שע דיני שיתוף בעירוב

שע דיני שיתוף בעירוב

ובו י' סעיפים

מקום שאינו ראוי לדירה אינו אוסר

א הדר²³²

בבית שער²³³,

אע"פ שיש לו ד' מחיצות, כיון שרבים עוברים דרך שם לבתיהם, אין עליו תורת בית,

אלא תורת חצר ²³⁴ , ואין צריך לערב עם שאר הבתים. וכן

הדר באכסדרא ומרפסת שבחצר, אינו אוסר על בני החצר, שאינן חשובות דירה. וכן סוכת

החג בחג, אינה חשובה דירה לאסור ²³⁵ .

אבל הדר בבית התבן בבית הבקר בבית האוצר בבית העצים,

אוסר עד שיערב²³⁶,

לפי שראוים לדור בהם, וחשובים דירה אע"פ שעשויים מקנים וכיוצא בהם²³⁷:

יש

בו תפיסת יד אינו אוסר

ב בעל הבית

שיש לו הרבה בתים בחצרו והשכירן לאחרים או שהשאילם²³⁸

(לזמן, בענין שאינו יכול לסלקם תוך הזמן בעל כרחם ²³⁹ ), הרי הם אוסרים עליו בחצר כאלו היו

בתים שלהם, עד שיערבו. וכן אסור לטלטל מביתו לבתיהם עד שיערבו²⁴⁰.

ואם יש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת ²⁴¹ מחמת איסור, שאסור לטלטלם אפילו לצורך

גופם או מקומם²⁴²,

כיון שלא סילק עצמו מבתים אלו מכל וכל²⁴³ אלא

יש לו בהם תפיסת יד, נעשה כאלו דר בהם, ואין הדרים אוסרים עליו²⁴⁴,

לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו²⁴⁵.

ולפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אע"פ שלא נתנו עירוב, כמו שמותרים

אורחים שמתארחים בביתו להוציא מביתו לחצר בלי שיערבו עמו²⁴⁶.

אבל אם אין לו בהם אלא דברים שמותר לטלטל לצורך גופם או מקומם, אין זו חשובה תפיסת

יד, כיון שיכול להוציאם משם כשיצטרך להם²⁴⁷ (או

למקומם²⁴⁸).

ויש אומרים²⁴⁹

שאם אינן ניטלין מחמת כובדן, חשובין תפיסת יד, אע"פ שמותרים בטלטול (ויש

להחמיר בזה²⁵⁰).

ואין תפיסת יד מועלת אלא בבתים שהם שלו²⁵¹,

בין שהם קנוים לו, בין שהם שכורים או שאולים אצלו וחזר והשכירם או השאילם לאחרים²⁵².

אבל מי שיש לו תפיסת יד בבית שאינו לא קנוי ולא שכור ולא שאול, אין זה מועיל כלום,

ואוסר עליו בחצר. וכן לטלטל מביתו לביתם²⁵³:

ג יש אומרים²⁵⁴

שאין תפיסת יד מועלת אלא כשאין עמהם דיורין אחרים בחצר, ואז אין צריך לערב כלל

ביניהם, או אפילו יש דיורים בחצר אלא שאותן דיורים מביאים עירובן ומניחין אותו

בביתו של בעל הבית זה שיש לו תפיסת יד, או באחד מבתים אלו שיש לו בהם תפיסת יד,

ואז אין כל בתים אלו צריכים ליתן כלל לעירוב פת, לפי שכל בתים אלו הם כבית אחד,

ובית שהעירוב מונח בו אין צריך ליתן את הפת²⁵⁵.

אבל אם העירוב מונח באחד מבתי הדיורין, הרי כל הבתים אלו צריכים כל אחד ליתן פת

לעירוב, שמתוך שבתים אלו הוזקקו לעירוב עכ"פ בשביל בית שדר בו בעל הבית,

צריכים גם הם ליתן בשביל בתיהם²⁵⁶,

אע"פ שיש לבעל הבית בהם תפיסת יד, והרי דינו עמהם כדין אחים המקבלים פרס

מאביהם שיתבאר²⁵⁷:

ד אחד ששכר

בירה מן הנכרי ודר בה עם חבירו זה בחדר זה וזה בחדר זה, ויש להשוכר תפיסת יד בחדר

חבירו, אם מתחלת השכירות ששכרה מן הנכרי הסכימו לדור יחד, ולדעת כן שכרה מן הנכרי,

אע"פ שהוא לבדו שכרה מן הנכרי, הרי חבירו שותף עמו בה, ואינו יכול לסלקו כל

זמן משך השכירות מן הנכרי, שכיון שלדעת כן שכרה מן הנכרי כדי שידורו ביחד, הרי

נעשה הוא שליח לחבירו לשכור בעדו מן הנכרי, ולפיכך אין תפיסת יד מועלת לו בשל

חבירו, כיון שאינו שלו. אבל אם מתחלת השכירות שכרה לעצמו, ואחר כך נמלך והשכיר

לחבירו, מועיל לו תפיסת יד בשל חבירו ²⁵⁸ :

חלוק במחיצות עראי אינו אוסר

ה חמש חבורות

ששבתו בטרקלין, וחלקוהו במחיצות לחמשה חדרים²⁵⁹,

וכל אחד מהם פתוח לחצר²⁶⁰. אם

המחיצות מגיעות לתקרה ²⁶¹ , או בתוך ג' טפחים סמוך לתקרה ²⁶² , הרי כל אחד ואחד חדר בפני עצמו,

אפילו הן מחיצות עראי, כגון של יריעות²⁶³,

וצריכות כל אחד ואחד מהחבורות ליתן עירובן.

במה דברים אמורים כשיש עוד דיורין בחצר, ועירוב כל

החצר מניחין אותו באחד מדיורין ההם²⁶⁴, או

בחצר אחרת שעירבה עם זו²⁶⁵,

שמתוך שטרקלין זה הוזקק לעירוב מחמת הדיורין, צריכה כל חבורה ליתן עירוב²⁶⁶.

אבל אם דיורין ההם נתנו עירובן בזה הטרקלין, אינם צריכים ליתן עירוב כלל, שכולם

דרים בבית זה, ובית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן פת להעירוב²⁶⁷.

ואף שטרקלין זה מוחלק במחיצות לה' חדרים והעירוב הוא באחד מהם, אין בכך כלום,

הואיל ואינן אלא מחיצות עראי²⁶⁸.

וכן אם אין דיורין אחרים כלל בחצר, אין צריך עירוב כלל, שאינן אוסרים כלל זה על זה,

הואיל וכולם בבית אחד שאינו מוחלק אלא במחיצות עראי²⁶⁹.

חלקוהו במחיצות שאינן מגיעות לתקרה, אפילו אם יש

דיורין בחצר, ועירוב כל החצר מניחים באחד מדיורין ההם, אין צריכים כל החבורות אלא

ליתן עירוב אחד, כאלו אין ביניהן מחיצות כלל²⁷⁰.

ואם מקצתן עשו מחיצות המגיעות לתקרה ומקצתן לא עשו, אותן שעשו הם מחולקים, ואותן

שלא עשו הן כמשותפין²⁷¹.

וכל זה כשעשו מחיצות עראי לפי שעה. אבל אם שבתו

בחדרים ועליות ממש, והם פתוחים לחצר, אוסרים זה על זה, אפילו אין דיורין אחרים

בחצר, וצריכות כל חבורה וחבורה ליתן עירוב, אפילו מניחין העירוב בזה הטרקלין²⁷².

וכל זה כשכולם פתוחים לחצר. אבל אם אין פתוח לחצר אלא

החיצון בלבד וכולם עוברים דרך עליו, אפילו הם חדרים ממש, אין צריך ליתן עירוב אלא

שנים הפנימיים, שהם בלבדם חשובים דירות ואוסרים בחצר זה על זה ²⁷³ , וכן לטלטל מזה לזה ²⁷⁴ , אבל כל האחרים חשובים כבית שער להם, כמו שיתבאר²⁷⁵.

וכל²⁷⁶ זה

כשכולם שוין בטרקלין זה. אבל בעל הבית שיש לו מלמד או סופר בביתו, וכן תלמידים

הלומדים בפני הרב ודרים בביתו, אע"פ שיש לכל אחד חדר מיוחד²⁷⁷

פתוח לחצר²⁷⁸,

וגם לרשות הרבים²⁷⁹,

ואוכל וישן בחדרו, אין צריך לערב בחצר כלל, מפני שאין אוסרים כלל לא בחצר ולא

לטלטל מחדריהם לבית או מחדר לחדר, אפילו אין לו בהם תפיסת יד, לפי שאינו משאיל להם

רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה, והרי יכול לסלקם בכל עת ²⁸⁰ . אבל אם החדרים קנויים להם או שכורים ²⁸¹ (או שאולים בענין שאינו יכול לסלקם

תוך זמן שאילתם ²⁸² , אין לומר שאינו משאיל להם רשותו

לאסור עליו, כיון שכבר השאיל להם ואין בידו לסלקם ובעל כרחו הם) אוסרים עליו, אלא

אם כן יש לו בהם תפיסת יד. ואפילו הם משתמשים באפייה ובישול בבית גדול של בעל הבית,

אין זה מועיל כלום, כיון שאוכלים בחדריהם ²⁸³ . אלא אם כן תלמידים המקבלים פרס מרבן

כמו שיתבאר²⁸⁴:

מקום לינה אינו אוסר

ו עיקר דירת

האדם היא מקום אכילת פת, ולא מקום השינה ולינה ²⁸⁵ . לפיכך אנשי החצר שהיו כולם אוכלים

בבית אחד²⁸⁶

בשבת²⁸⁷,

אעפ"י שכל אחד אוכל משלו על שלחן בפני עצמו²⁸⁸,

ויש לכל אחד חדר בפני עצמו בחצר שדר שם כל היום וכל הלילה, אינם צריכים עירוב,

מפני שהם כאנשי בית אחד, ואינן אוסרים זה על זה ²⁸⁹ .

וכן אם הוצרכו לעשות עירוב עם חצר אחר, עירוב אחד

לכולם, ופת אחד בלבד מוליכין לאותו מקום שהם מערבין עמו. ואיזה מהם שירצה יתן הפת²⁹⁰.

ואפילו בני ביתו של בעל הבית יכולין ליתן הפת משלהם ²⁹¹ . ואם היה העירוב בא אצלם אין צריך

ליתן פת כלל, כמו הבית שמניחים בו העירוב שאין צריך ליתן הפת, שכל אלו הבתים כבית

אחד הם חשובים²⁹²,

כיון שאכילת בעליהם היא בבית אחד בלי מחיצה מפסקת ביניהם²⁹³.

ואפילו אם לפעמים פורסין וילון לפניהם לצניעות, אינו

חשוב מחיצה לחלוק ביניהם, אפילו אם מגיע לתקרה, הואיל ואינו פרוס שם תמיד כל זמן

שהם בבית, אלא כשרוצין לעשות שם דבר צניעות פורסין אותו ואחר כך מסלקין אותו²⁹⁴.

משא"כ בחבורות ששבתו בטרקלין²⁹⁵,

שהיריעות שפרסו ביניהן הן פרוסות שם כל זמן שביתתן שם.

ומי שיש לו שתי בתים בשתי חצרות, באחת הוא אוכל

ובשניה הוא דר כל היום וכל הלילה, הרי זה אוסר באותה שאוכל, אם אוכל שם בשבת,

וצריך לערב עמהם. אבל בשניה אינו אוסר, ואין צריך לערב, ומותר להשתמש שם בשבת²⁹⁶,

לפי שנעשה שם כאורח אצלם²⁹⁷:

המקבלים פרס אינם אוסרים עליו

ז האחים שיש

להם בתים בחצר אביהם ומקבלים פרס מאביהם ואוכלים בבתיהם²⁹⁸,

בין שהפרס הוא לחם בין שהוא מעות לקנות בו לחם²⁹⁹, אם

יש עוד דיורים בחצר ומניחים עירוב כל החצר באחד מדיורין ההם, צריכים האחים עם

אביהם ליתן כל אחד עירובו, שמתוך שבתים אלו של האב ובניו הוזקקו לעירוב צריכים

ליתן כל אחד ואחד³⁰⁰.

אבל אם אין עמהם דיורין בחצר, אין צריך עירוב כלל, שאינן אוסרים זה על זה, הואיל

ואוכלים פרס אביהם נעשו כבני ביתו. או אפילו יש עמהם דיורין אלא שמניחים העירוב

באחד מבתים אלו של האחים או בבית אביהם, אינן צריכין לערב כלל, לפי שכולם כבית אחד

שמניחים בו העירוב שאין צריך ליתן את הפת³⁰¹.

