סימן יז

סימן יז

אותיות שנכתבו מקצתן על הטלאי ⁴³³

על דבר השאלה שהקשית לשאול בדין ס"ת שיש בה טלאי, ונכתבו חסרון אותיות שלימות או מקצתם על הטלאי, שראית אצלי בכתובים שאין דעתי להכשיר ס"ת כזו, ובקשתני להודיעך, מפני שראית ס"ת רבות כתובות מקצתם על הטלאי. הנה באמת היה קשה עלי לכתוב לך כי שמא יעמדו רבים נגדך, ובפרט שיש אילן גדול (שהוא הט"ז ⁴³⁴ ) לסמוך עליו ואפילו כשמקצת האות על הטלאי, ומכל שכן בחסרון כל האות, שהוא מפורש ברמ"א (סעיף א') על פי מהרי"ק ⁴³⁵ . אך לפי מה שכתבת שגם המורה ⁴³⁶ הוא מבקש כמוך, והוא אהוב ידיד נפשי, וידעתיו כי ירא שמים הוא ויכלכל דבריו במשפט, ולהזהיר את הסופרים שבעירו ובגבולו שימנעו מזה על כל פנים מכאן ולהבא, ולימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מניה, ואת צנועים חכמה להזהר בעצמם למנוע לברך על ס"ת כזו, אך שלא לפסול הס"ת הישנות, בכדי שלא יבא לידי מחלוקת ח"ו, והנח להם לישראל כו', שהרי רבים המתירים לקרות אפילו לכתחלה בשעת הדחק אפילו בס"ת פסולה ולברך עליה ⁴³⁷ . ועל פי זה אשיב כאשר עם לבבי.

הנה מה שכתב הט"ז בי"ד סי' ר"פ סק"ד בכוונת מהרי"ק שרש קכ"ב, לחלק בין אם נחלק האות אחר הכתיבה, דנקרא שם פסול עליו מחמת שאינו מוקף גויל, אבל דיבוק קודם הכתיבה, שהדבק עושה גוף אחד, יכול לכתוב מקצת אותיות על הטלאי כו'. אין לזה זכר ורמז ורמיזא כלל בדברי מהרי"ק, שאינו מחלק אלא בין אם נחלק גוף האות, דלא מהני דבק, ובין אם הקרע בין אות לאות דשרי לדבק, וכמ"ש רמ"א שם ס"א. ואדרבה לפמ"ש מהרי"ק והט"ז טעם האיסור במקצת האות משום שאינו מוקף גויל, הרי מבואר בש"ע א"ח סי' ל"ב סט"ז ⁴³⁸ דאין מוקף גויל פוסל אלא דוקא כשנעשה הנקב קודם הכתיבה, שנכתב תחלה בפיסול כו', אבל לא כשנכתב בכשרות (ורמ"א לא הגיה שם כלום). אלא דהט"ז אזיל לטעמיה שהשיג בא"ח שם ס"ק י"ד על השו"ע, ולא סבירא ליה חילוק זה עיי"ש. ולדעת השו"ע נמי יש לומר דמיירי אחר הכתיבה, אלא שאין האיסור משום שצריך להיות מוקף גויל רק משום שנחלק צורת האות, ואנן בעינן כתיבה תמה, וכמ"ש הרא"ש ⁴³⁹ והטור רס"י ר"פ ⁴⁴⁰ גבי קרע הבא בב' שיטין כו' ע"ש (אבל אין להוכיח מדנקטי הש"ע ורמ"א האי טעמא דנחלק האות ולא נקטו טעמא דמוקף גויל מכלל דאחר הכתיבה דוקא מיירי ⁴⁴¹ , דיש לומר דהוא הדין קודם כתיבה, ומלתא פסיקא נקט נחלק האות דפסול בין קודם כתיבה ובין אחר כתיבה) [אלא דמ"ש מהרי"ק הטעם שאינו מוקף גויל, לא ידעתי מה ראה על ככה לשנות טעמו מטעם הרא"ש והטור הנ"ל. וגם ממ"ש ונלע"ד לחלק כו' נראה כאילו אומר ראה זה חדש הוא שחידש מדעתו, ובאמת כבר היו לעולמים ברא"ש וטור שקדמוהו], אבל אם נחלק גוף האות משמע שאין לחלק בין דיבק אחר הכתיבה שנקרע או אם מדבק קודם הכתיבה וכותב, מאחר שמחלק האות. דבנחלק גוף האות כתב הטעם שנמצא שאין כתב אלא על ידי הדבק, והכי נמי יש לומר בדיבק קודם הכתיבה, דהא סוף סוף אין כתב אלא על ידי הדבק, שהוא הגורם להיות צורת האות עליו על ידי שמחבר הטלאי לגוף היריעה להיות לאחדים.

