אגרת טו

אגרת טו

[תקפ"ט?]

על דבר ¹²⁰ מבוקשו נידון המורך לב כו', הגם על חנם ממש, לא מנעתי מלכתוב בזה אשר עם לבבי ¹²¹ . ודאי שיש לבקש מה' על שמחת הנפש, כמאמר שמח נפש עבדך ¹²² , וכן והסר ממנו יגון ואנחה ¹²³ כו'. עם כל זה יש גם כן פחד שהאדם גורם לעצמו, והבחירה ורשות נתונה לו למנוע עצמו ממנו.

וראי' ברורה בזה הוא מאשר נצטווינו בלאו שלא לערוץ ולפחוד במלחמה כמ"ש אל ירך לבבכם ¹²⁴ . ומנאה הרמב"ם ¹²⁵ וסמ"ג בפ' שופטים ¹²⁶ בתרי"ג מצות. ולכאורה זה פלאי, ומה יעשה אם מכל מקום לבו הומה עליו ומפחד בראותו דמי מלחמה ¹²⁷ . וידוע שכל המצות אינן אלא בדבר שיש לאדם בחירה על זה לעשותו או למנוע מלעשות כמ"ש בשמונה פרקים להרמב"ם פ"ב.

אך הענין דיש לכל אדם ג' לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה ¹²⁸ , והם עיקר בהנהגת האדם, ובהם הבחירה ורשות נתונה לחשוב ולדבר ולעשות כרצונו במוחו. ואף אם מפחד בלבו, יוכל לסלק המחשבה דיבור ומעשה, והעיקר ¹²⁹ שלא לחשוב ולדבר מזה כלל אלא לצד ההיפוך כנ"ל, כמ"ש בלקוטי אמרים פי"ד ¹³⁰ . ועל זה נצטוינו אל ירך כו', כלומר לא תחשובו בענין הפחד. וכן פסק הרמב"ם פ"[ז] מהל' מלכים ¹³¹ וכל המבהיל עצמו ומחשב מחשבות כו' עובר בלא תעשה. ומיד שלא יחשוב בזה כלל ממילא יתבטל גם הפחד שבלב. ועכ"פ מיד יהי' הפחד כאלו הוא ישן ואינו נרגש בגוף, ובמשך ימים אחדים יתבטל לגמרי, עד שלא יפול במוחו כלל אפילו דרך מחשבה זרה, וזהו אל ירך לבבכם.

והטעם לזה שעל ידי סילוק המחשבה יתבטל הפחד ¹³² , הוא לפי שכל המדות קיומן מהדעת, שהוא הנק' מפתחא דכליל שית ¹³³ , והתלבשות הדעת במדות הוא על ידי אמצעות המחשבה, ולכן על ידי סילוק המחשבה הרי זה ממילא היסח הדעת מהמדה, ואז אין המדה מתעוררת והי' כלא הי'. וגדולה מזו אמרו לענין ביאות אסורות, שארז"ל אין אונס באיש ¹³⁴ , שאפילו כשמדבקין אותו לערוה אמרו דלא שייך בזה אונס, שאלמלי לא הי' נותן דעתו עליה לא הי' מתעורר כו', אע"פ שהוא דבר מיחוש ¹³⁵ וחייב סקילה על זה (כמ"ש הרמב"ם פ"א מהא"ב). וכן משמע בגמרא, שביכולת האדם להתפחד או לא להתפחד (עי' ברכות ד"ס ע"א).

אך עיקר היסח הדעת והמחשבה הוא על ידי שישמור מחשבתו להלבישה בענינים אחרים ¹³⁶ , דהיינו אפילו בענינים דהאי עלמא הנצרכים ומשמחים, ובתורת ה' המשמחים לב ¹³⁷ דבר יום ביום ¹³⁸ , בקביעות עתים לתורה, ובפרט עם עוד אחד (הן בנגלה כמו באו"ח הלכות ברכות השחר וקריאת שמע ותפלה וכה"ג, ובפנימיות התורה בכתבים ¹³⁹ וכה"ג).

וגם עוד זאת שלא לדבר בעניני דמרה שחורה ח"ו, רק אדרבה להראות בעצמו תמיד תנועות משמחות, כאלו הוא מלא שמחה בלבו, אעפ"י שאין בלבו כן בשעת מעשה, וסופו להיות כן. והטעם בזה הוא כי לפי המעשים והפעולות אשר האדם עושה נקבע אחר כך בלבבו, וכמ"ש הרמב"ם (ספ"א מהל' דעות) וז"ל יעשה וישנה וישלש במעשיו שעשה על פי הדעת כו' ויוקבעו המדות בנפשו עכ"ל. וכ"כ באריכות בפרק ד' מן ח' פרקים אשר לו (שנדפסו בש"ס בכרך מס' שבועות ¹⁴⁰ ), והפרק הנ"ל הוא מענין הרפואות חולי הנפש. וכ"כ בס' החינוך בפמ"ו ובמקומות רבים מספריהם. ועם היות שדבריהם אינם צריכים חיזוק וראי', אך אעפ"כ יש לזה ראי' על פי הקבלה גם כן, כמ"ש בפרדס (שער [י] שער הגוונים פ"א) עי' שם בפנים. ויש לזה סמך בזהר ¹⁴¹ גם כן.