וכן בנשים המקבלות פרס מבעליהן, ובעבדים המקבלים פרס

מאדוניהם ³⁰² , ובתלמידים המקבלים פרס מרבן³⁰³:

עשרה בתים זה לפנים מזה

ח עשרה בתים

זה לפנים מזה, ואין פתוח מהם לחצר אלא החיצון בלבד, וכולם עוברים מזה לזה ויוצאין

דרך החיצון לחצר, שנים הפנימים לבדם צריכים ליתן עירוב, שהם לבדם תורת בית עליהם

ואוסרים בחצר, וכן לטלטל מזה לזה, וכן מהם לבתים שלפניהם ולחצר, אבל שאר הבתים

שלפניהם תורת חצר עליהם, לפי שכל אחד מהם הוא בית שער להפנימי ממנו, ואם כן בית

השלישי מהפנים הוא בית שער לב' הפנימים, ונקרא בית שער של רבים, ואינו חשוב דירה

כיון שרבים עוברים עליו, אבל בית השני אינו בית שער אלא לבית אחד הפנימי ממנו,

ובית שער של בית אחד אינו מתבטל מתורת בית³⁰⁴:

אורח אינו אוסר

ט המתארח

בחצר ³⁰⁵ , אפילו נתארח בבית בפני עצמו ואוכל

וישן שם בביתו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות, אינו אוסר על בני

החצר, והוא והם מותרים לטלטל בחצר בין מביתו בין מבתיהם ³⁰⁶ . ואפילו אם האורחים רבים ובעל הבית

אחד, כולם טפלים אצלו ונעשים כאנשי ביתו³⁰⁷,

אפילו אם הבתים שמתארחים בהם אינם שלו, אלא של נכרים³⁰⁸, או

של ישראלים שאינם דרים שם³⁰⁹.

ויש אומרים³¹⁰

שהאורח שמתארח בבית או חדר בפני עצמו, אינו טפל לבעל הבית להיות כאנשי ביתו. אלא

שכל שלא נתארח בדרך קבע, אין לו חלק בחצר ואינו אוסר על בעל הבית לטלטל מביתו

לחצרו, אבל לטלטל מבית האורח לחצר אסור בין לו בין לבעל הבית³¹¹,

שכיון שהשכירו לו בית זה לאיזה זמן, שכירות ליומו ממכר הוא³¹²,

והרי זה בית שלו, וכשמוציא משם לחצר בעל הבית, הרי זה כמוציא מרשות לרשות (והוא

הדין אם השאילוהו לו בענין שאינם יכולים לסלקו תוך משך זמן שאלתו³¹³.

ואינו דומה לאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב, שכשמבטל להם רשות ביתו, מותר גם הוא

להוציא מביתו לחצר, מפני שנעשה אצלם כאורח כמו שיתבאר בסי' ש"פ³¹⁴.

לפי שהמבטל סילק עצמו מרשות ביתו ונתנו להם, משא"כ אורח, שלא ביטל ולא סילק

עצמו, ובני החצר גם כן אינם יכולים לסלקו, הרי רשות ביתו מיוחדת לו, ורשות חצר

מיוחדת להם, ואסור להוציא מרשות זו לזו עד שיערבו³¹⁵):

י אבל לאחר

שלשים יום, אוסר על בני החצר³¹⁶, אם

הוא בענין שאינם יכולים לסלקו תוך משך זמן שכירותו או שאלתו³¹⁷.

ומכל מקום אפילו אם קובע ליותר משלשים יום, אינו אוסר

עד לאחר שלושים יום, אבל לא תוך שלשים, אפילו אם רגיל לבא לכאן ולקבוע לעולם ליותר

משלשים³¹⁸.

במה דברים אמורים באורח ישראל, אבל אכסנאי נכרי הרגיל לקבוע, אוסר מיד, כמו שיתבאר

בסימן שפ"ד³¹⁹.

ויש אומרים³²⁰

שגם ישראל הרגיל לקבוע אוסר מיד. ולענין הלכה, בדברי סופרים הלך אחר המיקל.

וכל זה כשיש בעל הבית אחד קבוע בחצר, שאז האורחים

שבבתים אחרים שבחצר זו בטלים אצלו³²¹.

אבל אורחים לבדם ביחד, אוסרים זה על זה מיד³²², אם

יש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה³²³.

ואם יש נכרי דר בחצר, צריכים לשכור ממנו רשותו³²⁴,

כמו שיתבאר בסי' שפ"ב³²⁵.

וכל זה במקום שאין שם עירובי חצרות של רבים. אבל

במקום שהקהל מערבים עירובי חצרות בתחלת שנה לכל השנה, אין האורחים המתוספים שם

אוסרים עליהם, ולא זה על זה, מפני שלב בית דין מתנה עליהם שיהא להם חלק בעירוב³²⁶,

כמו שנתבאר בסי' שס"ו³²⁷:

[232] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה הן המקומות והאנשים שאינם אוסרים על בני החצר:

(א)

מקום שאינו ראוי לדירה (ס"א).

(ב)

בעל הבית שיש לו תפיסת יד בבית

שהשכיר או השאיל (ס"ב-ד ).

(ג)

חלוק במחיצות עראי (ס"ה).

(ד)

מקום לינה (ס"ו).

(ה)

המקבלים פרס (ס"ז).

(ו)

דיני עשרה בתים זה לפנים מזה (ס"ח).

(ז)

אורח (ס"ט-י).

[233] משנה פה ,

ב (הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת, אינו עירוב. והדר שם אינו אוסר עליו),

ופרש"י (אינו אוסר על בעל חצר, ואין צריך ליתן את הפת, דלאו דירה היא). טור

ושו"ע ס"א (הדר בבית שער, אכסדרה ומרפסת שבחצר, אינו אוסר על בני החצר,

שאינם חשובים דירה).

והיינו שכיון ששלושה אלו אינם חשובים

דירה, לכן:

(א) אין מניחים שם העירוב, כדלעיל סי'

שסו ס"ה (הואיל והעירוב הוא משום דירה, אין מניחין אותו אלא בבית הראוי לדירה,

אבל לא באכסדרה ומרפסת ולא בבית שער).

(ב) אינם אוסרים על שאר בני החצר,

כמבואר כאן.

וכדאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת

בגמרא שם (כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר, הנותן את עירובו אינו עירוב, חוץ מבית

שער דיחיד).

[234] רבינו יהונתן כח, א (אבל בית שער, אף על פי שיש להן ארבע

מחיצות, כיון שרבים עוברין לבתיהם דרך שם, אין עליהם תורת בית, אלא תורת חצר).

מ"א ס"ק א (אף על פי שיש לו ד' מחיצות, כיון שעוברים דרך שם, לא הוי

דירה).

והיינו דוקא כשרבים עוברים עליו, אבל

בית שער דיחיד הוי דירה, כדאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת בגמרא שם (חוץ

מבית שער דיחיד). עי' בשו"ע ס"ג (אם

עוברים כולם זה על זה, שאין פתח פתוח לחצר אלא החיצון וכולם עוברין דרך עליו, אין

צריכים ליתן בעירוב אלא שנים הפנימיים, וכל האחרים חשובים כבית שער להם),

וס"ז (עשרה בתים זה לפנים מזה, וכולם עוברים מזה לזה ויוצאים דרך

החיצון לחצר, שנים הפנימיים לבד צריכים ליתן בעירוב, והשאר פטורים, שחשובים כולם

כבית שער). וכן הוא לקמן ס"ה (אם אין פתוח לחצר אלא החיצון בלבד וכולם עוברים

דרך עליו, אפילו הם חדרים ממש אין צריך ליתן עירוב, אלא שנים הפנימיים שהם בלבדם

חשובים דירות), ובס"ח (עשרה בתים זה לפנים מזה, ואין פתוח מהם לחצר אלא

החיצון בלבד, וכולם עוברים מזה לזה ויוצאין דרך החיצון לחצר, שנים הפנימים לבדם

צריכים ליתן עירוב, שהם לבדם תורת בית עליהם ואוסרים בחצר ... בית השני אינו בית

שער אלא לבית אחד הפנימי ממנו, ובית שער של בית אחד אינו מתבטל מתורת בית). הרי

קיי"ל שבית שער של יחיד חשוב דירה.

ומ"ש הב"י

(דבית שער דמתניתין בכל בית שער היא, בין דרבים בין דיחיד, וקתני דהנותן את עירובו

שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר, ואם כן שפיר כתב הרמב"ם בפרק א' [הט"ז]

שהנותן את עירובו בבית שער, אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב ... וכן נראה

שהוא דעת הרי"ף (כח, א) שהשמיט מימרא דרב יהודה בר שמואל בר שילת, ולא כתב

אלא המשנה כצורתה, הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם

אינו אוסר עליו, ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד. כך נראה לי לדעת

הרמב"ם והרי"ף ... והכי נקטינן), צע"ג (איך

יתאים זה עם מה שפסק בס"ג ובס"ז שבית שער של יחיד חשוב דירה, וכן הוא

ברמב"ם פ"א ה"ט (אבל התשיעי אין דורסין בו רבים, אלא יחיד, לפיכך

אוסר עד שיתן עירובו), ודנו בזה נו"כ).

[235] יומא י, א (סוכת החג בחג, ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין. ותני

עלה ר' יהודה מחייב בעירוב), ופרש"י (אם פתוחה לחצר שיש בה שאר דירות, אוסרת

על (בני) כולם אם לא עירבה עמהן). וקיי"ל כחכמים. מ"א שם (שאינם חשובים

דירה, והוא הדין סוכת החג בחג (יומא דף י)).

ואף שבחג הסוכות חשובה דירת קבע שאוכלים

וישנים שם, מכל מקום כיון שבכל השנה אינה דירת קבע, אינה חשובה דירה לאסור.

וראה קובץ דברי תורה ח"ד ע' קלח

(אם אפשר להניח העירוב בסוכה), ולקמן ס"ו (הערה 289 ).

[236] במשנה שם (בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית

האוצרות הרי זה עירוב, והדר שם אוסר). טור ושו"ע שם (אבל הדר בבית התבן, בבית

העצים, בבית הבקר ובבית האוצרות, אוסר).

[237] הרב רבינו יהונתן כח, א (והדר שם, בבית העשוי לתבן, והוא

עשוי מענפי אילנות ומקנים, כלומר שאינה בית של קבע, אפילו הכי בית מיקרי לכל דבר).

ב"י ריש הסימן.

[238] במשנה שם (והדר שם אוסר), ופרש"י (אם

השאיל בעל הבית בית התבן שלו לאחר לדור שם, אוסר עליו בחצר, הואיל ופתוח לחצר).

וגמרא שם (כגון חצירו של בונייס בן בונייס), ופרש"י (עשיר הוה

ומשאיל בתים שבחצר לאחרים). טור ושו"ע ס"ב (בעל הבית שיש לו הרבה בתים

בחצר והשאילן, או השכירן, לאחרים).

*

לפנינו

יתבארו שלש אופנים שאורח שוכר או שואל אינם אוסרים על בעל הבית:

(א)

כשבעל הבית יכול לסלקו כשירצה (שע, ב והערה 239 ).

(ב)

כשיש לבעל הבית תפיסה בחדרים האלה (שע, ב).

(ג)

כשמתארח שם שלושים יום או פחות (שע, ט).

יש

עוד כמה אופנים שהותרו מטעם "אורח", אף שאינו שוכר או שואל (כדלקמן הערה

305 )

[239] אליה רבה סוף ס"ק ח (יש להתיר כיון דמצי לסלוקינהו, ולעיל

סעיף ב' צריך לומר דמיירי באי אפשר לסלוקינהו).

עי' בשו"ע ס"ג (מי

שיש לו מלמד או סופר בביתו, וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו כל אחד

בחדרו, אפילו יש לכל אחד פתח פתוח לחצר ואוכל וישן בחדרו, אינם אוסרים). ובתוס' עב, א ד"ה ומודין (אם יש לאדם סופר או מלמד בביתו, או

כעין אותן [הבחורים] הבאין ללמוד תורה ושרויין כל אחד בחדר או בעלייה בפני עצמו, אע"פ

שחלוקין מבעל הבית בפתו, אין אוסרין עליו, ולא בעו עירוב ... דאין משאיל להם רשותו

לאסור עליו, ולא זה על זה, ומצי לסלוקינהו), ורא"ש שם

פ"ו סי"ז (שאין משאיל להם רשותו לאסור עליו, ולא לאסור זה על זה, ומצי

לסלוקינהו). ובמה שכתבתי שם לקמן ס"ה ( בעל הבית שיש לו מלמד

או סופר בביתו, וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו, אע"פ שיש לכל אחד

חדר מיוחד פתוח לחצר וגם לרשות הרבים, ואוכל וישן בחדרו, אין צריך לערב בחצר כלל

... לפי שאינו משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה, והרי יכול לסלקם

בכל עת) , ושם נסמן (הערות 280 - 282 ), וסי' שפב סי"ח ( נכרי שיש לו ה'

ישראלים שכירים ולקיטים דרים בחצרו, כל אחד בחדר או בית בפני עצמו, אינן אוסרים זה

על זה, כיון שאין דירתם שלהם אלא של הנכרי, והוא יכול לסלקם), ושם נסמן (הערה 874 ).

