א ד"ה והאידנא), וספר התרומה (סי' ר), והרא"ש (הלכות ספר תורה סי"ג): " פתוחה מראשה – פתוחה, פתוחה מסופה – פתוחה, פתוחה מיכן ומיכן – סתומה ". שהם שלושה אופני עשיית הפסק בין פרשה לפרשה:

(א) פתוחה מראשה (תחלת הפרשה השניה מתחלת באמצע השורה – יש להם דין פרשה) פתוחה , כזה:

והיו לטטפת בין עיניך וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך

והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר

(ב) פתוחה מסופה (סוף הפרשה הראשונה מסתיימת באמצע השורה – יש לה דין פרשה) פתוחה , כזה:

וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך

והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם

(ג) פתוחה מיכן ומיכן (סוף הפרשה הראשונה מסתיימת באמצע השורה וגם תחלת הפרשה השניה מתחלת באמצע השורה – יש לה דין פרשה) סתומה , כזה:

וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך

והיה אם שמע תשמעו אל

ועל פי זה תיקן רבינו הזקן לכתוב בין הפרשיות "שמע" – "והיה אם שמוע" בתפילין, באופן (ג) הנ"ל, ש" פתוחה מיכן ומיכן – סתומה ".

וכמובא בקונטרס אחרון שבסי' לב ס"ק יב (שנכתב על ידי המו"ל, הוא הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש, אחיו של רבינו הזקן): "אמר הכותב: ידוע ומפורסם לכל הסופרים מובהקים דמדינתנו, שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריווח כשיעור ט' אותיות".

ואף שבברייתא זו שבירושלמי יש חילוקי גירסאות וחילוקי פירושים ופסקים, ואשר לכן כתבו הפוסקים לעשות באופנים אחרים, וכן בשוע"ר נתבאר לעשות באופן אחר; מכל מקום חזר בו רבינו אחר כך ותיקן באופן הנזכר, כאמור בהמשך קונטרס אחרון הנ"ל: "ובשעה שכתב השולחן ערוך שלו נמשך אחר דעת הבית יוסף בשולחן ערוך שלו, ואחר כך חזר בו".

בשעה שחזר בו רבינו כתב ביאור מפורט לשיטתו בהלכה זו; אלא שבשעת הדפסת שוע"ר בפעם הראשונה (תקע"ד-ו), לא נמצא ביאור זה שכתב, וכאמור בקונטרס אחרון הנ"ל: "וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול, וחבל על דאבדין". וכעבור יותר משלושים שנה, נמצא הביאור הנ"ל, ונדפס בשו"ת של רבינו (סי' א), שנדפסו לראשונה בשנת תר"ז.

הביאור הנ"ל שנדפס בשו"ת רבינו (סי' א) לא הגיע לידינו בשלימות, וחסר סיומו. אמנם החלק שנדפס מספיק הוא להבנת ביאור שיטת רבינו בזה, באופן שהנהיג לכל הסופרים, וכדלקמן.

נשתדל אם כן לבאר את תמצית וסיכום הדברים:

א) גירסת ושיטת הרמב"ם.

ב) גירסת ושיטת התוספות והרא"ש.

ג) מסקנת הפוסקים ושוע"ר.

ד) גירסת ושיטת בעל התרומה.

ה) מסקנת רבינו הזקן אחר שחזר בו.

ו) מסקנת רבינו הזקן לענין מזוזות.

ב) גירסת ושיטת הרמב"ם והרא"ש

כתב הרמב"ם (הל' ספר תורה פ"ח ה"ב): "פרשה סתומה ... אם גמר בסוף השיטה, מניח מתחלת שיטה שנייה כשיעור הריוח, ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה".

והיינו כאופן (א) הנ"ל, שלדעתו היא פרשה סתומה, כיון שגורס בברייתא שבירושלמי הנ"ל: " פתוחה מראשה – סתומה , פתוחה מסופה – פתוחה, פתוחה מיכן ומיכן – סתומה". וכמבואר בשו"ת רבינו הזקן (סי' א): "דפתוחה מראשה סתומה לדעת הרמב"ם, לפי גרסתו בירושלמי".

