סימן ב

סימן ב

בענין הנ"ל

ב"ה ¹²⁰⁶ יום ג' ט"ז אייר תרס"ז לפ"ק

ליובאוויטש

כבוד ידידי הרב המפורסם ווח"ס נכבד י"א כו' מו"ה אברהם ¹²⁰⁷ שי'

אחדשה"ט.

מכתבו עם הערותיו בענין שכתבתי, נכון הגיעני.

ומה שלא הזכרתי דמ"ש הרמב"ם וטוש"ע דמותר לצאת ללמוד תורה זהו על מנת לחזור לארץ ¹²⁰⁸ , זה מפני שבענינינו באתי בעיקר אל הענין ע"פ סברת ר"ח הכהן ¹²⁰⁹ ז"ל, ואינו נוגע לנו ענין הנ"ל. ומפני שראיתי שבעיון יש דברים בזה, לא רציתי לנגוע בזה. וכאשר כבודו העירני בזה הנני לבאר דברי, וה' יהי' בעזרי.

הנה צריך לעיין בדברי התוס' דע"ז די"ג ע"א ד"ה ללמוד תורה, מנין להם דהא דכתובות דקי"א ע"א ¹²¹⁰ הי' על מנת שלא לחזור. ואפשר דלהיות שהיבם בא מכח אחיו, ומאחר שמוחזקת האשה הזאת לדור בחיי אחיו בחוץ לארץ, אין בכח היבם לכופה לעלות לארץ, וממילא הרי זה על מנת שלא לחזור (וכמדומה שראיתי כעין סברא זו, ואינני זוכר כעת אי' מקומה). אמנם עדיין הדבר מוטל בספק אם כן הוא. לא מיבעי לדעת הרמב"ן ¹²¹¹ דישוב ארץ ישראל היא מצות עשה, ודאי שביכולתו לכופה לעלות, וכמ"ש המבי"ט ח"א סי' קל"ט (דסבירא לי' להמבי"ט דישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה כמ"ש בכמה תשובות, וכבר תמה עליו הכנסת הגדולה שעזב את הרמב"ם כו', כאשר הוא בפנים אות ט' ¹²¹² ), במי שנדר לעלות לארץ ישראל ואשתו מעכבת, וטוענת שכתוב בכתובתה שלא יוציאנה לדור בשום מקום אחר, וכתב שיכול לכופה לעלות, ואם מסרבת תצא, אלא שצריך ליתן כתובתה. אלא אפילו למען דסבירא לי' דמצות ישיבת ארץ ישראל היא מדברי סופרים, גם כן יכול לכופה, וכמ"ש מהריט"ץ בתשו' סי' ה', דאם כתב בפירוש שהדירה תהי' בצפת, מתחלה כתב שאינו יכול לכופה לעלות לירושלים, דהא אפילו ירושה דאורייתא אם התנה לבטלה קודם נשואין תנאו קיים ¹²¹³ כו', כל שכן במצות עלי' לירושלים שאינה מן התורה. אחר כך כתב, שוב כתבתי בתשובה אחרת היפוך מזה, דאפילו כתוב בפירוש הדירה בחוץ לארץ יכול לכופה לעלות לארץ ישראל, ולא דמי לירושה כו'. ואם כן לפי זה נראה דיש בכח היבם לכופה לעלות לארץ ישראל (אם לא שיהי' מכאן ראי' להר"ח דבזמן הזה אינו יכול לכופה לעלות, דר' חנינא הי' אחר החורבן, ועמ"ש בפנים אות ט').

עוד זאת יש לחקור אם אחיו של זה הי' דר מתחלה בחוץ לארץ (דאז הי' מקום יותר לומר דעל מנת כן בא ליבמה), אם כן אמאי קאמר ברוך המקום כו'. אלא צריך לומר שהי' בארץ ישראל ויצא לחוץ לארץ ונשא שם. וכ"ה בירושלמי מועד קטן פ"ג ה"א, שהובא שם גם כן מעשה זו, וכתוב שם אחיו של אותו האיש יצא כו', וכן בלישנא בתרא שם הניח חיק אמו וחיבק כו', ובאופן כזה שאחיו עשה איסור בדירתו בחוץ לארץ לכאורה אין לומר כלל שהיבם לא יהי' ביכולתו לכופה לעלות. ומכל מקום משמע שם בירושלמי, דזה הי' חששא של ר' חנינא ¹²¹⁴ , וכמש"ש אחיו של זה יצא כו' ואת מבקש לעשות כיוצא בה.