ומה ⁴⁴² שכתב הט"ז להכשיר משום שהדבק עושה גוף אחד ומשום הכי כותבין על הדבק אפילו מקצת אותיות, זה אינו במשמע כלל בדברי מהרי"ק, שהרי בראי' אחרונה שהביא מהרי"ק מדברי ראבי"ה ⁴⁴³ כתב בהדיא ואפילו אם היינו מחשיבין את הדבק כתלוש מן הס"ת, ובודאי שכך היתה כוונתו גם בראי' ראשונה שהביא ממסכת סופרים ⁴⁴⁴ , ופירשה ע"פ דעת ראבי"ה. אלא שנראה מדבריו שמחלק בין אם נחלק האות דפסול ובין חסרון אותיות שלימות דכותבין על הקלף הדבוק כמ"ש רמ"א. וממה שמכשיר הדבק אף אם נחשב כתלוש בחסרון אותיות שלימות אין ללמוד לחסרון מקצת אותיות, דחסרון אותיות שלימות יליף לה מדברי ראבי"ה שבמרדכי פ"ב דמגילה שאין פסולו אלא משום דבעינן ספר (והכי נמי משמע קצת בספ"ק דב"ב (ד' ט"ו ע"א) אפשר ס"ת חסר אות אחת כו'), וכמ"ש בהדיא כיון דמטעם פסול ספר אתינן כו', וכיון דבמקצתו כתובה כתיקונו שפיר אקרי ספר, כמ"ש שם דאפילו חסרו מקצת תיבות מכל מקום עדיין נקרא שם ספר על הס"ת, אפילו בלא טלאי, אלא דאסור לקרות בה משום דדברים שבכתב כו', ולא נקרא חסר במילתי'. משא"כ בחסרון מקצת האותיות, דלאו מדין ספר אתינן עלה אלא משום דבעינן וכתבתם כתיבה תמה, וכיון שהדבק הוא כתלוש, אפילו כתב מקצת האותיות על הדבק אין זה כתיבה תמה, ומקרי חסר במילתיה (ואל תתמה דבחסרון מקצת אותיות פסולה ובחסרון כל האות כשרה, דהכי נמי אמרינן כה"ג פ"ה דגטין (ד"ס ע"א) גבי חומשים, דלא דמי לס"ת שחסר בה יריעה דמיחסרא במילתא וחומש לא מיחסר במילתיה, והכי נמי יש לומר כאן דחסרון אותיות שלימות לא מקרי גבי שאר אותיות הכתובות חסרון במלתייהו, ומקרי שפיר כתיבה תמה, אבל חסרון מקצת אותיות מיחסרי במילתייהו ולא מקרי כתיבה תמה).

אלא שיש לומר דהט"ז אזיל לטעמיה בסוס"י רע"ט שהשיג על ראבי"ה, וכתב מי דמי ס"ת למגילה כו' [ולא סבירא ליה לחלק בין חסרון אותיות שלימות למקצת אותיות ע"ש], וסבירא ליה דהעיקר כראי' ראשונה שהביא מהרי"ק, דאפילו רבנן (במסכת סופרים פ"ב) מודו בדבק בקלף דכשר, וסבירא ליה דרבנן דרבי שמעון בן אלעזר ודאי לא סבירא ליה כההיא דראבי"ה, מדפסלי במטלית, אלא הא דמודו בדבק בקלף היינו משום שהדבק עושה גוף אחד, ואם כן אין חילוק בין חסרון אותיות שלימות לבין חסרון מקצת אותיות.

אבל ⁴⁴⁵ פשט לשון מהרי"ק לא משמע הכי, שהרי לא מכשר דבק בקלף לרבנן טפי ממטלית לרבי שמעון בן אלעזר, ובמטלית לרבי שמעון בן אלעזר ודאי דאינו מכשיר אלא חסרון אותיות שלימות ולא במקצתן, דאין ללמוד ס"ת ממגילה לענין זה [וכמ"ש הט"ז סוס"י רע"ט], דהא אפילו רבי שמעון בן אלעזר דסבירא ליה דדובקין אפילו נחלק גוף האות, מכל מקום מודה דבלא דיבוק נפסלה מחמת הקריעה, דאם לא כן מאי קמ"ל דדובקין [וכה"ג דייק מהרי"ק עצמו בפלפולו בדברי מהר"ם עיי"ש], דהתם לא שייך לאסור משום דדברים שבכתב כו'. ואם כן מאי טעמא דמכשר במטלית. אלא ודאי דמחלק בין אם נחלק גוף האות, דאע"ג דלא פקע שם ספר מן הס"ת מחמת מיעוט הנקרע מכל מקום פסל משום דבעינן ספר וכו'. וכן אחר כך כתב ואין לחלק בין מגילה לס"ת לענין זה כו', לענין זה דייקא, דהיינו לענין פסול דמחמת ספר, אבל לא לענין ס"ת קרועה, דבהא לא דמי כלל ס"ת למגילה. ובזה מיושב מ"ש הט"ז סוס"י רע"ט על ראבי"ה עיי"ש. ומדרבי שמעון בן אלעזר נשמע לרבנן בדבק בקלף, דלא מכשר אלא בחסרון אותיות שלימות לדעת ראבי"ה דלא מיתסר אלא משום דדברים שבכתב כו'. והא דפסלי במטלית יש לומר נמי דסבירא להו דהיינו טעמא משום דדברים שבכתב כו', דכיון דבעינן שיהא כתוב בכתב צריך להיות שיהיה כתוב כתקון ספר תורה, והיינו דלא אכשר ראבי"ה לקרות לכתחלה בס"ת שיש בה חסרון אותיות משום דדברים שבכתב כו', כמ"ש מהרי"ק לדעתו, ולא אשכח תקנתא לקרות הטעות מתוך החומש, ואפילו בחומשים שלנו הנדפסים על נייר הי' מותר כמו מטלית לרבי שמעון בן אלעזר, אלא ודאי דהא דמכשר רבי שמעון בן אלעזר במטלית היינו משום דדבוק לס"ת, והוה ליה כאילו קורא בספר, דאותו המיעוט דמטלית בטל לגבי כל היריעה [והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בספ"ק דב"ב (דט"ו ע"א) אפשר ס"ת חסר אות כו', דלא תקשי לפי דעת מהרי"ק בדעת ראבי"ה, דכיון דעכ"פ לא מקרי דברים שבכתב אין זה נכתב בספר, אע"ג דלא פקע שם ספר מהנשאר, מכל מקום האות אחת לא נכתבה]. ורבנן דלא סבירא להו הכי, מכל מקום דבק בקלף דעדיף מודו, וכן דייק לשון מהרי"ק.

אבל לא לומר דלרבנן שרי בדבק בקלף אפילו אי לא סבירא לן כראבי"ה, זה לא עלה ע"ד מהרי"ק מעולם. וכן משמע עוד שם בראי' אחרונה שהביא מהרי"ק מראבי"ה, שכתב ועוד דמההיא דראבי"ה כו' אפילו בלא ההיא דמסכת סופרים כו', דמשמע דגם ההיא דמסכת סופרים לא פליג על ראבי"ה, אלא דגם בלא ההיא דמסכת סופרים יש ראי', ואי איתא למ"ש הט"ז בדעת מהרי"ק הרי אדרבה ההיא דמסכת סופרים אליבא דת"ק פליגא על ראבי"ה, ומאי קאמר אפילו בלא ההיא דמסכת סופרים כו'. ועוד דאדמייתי סייעתא מההוא דראבי"ה ליתיב לנפשי' מהא דמסכת סופרים, דבודאי הלכה כת"ק דרבי שמעון בן אלעזר, מדכתב בראי' ראשונה דמכאן ראי' וסמך למנהג דעד כאן לא מיפלגי רבנן כו', ולא כתב סמך למנהג מדרבי שמעון בן אלעזר עצמו, אלא ודאי דסבירא ליה דאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר לגבי רבנן, ואם כן היכי מייתי סייעתא מראבי"ה. אלא ודאי כמו שנתבאר, דמהרי"ק סמך על ראבי"ה בכל כחו, וסבירא ליה דת"ק ורבי שמעון בן אלעזר תרווייהו סבירא להו כראבי"ה, ומחלק בין חסרון אותיות שלימות לחסרון מקצת אותיות, ואין חילוק בין ראי' ראשונה לראיה אחרונה, אלא דבראשונה רוצה לומר דמחמת הדבק דקלף שנדבק ובטל לגבי היריעה אין לאסור משום דדברים שבכתב כו' כמו שנתבאר לעיל, ובראי' אחרונה כתב דאפילו היינו מחשבין הדבק כתלוש מן הס"ת לא הוי קריאה בעל פה. ומכל מקום דוקא בקלף דמקרי ספר דהוי כאלו קורא בס"ת אחרת, אבל מטלית דלא מקרי שם ספר עליו הוי כמו קריאה בעל פה. והשתא מכיון שבחסרון אותיות מכשר משום דהס"ת כשרה בלאו הכי, מכלל דהא דפסיל בנחלק האות היינו משום דהס"ת נפסלה ואין הדבק מחבר להכשירה. ואם כן מה לי קודם הכתיבה ומה לי אחר הכתיבה, סוף סוף על ידי הדבק באנו להכשיר. ולא דמי לחסרון כל האותיות, דהתם אין הדבק בא להכשיר הס"ת כלל (דהא הס"ת כשרה בלאו הכי), אלא דבלא הדבק היה אסור לקרות בה משום דדברים שבכתב כו', וזהו עיקר טעם של מהרי"ק וכמו שביאר להדיא כנ"ל, משא"כ לדבק מקצת האות למקצת שהוא בא להכשיר הס"ת וכמו שנתבאר. כך הוא כוונת מהרי"ק בלי ספק.