הכלל העולה שישמור מחשבה דיבור ומעשה שלו שלא להרהר בעניני דאגה ומורך לב, אדרבה לדבר ולעשות כנ"ל, ואז יוקבעו כן המדות בנפשו. וככה יערה ה' רוח ממרום ¹⁴² בשמחה ובטוב לבב ¹⁴³ . וכן שמעתי מאאזמו"ר ז"ל, שכך הי' הרב המגיד נ"ע אומר על פסוק כמראה אדם עליו מלמעלה ¹⁴⁴ , שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה. ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה בתפלת ערבית ¹⁴⁵ , והמתין לי עד שסיימתי את תפלתי, ואחר כך אמר לי בשם הרב המגיד ז"ל.

והנה ראוי למעל' ללמוד את עצמו מכל מרה שחורה, שיש לאדם לסלק הפחד מלבו אף במקום שיש ממה ליפחד כמ"ש, וכל שכן בנידון דמעל' שב"ה אין לו ממה ליפחד כלל וכלל, בין בבריאות הגוף ובין בממונו כו'. בשגם שחוט של חסד משוך עליו ¹⁴⁶ בקיץ העבר, והרי ידוע מארז"ל כל מי שמטיבין לו לא במהרה ¹⁴⁷ כו'. אלא שהמה רק פתוי היצר, וצריך להשליך זה כמו מחשבה זרה ורעה ממש, וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ¹⁴⁸ כו', דלאו דלא תתורו אחרי לבבכם ¹⁴⁹ להסיח דעתו ממחשבה רעה בענין העוונות כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' ע"א דין ג), וכמו כן ממש יש להרחיק מזה.

אך אם תרצה לקיים מצות הדאגה, תן לה מקומה הראוי לה, והוא מארז"ל אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו ¹⁵⁰ כו', וענין דאגה זו והתירוץ עליה ידוע מזאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני ¹⁵¹ כו'.

[נוסח ב]

נידון הפחד, אם אמנם יש לבקש מה' על שמחת הנפש כמ"ש שמח נפש עבדך כו', עם כל זה יש גם כן פחד שהאדם גורם לעצמו, ויכול למנוע עצמו מזה, וה' עוזר לו, והראי' ממ"ש בפ' שופטים אל ירך לבבכם, והוא ממנין תרי"ג שלא לפחוד במלחמה, ומבואר ברמב"ם ח"ד ספ"[ז] מהלכות מלכים ז"ל וכל המבהיל עצמו ומתחיל לחשוב כו' הרי זה עובר בלא תעשה, אלמא שהבחירה נתונה לאדם להסיר מורך הלב והפחד אפילו במלחמה שהיא סכנה ממש, דאם לא כן לא שייך על זה ציווי, כמ"ש ברמב"ם בח' פרקים פ"[ד].

וגם בגמ' מבואר כן בדוכתי טובא שביכולת האדם להסיר הפחד מלבו, והיינו על ידי היסח הדעת מלחשוב בזה, כי שום מדה אין לה קיום בלתי הדעת, ועל ידי היסח הדעת יסתלק הפחד מלבו, שהרי אמרז"ל אין אונס באיש, דאפילו בתאוות ניאוף כשמדבקין אותו לערוה אחת דלא שייך בזה אונס, דאלמלא הי' מסיח דעתו לא הי' מתעורר בזה כו', אע"פ שהוא דבר מיחוש. ועיקר היסח הדעת הוא על ידי תקיעות דעתו בדברים אחרים המשמחים הלב, כמו לימוד תורת ה' בטור או"ח ברכות השחר וקריאת שמע ותפלה וכה"ג. ובפנימיות התורה כמו בפרדס שער ד' וכה"ג. או אפילו בעסקי העולם בדברים הנצרכים.

וגם עוד זאת, שיראה בעצמו תמיד בתנועות הגוף תנועות המשמחות, כי לפי הפעולות נמשכות הלבבות, כמבואר בדוכתי טובא בספרי הראשונים, ובפרט בספר החינוך מצוה ש"ז ובדוכתי טובא, וברמב"ם הל' דיעות ספ"א. ויש לזה ראי' ממ"ש בזוהר דבעובדא תליא מלתא, ובפרד"ס שער הגוונין עיי"ש. ואז יערה עליו רוח ה' רוח ממרום שמחה וטוב לבב, כמו ששמעתי מפה קדוש של כאאזמו"ר ז"ל נ"ע בפייענא, שאמר בזה"ל, אשר כך הי' הרב המגיד אומר על פסוק כמראה אבן ספיר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו', שכפי המדה שאדם מראה מלמטה מראין לו מלמעלה, ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה, כי התפללתי המעריב שקודם מיתתו בנגון שיש בו מרה שחורה, והמתין לי עד שסיימתי את התפילה ואמר לי זאת.

וכל שכן וקל וחומר שאין לו ממה לדאוג ולפחוד כלל באמת, הן בבריאות הגוף שב"ה שלם בגופו בתכלית השלימות, וכל שכן בדבר שבממון ¹⁵² הקל ¹⁵³ , שאין לו לדאוג כלל, כי ההשגחה תדירה כו', שהרי רואה בעיניו שחוט של חסד משוך הי' עליו בקיץ העבר, והרי ידוע מארז"ל כל מי שמטיבין לו לא במהרה כו'. ולכן יהי' בעיניו הדאגה כמחשבה זרה ממש, אשר נצטווינו בלאו ולא תתורו אחרי לבבכם ¹⁵⁴ כו', ומנאוהו בתרי"ג לא תתור אחרי מחשבות כמ"ש ברמב"ם ח"א הלכות ע"ז ¹⁵⁵ יעו"ש. רק אם ירצה לקיים מדת הדאגה, יהי' ע"ד שאמרז"ל ולבו דואג בקרבו על ריחוק הנפש מאוא"ס ב"ה, ועז"א זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני כידוע.

ושלום מאיתי מחותנו ¹⁵⁶

מ"מ ש"ס