ולולא דבריהם ¹²¹⁵ ז"ל הי' אפשר לומר דההיא דכתובות, מה שאסר ר' חנינא, לפי שהיא צריכה ללכת אחריו, דהיבמה הולכת אחרי היבם, וכמ"ש בקרבן העדה ¹²¹⁶ וביפה מראה ¹²¹⁷ שם. והרואה בירושלמי שם יראה דהעובדא הוה בכהן, והשאלה היא לצאת לחלץ או ליבם. ונראה מזה דמיירי גם בדעתו לחזור, ומכל מקום אסר ר' חנינא (ולא אמר לו לחלוץ דוקא ושיחזור), והיינו משום טומאת ארץ העמים, ושהיא צריכה ללכת אחריו.

והנה הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ה ה"ט כתב אסור לצאת אלא ללמוד תורה ולישא אשה כו' ויחזור לארץ. ובהל' אבל פ"ג הי"ד כתב מותר לכהן כו' או בחוץ לארץ לדבר מצוה כו' כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה כו', ולא הזכיר הא דצריך ל[חזו]ר. וכן הרי"ף והרא"ש סוף הל' טומאה ¹²¹⁸ , וטוש"ע סי' שע"ב, לא הזכירו זאת. ובס' מגלת ספר לאוין רל"ד הקשה על זה וכתב, דעל הרמב"ם יש לומר שסמך על מה שכתב בהלכות מלכים, אבל לשאר הפוסקים קשה. ותירץ דבכהן לא איצטרך לאשמועינן דצריך לחזור, דודאי לא התירוהו לישב בארץ לא טהורה אלא כל זמן שעוסק במצוה, אבל כשגמר מצותו שלמד כל צרכו, או שכבר נשא, ודאי צריך לחזור עכ"ד. ולכן הרמב"ם בדין דאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, שזה לכל אדם, כתב שצריך לחזור. אבל בהלכות אבל, וכן שארי הפוסקים שמדברים לענין כהן, לא הוצרך להם לבאר זאת דפשיטא הוא, ולא הוצרכו רק לאשמועינן ההיתר כו' (ולכן הב"י שעל דברי הטור הביא מ"ש בתוס', ובשולחנו הטהור סתם כנ"ל).

ואין לומר דכיון שיצא ברשות מותר לו לישאר בארץ העממים. אינו כן, דזה שעשה ברשות היינו דמשום זה לא עביד איסור, ואדרבה מצוה קא עביד, אבל לא משום זה הותר לו לעשות דבר איסור עוד לאחר שגמר מצותו. ומצינו שאסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמיטמא לקרוביו כמ"ש בשו"ע סי' שע"ג ס"ז, ועיי"ש בש"ך סק"ד ¹²¹⁹ (ועמ"ש בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' פ"ה. וצ"ע דלשון השו"ע לא משמע כן. אמנם לאחר שגמר ודאי אסור כו').

ובמשנה דעירובין דמ"ד ע"ב כל היוצאין להציל חוזרין למקומן, ובגמרא שם דמ"ה ע"א ואפילו טובא ¹²²⁰ כו', אמר רבי יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זיינן למקומן, והיינו אלפיים אמה לבד, וכהברייתא דשם. וכן פסק הרמב"ם בהל' שבת פכ"ז ¹²²¹ , וטוש"ע סי' ת"ז ¹²²² .

וגבי סוכה ¹²²³ כשירדו גשמים שמתירין לו לגמור סעודתו אף כשפסקו הגשמים, כמ"ש בשו"ע או"ח סי' תרל"ט ס"ו, היינו לגמור אותה סעודה לבד, לפי שהתחיל ברשות. וגבי שינה שם ס"ז שאין צריך לחזור כל הלילה, אף כשניעור באמצע הלילה כמ"ש הב"י שם, אין זה מפני שהותרה לו כל הלילה, רק מפני שלילה זמן שינה היא, ולזאת כל הלילה הוה כאילו לא גמר שינתו, וכמו בסעודה כל זמן שלא גמר סעודתו. וכמ"ש הר"ן ¹²²⁴ (הובא בב"י שם) סברא זו לענין אם לא ניעור משעלה ע"ה, וכמו כן כל הלילה גם כשניעור, דומי' דסעודה. והראי' כשלא שכב עדיין ופסקו הגשמים צריך לחזור ולילך לישן בסוכה כמ"ש המג"א שם סקט"ז. וע' בשו"ע רבינו ז"ל שם סכ"ו נראה היטב דמשום גמר שינה נגעו בה. ופשוט הוא דגם בסעודה אם עד שלא הסיב בבית פסקו הגשמים שצריך לחזור לסוכה.