אבל באמת גם דברי מהרי"ק בעצמו תמוהים, במה שסמך על דעת ראבי"ה, דחסרון אותיות אינו פוסל בספר תורה אלא משום דדברים שבכתב כו', והוא היפך כל הפוסקים הראשונים דס"ת שחסר בה אפילו אות אחת פסולה מצד הכתיבה עצמה, כמו אות שאינה מוקפת גויל או שאינה נעשית גולם אחד. וכ"פ רש"י בהדיא במנחות (דכ"ט) דחסרון אות פוסל מחמת כתיבה תמה ולא משום דבעינן ספר. ולא עוד אלא שמהרי"ק בראייתו מההיא דראבי"ה סותר דברי עצמו, שבשרש ס"ט האריך והביא לשון הפוסקים דסבירא להו דס"ת בחסרון אות אחת או שנחלק האות בשעת כתיבה שלא נעשית כגולם אחד פסולה, וגם כתב שם דראבי"ה דמכשר בחסרון אותיות או תיבות הוא מן המתירין לקרות ולברך בס"ת פסולה. ואם כן קשיא דידיה אדידיה בתרתי דהתם כתב דעל כל פנים הס"ת פסולה, דלא דמי למגילה כלל, אלא דהקריאה מותרת דלענין הקריאה בעל פה מדמי למגילה, ומשום דסבירא ליה דבספר תורה פסולה נמי מותר לקרות ולברך, אבל לא לענין פסול הספר תורה עצמה. ובשורש קכ"ב כתב בהיפך אליבא דראבי"ה, דהס"ת כשרה, אלא דאסור לקרות בה משום דדברים שבכתב כו'. והוא תמוה שמהפך הדברים ועשה את הטפל עיקר והעיקר טפל, שהרי בס"ת פסולה אם הי' מתיר לקרות בה לא הי' קשה עליו כל כך, שכן מצינו גם כן מגדולי הראשונים והרמב"ם בתשו' ⁴⁴⁶ מכללם כמ"ש בכל בו ⁴⁴⁷ ואבודרהם (ע' טושו"ע או"ח סוס"י קמ"ג), אבל לאסור לקרות ולהכשיר הס"ת זה לא חשב אנוש. ועוד דכאן מחלק גם אליבא דראבי"ה בין חסרון כל האות ובין אם נחלק האות והתם כתב דנחלק האות לא גרע מחסר.

ואין לי לומר ולהפוך בזכות מהרי"ק אלא דשם כתב מצד הדין וכאן נדחק לקיים המנהג, ומצא סמך בדברי ראבי"ה דיש לומר דסבירא ליה דבחסרון אותיות לא מיפסל אלא משום דבעינן ספר כמו במגילה, ובהשמיט מקצת כשר. ואם כן הבו דלא לוסיף עלה ולהקל גם במקצת אותיות על הטלאי, דודאי גם לראבי"ה פסולה, כמו שהאריך מהרי"ק בשרש ס"ט בספר תורה שלא היו נוגעין העיינן והצדין, וסיים שם בעניותי לא מצאתי סמך שלא יפסל כו'.

ומצד הדבק לא נזכר כלל בדברי מהרי"ק להכשיר כמו שנתבאר. ובלאו הכי אין סברא כלל לומר דהדבק עושה גוף אחד ממש, שהרי במזוזה קיי"ל (מנחות ל"ג ב') דאם כתבה על שני עורות פסולה אפילו תפרן, והוא הדין אם דיבקן, דדבק לא מהני לעשות חיבור יותר מתפירה (כמ"ש הטושו"ע רס"י רפ"ח). ואפילו להרא"ש בהלכות ס"ת ⁴⁴⁸ הובא בב"י סי' ר"פ דמיקל בדבק בקרע הבא תוך ג' יותר מבתפירה, היינו משום דלא מיגניא כל כך כתפירה, אבל לענין חיבור זה וזה שוין. וכן בגט אם כתב על ב' עורות ודבקן לא מהני, כמ"ש בא"ע סי' ק"ל ס"ז בהג"ה, משום דבעינן ספר א' ולא ב' וג' ספרים. ומ"ש בדרכי משה שם ⁴⁴⁹ בשם אור זרוע צריך עיון אם יש להכשירו, דמשמע דאינו פסול אלא מספק, היינו משום דמספקא לי' שמא קיי"ל כהתוס' דמנחות (דל"ב א' ד"ה דלמא) דאפשר דבמזוזה נמי מהני אם תפרן (עיי"ש שכתבו וה[היא] דירושלמי מיירי כשלא תפרן, וצ"ע דהא הלכה למשה מסיני בספר תורה נמי תופרין בגידין ביריעות לחבר אחת אל אחת), ואגודה, שהביאו האחרונים, אבל למאי דקיי"ל במזוזה כהרמב"ם וטור ושו"ע יו"ד סי' רפ"ח ⁴⁵⁰ דפסלי בב' עורות אפילו אם תפרן, הוא הדין נמי בגט.