ובאמת יש עוד אופן של סתומה לדברי הכל, וכמבואר ברמב"ם (שם): "פרשה סתומה ... אם גמר באמצע השיטה, מניח ריוח כשיעור, ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מתחלת הפרשה", והיינו באופן שנוהגים לעשות הפרשיות הסתומות בספר תורה:

(ד) סתומה מיכן ומיכן, כזה:

מזזת ביתך ובשעריך והיה אם שמע תשמעו

אמנם בתפילין (בין פרשת שמע לוהיה אם שמע) אי אפשר לעשות כן, כמבואר בשוע"ר (סי' לב ס"נ; נב): "פרשת והיה אם שמוע שהיא סתומה בתורה, צריכה להיות גם כן סתומה בתפילין ... בתפילין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל, שהרי אין כותבין לפניה כלום באותה שיטה שמתחילין אותה בה, שפרשת שמע מסתיימת בדף בפני עצמו, והיא בדף בפני עצמו".

והיינו כיון שבתפילין של ראש כל פרשה היא בדף בפני עצמו, ובתפילין של יד כל פרשה היא בטור בפני עצמו, ולכן אין יכולים לעשות שסוף פרשת שמע ותחלת פרשת והיה אם שמע יהיו באותה שורה.

וכיון שאי אפשר לעשות באופן (ד) הנ"ל, על כן עושים באופן (א) הנ"ל, שגומר פרשת שמע בסוף השיטה, ומתחיל פרשת והיה אם שמע מאמצע השיטה.

אמנם התוס' (מנחות לב, א ד"ה והאידנא), וספר התרומה (סי' ר), והרא"ש (הלכות ספר תורה סי"ג) גורסים בברייתא שבירושלמי הנ"ל: " פתוחה מראשה – פתוחה , פתוחה מסופה – פתוחה, פתוחה מיכן ומיכן – סתומה". ואם כן אי אפשר לעשות סתומה בתפילין באופן (א) הנ"ל (פתוחה מראשה – פתוחה). יוצא אם כן שהדרך היחידה היא, לעשות באופן (ג) הנ"ל (פתוחה מיכן ומיכן – סתומה).

אמנם גם באופן זה אי אפשר לדעת התוספות וסיעתם, כמבואר בתוספות (שם): "פתוחה מכאן ומכאן סתומה, ודבר תימה הוא ... ואיך יתכן זה, מי גרע מפתוחה מראשה לחוד או פתוחה מסופה לחוד. ונראה לפרש ... פתוחה באמצע ומכאן ומכאן סתומה".

והיינו שמפרש את הסיפא באופן (ד) הנ"ל, שדוקא אם היא "מכאן ומכאן סתומה" יש לה דין סתומה, אבל באופן (ג) הנ"ל (פתוחה מכאן ומכאן) יש לה דין פתוחה.

יוצא אם כן שלדעת התוספות אי אפשר לעשות באף אחד מארבעת האופנים הנזכרים: באופן (א) הנ"ל (פתוחה מראשה) יש לה דין פתוחה. באופן (ב) הנ"ל (פתוחה מסופה) יש לה דין פתוחה. באופן (ג) הנ"ל (פתוחה מכאן ומכאן) יש לה דין פתוחה. ובאופן (ד) הנ"ל (סתומה מכאן ומכאן) אי אפשר לעשות בתפילין, שהרי כל פרשה היא בדף בפני עצמו (או בטור בפני עצמו), ואם כן איך יעשו סתומה בתפילין לדעת התוספות?

כתב על זה הרא"ש (שם): "ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה יניח שיטה חלק ויתחיל בשיטה השלישית והיא פרשה סתומה", שלדעת הרא"ש היא נחשבת סתומה.

(ה) והיינו באופן חמישי, כזה:

והיו לטטפת בין עיניך וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך

והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם

אמנם ברמב"ם נתבאר שבאופן זה היא נקראת פתוחה (פ"ח ה"א): "פרשה פתוחה ... אם גמר בסוף השיטה מניח שיטה שניה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחלת שיטה השלישית".

הרי שאין לנו שום דרך לעשות בתפילין שתהי' סתומה הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת הרא"ש, כי:

(א) היא פתוחה לדעת הרא"ש.

(ב) היא פתוחה לדברי הכל.

(ג) ה יא פתוחה לדעת הרא"ש.

(ד) אי אפשר לעשות בתפילין כי כל פרשה היא בדף (או בטור) בפני עצמו.

(ה) היא פתוחה לדעת הרמב"ם.