וכן

מצאתי בהדיא בב"י סי' שפ"ב גבי יחד לו בית, בפירושו בדברי התוס' (הוכחה זו נתבארה יותר לקמן ס"ה,

הערה 282 (ב"י סי' שפ"ב (עיין תוס'. וגם ראייתם מיירי

בכהאי גוונא. עיין תוס' דף ס"ו סוף ד"ה מערב)), ושם נסמן.

אלא

שחלוק עליו ב"ח מטעם אחר (ולפי

עניות דעתי נראה דכל היכא שהגוי יכול להשתמש בו, דין שכירו ולקיטו יש לו, אף על פי

דאין הישראל יכול להשתמש בשאר הבית). הרי שלא חלק עליו הב"ח אלא לענין

דין שכירו ולקיטו. אבל לענין אוסרים עליו בחצר, בזה מודה להב"י שתלוי אם יכול

לסלקו.

[240] כדלעיל סי' שסו ס"א (ואפילו מבית לבית שלא בדרך החצר,

אסור לטלטל בלי עירוב).

והיינו דוקא בהשכיר או השאיל לישראל,

אבל בהשכיר או השאיל לנכרי, יתבאר לקמן סי' שפב ס"ב (ישראל שהשכיר או השאיל

בית לנכרי בחצר, אינו אוסר עליו, אע"פ שיש עוד ישראל דר עמו בחצר, לפי שלא

השכיר או השאיל לו ביתו על דעת שיאסור עליו (ואע"פ שבמשכיר או משאיל לישראל

אין אומרים כן, כמו שנתבאר בסימן ש"ע, גבי נכרי הקילו)).

[241] ברייתא פו , א (דבר הניטל בשבת (אינו תפיסת יד, רש"י)

אוסר, דבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר. תניא נמי הכי, יש לו טבל, יש לו עששית, וכל

דבר שאינו ניטל בשבת, אינו אוסר). טור ושו"ע שם (בעל הבית שיש לו הרבה בתים

בחצר והשאילן או השכירן לאחרים, ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת ...

אין הדרים בהם אוסרים עליו).

וכן הוא בהשכיר בתים לנכרים (באופן

שאוסרים עליו), כדלקמן סי' שפד (אם יש לבעלי בתים באותם חדרים שנכנסו בהם הנכרים

כלים שאינם ניטלים בשבת, אינם אוסרים עליהם בכל ענין, ואם לאו אוסרים).

ומכל זה יש ללמוד טעם להיתר הטלטול

במלון, כמבואר באגרות קודש חי"ח אגרת ז'כו (אכפול ת"ח על תשורתו ספרו חמדת

משה שו"ת על ד' חלקי שו"ע ... לחביבותא דמילתא ציינתי עכ"פ במקומות

מועטים בהערה בעלמא ... שו"ת סי' א: כו"כ משומרי תומ"צ מקילין

בהאטעלס [כ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' מטלטל בש"ק בפרוזדרי האטעלס]

ולכאורה יש להם על מה שיסמוכו סמיכה חזקה: א) עפמשנ"ת טעם ההיתר ביש לבעה"ב

כלים בבתים כיון שזה מראה שלא סילק עצמו מבתים אלו מכל וכל כו' נעשה כאילו דר בהם

כו' נעשו כולם כאורחים אצלו (שו"ע רבנו הזקן סש"ע ס"ב) – והרי כמה

הגבלות ישנם בשכירות חדר בהאטעל לגבי שכירות דירה באופן הרגיל).

טעם זה להיתר הובא גם בשו"ת חמדת

משה שם, וביאר שם הטעם שלא רצה לסמוך על היתר זה (רצו לומר כיון דיש לבעל הבית

שלחנות וכסאות והעיקר תנור וכיריים שאי אפשר לטלטלן בשבת, אם כן יש לו תפיסת יד

בכל החדרים ואין זקוק לעשות עירובי חצרות. והראיתי להם לדעת, שטעות גדול הוא לומר

שאלו החפצים שמונחים שם והם מושכרים לבעל השוכר להשתמש בהם יהא נקראים שיש לבעל

הבית תפיסת יד, דעל כרחך משמע להדיא דהא שאמרו דתפיסת יד של בעל הבית מועיל דאינו

אוסר עליו, מיירי דוקא שיש לבעל הבית מקום מיוחד בכל חדר להניח חפציו של בעל הבית

להשתמש בו הבעל הבית בלבד, זהו נקרא תפיסת יד).

וכן הוא בשו"ת מהרש"ם

ח"ה סל"ד (דיש שם להבעל הבית תנורין של קאכליס ... ואין צורך בהם

להאורחין כלל, ואינם מושכרין להם כלל). ופירש דבריו בשו"ת מנחת יצחק ח"ד

סי' נה (מטה שלחן, ותיבה שמניחין בתוכו חפציו וכיוצא בזה ... לא נקרא עי"ז

תפיסת יד להבעה"ב. וע"כ דייק שם, בענין התנורין ואין צורך להאורחין כלל,

ואינם מושכרין להם כלל).

ועל פי דבריהם מסיק בפשיטות בשמירת שבת

כהלכתה פי"ז סי"ז (אם בעל הבית הכניס לחדרים הפרטיים של

ה"דיירים" ... ואין כלים אלה עומדים לשימוש ה"דיירים" (ולפי

זה דירה מרוהטת, שכל מה שנמצא בה היא לשימוש השוכר, אין זה נקרא תפיסת יד דבעל

הבית).

ומטעם זה הובא באגרות קודש שם (כ"ק

מו"ח אדמו"ר לא הי' מטלטל בש"ק בפרוזדרי האטעלס).

אלא שמכל מקום מסיק באגרות קודש שם אשר

"כמה וכמה משומרי תומ"צ מקילין בהאטעלס ... ולכאורה יש להם על מה

שיסמוכו סמיכה חזקה ... ובשו"ת מהרש"ג ח"ב (בארדיאב תרצ"ט)

סקכ"[ב] התיר בהרוחה).

וכמבואר בשו"ת מהרש"ג שם

(לדעתי אין לך תפיסת יד לבעה"ב יותר מזה, שהאורח מוכרח להניח להיות שם הרבה

כלים של בעל הבית, מטה שלחן כסאות תיבות גדולות וקטנות ושאר כלים).

ועוד מוסיף באגרות קודש שם (והרי כמה

הגבלות ישנם בשכירות חדר בהאטעל לגבי שכירות דירה באופן הרגיל). וכמבואר

בשו"ת מהרש"ג שם (הנקוי של החדר מוטל על השוכר ... הבעל הבית אינו מוסר

לו רק את החדר ולא יותר זה נקרא שוכר, אבל במרחץ [=מלון שבמקום המרחץ], הכל מוטל

על בעל הבית, נראה בעליל שאין זה שוכר אלא אורח).

טעם נוסף להיתר במלון יובא לקמן (הערה 306 ).

וראה קובץ הערות וביאורים א'ריח. א'ריט

ע' 140.

[242] מ"[מ] פ"ד הי"ד (ונראה לי, שכל דבר

שראוי לטלטלו לצורך מקומו, בכלל דבר שניטל הוא. ולזה בארו טבל ועששיות שאין עליהם

תורת כלי). שו"ע שם (שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומן). עולת שבת

ס"ק ב (כלומר דאם הוא דבר שניטל לצורך מקומו, לא חשיב תפיסה, דהא אם יהא צריך

למקומו שדי לבראי. ונראה דהוא הדין שלא יהא דבר שמותר לטלטל לצורך גופו, דמשום הכי

נקט בגמרא טבל, שאינו ניטל לא לצורך גופו ולא לצורך מקומו).

[243] מרדכי רמז תקכז (לא סילק עצמו מהם).

[244] משנה פה, ב (רבי יהודה אומר, אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית,

אינו אוסר), ופרש"י (שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו להצניע, אינו

אוסר עליו, דכל רשותא דחצר דידיה הוא, כאילו דר עמו בבית).

[245] רמב"ם פ"ד הי"ד (הואיל ויש לו

תפיסת יד בכל בית מהן, נעשו הכל כאורחין אצלו). שו"ע שם (לפי שנעשו כולם

כאורחים אצלו).

סיכום דיני אורח – ראה לקמן (הערה 305 ).

[246] מרדכי רמז תקכו (לפירוש רש"י, גם הדר

בבית התבן מותר להכניס ולהוציא בבית בעל הבית, דהוי כאורח לגביה. והדברים נראה

לה"ר יעקב מקילון). הובא ב ב"י .

[247] ברייתא שם (דבר הניטל בשבת אוסר),

ופירש רש"י (אינו תפיסת יד, ואוסר, דאי בעי שקיל

ושדי ליה לבראי). טור ולבוש ס"ב (ואם ניטלין בשבת,

אוסרין, כיון שיכול להוציאם משם).

[248] צע"ג ודו"ק . במראי מקומות

וציונים, ובנתיבות שבת פכ"ז הערה ס, פירשו את הצע"ג, שכיון שהוא בבית

השוכר, מדוע יוציאם המשכיר לצורך מקומו.

[249] טור ושו"ע שם (דברים שאינם ניטלים בשבת מחמת כבדן).

מהרי"ק סי' מ"ז (או שלא יהיה ניטל מתוך כובדו). הגהת סמ"ק רס"י רפב (או אפילו דבר הניטל, רק

שיהא כבידו קובעו). אליה זוטא סימן שפ"ד ס"ק ד (אפילו דבר הניטל רק שכיבדו

קובעו (הג"ה סמ"ק)).

וקושית

המג"א ס"ק ג (צ"ע דמה

גבול יש לכובד זה, דמשוי שקשה לאחד נוח לשני) צע"ג. עיין סי' שע"ב ס"ח (אלא אם כן זרועותיו ושליבותיו כבדות, שאז

כובדו קובעו), וכן הוא לקמן שם סי"א ( אלא אם כן זרועותיו ושליבותיו גסות

וכבידות). ובגמרא שם

עז, ב (התם כובדו קובעו), ופרש"י (ומתוך שהוא כבד אין נוטלין אותו משם).

וכן

ביאר באליה רבה ס"ק ב (ואני אומר דבכה"ג אמרינן בש"ס עירובין דף

ע"ז ע"ח כובדו קובעו, וכן משמע בסימן שע"ב סעיף ח'. ועיין מה

שכתבתי בס"ק ח' שם דמה שאין דרך לטלטלן מחמת כובדן הוא הגבול), ובתוספות שבת

ס"ק ג (אין זו קושיא, דדוגמה לזה מצאנו בש"ס גבי סולם, דכובדו קובעו,

כמ"ש בסי' שע"ב).

[250] מ"א שם (ויש להחמיר).

[251] מהרי"ק שם (לא נאמרו הדברים אלא כגון שהבתים

כולם לאדם אחד והשכיר או השאיל מקצתם לאחרים ונשאר לו שם בבתים, דכיון דלא סליק

רשותו מכל וכל מאותו הבית, נעשה כאלו דר עמהם ואין אוסרים זה על זה). ב"י

ד"ה ומ"ש רבינו אם אינם ניטלים, בשם מרדכי

רמז תקכז (ומיהו נראה דלא חשיב תפיסת יד אלא בעל הבית [שמשכיר] את ביתו ומעכב

לעצמו אחת מפינות הבית להניח שם את כליו, דאז הוי כאילו דר שם עם השוכר, לכך אינו

אוסר עליו בחצר או בבית). שו"ע שם (ואם אין הבתים שלו, לא קנויות ולא שכורות,

אף על פי שיש לו בהם דברים שאסור לטלטלם, אוסרים זה על זה).

[252] כדלקמן ס"ד, ושם נסמן (הערה 258 ).

[253] כדלעיל סי' שסו ס"א (ואפילו מבית לבית שלא בדרך החצר,

אסור לטלטל בלי עירוב).