והנה הבית שמואל שם סק"ח הניח בצ"ע דין זה שכתב הרמ"א דלא מהני דיבוק בגט, אך כל דברי הב"ש שם תמוהים וכל ראיותיו נגדו. דמ"ש מתפילין של יד (מנחות ד' ל"ד) אליבא דר' יהודה דאם כתבו על ד' עורות יצא וצריך לדבק דבעינן אות אחד מבפנים כמו מבחוץ, הרי דדיבוק מהני לדבריו, תקשה אמאי קתני ואם כתבן על ד' עורות יצא, אדרבה לא יצא אלא אם כן דבקן מבעי לי', כיון דצריך לדבק ועל ידי הדבק נעשה גוף אחד. ואם נאמר דאין צריך לדבק אלא לכתחלה ⁴⁵¹ אבל בדיעבד אפילו בלא דבק יצא, אם כן פשיטא שאין ראי' משם להכשיר דבר הפוסל מדאורייתא אפילו בדיעבד משום ב' וג' ספרים. ומה שהביא ראי' מתוס' מנחות (ד' ל"ב ע"א ⁴⁵² ) והאגודה הוא תמוה, דהא האי טעמא דרמ"א דכתב דפסול מספק, משום דלדעת התוס' והאגודה יש להכשיר, אבל לדעת הרמב"ם והטוש"ע בי"ד סי' רפ"ח פסול. ומ"ש שביו"ד סי' רפ"ח משמע שיש לחלק בין קודם הכתיבה בין אחר הכתיבה, לא ראיתי שום משמעות לזה, ואדרבה לענ"ד מוכח מהתם איפכא, דהא בירושלמי איתא שתפילין ומזוזה אין נכתבין על ב' עורות, וכיון דס"ל דב' עורות היינו אפילו אם תפרן או דבקן, הרי מפשט הלשון מבואר שעל ב' עורות שדבקן תחלה אין כותבין, וכן ל' הש"ע ואפילו תפרן משמע דאפילו מתחלה (אבל ל' הטור ואפילו אם ידבקם צ"ע), וכן משמעות האחרונים בסי' ר"צ דלא אשכחו לכתוב מזוזה בס"ת שבלה אלא שכותב פרשת והי' אם שמוע בגליון שמע, ולכאורה זהו דוחק דהא היינו הך דהגליונים דסיפא (בסי' ר"צ), ולא אשכחו ברווחא כגון שתפר קודם כתיבת הפרשה והי' אם שמוע. אלא ודאי דאין חילוק, דאפילו תפירה ודיבוק דקודם כתיבה לא מהני. ומ"ש שם עוד דדיבק שברי שופרות שאני שניכר התוספת כמ"ש התוס' סוטה (די"ח ע"א), לא עיין שם יפה, דלא על דיבק שברי שופרות כתבו כן, אלא על שופר של קרן פרה דקיימו גילדי דהוי כב' וג' שופרות ד[י]"ל דהוי כמו שמוסיף ממקום אחר (וכמו דיבק שברי שופרות). וביאור דבריהם דכל שמוסיף ממקום אחר בודאי מוסיף הוא, אלא דבקרן פרה אע"ג דמתחלת ברייתו הוא, מכל מקום מאחר דמוסיף בכל שנה ניכר התוספות והוי כמוסיף ממקום אחר. אדרבה מדברי התוס' הנ"ל מוכח איפכא, שהרי כתבו דניכר התוספת מחמת שלא הי' תחלת ברייתן בבת אחת, ועוד דכתבו וכן בגט שכתבו על ב' דפין ותפרן כו', משמע שכל שלא הי' תחלתן בריה אחת ניכר התוספת ולא הוה חיבור. ובלאו הכי אין סברא לחלק לענין חיבור, ושלא יהא ניכר התוספת, בין אם דיבק קודם הכתיבה או אחר כך, דכך יכול להיות שניכר התוספת קודם כתיבה כמו לאחר כתיבה. ועוד דכל שמוסיף במקום אחר ניכר התוספת, דאי אפשר שיהיה לאחדים ממש כגוף אחד (והיינו טעמא דרמב"ן בשופר דסבירא ליה דווקא חממו באור).