ומסכם הדברים בשוע"ר (סי' לב סנ"ב-ג): "והנה בתפילין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל ... אין לה תקנה [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם כגון שיניח שיטה אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב', או לעשותה סתומה להרמב"ם ולא להרא"ש כגון שלא יתחילנה בראש השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש השיטה שאז היא סתומה להרמב"ם ... וכיון שאי אפשר לעשותה סתומה לדברי הכל נוהגין בהרבה מדינות לעשותה סתומה להרמב"ם, לפי שכן עיקר".

ג) תקנת רבינו הזקן בתפילין ובמזוזות

אמנם בספר התרומה (סי' ר) מביא את הברייתא שבירושלמי הנ"ל כגירסת התוספות הנ"ל, וכותב שבירושלמי לא נראה כדברי התוספות, ומסיק: "למנהג שלנו שאנו כו' יש חלק הרבה לפני והיה אם שמוע, וכמו כן יש חלק בסוף ובשעריך של פרשת שמע, אם כן הויא ליה פתוחה מכאן ומכאן דקאמר בירושלמי דהויא סתומה".

ועל זה כותב רבינו (שו"ת שלו סוס"י א): "והתוס' והרא"ש ... היינו לפי גרסתן ברישא, פתוחה מראשה פתוחה ופתוחה מסופה פתוחה, ואהא קשיא להו, דאמאי פתוחה מכאן ומכאן סתומה, דלמה יגרע מפתוחה בראשה לבד ... מיהו בספר התרומה שם משמע דסברת ר"ת אינה מוכרחת כל כך, דאדרבא פתוחה מסופה ומראשה גרעי טפי מאילו היתה פתוחה במקום אחד מסופה או מראשה. ולכן לא תמה על הירושלמי דאמר פתוחה מכאן ומכאן סתומה, אפילו לגרסת התוס' דגרסי ברישא, פתוחה מראשה פתוחה ומסופה פתוחה, דלאו הא בהא תליא".

וכיון שכך יוצא לנו, שגם לדעת בעל התרומה, אשר גורס בברייתא שבירושלמי כגירסת התוספות והרא"ש, מכל מקום גם הוא סובר שבאופן (ג) הנ"ל (פתוחה מיכן ומיכן) יש לה דין סתומה.

וגם הרמב"ם סובר שבאופן (ג) הנ"ל (פתוחה מיכן ומיכן) יש לה דין סתומה, כמבואר ברמב"ם (הל' ספר תורה פ"ח ה"ב): "אם גמר באמצע השיטה ... יניח הכל פנוי, ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה, ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה שניה".

ואף שנתבאר בשוע"ר (סי' לב סנ"ב): "בתפילין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל ... אין לה תקנה [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם ... או לעשותה סתומה להרמב"ם ולא להרא"ש"; מכל מקום הרי באופן זה של "פתוחה מיכן ומיכן – סתומה" יהי' כשר לא רק לשיטת הרמב"ם, אלא אף לשיטת בעל התרומה.

ואם כן, מדוע נעשה באופן (א) הכשר לכתחלה רק לשיטת הרמב"ם (פתוחה מראשה – סתומה), בשעה שאפשר לעשות באופן (ג) הכשר לכתחלה – הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת בעל התרומה (פתוחה מיכן ומיכן – סתומה).

ובאמת היתה בתחלה דעת רבינו שלא לעשות כן, כמבואר בשוע"ר (סי' לב סנ"ב): "ומכל מקום יזהר שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות ... כיון שהריוח שבסוף השיטה הוא סימן לפתוחה שכשאין שם ריוח אחר זולתו בשיטה שלאחריה תהיה הפרשה שלאחריה פתוחה, וכשאין ריוח כשיעור בסוף השיטה היא סימן שלאחריה תהיה סתומה, אם כן בתפילין שביד הסופר לעשות כמו שירצה יש לו לסיים פרשת שמע בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה כדי להורות שפרשה שלאחריה היא סתומה".

אמנם אחרי שנתברר שאופן זה תהי' הפרשה סתומה – לא רק לשיטת הרמב"ם, אלא אף לשיטת בעל התרומה, אזי הנהיג לעשות דוקא באופן זה, להניח ריוח "בסוף פרשת שמע ... וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע", כדי שתהא נחשבת סתומה הן לדעת הרמב"ם, והן לדעת בעל התרומה – שהולך בשיטת התוספות.