[254] הרב רבינו יהונתן כח, א (ויש מן הרבנים שאומרים, כי מה

שאמרנו שאינו אוסר, הני מילי כגון חצר שהיא כולה שלו ומשכיר הבתים שבה לאחרים,

והוא שוכן באחד מהן, ויש לו תפיסת יד בכולן, שאינן אוסרין עליו. משום דדמו לאחין

השותפין (עב, ב) שאוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם, שאין צריכין עירוב כל אחד

ואחד, והני מילי בזמן שאין עמהן דיורין אחרים בחצר, אבל אם יש שם דיורין בחצר

ומוליכין עירובן אצל אחרים, צריכין עירוב בכל אחד ואחד, מגו דאסרי הני, הני נמי

אסרי. והכא נמי כך אנו דנין בו). רמ"א ס"ב (ויש אומרים דכל זה כשאין

דיורים בחצר אלא הם, אבל כשיש דיורים אחרים ומוליכים עירובין אצלן, צריכין כל אחד

לערב). מ"א ס"ק ה (ומוליכין עירובן אצלם, פירוש שהם מוליכין עירובן אצל

אחרים).

והיינו שדינו כהא דלקמן ס"ז (האחים

שיש להם בתים בחצר אביהם ומקבלים פרס מאביהם ואוכלים בבתיהם ... אם יש עוד דיורים

בחצר ומניחים עירוב כל החצר באחד מדיורין ההם, צריכים האחים עם אביהם ליתן כל אחד

עירובו, שמתוך שבתים אלו של האב ובניו הוזקקו לעירוב צריכים ליתן כל אחד ואחד. אבל

אם אין עמהם דיורין בחצר, אין צריך עירוב כלל), וכהא דלקמן ס"ה (חמש חבורות

ששבתו בטרקלין, וחלקוהו במחיצות לחמשה חדרים ... מחיצות עראי, כגון של יריעות,

וצריכות כל אחד ואחד מהחבורות ליתן עירובן. במה דברים אמורים כשיש עוד דיורין בחצר,

ועירוב כל החצר מניחין אותו באחד מדיורין ההם).

[255] כדלעיל סי' שסו ס"ד

(הבית שמניח בו העירוב אין צריך ליתן פת, שהרי העירוב אינו אלא שנחשבים כאלו כולם

דרים שם, והרי בעל הבית זה דר שם), ושם נסמן (הערה 19 ).

[256] רבינו יהונתן שם (מגו דאסרי הני, הני נמי אסרי). ט"ז

ס"ק א (דמגו דאסרי הני אחרים, אסרי נמי הנך שדרים שם בבית שיש לו לבעל הבית

בו תפיסת יד).

[257] ס"ז (אם יש עוד דיורים בחצר, ומניחים עירוב כל החצר באחד

מדיורין ההם, צריכים האחים עם אביהם ליתן כל אחד עירובו, שמתוך שבתים אלו של האב

ובניו הוזקקו לעירוב, צריכים ליתן כל אחד ואחד).

[258] מהרי"ק

סי' מח (נראה לענ"ד, שאם מתחילת השכירות הסכימו לדור יחד בבית אחד, אף על גב

שהאחד מושכר מן הנכרי ולא האחר, דמכל מקום לא יוכל השוכר מן הנכרי לסלק את חבירו

מן הבית, כיון שמתחילה נתרצו לדור יחדיו, אישתכח דהאי שוכר מן הנכרי שליחותא

דחבריה קא עביד, ואם כן משום הא לא איר[י]א שלא יאסור האחד על חבירו). רמ"א

ס"ב (אחד ששכר בית מן העכו"ם והשכיר אחד מן הבירה לחבירו, אם מתחלה לא

שכרה אדעתא דהכי, הוה ליה כאילו כל הבירה שלו והשכיר אחד מן הבתים לחבירו. אבל אם

שכרה מתחלה אדעתא דהכי, הוה ליה שני בתים, ולא מהני אף על פי שיש לאחד תפיסת יד

בבית חבירו). מ"א ס"ק ו (שכרה מתחלה, אם כן לא יוכל לסלק חבירו מן הבית,

והוי ליה כב' בעלי בתים).

[259] משנה עב , א (חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד),

ופרש"י (וחלקוהו לחמשה). טור ושו"ע ס"ג (חמש חבורות ששבתו בטרקלין

וחלקוהו במחיצות).

[260] רש"י שם (וכולן יש

להן פתח מן הטרקלין לחצר), ויתבאר לקמן (והערה 273 ).

[261] ברייתא שם עב, ע"ב (אמר רבי יהודה הסבר, לא

נחלקו בית שמאי ובית הלל על מחיצות המגיעות לתקרה, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה).

טור ושו"ע שם (אם המחיצות מגיעות לתקרה).

[262] רשב"א בעבודת הקדש שער ד ס"ב (היו

המחיצות מגיעות לתקרה, או אפילו תוך שלושה לתקרה, הרי זו מחיצה). מ"מ

פ"ד ה"ז (וכתב הרשב"א מגיעות שהן תוך שלשה לתקרה, שכל תוך שלשה

כלבוד דמי). שו"ע שם (אם המחיצות מגיעות לתקרה בתוך שלושה טפחים).

וכן הדין בגדיש של תבן שבבית המחלקו

לשנים, ומבדילו בין רשות אחת לרשות האחרת, כדתנן עט, א (נתמעט התבן מעשרה טפחים

שניהן אסורין), וגמרא שם (הא עשרה שרי, ואע"ג דמידליא תקרה טובא, שמע מינה

מחיצות שאין מגיעות לתקרה שמן מחיצות. אמר אביי הכא בבית שלשה עשר חסר משהו עסקינן,

ותבן עשרה).

אלא שבזה מסתפק רבינו אם קיי"ל כן,

כדלקמן סי' שעב ס"כ (שמא יהיו נוטלין והולכין עד (למטה מי'), (שיפחות מג'

טפחים)), ושם נסמן (הערה 530 ).

[263] תוס' שם ד"ה במחיצות (דהכא איירי

במחיצות עראי, כגון יריעות שמפסיקין עד התקרה). רא"ש

פ"ו סי' יז (ואפילו הן מחיצות גרועות כגון של יריעות). טור ושו"ע שם (אפילו

הן של יריעות).

ואם אינן פרוסות שם בקביעות, ראה לקמן

ס"ו.

ואם יושבים באהלים נפרדים, ראה לעיל סי'

שסו ס"ב.

[264] תוס' שם ע"ב ד"ה אבל (דדווקא

במוליכין עירובן קאמר דמודו שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, אבל בעירוב בא אצלן,

עירוב אחד לכולן). רא"ש שם (דוקא במוליכין עירובן למקום אחר

הוא דמודו שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, אבל בעירוב בא אצלן, עירוב אחד לכולן).

מברייתא שם (במה דברים אמורים כשמוליכין את עירובן

למקום אחר, אבל אם היה עירובן בא אצלן, דברי הכל עירוב אחד לכולן). טור ושו"ע

שם (אם בני החצר נותנים העירוב באחד משאר בתי החצר, צריך כל אחת ואחת מחבורות

שבטרקלין ליתן עירוב. אבל אם נתנו העירוב בזה הטרקלין, אין צריכין ליתן עירוב כלל,

שכולם דרים בבית זה, ובית שמניחים בו העירוב אין צריך ליתן עירוב. וכן אם אין

דיורין אחרים בחצר אינם צריכים עירוב).

ודינו כהא דלקמן ס"ז (האחים שיש

להם בתים בחצר אביהם ומקבלים פרס מאביהם ואוכלים בבתיהם ... אם יש עוד דיורים בחצר

ומניחים עירוב כל החצר באחד מדיורין ההם, צריכים האחים עם אביהם ליתן כל אחד

עירובו, שמתוך שבתים אלו של האב ובניו הוזקקו לעירוב צריכים ליתן כל אחד ואחד. אבל

אם אין עמהם דיורין בחצר, אין צריך עירוב כלל). וכהא דלעיל ס"ג (יש אומרים

שאין תפיסת יד מועלת אלא כשאין עמהם דיורין אחרים בחצר ... אבל אם העירוב מונח

באחד מבתי הדיורין, הרי כל הבתים אלו צריכים כל אחד ליתן פת לעירוב, שמתוך שבתים

אלו הוזקקו לעירוב עכ"פ בשביל בית שדר בו בעל הבית, צריכים גם הם ליתן בשביל

בתיהם).

[265] רבינו יהונתן כב, א (צריכין כל אחד ואחד ליתן חלק בעירוב

שרוצין לערב עם חצר הסמוכה להן, ופתח אחד ביניהם ומניחין שם בחצר כאחת עירובן, ולא

בטרקלין. אי נמי יש דיורין אחרים בחצר שלפני הטרקלין, וצריכין על כרחן לערב עמהם,

ואין מניחין העירוב בטרקלין אלא בשאר בתי החצר, וכיון שנותנין עירובן בבתי האחרים

הדרים עמהם בחצר, צריכין כל אחד ואחד להתחלק בעירוב).

דין שתי חצרות שרוצות לערב ביחד, יתבאר

לקמן סי' שעב ס"ג ואילך.

[266] ט"ז ס"ק ד (דכיון דאסרי הנך דיורי שבחצר, אסרי נמי

הנך שבטרקלין. והנך שבטרקלין גופייהו מחולקים הם כיון שהמחיצות מגיעות).

[267] כדלעיל סי' שסו ס"ד

(הבית שמניח בו העירוב אין צריך ליתן פת, שהרי העירוב אינו אלא שנחשבים כאלו כולם

דרים שם, והרי בעל הבית זה דר שם), ושם נסמן (הערה 19 ).

[268] תוס' ד"ה במחיצות (דהכא איירי במחיצות עראי,

כגון יריעות שמפסיקין עד התקרה), ושם ע"ב ד"ה אבל (ומיהו בחדרים ועליות

ממש, אין נראה לחלק בין מוליכין עירובן לעירוב בא אצלן). אגודה פ"ו ס"ד

(ולא דמי למחיצות המגיעות לתקרה, דהנך במחיצות עראי כגון יריעות). הובא באליה רבה

ס"ק ז.

[269] טור ושו"ע שם (וכן

אם אין דיורין אחרים בחצר אינם צריכים עירוב). וכמו במקבלי פרס דלקמן ס"ז (אם

אין עמהם דיורין בחצר, אין צריך עירוב כלל, שאינן אוסרים זה על זה).

[270] במשנה שם (בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה

וחבורה, ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולן), וברייתא שם רע"ב (על מה נחלקו על

מחיצות שאין מגיעות לתקרה, שבית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה, ובית הלל

אומרים עירוב אחד לכולן), ופרש"י במשנה (אין מחיצה זו חילוק רשות, דמחיצה

שפלה היא כדמפרש בגמרא, הלכך עירוב אחד לכולן, ובתוך הטרקלין נמי מוציאין מזו לזו

בלא עירוב, שהטרקלין מחברן). טור ושו"ע שם (חלקוהו במחיצות שאין נוגעות

לתקרה, (אפילו) אם בני החצר נותנים עירובן באחד משאר בתי החצר, די בעירוב אחד לכל

החמש חבורות).

[271] משנה שם (ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות, שהן

צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה). רשב"א שם ד"ה ומודים (דצריכין עירוב

דקתני, לאו כולן קאמר, אלא אותן מקצת בלבד ששרויין בחדרים ... כיון שאלו נחלקו

במחיצות עד התקרה הרי הן כחדרים מוחלקין לגמרי וצריכין עירוב לעצמן, כן נראה לי)

ובעבודת הקדש שם (עשו מקצת החבורות מחיצות מגיעות לתקרה ומקצתן לא עשו, אותן שעשו

הרי הן כמוחלקין לגמרי ... וצריכין עירוב לכל אחד ואחד). מ"מ שם (ודקדק מלשון

המשנה, שאם עשו מקצתן מחיצות מגיעות ומקצתן לא עשו, אותן שעשו הן כמחולקים ושלא

עשו כמשותפים). רמ"א ס"ג (אם מקצתן עשו מחיצות ומקצתן לא עשו, אותן שעשו

הם מחולקים, ואותן שלא עשו, הם כמשותפין).

האמור כאן הוא אף לענין חלקוהו במחיצות

עראי של יריעות, לענין יש עוד דיורין בחצר, ומניחין העירוב באחד מדיורין ההם

(כאמור בסמוך "וכל זה כשעשו מחיצות עראי לפי שעה").

ולמדים זאת מהמשנה והרשב"א דמיירו

כשמקצתן שרויין בחדרים או עליות ממש.

[272] משנה שם (ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות שהן

צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה), ופרש"י (דהוו להו כה' בתים). תוס'

ע"ב ד"ה אבל (ומיהו בחדרים ועליות ממש אין נראה לחלק בין מוליכין עירובן

לעירוב בא אצלן). רא"ש שם. טור ושו"ע שם (ואם היו דיורין

בעליות ממש, אפילו נתנו בני החצר העירוב בטרקלין, צריכה כל חבורה וחבורה לתת עירוב).