ובאמת נראה דהיינו טעמא דמהרי"ל האוסר בתשובת מהרי"ק שם, דמייתי ראי' מדיבק שברי שופרות, שבודאי ידע גם הוא דהתם היינו טעמא משום דשופר אחד אמר רחמנא כו', אלא דסבירא ליה דבס"ת נמי שייך האי טעמא דספר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים (ע' גיטין ד"כ ע"ב). ואף דס"ת ושאר ספרים נכתבין על שני עורות (והתפירה שתופרין בגידין היריעות אחת אל אחת שהיא הלכה למשה מסיני, מכל מקום אינה חיבור להיות נק' ספר אחד במזוזה וגט), מכל מקום דף אחד על שני עורות גם בשאר ספרים אין כותבין, כדאיתא בירושלמי בהדיא, וסבירא ליה דהיינו מהאי טעמא שהדף צריך להיות עכ"פ ספר אחד. ובחנם הרעיש עליו מהרי"ק ⁴⁵³ .

גם מ"ש עוד דלדברי מר דמדמי להו להדדי אם כן גבי שופר שנסדק ודבקו פסול דפרש"י (ר"ה דף כ"ז סע"א) דהטעם משום דשופר אחד אמר רחמנא כו', תיקשי לי' הירושלמי (דפ"ק דמגילה) דדובקין דמיירי ביריעה שנקרעה לסה"ת כו', אין כאן אפילו קצת קושיא, לא מיבעי' לפירש"י דפירש התוס' והרא"ש (שם) דבריו דרוצה לומר שנשבר ונחלק לשנים, דאם לא כן לא הוה ב' וג' שופרות, לא קשה מידי מיריעה שנקרעה דמיירי שהקרע באמצעיתה, כמ"ש בסמ"ג ⁴⁵⁴ וסמ"ק ⁴⁵⁵ , שהביא מהרי"ק בעצמו דבריהם. ואפילו לפירוש התוס' (שם) דנסדק מצד אחד, הא כתב דנסדק לגמרי מראשו ועד סופו, ובכהאי גוונא בספר תורה נמי פסולה, כדאיתא להדיא בירושלמי ⁴⁵⁶ דדף א' על שני עורות אף בשאר ספרים אין נכתבים, ומשמע דמיפסלי בהכי דומיא דתפילין ומזוזות דמיירי התם (ומכ"ש להאומרים (עי' רס"י ר"פ ס"א בהג"ה) דאין חילוק בין עפיצן ללא עפיצן אלא בקרע הבא תוך ג' ולא תוך ד', ולמ"ד דאפילו דבק לא מהני). אלא דמהרי"ק סבירא ליה דבס"ת לא שייך כלל לאסור משום ספר אחד אמר רחמנא כמו שמבואר מתוך לשונו, וההיא דדף אחד בשני עורות שבירושלמי סבירא ליה דאין הטעם משום ספר אחד אמר רחמנא כו' אלא משום שאינו אומר לדבק טוב הוא כל כך בספר תורה שנקרעה כולה, לפי שזה מושך אילך כו', כמ"ש מהר"מ שברא"ש ⁴⁵⁷ . ואף הרא"ש לא פליג אלא במקצת היריעה ולא בכולה, ולתפור בגידין נמי לא שרי, דסבירא ליה דאף במקום שאמרו לתפור היינו תוך ג' ולא תוך ד'. ואי נמי סבירא ליה דתוך ד' נמי ואפילו טובא, מכל מקום כולה לא. וכל זה לא שייך במטלית שבאמצע הס"ת, כמ"ש בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תרמ"ז (אלא דמ"ש דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר דמסכת סופרים, משום דבירושלמי איתא הלכה דדובקין ביריעה שנקרעה, ונחלק על הרא"ש וריב"ש ⁴⁵⁸ , ואין זה כדאי לדחות דברי גדולי הראשונים, דיש לומר דהירושלמי מיירי במקום שאין צריך לכתוב על הדבק כמ"ש הרא"ש, או שנקרעה אחר הכתיבה כמ"ש בס' התרומה ⁴⁵⁹ , ומיירי שלא נחלק האות כמ"ש הרא"ש וטור ומהרי"ק).

