ו

ו טבעת שיש עליה חותם היא מתכשיטי האיש ולא מתכשיטי האשה וטבעת שאין עליה חותם היא מתכשיטי האשה ולא מתכשיטי האיש^פו ולפיכך האיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם שבאצבעו חייב^פז שמשוי הוא לו^פח ואין זו הוצאה שלא כדרכה לפי שלפעמים נותנת אשה לבעלה טבעתה שאין עליה חותם שיוליכנה לאומן לתקנה והוא משים אותה באצבעו עד שמגיע אצל אומן^פט נמצא שדרך הוצאה היא^צ אף לאיש לפעמים להוציא טבעת שאין עליה חותם באצבעו וכיון שאינה תכשיט לו חייב עליה^צא אבל אם יצא בטבעת שיש עליה חותם שהוא תכשיט לו פטור^צב אבל אסור מדברי סופרים גזירה שמא ישלפנה מאצבעו להראות נויה לאחרים^צג ואח"כ ישכח ויביאנה בידו.

ויש אומרים^צד שלא גזרו גזירה זו אלא בנשים לפי שהן שחצניות ודרכן בכך להראות נוי תכשיטיהן זו לזו אבל איש אינו שחץ^צה ואין דרכו בכך ולכן מותר לו לצאת בטבעת שיש עליה חותם שהיא תכשיט לו וכן בשאר תכשיטיו ואע"פ שאינם מחוברים לכסותו^צו שאפשר לו לשלפם^צז וליטלם בידו להראותם לאחרים אין חוששין לזה הואיל ואין דרכו בכך וכן עיקר.

במה דברים אמורים במיני תכשיטין הדומין לטבעת שיש עליה חותם שהיא תכשיט לאיש ולא לאשה וכן כל מיני תכשיטין שהם תכשיטין לאיש ולא לאשה שאין דרך האשה להתקשט בהם כלל אבל מיני תכשיטים שהם תכשיט לאיש ולאשה^צח שגם הנשים דרכן להתקשט בתכשיטין הללו כגון מחט שאינה נקובה לפי סברא הראשונה שנתבאר למעלה^צט וכל כיוצא בה הרי הם אסורים אף לאנשים לדברי הכל כדי שלא לחלק באיסור מין תכשיט אחד בין אנשים לנשים^ק.

(ולפיכך אף בזמן הזה שנהגו האנשים להתקשט בחול אף בטבעת שאין עליה חותם והרי הוא עכשיו להם תכשיט ולא משוי אעפ"כ אסורים לצאת בה בשבת הואיל והוא תכשיט ג"כ לנשים^קא ולפי זה אף בטבעת שיש עליה חותם אין לצאת בזמן הזה שהנשים נהגו ג"כ להתקשט אף בטבעת שיש עליהן חותם והרי הן תכשיט לאיש ולאשה אלא שעכשיו נהגו היתר אנשים ונשים בכל הטבעות ואין למחות בידם כמו שיתבאר בסי' ש"ג^קב עיין שם הטעם[)]: