135

ג) עומר ושתי הלחם חלוקים בעצם גדרם: העומר הוא בגדר "מתיר", כלומר, התורה אסרה את החדש ואינו ניתר אלא בהקרבת העומר; משא"כ בשתי הלחם לא הטילה התורה איסור להקריב חדש קודם לשתי הלחם — דלא מצינו ע"ז איסור בקרא (כמו גבי עומר, שמפורש בכתוב¹² "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו גו'") — אלא ההקפדה היא ששתי הלחם יהיו "מנחה חדשה"¹³ (הקרבן הראשון מן התבואה החדשה), וזוהי הסיבה שאסור להקריב מנחה מתבואה חדשה קודם שתי הלחם, כי אז לא יהיו שתי הלחם "מנחה חדשה"¹⁴.

וזהו הטעם ש"קודם לשתי הלחם. . אם הביא כשר" — כי "אין הפסול בהקרבה שהקדימו רק שנעשה חסרון במצות שתי הלחם"¹⁴ (שהם לא יהיו "מנחה חדשה").

[ונפק"מ להלכה — שלפי אופן זה הג', אם עבר והביא מנחה מן החדש קודם שתי הלחם, יש לומר ששוב אין איסור להביא מנחה מחדש קודם שתי הלחם, מאחר שבלאו הכי לא יהיו שתי הלחם "מנחה חדשה"¹⁴].

ב. כלל אמרו חז"ל¹⁵, שכל דיעה (וסברא) שהובאה בתורה יש לה מקום, ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים". ואף שפסק ההלכה הוא רק כפי דיעה אחת, מ"מ יש מקום (בסברא) גם לשאר הדיעות.

ובעומק יותר: הכלל ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים" מודיענו, שנוסף לזה שכל הדיעות הן חלק מתורתנו בנוגע ללימודן¹⁶, יש לכל דיעה מקום בעבודת ה' בפועל¹⁷. כי זה שנפסקה ההלכה כדיעה א' הוא רק לענין ההנהגה במעשה, שאא"פ לנהוג למעשה כשתי דיעות סותרות; אבל בנוגע לרוחניות המצות, יש מקום לכל הדיעות.

כלומר: כל סברא ודיעה בתורה, יש לה מסקנא גם בנוגע לעבודה רוחנית — וענין זה שבה אפשר (ולפעמים גם צריכים) לקיים גם אם בנוגע למעשה אין הלכה כמותה¹⁸.

וכן בעניננו — ששלש הסברות הנ"ל בנוגע לשתי הלחם — הרי הם שלשה אופנים בעבודה והנהגת הנפש¹⁹ [ובפרט שהמדובר בנוגע לקרבן, שענין עיקרי בקרבנות הוא כוונת ומחשבת האדם בעת הקרבת הקרבן²⁰, וכמ"ש החינוך במצות שתי הלחם²¹ ד"ענין הקרבן. . כי מתוך המעשה תתעורר מחשבת האדם אל ה