ואיך שיהיה בדעת מהרי"ל ומהרי"ק, עכ"פ מדברי שניהם נלמוד דאין הדבק עושה גוף אחד ממש כמ"ש הט"ז, שהרי אף מהרי"ק לא התיר אלא משום דלא שייך בס"ת פסול משום ספר אחד אמר רחמנא, ומשום הכי לא דמי לדיבק שברי שופרות, דפשיטא דהתם היינו טעמא משום דשופר אחד כו' כמ"ש בהדיא, מכלל דאין הדבק עושה גוף אחד ממש להיות נקרא עליו שם ספר אחד, דבהא הוה דמי לדיבק שברי שופרות, ואם כן במקצת האות על הטלאי כו', דצריך לומר דהדבק עושה גוף אחד להיות נקרא על ידי צירוף הטלאי שם אות אחת, ודאי דלא מהני, דלא דמי לחסרון אותיות שלימות, כיון שנכתבו על הדבק בקלף שנקרא עליו שם ספר, ולא שייך לאסור בזה אלא משום דספר אחד אמר רחמנא כו', וכיון דסבירא ליה למהרי"ק דאין לאסור בספר תורה מהאי טעמא משום דנכתבים על ב' עורות, אע"ג דהוה ב' וג' ספרים, הוא הדין נמי דיכול לכתוב על המטלית. אבל האות עצמו ודאי דצריך להיות על גוף אחד וספר אחד ממש, והדבק לא מהני לעשות ספר אחד וגוף אחד כמו שנתבאר לעיל, ואפילו אם דיבק קודם כתיבה, כיון שאין הדבק חיבור כלל. ובר מן דין הנה מדברי הרא"ש מבואר בהדיא דפלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון בן אלעזר כשצריך לכתוב על הדבק, וסבירא ליה כת"ק דאסר, ומשום דכיון שצריך לכתוב על הדבק גרע. ולמהרי"ק יש לומר דמיירי שנכתב מקצת אותיות על הטלאי, אבל להט"ז קשה, דהא סבירא ליה אדרבה כשצריך לכתוב על הטלאי שרי טפי משום שנדבק קודם הכתיבה.

והנה בתשו' הב"ח סי' קל"א האריך להקשות מדברי הרא"ש אלו על מהרי"ק, וכתב דלא חש הרא"ש לקושיית מהרי"ק, דאי אין דובקין מיירי כשצריך לכתוב על הדבק למה נקט תו ואין כותבין על המטלית, דחדא קתני אין דובקין בדבק לכתוב על הדבק משום דאין כותבין על המטלית, והאריך בזה לומר שיש לומר שגם דעת סה"ת וסמ"ג כן הוא כמ"ש הרא"ש, ואין לעשות מחלוקת בחנם ביניהם. והן אמת דדעת הרא"ש משמע כשצריך לכתוב על הדבק אין דובקין אפילו אותיות שלימות בענין שלא יתחלק צורת האות, שהרי בענין דפוסל כשצריך לכתוב על הדבק מכשיר כשאין צריך לכתוב, דהיינו שקורע אחר הכתיבה, והתם בודאי מיירי שלא נתחלק האות כמ"ש הרא"ש שם בהדיא, ובכהאי גוונא ודאי דפוסל כשצריך לכתוב על הדבק.

אך מה שכתב הב"ח דהא דקתני אין דובקין ואין כותבין חדא קתני לדעת הרא"ש, הוא דוחק גדול כמ"ש מהרי"ק, אלא נראה דהאי אין כותבין מילתא אחריתי היא, ופסול מטלית אתא לאשמועינן, דאין כותבין ס"ת על מטלית, ולא קאי כלל אס"ת שנקרעה. דמה שהאריך מהרי"ק בטעמא דרבי שמעון בן אלעזר דלא תקשי עליו היאך כותבין על המטלית, הא קיי"ל (שבת דף ע"ט ע"ב) כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה, ודחק למצוא טעם דמשום האי פורתא דאיכתיב על המטלית לא פקע שם ספר כו', אשתמיטתי' מ"ש התוס' פ"ח דשבת (דף ע"ט סע"ב ד"ה אלא) דס"ת שכתבה על הנייר כשרה, דלא אימעוט במסכת סופרים אלא נייר מחוק כו' עיי"ש. ואם כן יש לומר דבמטלית סבירא ליה לרבי שמעון בן אלעזר דכשרה אפילו כל הס"ת נכתבה על המטלית, כמו על נייר, ורבנן פליגי עלי' וסבירא להו דאין כותבין ס"ת על מטלית, ומזה נסתר כל בנין מהרי"ק.