[273] רש"י במשנה שם ד"ה בטרקלין (וכולן יש

להן פתח מן הטרקלין לחצר, וצריך לערב עם שאר בני חצר). תוס'

שם ד"ה ומודין (הני חדרים ועליות איירי כגון שכל אחד פתוח לחצר, כדפירש בקונטרס,

דהנך ה' חבורות ששבתו בטרקלין כולהו יש להן פתח מן הטרקלין לחצר, דאם לא היה לכל

אחד פתח לחצר, הוה אמרינן פנימי נותן עירובו ודיו, או שני הפנימיים). וקיי"ל

ששני הפנימיים נותנים עירובן, כלדקמן ס"ח (שנים הפנימים לבדם צריכים ליתן

עירוב), וכנסמן לעיל (הערה 234 ).

רא"ש שם (ומיירי שכל חדר ועלייה פתוח לחצר

כמו שפירש רש"י, דהנך חבורות ששבתו בטרקלין לכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר,

דאם לא היה לכל אחד פתח, הוה אמרינן פנימי נותן עירובו לחוד, או שני הפנימיים).

טור ושו"ע שם (אם עוברים כולם זה על זה, שאין פתח פתוח לחצר אלא החיצון וכולם

עוברין דרך עליו, אין צריכים ליתן בעירוב אלא שנים הפנימיים, וכל האחרים חשובים

כבית שער להם. ואם היה לכל אחד פתח פתוח לחצר ... צריך כל אחת ואחת מחבורות

שבטרקלין ליתן עירוב). ב"ח ד"ה ומ"ש היה לכל אחד (אפילו היה כל אחד

ואחד בית גמור בפני עצמו, אין צריך לערב אלא ב' הפנימיים, וכל האחרים פטורין, ואין

צריך לומר בטרקלין שחילקוה במחיצות).

ומ"ש

הט"ז ס"ק ב (ואם יש לאלו

ב' פנימיים מחיצות מגיעות, אפילו הכי אין נותנים אלא עירוב אחד, כיון שאין להם אלא

פתח אחד), וס"ק ט (שנים הפנימיים כו', פירוש שניהם נותנין עירוב אחד כיון

שאין להם אלא פתח אחד), צע"ג.

עיין תוס' רא"ש שם (או שני הפנימיים), ובהג"ה הא' שבסעיף זה (או שאין עוברים זה על זה, רק כל אחד יש לו פתח

פתוח לבית שער שלפניהם, והבית שער פתוח לחצר) ודו"ק. ומב"י (ובסמ"ק (סי' רפב עמ' שח) כתב ... וצ"ע אי מצריך

אפילו בפתח אחד לרשות הרבים), אין

ראיה, דבמסקנא לא קאי הכי בסמ"ק (דהא

משמע דלא מהני פתח אחד כי אם לאחשובי החיצונה בית שער. וכן נהגו בבירה גדולה

שמשכירים בני אדם הרבה כל אחד ואחד בחדר לבדו, ואין להם כי אם פתח אחד לרשות הרבים,

אפילו הכי נהגו לערב עד כאן לשונו. ונראה לי דכשאין הבתים פתוחים זה לזה מיירי,

כגון שכל הבתים פתוחים לבית אחד ואותו בית שער פתוח לחצר, ומשום הכי קאמר דלא מהני

פתח אחד אלא להיכא שהבתים פתוחים זה לזה, שתחשב החיצונה כבית שער, אבל כהאי גוונא

שאינם פתוחים זה לזה, אף על פי שאין להם אלא פתח אחד צריכין לערב זה עם זה), אלא כדמשמע מתוס' ורא"ש , ששני הפנימים נותנים פת, אף בפתח אחד.

אלא

שאם עירבו ביניהם, סגי בפת אחת שנותן אחד מהם, כדלקמן ס"ו (ואינן אוסרים זה

על זה, וכן אם הוצרכו לעשות עירוב עם חצר אחר, עירוב אחד לכולם, ופת אחד בלבד

מוליכין לאותו מקום שהם מערבין עמו).

[274] מ"א ס"ק ז (ומהאי טעמא בבתים שלנו אם נתקלקל העירוב,

אסור לטלטל מחדר לחדר, אם אין לבעל הבית תפיסת יד, וגם מחדר לבית אסור אם דרים שם

שנים). וכדלעיל סי' שסו ס"א (ואפילו מבית לבית שלא בדרך החצר, אסור לטלטל בלי

עירוב).

[275] סעיף ח (עשרה בתים זה לפנים מזה, ואין פתוח מהם לחצר אלא

החיצון בלבד, וכולם עוברים מזה לזה ויוצאין דרך החיצון לחצר, שנים הפנימים לבדם

צריכים ליתן עירוב, שהם לבדם תורת בית עליהם).

[276] בקטע שלפנינו מבאר פרטי

היתר בעל הבית שיש לו מלמד או סופר או תלמידים בביתו, אשר בתוס' ורא"ש הובאו

בזה ג' פרטים:

(א)

משתמשים באפייה ובישול בבית גדול של בעל הבית.

(ב)

אינו משאיל להם רשותו לאסור עליו.

(ג)

יכול לסלקם.

ועל

זה מבאר:

(א)

דסגי בטעם היתר השלישי "שיכול לסלקם" (הערה 280 ).

(ב)

אף בשאולים לא סגי בלא טעם שיכול לסלקם (הערה 282 ).

(ג)

לא סגי בטעם שמשתמשים באפייה ובישול בבית גדול (הערה 283 ).

[277] תוס' עב, א ד"ה ומודין (ומיהו אם יש

לאדם סופר או מלמד בביתו, או כעין אותן [הבחורים] הבאין ללמוד תורה, ושרויין כל אחד

בחדר או בעלייה בפני עצמו, אע"פ שחלוקין מבעל הבית בפתו, אין אוסרין עליו ולא

בעו עירוב) רא"ש פ"ו סי"ז (אם יש לאדם סופר או מלמד בתוך ביתו, או

בחורים הבאים ללמוד, ושרוי כל אחד בחדר או בעלייה בפני עצמו ... אין אוסרין עליו,

ולא זה על זה). טור ושו"ע שם (אבל מי שיש לו מלמד או סופר בביתו, וכן תלמידים

הלומדים בפני הרב ודרים בביתו כל א' בחדרו ... אינם אוסרים).

[278] רא"ש שם (ויש לכל אחד פתח פתוח לחצר). טור

ושו"ע שם (אפילו יש לכל אחד פתח פתוח לחצר ואוכל וישן בחדרו).

[279] תוס' שם (בין יש להם פתח לרשות הרבים בין אין להם פתח לרשות

הרבים). וראה ב"י ד"ה ומ"ש רבינו אבל מי (ונראה לי דלהרא"ש

נמי אפילו יש לכל אחד פתח פתוח לרשות הרבים שרי, ולא הזכיר פתוח לחצר, אלא משום

דאם אינם פתוחים לחצר בעל הבית, לא הוו שייכי אהדדי, כי היכי דלימא בהו שאינם

אוסרים עליו).

[280] עי' תוס' שם בטעם הב' (דאין משאיל להם רשותו

לאסור עליו, ולא זה על זה, ומצי לסלוקינהו). רא"ש

שם בטעם הב' (שאין משאיל להם רשותו לאסור עליו, ולא לאסור זה על זה, ומצי

לסלוקינהו). וסי' שפב ס[י]"ו (אם יש לעכו"ם

ה' שכירים או לקיטים ישראלים דרים בביתו, אין דירתם חשובה דירה שיאסרו זה על זה) ,

דאין צריך שיהיו משתמשים באכילה כו', כטעם הא' שבתוס' ורא"ש שם (אין

אוסרין זה על זה, כיון שכולם משתמשין בתוך הבית בכל עיסקי תשמישתיה באפייה ובבישול

ובכל דבר, חשיבי כולהו כאילו אוכלים וישנים במקום אחד), שטעם זה אמרינן רק כאן

בישראל שיש לו מלמד כו', משא"כ בסי' שפב דמיירי בנכרי שיש לו ישראלים דרים

בביתו. עי' שם במ"א ס"ק יב ס"ק יב (משום דלא

השאיל להם רשותו שיאסרו, ומצי לסלקינהו, וכמ"ש סי' ש"ע ס"ג (תוס'

דף ע"ב והרא"ש)). הרי סגי בטעם זה דמצי לסלוקינהו.

וכן הוא לקמן שם סי"ח (נכרי שיש לו

ה' ישראלים שכירים ולקיטים דרים בחצרו, כל אחד בחדר או בית בפני עצמו, אינן אוסרים

זה על זה, כיון שאין דירתם שלהם אלא של הנכרי, והוא יכול לסלקם), ושם נסמן (הערה 874 ).

לעיל ריש ס"ב (בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצרו והשכירן לאחרים או שהשאילם

(לזמן, בענין שאינו יכול לסלקם תוך הזמן בעל כרחם), הרי הם אוסרים עליו בחצר כאלו

היו בתים שלהם, עד שיערבו), ושם נסמן (הערה 239 ).

וראה

משנה ברורה באור הלכה סוף ס"ג, שיש מצריכים שניהם (שיהיו משתמשים באכילה כו'

וגם שיכול לסלקם), ושדעת רבינו היא, דסגי במה שיכול לסלקם.

[281] ב"י שם (ואם שנים או שלשה אנשים דרים כל אחד בביתו המושכר

או הקנוי לו, אף על פי שכל הבתים פתוחים לטרקלין ומקום אפייתם ובישולם ותשמישם

ביחד, נראה דלכולי עלמא אוסרים זה על זה).

[282] ב"י סי' שפ"ב ד"ה ומ"ש רבינו ודוקא (דאם ייחד

הגוי לישראל, שהוא שכירו ולקיטו, חדר אחד, שלא יוכל הגוי להשתמש בו, דהוי השתא

הגוי מסולק מישראל ואין יכול לסלק הישראל, בכהאי גוונא לא אמרינן נותן עירובו ודיו),

הרי שבמשאיל לו חדר, תלוי הדבר אם יכול לסלקו או לאו.

(עיין

תוס' שם (דאין משאיל להם

רשותו לאסור עליו ולא זה על זה, ומצי לסלוקינהו) . ועל זה מוכיח כאן, שעיקר טעם ההיתר הוא כיון "דמצי

לסלוקינהו", ולא סגי בתחלת דברי התוס' "דאין משאיל להם רשותו לאסור

עליו".

וגם

ראייתם (והוה ליה כה' שכירים וה' לקיטים, דלא אמרינן להחמיר, כדאמרינן

לעיל (סד, א. סו, א) דאחד נותן עירובו ודיו), מיירי בכהאי גוונא

שיכול לסלקם. עיין תוס' דף ס"ו סוף

ד"ה מערב (דאם ייחד הנכרי לישראל שהוא שכירו ולקיטו חדר אחד שלא יוכל

הנכרי להשתמש בו, דהוי השתא הנכרי מסולק מישראל, ואין יכול לסלק הישראל, בכהאי

גוונא לא אמרינן נותן עירובו ודיו).

ובמג"א סי' שפ"ב ס"ק (ט) [יב] (אין דירתן חשובה, משום דלא השאיל להם רשותו שיאסרו, ומצי

לסלקינהו וכמ"ש סי' ש"ע ס"ג (תוס' דף ע"ב והרא"ש)) .

וכן

הוכיח לעיל ס"א, הערה 239 (וכן מצאתי בהדיא בב"י סי' שפ"ב

גבי יחד לו בית, בפירושו בדברי התוס').

ומהרי"ק

סי' מ"ו (במה נסתפקת בעניין האורח

והבעל בית, שהרי דבר פשוט הוא דכל היכא שיש לכל אחד מקום פיתא לעצמן חשוב כל אחד

כבעל בית, ואוסרים זה על זה)

דלא סבירא ליה הכי (שאינו מחלק אם בעל הבית

יכול לסלק את האורח אם לאו).

לשיטתיה אזיל, דסבירא ליה עיקר ההיתר משום שמשתמשים באפייה כו' (שהוא טעם הראשון שבתוס' ורא"ש

שם), כמבואר שם

(ודווקא במשאיל מקום לחבירו אפייה ובשילה ביחד), ובסוף סי' מ"ז (ומכל מקום הוצרכו לתלות הטעם באפייה ובישול יחד, כדי להתיר גם

בלא תפיסת יד). ומ"ש בסוף סי'

מ"ח (היכא שיש לכל אחד דרך

יציאה לחצר מבלתי יצטרך עבור דרך הטרקלין, פשיטא שהיו אוסרים על הבעל הבית, אם לא

מטעם שאפיותם ובשולם ביחד, או משום שלא השאיל להם רשותו וכו'). כוונתו משום תפיסת יד (שמה שכתב טעם השני "שלא השאיל

להם רשותו" אין כוונתו לטעם השני שבתוס' ורא"ש, אלא כוונתו, שלא השאיל

להם רשותו כיון שהניח בה תפיסת יד). וכן

משמע בב"י גבי תלמידים

ד"ה ומ"ש רבינו אבל מי (ודבר פשוט הוא דלא איצטרכינן להני טעמי

אלא כדי להתיר כשאין לבעל הבית תפיסת יד במקום שהשאיל להם, שאם היה לו שם תפיסת יד,

בלאו הני טעמי הוה שרי, כמו שנתבאר בסמוך) , כמה שכתבתי אחר כך (אלא אם כן יש לו בהם

תפיסת יד)) .