ומכל זה מובן בנידון דידן, דלאחר שגמר מצותו צריך לחזור. ועוד אם נאמר דמפני שיצא ברשות אין צריך לחזור, הלא גם בכל אדם כשיצא מארץ לחוץ לארץ לצורך דבר מצוה אין צריך לחזור, ושם מפורש ברמב"ם ¹²²⁵ שצריך לחזור. ואם כן כל שכן בכהן. אלא הדבר פשוט דלאחר שגמר מצותו צריך לחזור. ומצד פשיטות הדבר לא הזכירוהו הפוסקים.

ותמי' לי לפי מ"ש מהרש"ל ¹²²⁶ על מ"ש בטוש"ע סי' שס"ט ס"א וכל ארץ העמים כו', שזהו בזמן הבית, אבל בזמן הזה מותר. ונמשכו אחריו הב"ח וט"ז וש"ך ורבים מגדולי האחרונים. וכל שכן שמותר לו לצאת ללמוד תורה ולישא אשה. ואם כן כל דינו של הרב"י בס"א דסי' שע"ב הוא משנה שאינה צריכה. ואפשר כן הוא לפי דעתו (מה שבאמת כבד הדבר מאד לאמרו), ולא העירו שם מפני שסמכו על מ"ש בסי' שס"ט. אבל דא תמי' דהוה לי' לבאר בסי' שע"ב שצריך לחזור, מאחר שלדעתם בזמן הזה כעם ככהן ¹²²⁷ לנדון זה ¹²²⁸ , הי' להם לבאר כנ"ל ¹²²⁹ (ורק הבאר הגולה העיר מדברי התוס', וכל מפרשי השו"ע שתקו מזה).

ובשו"ת מהריט"ץ סי' פ"ה תמה על הרמב"ם הל' מלכים פ"ה שכתב וכן יוצא לסחורה, שזה לא נזכר בברייתא בגמרא ¹²³⁰ , רק בירושלמי דסנהדרין פרק יו"ד ה"ח לענין מצרים ¹²³¹ , ואולי תלמודא דידן פליג על הירושלמי (ובירושלמי דנזיר פ"ז ה"א הובא ברייתא הנ"ל ¹²³² , וגם כן לא הוזכר לסחורה). והעלה דברייתא דגמרא מיירי בכהן, דמותר רק להנך דחשיב ולא לסחורה, ומ"ש בירושלמי הוא לכל אדם לבד כהן. ולכן בהרמב"ם הלכות אבל דמיירי בכהן לא הזכיר באמת דגם לסחורה מותר, ובהלכות מלכים מיירי בכל אדם, דלסחורה מותר גם כן, דגם למצרים מותר כל שכן לשאר ארצות. ולדעת האחרונים הנ"ל ¹²³³ מותר בזמן הזה גם לסחורה, וכל זה כבד מאד.

ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' פ"ה חלק עליהם, ודעתו שגם בזמן הזה אסור לכהן לצאת לחוץ לארץ רק לצורך מצוה. והחזיק דבריו בח"ב סי' צ"ח. ולפי הנראה דבריו צודקים מצד עצמם, ובפרט בכוונת השו"ע (ועיי"ש בסי' פ"ה מ"ש ואע"ג דאי נימא דבזמן הזה ¹²³⁴ כו', ובסי' צ"ח בח"ב בדברי השואל ובפרט אי טעמא הוא ¹²³⁵ כו'). אבל כמה מהמחברים האחרונים מחזיקים בדעת מהרש"ל, ושמותר גם לצורך פרנסה.