עוד הב"ח בתשובה חיזק ראיית מהרי"ל ממהר"ם דאסר לדבק הקרע במטלית, ופירש ודובקין בדבק דבירושלמי דקאי אתפילין. וכן פירש המפרש קרבן העדה שם בירושלמי. והן אמת דהכי משמע פשטא דלישנא דמהר"ם, דלא מצינו דבק כי אם בתפילין דאיכא מ"ד כו', מכלל דסבירא ליה דובקין בדבק שבירושלמי לא קאי אספר תורה, דאם לא כן הא מצינו בספר תורה נמי. ומה שכתב מהרי"ק ראי' מסמ"ג וסמ"ק וכן המרדכי, והמרדכי הולך תמיד בשטת מהר"מ, מכלל דאיהו בקי בדברי מהר"ם טפי מינן כו'. הנה אדרבה מדכתב הסמ"ג וסמ"ק ומרדכי האי דדובקין בדבק בהל' תפילין, אלא שכתב ויש מפרשים דקאי אס"ת, ובהל' ס"ת לא כתבו מזה הירושלמי כלום, משמע דלא סבירא ליה כהיש מפרשים שכתב בהל' תפילין. ומ"ש בדעת מהר"ם לחלק בין מטלית לקלף, אשתמיטתי' לשון הרא"ש כי אם יתן עליו קלף מבחוץ כו'. וגם לפי הטעם שכתב מהר"ם כי זה מושך לכאן כו', אין חילוק בין מטלית לקלף כלל. וכן מבואר ממ"ש מהר"מ ראי' שלו מהגמרא דלא משכח תלמודא תקנתא כו'.

אלא אי קשיא הא קשיא, דהא מהר"מ כתב הטעם כי זה מושך לכאן כו', והאי טעמא לא שייך במטלית כמו שנתבאר לעיל בשם הרדב"ז. ואפשר דסמכו על מ"ש מהר"ם ראיה מהא דלא משכח תלמודא תקנתא אחרינא כו', משמע דליכא תקנתא כלל, ואי איתא הא איכא להרחיב הקרע ולעשות בו חסרון ולדבקו במטלית. ועוד דהא גם להרא"ש גרע היכא דצריך לכתוב על הדבק, ואיכא למימר דגם מהר"ם כך עלה בדעתו, וזו סברא פשוטה היתה בעיניו, ולא היה צריך להשמיענו אלא דגם בקרע שאין בו חסרון, דס"ד דהרא"ש להתיר, אהא השיב לו מהר"ם שגם זה אסור כי זה מושך לכאן כו', מיהו להמתירין בקרע שאין בו חסרון על כל פנים כמו סה"ת והרא"ש וסיעתם יש לומר דלא חש להו סברת מהר"ם שזה מושך לכאן כו'. וגם ראיית מהר"ם מהא דלא משכח תלמודא תקנתא כו', יש לומר דסבירא ליה דאדרבה מדקאמר בגמרא (מנחות ל"א ב') אבל בגרדין (בחוטין) לא, דדוקא למעוטי גרדין קאתי, שהחוטין שלהם עבים יותר מגידים, והיינו טעמא דסה"ת דמתיר לתפור הקרע במשי, שהוא דק יותר מגרדין, וכן בשם ר"ת כתב שם דמספקא ליה שמא גם במשי, ובחנם השיג הב"י עליהם (ברסי' ר"פ) מהא דקאמר ה"מ בגידין כו' ע"ש.

וע"פ כל הנ"ל דאפילו קודם כתיבה אין הדבק עושה גוף אחד, אין להכשיר בנחלק האות או שאינו מוקף גויל, דלא כט"ז. וקורא אני עליו על הראשונים אנו מצטערים כו', ודיינו בקולא שהקיל מהרי"ק ורמ"א ⁴⁶⁰ בחסרון אותיות שלימות, שהוא גם כן קולא יתירה, כי הרא"ש אוסר בהדיא, ומסמ"ג וסמ"ק וסה"ת אין ראיה כמו שנתבאר לעיל, וגם בדעת ראבי"ה סותר דעת עצמו בסימן ס"ט, ועוד דראבי"ה יחידאה הוא כמו שנתבאר לעיל. ובאמת נראה מדברי מהרי"ק כמ"ש לעיל, שלא בא אלא לקיים המנהג על פי ראבי"ה ולא מצד הדין, כי מצד הדין העיקר הוא כמ"ש בשרש ס"ט, שראבי"ה הוא מן המתירין לקרות בס"ת פסולה. וכן רמ"א סבירא ליה מצד הדין דלא כראבי"ה, כמבואר מדבריהם בסימן רע"ט, אלא דכאן כתב מצד המנהג. וכל בעל נפש יזהר מזה. וכבר יישר כחם וחילם של הסופרים המובהקים דסביבותינו שנזהרים בזה ת"ל.