וראה

משנה ברורה באור הלכה סוף ס"ג, שיש הסוברים דסגי במה " שאינו

משאיל להם רשותו לאסור עליו" ,

אף אם אינו יכול לסלקם. ודעת רבינו היא שלא הותר בשאולים אלא כשיכול לסלקם.

[283] דלא סגי בטעם הראשון שבתוס' ורא"ש שם (אין אוסרין זה על

זה, כיון שכולם משתמשין בתוך הבית בכל עיסקי תשמישתיה באפייה ובבישול ובכל דבר,

חשיבי כולהו כאילו אוכלים וישנים במקום אחד). ב"י

שם (ואם שנים או שלשה אנשים דרים כל אחד בביתו המושכר או הקנוי לו, אף על פי שכל

הבתים פתוחים לטרקלין, ומקום אפייתם ובישולם ותשמישם ביחד, נראה דלכולי עלמא

אוסרים זה על זה. ולא דמו לסופרים ומלמדים הדרים בבית בעל הבית שאינם אוסרים,

דאיכא למימר שאני התם דאיכא נמי טעמא דלא השאיל להם רשותו לאסור עליו). ט"ז

ס"ק ו (הטעם כיון שכולם משתמשים בשל בעל הבית באפייה ובישול ובכל דבר, חשיבי

כולהו כאלו אוכלים וישנים במקום אחד ... ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו,

כ"כ התוספות. וכתב ב"י שעיקר ההיתר בצירוף טעם השני דוקא, ואין לסמוך

להתיר משום טעם הראשון במקום שאין שם שייכות טעם השני).

[284] לקמן סעיף ז.

[285] רב עג , רע"א (מאי מקום דירה, רב אמר

מקום פיתא, ושמואל אמר מקום לינה). רי"ף כב, ב (והלכתא כרב). טור ושו"ע

ס"ה (מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, מקום אכילתו הוא העיקר, ושם הוא

אוסר).

[286] רמב"ם פ"ד ה"א (אנשי חצר שהיו כולם אוכלין על

שולחן אחד, אף על פי שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו, אין צריכין עירוב, מפני

שהן כאנשי בית אחד). תוס' עב, א ד"ה ומודין (אם כולם אוכלין במקום אחד, אף על

פי שכל אחד ישן בחדרו, קי"ל כמאן דאמר לקמן מקום פיתא גורם). רבינו

ירוחם נתיב יב חט"ו (כמה אנשים שדרין בבית אחד, אפילו הבית

שלהם, אינם אוסרים זה על זה. כך כתבו בתוס'). שו"ע ס"ד (אנשי חצר שהיו

כולם אוכלים על שלחן אחד, אף על פי שכל אחד יש לו בית בפני עצמו, אינם צריכים

עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד).

והיינו לא רק אם אוכלים בבית אחד, אלא

אף אם אוכלים בחצר, כדלעיל סי' שסו ס"ג (אותם שאין להם בתים, הרי הם כשרויים

בחצר אחת ואינם צריכים עירוב).

[287] בב"י ד"ה כתב

הרמב"ם: "שאוכלין על שולחן אחד תמיד". ובכ"מ שם:

"שאוכלין על שולחן אחד". וכאן בפנים: "אוכלים בבית אחד בשבת".

וכן הוא בסוף הסעיף: "אם אוכל שם בשבת". וראה נתיבות השבת פכ"ח

הערה ב.

וכל זה כשאוכלים את כל סעודות השבת

ביחד, אבל אם אוכלים רק סעודה אחת ביחד, ושאר הסעודות אוכל כל אחד בביתו, אזי

חייבים בעירוב, כדלעיל סי' שסו סט"ז (בני החצר שהיו מסובים לאכול בבית אחד

מהם, וקידש עליהם היום, הפת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ... והוא שמסובין

בבית שהוא מקום הראוי להנחת עירוב, אבל אם מסובין בחצר, אינו עירוב, שהרי העירוב

צריך להיות בבית דירה). הרי מיירי שחייבים בעירוב (כיון שכל אחד אוכל שאר הסעודות

בביתו), והפת שעל השלחן בסעודה שבכניסת השבת סומכין עליו משום עירוב.

[288] סמ"ק. ב"י שם

(ונראה לי שאפילו אם הם חלוקין בעיסתן קאמר שאינם אוסרין זה על זה, כיון שאוכלין

על שולחן אחד תמיד, וטעמא משום דקיימא לן כרב דאמר מקום פיתא גרים, וכיון דמקום

פיתא דכולהו הוי במקום אחד חשיבי כאנשי בית אחד). בדק הבית שם (ונראה עוד דשולחן

אחד לאו דוקא, דאפילו אוכל כל אחד על שולחנו, כיון דמקום פיתא דכולם הוי בבית אחד,

חשיבי כולהו כאנשי בית אחד). וכן הוא בכסף משנה שם. רמ"א ס"ד (וכן אם

הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו, אף על פי שכל אחד ישן בחדר בפני

עצמו, עירוב אחד לכולם).

[289] זה שמאכלם הוא באותו חדר, אינו נחשב כעירוב, כדלעיל סי' שסו

ס"ח (צריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד, אינו

עירוב ... ולכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת, שהרי אם יבקשנו חבירו

ממנו לא יתננו לו), וס"ט (צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד, ואם חלקו ונתנו בשני

כלים אינו עירוב), והרי כאן "כל אחד אוכל משלו, על שלחן בפני עצמו".

ומכל מקום "אינם צריכים עירוב",

כי "כולם אוכלים בבית אחד בשבת ... הם כאנשי בית אחד, ואינן אוסרים זה על זה".

ואפילו אם יש ביניהם מחיצות עראי אינם

צריכים עירוב, כדלעיל ס"ה (חמש חבורות ששבתו בטקלין וחלקוהו במחיצות ... עראי

כגון של יריעות ... אם אין דיורין אחרים כלל בחצר, אין צרים עירוב כלל, שאין

אוסרים כלל זה על זה, הואיל וכולם בבית אחד שאינו מוחלק אלא במחיצות עראי).

*

וראה המסופר בלקוטי שיחות ח"ט ע'

91 (בשעת דער טאטע (בעל ההילולא) איז געווען ביי הרה"ג וכו' ר' חיים בריסקער

צו נעמען ביי אים "סמיכה" אויף רבנות ... האט ער אים אויך מציע געווען

ענטפערן אויף אייניגע שאלות וועלכע זיינען דאן פארגעבראכט געווארן פאר ר' חיים'ען.

צווישן אנדערע איז אויך געווען א שאלה. א איד האט געהאט א סוכה אין הויף צוזאמען

מיט די אנדערע אידישע שכנים, או מען האט פארגעסן מאכן אן עירוב-חצירות. איז ער געקומען

פרעגן, ואס זאל מען טאן שבת? ר' חיים האט זיך געווענדעט צום טאטן אז ער זאל

פסק'נען די שאלה, און דער טאטע האט באלד געענטפערט אז די סוכה אליין איז מערב), ובשוה"ג

שם (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סש"ע ס"ו. "אנשי החצר שהיו

אוכלים בבית אחד בשבת ... אינם צריכים עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד". יתרה

מזה בסוכה שהיא קבע וביתו עראי (סוכה כח, ב)).

וכנראה אין הכוונה שמועיל מטעם עירוב,

שהרי:

(א) נתבאר לעיל סי' שסו ס"ה (הואיל

והעירוב הוא משום דירה, אין מניחין אותו אלא בבית הראוי לדירה, אבל לא באכסדרה

ומרפסת, ולא בבית שער), וגם סוכת החג יש לה דין אכסדרה, כלעיל ס"א (הדר

באכסדרא ומרפסת שבחצר, אינו אוסר על בני החצר, שאינן חשובות דירה. וכן סוכת החג

בחג, אינה חשובה דירה לאסור).

(ב) נתבאר לעיל סי' שסו ס"ח (צריך

שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו ... ולכן צריך ליזהר שלא לערב

בדבר שתיקן לצורך השבת, שהרי אם יבקשנו חבירו ממנו לא יתננו לו), וכאן מיירי

בפשטות שכל אחד אוכל ממאכלי החג שהכין לעצמו.

(ג) נתבאר לעיל סי' שסו ס"ט (צריך

ליתן כל העירוב בכלי אחד, ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב), וכאן מיירי

בפשטות שכל אחד אוכל בפני עצמו ממה שהכין בכליו של עצמו.

ונראית יותר הכוונה, שכיון ש"כולם

אוכלים בבית אחד בשבת ... הם כאנשי בית אחד, ואינן אוסרים זה על זה", ולכן

אינם צריכים עירוב כלל.

ויתירה מזו, אפילו יש כמה סוכות בחצר,

וכל אחד אוכל בסוכה שלו, אין אוסרים זה על זה, כדלעיל ס"א (וכן סוכת החג בחג,

אינה חשובה דירה לאסור), ושם (הערה 235 ).

ואף שכאן אפשר שהנשים ובנות אוכלות בביתן,

שהרי אינן חייבות בסוכה. מכל מקום אינן אוסרות על שאר בני החצר, כדלקמן סוף

ס"ז "בנשים המקבלות פרס מבעליהן", "ואוכלין בבתיהם",

"אינן אוסרים זה על זה".

ולפי זה אפשר, שאם יש בחצר אלמנה שאינה

אוכלת בסוכה, וגם אינה מקבלת פרס מבני החצר, שוב לא תועיל אכילת הגברים בסוכה (ראה

קובץ דברי תורה ח"ד ע' קלט).

[290] רמב"ם

שם ה"ב (וכן אם הוצרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת, עירוב אחד לכולן ופת

אחת בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו). שו"ע שם.

וכן הוא לקמן סי' שעב ס"ג-ד (שתי

חצרות שרוצות לערב יחד ... אם ירצה יוליך שם, אפילו פת משלו, וכולם מותרים, הואיל

והוא כבר עירב עם חביריו ... והוא הדין אם הוא עם חביריו הם בענין שאינן צריכין

לערב כלל ביניהם ... הרי אחד מהם מוליך פת בשביל כולם, אפילו משלו, לחצר הסמוכה

להם לערב עמה), ושם נסמן (הערה 407 ).

[291] תוס' דף ע , רע"ב (דאם נותן פת משלו הוי

עירוב, אף על פי שלא זיכה לאביו). ורא"ש שם פ"ו סי' טז (אף

על פי שלא זיכה לאביו ... אם לקח פת משלו והוליך למקום השיתוף מועיל לכולם).

וכדלקמן סי' שעא ס"ג (אם היה דר

בבית זה עם המוריש ונתן לעירוב משלו בשביל בית זה של המוריש, הרי זה מועיל, כמו

שנתבאר בסימן ש"ע שבני ביתו של אדם יכולים לערב משלהן בעד ביתו).

והיינו כשבעל הבית בעיר, שאז אין בני

הבית יכולים לערב משלו, אלא משלהם. אבל אם אינו בעיר, נתבאר לעיל סי' שסז (ואם אין

הבעל והאשה בעיר, יכולים בני הבית לערב משלו שלא בידיעתו, שמן הסתם לא יקפיד עליהם).

[292] רמב"ם שם (ואם היה העירוב בא אצלן, אינן צריכין לערב, כמו

הבית שמניחין בו העירוב שאינו צריך ליתן את הפת, שכל אלו הבתים כבית אחד הן חשובין).

שו"ע שם.

וכדלעיל סי' שסו ס"ד (הבית שמניח

בו העירוב אין צריך ליתן פת, שהרי העירוב אינו אלא שנחשבים כאלו כולם דרים שם,

והרי בעל הבית זה דר שם), ושם נסמן (הערה 19 ).

[293] רמ"א ס"ד (הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתן

הוי כחמשה ששבתו בטרקלין). ט"ז ס"ק ז (פירוש אף על פי שכל אחד אוכל על

שלחן בפני עצמו, מכל מקום כיון שאין מחיצה בין שלחן לשלחן חשוב מקום אחד).

[294] ב"י (ואף על פי שיש וילון תלוי בפני כל

אכסדרה, לא חשיב חילוק מחיצות בהכי ... ואפילו אם מגיע לתקרה, נראה דלא חשיב מחיצה,

כיון שאינו פרוס תדיר, דבשעה שרוצים לעשות דבר של צניעות מותחין אותו ואחר כך

מסלקין אותו לצד אחד). רמ"א שם (ואף על פי שפורסין לפעמים וילון לפניהם

לצניעות, לא מיקרי מחיצה, הואיל ולא הוי שם בקביעות). מ"א ס"ק ט (דאין

פורסין אלא כשעושין דבר צניעות).

[295] שנתבאר לעיל ס"ה (חמש

חבורות ששבתו בטרקלין, וחלקוהו במחיצות לחמשה חדרים ... הרי

כל אחד ואחד חדר בפני עצמו, אפילו הן

מחיצות עראי, כגון של יריעות, וצריכות כל אחד ואחד מהחבורות ליתן עירובן).

[296] ברייתא עב, ב (מעשה בבן נפחא שהיו לו חמש חצרות באושא, ובא

מעשה לפני חכמים ואמרו, אינו אוסר אלא בית דירה בלבד), וגמרא עג, רע"א (מאי

מקום דירה, רב אמר מקום פיתא, ושמואל אמר מקום לינה). רי"ף כב, ב (והלכתא

כרב). טור ושו"ע ס"ה (מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, מקום אכילתו

הוא העיקר ושם הוא אוסר).

[297] שבמקום שגר בו ואינו אוכל

בו, נעשה כאורח אצלם.

וכמו במתפללי בית הכנסת שאינם אוסרים

מטעם זה, כדלעיל סי' שסו ס"ו (ואין אנשי בית הכנסת אוסרים עליה, הואיל ובית

הכנסת אינה בית דירה ... וכל בני העיר נעשו כאורחים לגבי דירה זו).

סיכום דיני אורח – ראה לקמן ס"ט

(הערה 305 ).

[298] משנה עב , ב (האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם

וישנים בבתיהם (הם ואביהם ואחרים דרין בחצר אחת, רש"י), צריכין עירוב לכל אחד

ואחד ... אימתי בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר, אבל אם היה עירוב בא אצלן (עירוב

כל החצר בא לבית אביהן שלא הוזקקו לעירוב, דאמרינן במי שהוציאוהו (לעיל דף מט, א) בית

שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן את הפת, והם כולם נמשכין בו, רש"י) או שאין

עמהן דיורין בחצר (שאין דיורין מזקיקין אותן לעירוב, רש"י) אינן צריכין לערב),

לאוקימתא דרב שם (במקבלי פרס שנו), ופרש"י (שאין אוכלין בבית אביהן ממש),

ותוס' (ואע"פ דמקום פיתא ולינה בבתיהם, אהני מה שאוכלים משל אביהם, דאם היה

עירוב בא אצלם, או שאין עמהם דיורין, אין צריכין לערב). טור ושו"ע ס"ה (האחין

שאוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם, אינם אוסרים. ואם נותן להם פרס ואוכלים בבתיהם,

אוסרים. והני מילי כשנותנים בני שאר החצר עירובן במקום אחר, אבל אם היו בני שאר

החצר נותנים העירוב באחד מבתים אלו, או שאין עמהם דיורים בחצר, אינם צריכים לערב).

ודינו כהא דלעיל ס"ג (יש אומרים

שאין תפיסת יד מועלת אלא כשאין עמהם דיורין אחרים בחצר ... אבל אם העירוב מונח

באחד מבתי הדיורין, הרי כל הבתים אלו צריכים כל אחד ליתן פת לעירוב, שמתוך שבתים

אלו הוזקקו לעירוב עכ"פ בשביל בית שדר בו בעל הבית, צריכים גם הם ליתן בשביל

בתיהם), וס"ה (חמש חבורות ששבתו בטרקלין, וחלקוהו במחיצות לחמשה חדרים ...

מחיצות עראי, כגון של יריעות, וצריכות כל אחד ואחד מהחבורות ליתן עירובן. במה

דברים אמורים כשיש עוד דיורין בחצר, ועירוב כל החצר מניחין אותו באחד מדיורין ההם).

[299] ב"י ד" ה ומ"ש הלכך (ומשמע

דלא שנא לן בין אם מקבלין מאכל ממש, למקבלים מעות ליקח בהם מאכל). מ"א

ס"ק י (אפילו מעות לקנות לחם (ב"י)).

[300] גמרא עג , א (כגון דאיכא דיורין בהדייהו, דמגו

דהני אסרי (והזקיקוהו לעירוב) הני נמי אסרי (איש על אחיו, רש"י)). ט"ז

ס"ק ח (דהואיל והוצרכו לעירוב, אמרינן מיגו דשאר דיורים אוסרים אינהו נמי

אסרי).

[301] כדלעיל סי' שסו ס"ד (הבית שמניח בו העירוב אין צריך ליתן

פת שהרי העירוב אינו אלא שנחשבים כאלו כולם דרים שם והרי בעל הבית זה דר שם), ושם

נסמן (הערה 19 ).

[302] ברייתא שם (מי שיש לו חמש נשים מקבלות פרס

מבעליהן, וחמשה עבדים מקבלין פרס מרביהן, רבי יהודה בן בתירה מתיר בנשים ואוסר

בעבדים, רבי יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים). רמב"ם פ"ד ה"ו

(הנשים או העבדים שאינן סומכין על שולחן בעליהן או רבן תמיד, אבל אוכלין הם על

שלחנו ... אם אין עמהן דיורין אחרים בחצר, אינן צריכין לערב. ואם עירבו עם חצר

אחרת עירוב אחד לכולן. ואם בא העירוב אצלן אין נותנין פת). רא"ש

פ"ו סי' יט (והרמב"ם ז"ל פסק כדברי שניהם להקל), אלא שפירש הלכה זו

באופן אחר. ב"י (וכתב הרא"ש (סי' יט) שר"מ

(פסקי עירובין סי' קע"א) פסק כדברי שניהם להקל, וכן דעת הרמב"ם

בפ"ד מהלכות עירובין). טור ושו"ע ס"ו (מי שיש לו חמש נשים וחמשה

עבדים מקבלים ממנו פרס וכל אחד אוכל בביתו ... אינם אוסרים זה על זה אם אין עמהם

דיורין בחצר, או אם העירוב בא אצלם).

וכן הוא לעיל סי' שסו סי"ג (אשתו

שמעלה לה מזונות, או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ... אפילו יש לה בית בפני

עצמה בחצר זו או במבוי זה ... אינה אוסרת על בעלה אף על פי שלא עירבה עמו, כמו

שיתבאר בסימן ש"ע), ושם נסמן (הערה 125 ).

[303] רב ור' חייא שם (תלמיד אצל רבו מאי. תא שמע דרב בי רבי

חייא אמר אין אנו צריכין לערב, שהרי אנו סומכין על שולחנו של רבי חייא, ורבי חייא

בי רבי אמר אין אנו צריכין לערב, שהרי אנו סומכין על שולחנו של רבי). טור

ושו"ע שם (וכן תלמיד המקבל פרס מרבו ואוכל בביתו).

[304] ר' יוחנן עה , ב (אמר רב יהודה אמר שמואל י' בתים זה

לפנים מזה (חיצון פתוח לחצר, וכולן דריסת רגלו עליו, ופנימי דורס על כולן, שאין לו

יציאה אלא דרך זו, רש"י), פנימי נותן את עירובו ודיו, ורבי יוחנן אמר אפילו

חיצון. חיצון בית שער הוא, חיצון של פנימי. במאי קמיפלגי, מר סבר בית שער דיחיד

שמיה בית שער, ומר סבר לא שמיה בית שער). רא"ש פ"ו סכ"ב (והלכתא כרבי

יוחנן לגבי רב ושמואל). טור ושו"ע ס"ז (עשרה בתים זה לפנים מזה, וכולם

עוברים מזה לזה ויוצאים דרך החיצון לחצר, שנים הפנימיים לבד צריכים ליתן בעירוב,

והשאר פטורים, שחשובים כולם כבית שער). לבוש ס"ז (ששנים האחרונים שנקראים

בתים).

וכדלעיל ס"א (הדר בבית שער,

אע"פ שיש לו ד' מחיצות, כיון שרבים עוברים דרך שם לבתיהם, אין עליו תורת בית,

אלא תורת חצר, ואין צריך לערב עם שאר הבתים), ושם נסמן (הערה 234 ).

[305] בנוסף

להאמור כאן, שהבא לדור בחצר "לשלשים יום או פחות, אינו אוסר על בני

החצר", כיון שנחשב כאורח וכבן ביתו של בעל הבית. ישנם עוד כמה אופנים, שאינו

אוסר על בני החצר, כיון שנחשב כאורח וכבן ביתו של בעל הבית:

(א) המשאיל בית לחבירו למשך זמן ויכול

לסלקו כשירצה, נחשב כאורח ואינו אוסר עליו, כדלעיל ס"ב (בענין שאינו יכול

לסלקם תוך הזמן בעל כרחם). וס"ה ( תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו

... ואוכל וישן בחדרו, אין צריך לערב בחצר כלל ... הרי יכול לסלקם בכל עת (אבל אם

החדרים קנויים להם או שכורים (או שאולים, בענין שאינו יכול לסלקם תוך זמן שאלתם...) אוסרים

עליו).

וכאן מיירי שאינו יכול לסלקו, כדלקמן

בסמוך (אם השאילוהו לו בענין שאינם יכולים לסלקו תוך משך זמן שאלתו), ובריש

ס"י (בענין שאינם יכולים לסלקו תוך משך זמן שכירותו או שאלתו). ומכל מקום

נחשב כאורח, כיון שאינו מתארח אלא לשלשים יום או פחות.

(ב) המשכיר בית לחבירו ויש לו בו תפיסת

יד, נחשב כאורח ואינו אוסר עליו, כדלעיל ס"ב ( נעשה כאלו דר בהם,

ואין הדרים אוסרים עליו, לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו).

וכאן מיירי שאין לו בו תפיסת יד. ומכל

מקום נחשב כאורח, כיון שאינו מתארח אלא לשלשים יום או פחות.

(ג) הדר בבית שבחצר ואינו אוכל שם, נחשב

כאורח ואינו אוסר על בני החצר, כדלעיל סוף ס"ו (מותר להשתמש שם בשבת, לפי

שנעשה שם כאורח אצלם). וכן הדין באנשי בית הכנסת שאין אוכלים בו, כדלעיל סי' שסו

ס"ו ( הדירה הוא מקום האכילה, ואסור לאכול בבית הכנסת ... נעשו כאורחים לגבי דירה זו).

וכאן מיירי כשהוא "נתארח בבית בפני

עצמו ואוכל וישן שם בביתו". ומכל מקום נחשב כאורח, כיון שאינו מתארח אלא

לשלשים יום או פחות.

(ד) המקבלים פרס מבעל הבית ואוכלים

בבתיהם, נחשבים כבני ביתו ואינם אוסרים, כדלעיל ס"ז (האחים שיש להם בתים בחצר

אביהם ומקבלים פרס מאביהם ואוכלים בבתיהם ... הואיל ואוכלים פרס אביהם נעשו כבני

ביתו).

וכאן מיירי שהוא אוכל משלו. ומכל מקום

"נעשים כאנשי ביתו", כיון שאינו מתארח אלא לשלשים יום או פחות.

(ה) המבטל רשותו לבני החצר, נחשב כאורח

ואינו אוסר עליהם, כדלקמן סי' שפ ס"ב (אם ביטל להם רשותו ... נעשה אצלם כאורח

בעלמא), וס"ג (לפי שנעשה אורח גמור אצלם).

ומכל מקום יש הפרש בין דיני אורח על ידי

שמבטל רשותו להם, לבין דיני אורח שבא לדור שלשים יום או פחות, כדלקמן בהערות

הבאות.

וראה גם לקמן סי' שעא ס"ו (אבל

אורח אינו אוסר, כמו שנתבאר בסי' שע).

[306] תרומת הדשן סי' עו (דנראה דשפיר מוכח בתלמודא דאין בעל הבית

אוסר על האורח כלל, אפילו אם מתארח בבית אחר. דתנן (סט, ב) ביטל להן רשותו שלהן

מותר לו ולהן, ומפרש בגמרא משום דהוי כאורח גבייהו. ואף על פי דהתם אינו מתארח

בביתם, אלא מפני שבטל רשותו חשיב כאורח, ומותר הוא עצמו בשלהם, ואינהו לא אסרי

עליה משום דהוי כאורח לגבייהו. כל שכן אורח ממש, דלא הוי ליה כח דירה מעולם בחצר,

שאין בעל הבית אוסר עליו ... אלא דרך קבע יותר מל' יום). והשיעור של שלושים יום

למדים מהירושלמי פ"ו ה"ב (הקוסטר אוסר מיד, ואכסניא לאחר שלשים).