וכל זה הוא לענין תפילין, משא"כ לענין מזוזות הובא בקונטרס אחרון (סי' לב ס"ק יב): "שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריווח כשיעור ט' אותיות ... אלא שבתפילין הריוח ... כשיעור ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור [ט'] יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור [ט'] יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע".

וכדי לבאר זאת נקדים להביא את דעת הט"ז (סי' לב ס"ק כו): "והנה יש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ... שמניח חלק שאינו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה, דהיינו ט' אותיות, וכדי כתיבת תיבה אחת, ומתחיל בראש הדף, דהיינו ששם נותן מקום חלק פחות מכשיעור הנ"ל, דזה מקרי גם כן סתומה ... ותמונה שזכרתי היא נזכרת גם כן בתשובת ר"מ פדוואה [סי' עז] שם וקילסה", והיינו באופן שישי:

(ו) פתוחה פחות מכשיעור מכאן ומכאן, שבצירוף שניהם היא פרשה סתומה, כזה:

לטטפת בין עיניך וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך

והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה

אמנם כתב על זה בשוע"ר (סי' לב סנ"ב): "אבל אם לא הניח כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע ולא בהתחלת פרשה שלאחריה, אע"פ שבצירוף שניהם יחד יהא כדי ט' אותיות ויותר, אין מצטרפין זה עם זה, והרי אין כאן פ[רש]ה כלל, כיון שאין ריוח ט' אותיות במקום אחד. ויש מי שאומר שמצטרפין זה עם זה ונעשה על ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם ואפשר גם להרא"ש, ולכן יש לעשות כן לכתחלה כדי לצאת ידי שניהם לפי דבריו. אבל יש לחוש לסברא הראשונה, שלא להכניס את עצמו לספק תפילין פסולין, שהרי לפי סברא הא' שאין כאן פרשה כלל הן פסולין אליבא דכולי עלמא אפילו בדיעבד".

וביאר רבינו דבריו יותר (שו"ת סי' א): "הנה מ"ש הט"ז ... נמשך אחר תשובת מהר"ם פדואה כמבואר בסיום דבריו, ומהר"ם פדואה למד מהסמ"ק הלכות מזוזה [סי' קנד], ובסמ"ג שם [עשין כג] ביאר בפירוש דברי הירושלמי, פתוחה מכאן ומכאן סתומה, בכהאי גוונא שאין במקום אחד כשיעור, וכתב דהירושלמי דווקא לענין מזוזה אתמר ... ואם כן, אין ללמוד משם לתפילין ... דמהני במזוזה להכירא בעלמא, דלא ילפינן תפילין ממזוזה כלל".

הרי שעכ"פ לענין מזוזה מודה רבינו לדברי הט"ז דכשר אף באופן (ו) הנ"ל, ולכן תיקן כדבריו לענין מזוזה, כמבואר בקונטרס אחרון (סי' לב ס"ק יב): "שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריווח כשיעור ט' אותיות ... בין בתפילין בין במזוזות, אלא שבתפילין הריוח ... כשיעור ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור [ט'] יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור [ט'] יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע".

[בדפוסים הראשונים נדפס "כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע". אמנם בתחלת דבריו נכתב כאן "ט' אותיות כו' בין במזוזות", ואם כן גם כאן יש לגרוס "ט' יודי"ן", וכן הוא המנהג להשאיר במזוזה ריוח ט' יודי"ן כאן וכאן].

ומה שהצריך להניח עכ"פ כשיעור ט' יודי"ן (בסוף ובתחלה), הוא על פי המבואר בש"ך (יו"ד סי' ערה ס"ק ד): "ט' אותיות, ג' פעמים "אשר", כן כתב הרמב"ם. וכתב בית יוסף אפשר דלא פסול כששייר פחות מ"אשר אשר אשר", ומכל מקום יהיה כשיעור ט' אותיות קטנות ... ומיהו יש פוסקים דסגי בריוח ג' אותיות".

* * *

סימן מה ס"ג

חיתול תינוקות בחדר עם ספרים

א) ספרים במקום ערוה

שבת (קכ, ב): "תניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל ... אסור לעמוד בפני השם ערום".

ולפי זה נפסק בשוע"ר (סי' מה ס"ג): "אם יש שם ערום אסור ליכנס לתוכו בתפילין או בשאר כתבי הקודש, שאסור לעמוד ערום בפני כתבי הקודש (ולכן צריך ליזהר לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הספרים עיין סוס"י ער"ה).

והיינו מה שנפסק בשוע"ר (סי' ערה סי"ג): "נהגו לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הנרות משום ביזוי מצוה".

ואם אפילו בפני תשמישי מצוה (נרות שבת) צריך לכסות הקטנים, מכל שכן בפני גוף הקדושה (תפילין וספרי קודש) שאסור לעמוד בפניהם ערומים, כמבואר החילוק בין תשמישי מצוה, תשמישי קדושה וגוף הקדושה, בשוע"ר (סי' מב ס"ו): "תשמישי קדושה כגון כיס של תפילין ... גוף הקדושה ... תשמישי מצוה כגון ציצית שופר לולב נר חנוכה". ולפי זה הי' ראוי ליזהר לחתל את התינוקות דוקא בחדר שאין ספרים מגולים בו.

ובאמת יש מחלוקת הפוסקים אם ערות הקטנים נקראת ערוה לענין זה, כמבואר בשוע"ר (סי' עה ס"ז): "וכן כנגד ערות קטן אפילו בן יומו. ויש מתירין כנגד ערות קטן כל זמן שאינו ראוי לביאה, דהיינו עד שיהיה בן ט' שנים ויום א', וכן עיקר. ולכן אין צריך לכסות ערות הקטן בשעת ברכת המילה. ויש מי שאומר שמכל מקום לא יאחוז המוהל הערוה בידו בשעת ברכה". הרי שמעיקר הדין קיי"ל להתיר בערות הקטנים, ומכל מקום נהגו להחמיר וליזהר גם בערות הקטנים, לכסותם בפני הספרים ובפני הנרות.

ולא רק בספרים הפתוחים ומונחים על השלחן מגולים, אלא גם בספרים סגורים המונחים בארון, כמבואר בשוע"ר (סי' מ ס"ב): "וסידורים הקבועים בלוחות ... אינן דומות לכיס, לפי שהן מחוברות לסידור והרי הן כסידור עצמו". שכיון שהכריכה מחוברת לסידור הרי הוא כסידור עצמו.

אלא שכאמור לעיל, כל זה אינו אלא חומרא והידור, שמעיקר הדין מבואר בשוע"ר (סי' עה ס"ז): "יש מתירין כנגד ערות קטן כל זמן שאינו ראוי לביאה, דהיינו עד שיהיה בן ט' שנים ויום א', וכן עיקר".

ב) ספרים במקום מטונף

אמנם בחיתול תינוקות יש חשש נוסף, של ספרים מגולים במקום המטונף, נתבאר בשוע"ר (סי' מג ס"ז): "צואה שאינה בבית הכסא מותר לילך אצלה בתפילין שעל ראשו וזרועו אם דרך הילוכו הוא שם, ואין צריך להרחיק ממנה, ולכן מותר לילך בתפילין שעל ראשו במבואות המטונפות אע"פ שהצואה נראה לעין ואין צריך לכסות התפילין של ראש מן הדין. ואעפ"כ טוב לכסות בכובע".

וכל זה הוא לפי מה שפסק בשלחן ערוך שלו, אבל בסידור החמיר יותר, כמבואר בפסקי הסדור (הלכות תפלין): "המהלך במבואות המטונפות, או במבואות שיש שם חזירים, ותפילין בראשו, כגון ההולך מביתו לבית הכנסת כשהוא לבוש בתפילין או שמתפלל בדרך בהליכתו או בנסיעתו בין כפרים שיש שם חזירים ואין העגלה גבוה י' טפחים, כגון עגלות של חורף, צריך לכסות התפילין שלא יראו החוצה מגולים".

ואף גם לפי מה שהובא משוע"ר להתיר מעיקר הדין, היינו דוקא "אם דרך הילוכו הוא שם", משא"כ כשספרים מונחים בארון, ואינם דרך הילוכם, בזה יש איסור לכל הדעות.