שו"ע ס"ח (המתארח בחצר, אפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך

קבע אלא לשלשים יום או פחות, אינו אוסר על בני החצר, והוא והם מותרים, בין בביתו

בין בביתם).

*

ומזה יש ללמוד לענין השוכרים חדרים

במלון ולא עירבו ביניהם, כמבואר באגרות קודש חי"ח אגרת ו'כו (כו"כ

משומרי תומ"צ מקילין בהאטעלס [כ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' מטלטל

בש"ק בפרוזדרי האטעלס]. ולכאורה יש להם על מה שיסמוכו סמיכה חזקה ... מתארחים

לפחות מל' יום).

ולכאורה פשוט שהכוונה כאן למלון של

הימים ההם, שגם הבעלים היו גרים בחצר זו, משא"כ בזמנינו שהבעלים אינם גרים

בבית המלון, בזה נתבאר בסעיף הבא (וכל זה כשיש בעל הבית אחד קבוע בחצר, שאז

האורחים שבבתים אחרים שבחצר זו בטלים אצלו. אבל אורחים לבדם ביחד, אוסרים זה על זה

מיד, אם יש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה).

וגם כשהבעלים גרים במלון, היתר זה אינו

אלא לדעה הא', ולא לדעה הב' דלקמן בסמוך (ויש אומרים שהאורח שמתארח בבית או חדר

בפני עצמו, אינו טפל לבעל הבית להיות כאנשי ביתו ... אינו אוסר על בעל הבית לטלטל

מביתו לחצרו, אבל לטלטל מבית האורח לחצר אסור בין לו בין לבעל הבית).

ונראה שעיקר היתר זה בא בתור סניף לטעם

העיקרי להיתר הטלטול במלון, שהובא לעיל (הערה 241 ).

[307] תרומת הדשן שם (דחמשה שבטלו רשותן לאחד, אינם מותרים לא בשלו

ולא בשלהם, ומפרש טעמא משום דחמשה לגבי חד לא הוי אורחים. ואילו חמשה שנתארחו ממש

אצל האחד, ודאי כולהו שרי לטלטל בביתו ובחצירו ... אם היו באין רק דרך אכסנאי, אף

על גב דהוו חמשה או עשרה, פשיטא דהוו אפילו כולהו כאורחים, ואין בזה ספק). רמ"א

ס"ח (ואפילו אם האורחים רבים ובעל הבית אחד).

[308] תרומת הדשן שם (ראובן הדר בעיר המוקפת חומה יחידי, ושמעון עובר

דרך אותו העיר עם בני ביתו ... ונכנס בשבת לביתו של נכרים).

וכן הוא לקמן סי' שצא ס"ג (ישראלים

הדרים בחצר אחת בעיר של נכרים המוקפת חומה, ועברו ישראלים אחרים דרך שם ונתאכסנו

בחצר אחרת של נכרי, אינם אוסרים בעיר עד לאחר ל' יום, כמו שנתבאר בסימן ש"ע,

באורח שנתארח בחצר).

[309] כי אף שבזה לא שייך להתיר

מטעם האמור לעיל ס"ה (לפי שאינו משאיל להם רשותו לאסור עליו). מכל מקום אין

האורח אוסר על בני החצר.

[310] מרדכי רמז תקז (חצירו של עובד כוכבים, הרי

הוא כדיר של בהמה, ופירוש מותר לישראל המתאכסן שם להכניס ולהוציא. ואם יש שם ישראל

אחר, אוסר, פירוש אוסר לאורח להוציא מבית העובד כוכבים לחצר. אבל אותו ישראל מותר

להוציא מביתו לחצר, דאין ישראל האורח אוסר עליו). הובא בתרומת הדשן שם ובשו"ת

רמ"א סי' פה. מ"א סי' שצא ס"ק ב (המרדכי כתב דעכ"פ

אסור האורח להוציא מביתו לחצר או לעיר ... נראה לי שהדין עמו, דהרי החצר מיוחד

להבעל הבית, והבית מיוחד להאורח, דשכירות ליומיה ממכר הוא, ואם כן מוציא מרשות

לרשות, אבל הבעל הבית, מותר להוציא, דאין לאורח חלק במבוי או בחצר עד ל' יום).

וכן הוא לקמן שם ס"ג (אלא שהאורחים

יש אומרים שהם אסורים לטלטל מחצירן למבוי, שישראל הדר בעיר אוסר עליהם כל מבואות

העיר, מטעם שנתבאר שם).

וכל זה באורח שמתאכסן שם, אבל אם אינו

מתאכסן שם, נתבאר לקמן שם (ישראל אחד הדר בחצר שדרים בה נכרים, מותר לישראל אחר

שאינו מתאכסן בחצר זו להוציא ולהכניס מבתי הנכרי או מבית הישראל לחצר, ואין ישראל

הדר שם אוסר עליו, הואיל והוא אינו שובת כלל בחצר זו, ואורח גמור הוא אצל זה).

[311] פרי מגדים סי' שצא א"א ס"ק ב (ומשמע הוא הדין בעל

הבית, מבית אורח לחצר לא, כי שכירות ליומא ממכר היא).

[312] ב"מ נו, ב (שכירות ... ביומיה מכירה היא).

ויש מחלוקת וספק מתי אומרים ששכירות

ליומיה מכירה היא, כדלעיל סי' רמו ס"ח (שיש להסתפק שמא על ידי השכירות ששכרה

הישראל ... נקנה לו). קונטרס שם ס"ק ג (דקיי"ל דשכירות לא קניא, ולא

אמרינן ליומא ממכר הוא). סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק א (משום דשכירות לא

קניא). מהדורא בתרא לסי' רמג סוף ס"ט (דשכירות לא קניא. ואף דשכירות ליומא

ממכר הוא).

[313] כדלעיל ס"ב וס"ה (והערה 305 ).

[314] ס"ג (אם ביטל להם גם רשות ביתו, מותרים גם בביתו להוציא

ממנו לחצר, וכן להכניס, כמו בבתיהם, וגם הוא מותר בביתו כמו בבתיהם, לפי שנעשה

אורח גמור אצלם, כיון שלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלה להם).

ואם "לא ביטל אלא רשות שיש לו בחצר",

יתבאר לקמן שם ס"ב.

[315] ראה מראי מקומות וציונים.

[316] תרומת הדשן שם (אינם דרך אכסנאי, אלא דרך קבע יותר מל' יום). ב"י

בסוף הסימן (המתארח בחצר אפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לל'

יום או פחות, אינו אוסר על בני החצר, והוא והם מותרין בין בביתו בין בביתם, וכמו

שהוכיח בתרומת הדשן סימן ע"ו). שו"ע שם (אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים

יום או פחות). ט"ז ס"ק י (אלא לשלשים יום או פחות, משמע ביותר מל' יום

אוסר).

[317] כדלעיל ס"ב וס"ה (והערה 305 ).

[318] מ"א ס"ק יב (עיין תשובות רש"ל סי'

יח, משמע דסבירא ליה לרמ"א, דבישראל אפילו רגיל אין אוסר),

לדעת רמ"א ס"ח.

ומפרש רבינו, שכל ההלכה הזאת מיירי אף

שקובע ליותר משלושים, כמשמעות הטור ושו"ע סי' שפד (אם הוא רגיל לבא, אוסר מיד,

ואם אינו רגיל, אינו אוסר עד לאחר שלשים יום), דאף אם בא ליותר משלשים, "אינו

אוסר עד לאחר שלשים יום". ולמדו כן מהירושלמי פ"ו ה"ב (הקוסטר אוסר

מיד, ואכסניא לאחר שלשים), דאף שבאו ליותר משלשים, הקוסטר אוסר מיד, והאכסנאי אינו

אוסר עד "לאחר שלשים".

וראה משנה ברורה שעה"צ ס"ק ל

וס"ק לג. מראי מקומות וציונים.

[319] "נכרי הנכנס לאחד

מבתי החצר לשם אכסנאות ... אם הוא רגיל לבא, אוסר מיד בבואו, ואם אינו רגיל, אינו

אוסר עד לאחר שלשים יום, כמו שנתבאר בסימן ש"ע באכסנאי ישראל"; אלא

שבאכסנאי ישראל, יש אומרים דהיינו אף ברגיל לבוא, ואילו באכסנאי נכרי, היינו דוקא

באינו רגיל.

וכל זה ברגיל לבוא לכאן ליותר משלשים,

משא"כ המשכיר ביתו לנכרי לדור בו בקביעות שנה או שנתיים, אינו אוסר בכל ענין,

כדלקמן סי' שפב ס"ב (ישראל שהשכיר או השאיל בית לנכרי בחצר, אינו אוסר עליו,

אף על פי שיש עוד ישראל דר עמו בחצר, לפי שלא השכיר או השאיל לו ביתו על דעת

שיאסור עליו (ואף על פי שבמשכיר או משאיל לישראל אין אומרים כן, כמו שנתבאר בסימן

ש"ע, גבי נכרי הקילו)), ויתבאר לקמן סי' שפד (והערה 931 ).

[320] שו"ת רש"[ל] סי' יח (דרגיל לבא

באכנסאי אוסר מיד, בלובלין רגילין לקבוע לבא בכל יריד ויריד ... קבלתי מכל זקנים

לאיסור בנדון דידן). עי' מ"א סי' שצא ס"ק ב (ורש"ל

סי' י"ח כתב שקבל מזקנים לאסור לטלטל ביריד לובלין, ואולי שמפני שרגילין

לקבוע לבוא מכל יריד ויריד, ורגיל אוסר מיד).

[321] רמ"א שם (ודווקא בדאיכא בעל הבית אחד קבוע,

דאז האורחים בטלים לגביה).

[322] גמרא ס[ה] , ב (ריש לקיש ותלמידי דרבי חנינא

איקלעו לההוא פונדק), ופרש"י (יש בו חדרים פתוחין לחצר והאכסנאים נכנסים בהן

ואוסרין זה על זה בשבת). דרכי משה סי' שפב ס"ק ב (וצ"ע בגמרא פרק הדר דף

ס"ה (ע"ב) במעשה דלנו בפונדק וכו' דמשמע שם דאורחין אוסרים זה על זה. ויש

לומר דאינן אוסרין אלא כשאין בעל הבית קבוע, דאין שייך לומר דהוה ליה אורחין גבי

אחד אלא כשאחד קבוע שם, אבל כשהבעל הבית קבוע לעולם, אפשר דאורחים בטלים לגביה).

שו"ת רמ"א סי' קכ (ועל כרחנו צריכין לחלק, דהא דאין אורח אוסר היינו

כשיש שם בעל הבית קבוע, דאז הם בטלים לגביה, אבל כשהם כולם אורחים אוסרים זה על זה).

רמ"א שם (אבל אורחים ביחד, אוסרים זה על זה מיד).

נמצא שהבאים ליריד אוסרים זה על זה מיד

לכל הדעות, אלא שלדעת הרש"ל היינו כשרגילים לקבוע לבא בכל יריד, ולדעת הרמ"א

היינו אף באינם רגילים, אלא שאין שם בעל הבית קבוע לעולם.

[323] מ"א ס"ק יב (ודוקא שיש לכל אחד חדר

מיוחד לאכילה). וכדלעיל ס"ו (עיקר דירת האדם היא מקום אכילת פת, ולא מקום

השינה ולינה ... אוסר באותה שאוכל).

[324] מ"א שם (ואם הוא במקום עכו"ם צריכים לשכור רשותו).

[325] ס"א (הדר עם הנכרי

בחצר אינו אוסר עליו, עד שיהיו ב' ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה

וצריכים לערב יחד, אזי גם הנכרי אוסר עליהם, ואין עירובם מועיל עד שהנכרי ישכיר

להם רשותו שבחצר).

[326] ט"ז ס"ק י (וזה מיירי ביחיד הדר במקום,

אבל במקום שיש קהל ועשו עירובי חצירות בערב פסח כדרכינו, אז פטור גם בזה, כיון שלב

בית דין מתנה על כל שיתוספו דיורים, כמ"ש סי' שס"ו).

[327] סעיף יב (ויש אומרים שעכשיו שמערבין בתחלת שנה לכל שבתות השנה,

אף על פי שניתוספו דיורים, אין צריך להוסיף בעירוב בשבילם, שבתחלה מתכוונים לזכותו

לכל הבא. ואף על פי שאין מזכין להם בפירוש, לב בית דין מתנה עליהם).