אלא שגם בזה יש דעה המתרת בצואה של תינוקות קטנים, כמבואר בשוע"ר (סי' פא ס"א): "קטן שיכול לאכול כזית דגן שהם ה' מיני תבואה, שצואת מינים אלו מסרחת, אפילו אינו יכול לאכלו אלא על ידי בישול כגון דייסא וכיוצא בה, אם אין צריך לשהות מתחלת כזית זה עד סופו יותר ממה שגדול בינוני שוהה באכילת פרס ממאכל זה, צריך להרחיק מצואתו וממי רגליו כמו משל גדול".

וכבר הובא לקמן (סי' נז ס"ה) ששיעור אכילת פרס לדעת אדמו"ר הצמח צדק הוא 6 או 7 דקות, והיינו שאם התינוק עדיין אינו אוכל כזית דייסה בפחות מ-7 דקות לערך אין צריך להרחיק מצואה שלו, אבל אם התינוק הוא בן שנתיים ויותר שאוכל כזית דייסה בפחות מ-7 דקות לערך צריך להרחיק מצואה שלו.

ג) כשהספרים על השלחן או בארון

עוד נתבאר בפסקי הסדור שם (הלכות תפלין): "וכן הדין לענין שאר ספרים שאם יש צואה בבית אסור להניח הספרים מגולים, אלא אם כן מונחים על שלחן או דף שגבוה י' טפחים מן הקרקע, אבל בפחות מי' טפחים צריך לכסותם".

וכיון שרוב השלחנות שבבתים שלנו הם נמוכים מעשרה טפחים, לכאורה יש להחמיר בחיתול התינוקות, מלבד בחדר שאין הספרים מונחים על השלחן, והספרים שבארון הם למעלה מעשרה טפחים.

ואפילו אם הספרים בארון הם למעלה מעשרה טפחים, גם בזה יש מחלוקת הפוסקים, כמבואר בשוע"ר (סי' עט ס"ד): "היתה במקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים הרי זה רשות לעצמו, ונקרא מחנהו קדוש, אע"פ שיושב בצדה ורואה אותה ... ויש אומרים שצריך שיהיה רוחב מקום ההוא ד' טפחים על ד' טפחים, ואז הוא מקום חשוב לחלוק רשות לעצמו, כמו ברשויות של שבת, ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה". והרי רוב ארונות הספרים שלנו הם פחות מארבע טפחים רוחב, ואם כן "יש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה".

אמנם יש בזה הפרש בין אם הספרים הם במקום ערוה או שהם במקום מטונף, כמובא לעיל (סי' ב ס"א), שדוקא לענין צואה מועלת חילוק רשויות, או כיסוי בעששית, אף שהצואה נראית, כמבואר בשוע"ר (סי' עו ס"א): "צואה בעששית מותר לקרות כנגדה אע"פ שרואה אותה דרך דפנותיה לפי שבצואה תלה הכתוב בכיסוי שנאמר ושבת וכסית את צאתך והרי היא מכוסה".

משא"כ לענין ערוה אין כל זה מועיל – כל זמן שהערוה נראית, כמבואר בשוע"ר (סי' עה ס"ח): "ערוה בעששית ונראית דרך דפנותיה אסור לקרות כנגדה ואפילו היא בבית אחר ונראית דרך עששית שבחלון לפי שבראיה תלה הכתוב שנאמר ולא יראה בך וגו' והרי היא נראית".

ומטעם זה מודים כל הפוסקים שגם המזוזה אסורה להיות מגולה בחדר שישנים הבעל ואשתו, אף שהמזוזה היא תמיד למעלה מעשרה טפחים, וכמבואר בשוע"ר (סי' מ ס"ה): "אם המזוזה קבועה בפנים בחדר יש מי שמצריך כלי בתוך כלי דהיינו לכסותה בב' כיסוין. ואם יש זכוכית על השם די בפריסת סודר אחד על הזכוכית. ויש מי שאומר שמזוזה כיון שקבועה כולה בכותל ואין בה אלא נקב בלבד די שיסתום את הנקב בחתיכת שעוה או דבר אחר שמבטלו שם ואין צריך כלי בתוך כלי, לפי שהכותל חולק רשות לעצמו לכל מה שבתוכו כשאין נקב פתוח משם לבית. ואף אם המזוזה קבוע בשפופרת מכל מקום כיון שהיא מחוברת לכותל הרי היא ככותל. אבל סתימת זכוכית אינה מועלת שכיון שהמזוזה נראית דרך הזכוכית אסור כמו שאסרו ערוה בעששית משום לא יראה בך ערות דבר, ותשמיש המטה היא גם כן גנאי ודומה לערוה וצריך סתימה גמורה שאין המזוזה נראית מתוכה. ויש לסמוך על דבריו להקל בדברי סופרים".

מדובר כאן במזוזה גלויה שקובעים בנקב שבמזוזת הפתח, וגם המתירים לסתום את הנקב בחתיכת שעוה אין זה אלא לפי שהוא מחובר לכותל, "שהכותל חולק רשות לעצמו לכל מה שבתוכו כשאין נקב פתוח משם לבית". משא"כ בספרים המונחים בארון, אפילו הם למעלה מעשרה טפחים נאסר לכאורה לב' הדעות המבוארות כאן לענין מזוזה.

לסיכום:

לענין ספרים מגולים כנגד הערוה בעת חיתול התינוקות, הנה לדעה האוסרת ספרים מגולים בפני ערות קטן, לא יועיל כאן מה שהספרים גבוהים יותר מעשרה טפחים, אבל כבר נתבאר לעיל אשר "יש מתירין כנגד ערות קטן כל זמן שאינו ראוי לביאה, דהיינו עד שיהיה בן ט' שנים ויום א', וכן עיקר".

ולענין ספרים מגולים כנגד הצואה בעת חיתול התינוקות, הנה אם: (א) הספרים מונחים שם (ואינם דרך הליכה), (ב) הספרים הם למטה מעשרה טפחים, (ג) התינוק אוכל כזית בפחות משיעור אכילת פרס, אזי אין לחתל אותו בחדר זה. ואם הספרים מונחים בארון גבוה יותר מעשרה טפחים, ורוחב הארון פחות מד' טפחים, יש בזה ב' דעות ומסיק ש"יש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה".

ד) הכנסת תפילין לשירותים

מצינו כמה אופנים שהתירו חכמים להכניס תפילין לבית הכסא קבוע, אמנם כל ההתירים האלו אינם בנידון דידן, כמבואר בשוע"ר (סי' מג ס"ה): "וכל זה שהתירו חכמים להכניס תפילין לבית הכסא קבוע אפילו כשהן בכיסן הוא בבית הכסא שבשדה, שאי אפשר להצניען חוץ לבית הכסא שמא יטלו אותן עוברי דרכים, אבל בבית הכסא שבבית לא יכניסן כלל אפילו בכיסן, כיון שיכול להניחן במקום המשתמר".

ויתירה מזו נתבאר בשוע"ר (סי' מג ס"ו): "ואפילו בבית הכסא שבשדה לא התירו אלא בתפילין שאדם לובשן כל היום והולך בהן בשדה, ואי אפשר לטרוח בכל פעם להשיבן לביתו וגם אי אפשר להצניען בשדה מפני עוברי דרכים, אבל שאר ספרים אסור להכניסן אפילו בבית הכסא שבשדה".

ומה יעשה אם כן מי שנוסע בדרך ושקית תפילין בידיו, וצריך ליכנס לשירותים? יניחם בכיס שני, שיהיו כלי בתוך כלי.

ואף שהתפילין הם בין כה בתוך בתי התפילין, ובתי התפילין הם בתוך שקית התפילין, ושקית התפילין בתוך שקית הטלית ותפילין, והשקית היא בתוך שקית הפלסטיק, כל זה אינו מועיל, כמבואר בשוע"ר (סי' מ ס"ג): "בית שיש בו תפילין אסור ... עד ... שיכסן ב' כיסוין כלי בתוך כלי. והוא שאין הב' מיוחד להם, או שהחיצון מיוחד להם והפנימי אין מיוחד להם, ואין צריך לומר אם שניהם אינן מיוחדים להם, אבל אם שניהם מיוחדים ואפילו מאה שהם מיוחדים להם חשובים ככלי אחד ... לפיכך אותן המניחין כיס התפילין והטלית לתוך כיס גדול הרי גם כיס הגדול נקרא כליין המיוחד להן וצריך עוד כלי על גביו".

יוצא אם כן שאין עצה אלא שיניח את השקית בתוך שקית פלסטיק שאינה מיוחדת לטלית ותפילין, או שיחזיק אותה בתוך מזוודה קטנה, שאינה מיוחדת לתפילין. ואז יכול להיכנס אתם לשירותים.

* * *