והנה בירושלמי דמועד קטן הנ"ל ¹²³⁶ איתא, שמעון בר בא אתא לגבי רבי חנינא אמר לי' כתוב לי חדא איגרא כו'. ובחגיגה פ"א ה"ח איתא, חייא בר בא אתא לגבי רבי לעזר אמר לי' פייס לי לרבי יודן נשייא דכתב לי חדא איגרא כו'. וכתב בספר נחמד למראה ¹²³⁷ דיש לומר דההיא דמועד קטן הי' רבי שמעון בן בא עדיין יניק וחכים, ולזאת לא רצה רבי חנינא שיצא לחוץ לארץ, דבכה"ג אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ (ועיי"ש בירושלמי דרבי שמעון בר בא רצה לצאת לא בשביל ללמוד תורה כי אם לצורך פרנסתו), ובחגיגה הוא שהי' רבי חייא בר בא כבר גדול בתורה, וכמו שאומר שלחנו אליכם אדם גדול כו' לזה מותר לצאת כו'. עוד כתב שם דרבי חנינא חייש שלא יחזור לארץ, וכההיא עובדא בחד כהן דסמך לה, וכפירוש התוס' ¹²³⁸ , וההיא דחגיגה הי' שדעתו לחזור, שהרי אמר לו עד שהוא מגיע אצלינו. עוד כתב בשם ספר תוכחת חיים ¹²³⁹ דההיא דמועד קטן היא דסבר רבי חנינא דיש עוד חכמים בעיר והם יתנו לו, אבל בעצם הדבר סבר גם רבי חנינא דמותר. והספר הנ"ל אין אצלי, ומסתמא הכוונה כשדעתו לחזור ¹²⁴⁰ .

אמנם הדבר פשוט ¹²⁴¹ דכל זמן שלא למד כל צרכו מותר לדברי הכל גם לכהן להיות בחוץ לארץ, וכל שכן לישראל. ונראה דכשם שמותר לו לילך אחר רבו לחוץ לארץ, כמו כן הוא אם נודע לו מקום בחוץ לארץ שהוא מקום תורה, כמו ישיבה גדולה בריבוי חבירים ומקום מסוגל לעסק התורה מותר לו לצאת לחוץ לארץ בשביל זה, דמאי נפקא מינה, דהמדות שהתורה נקנית בהם הן בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול תלמידים ¹²⁴² וכולם שוים לטובה. ויכול להיות דדיבוק חבירים בעסק התורה הוא עוד יותר מלימוד הרב, וזהו עשה לך רב וקנה לך חבר ¹²⁴³ , אפילו בדמים יקרים כו' (ומפרשי המשנה הזאת לא פירשו כן). וזהו ודאי שהמקום גורם הרבה בשקידת הלימוד ובעצם הלמוד בקנאת סופרים. וכשם שמותר לו לצאת אפילו כשיש לו ממי ללמוד בארץ ישראל, לפי שלא מהכל אדם זוכה ללמוד, כדאמרינן בברייתא דע"ז ¹²⁴⁴ הנ"ל, כמו כן מותר לצאת למקום ישיבה ותלמידים רבים ושהמקום מסוגל ללמוד. וזהו הטעם דאסור לצאת מבבל לשארי ארצות בכתובות דקי"א, ופרש"י לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד. ובמ"ש לשארי ארצות נכלל גם ארץ ישראל, וכמ"ש הכסף משנה הל' מלכים פ"ה הי"[ב]. ובמשנה דאבות פ"ד אמרו הוי גולה למקום תורה, ולפירוש רש"י הוא מקום הרב, ולפירוש הרמב"ם ורובם ככולם מהמפרשים הוא במקום שיש חבירים הלומדים, וכמ"ש במדרש שמואל, וזהו הנקרא מקום תורה. וכן במקום המסוגל יותר ללימוד התורה, שמה יקבצו יבואו יחדיו העוסקים בתורה ותהי' תורתם שלמה, בלתי ספק הוא שמותר לצאת ולבוא למקום הזה ואדרבה מצוה היא, יהי' בכל מקום שיהי' אם בארץ או בחוץ לארץ. ומצינו ברבי יהודה בן בתירה שיצא לנציבין ¹²⁴⁵ וקבע שם בית מדרשו. וזה הי' עוד בזמן הבית, כדמוכח בפסחים ד"ג ע"ב (וכבר האריכו מסדרי הדורות בענין רבי יהודה בן בתירה, יש אומרים שהאריך ימים הרבה ויש אומרים דתלתא רבי יהודה בן בתירה הוה, ואין זה נוגע לענינינו, דזה רבי יהודה בן בתירה שמסר הנשיאות להלל ¹²⁴⁶ , הלך אחר כך לנציבין). ובזה אין הגבלת זמן ואין חיוב עליו לחזור לארץ (וכמו רבי יהודה בן בתירה שלא חזר עוד לארץ), ומותר לו לקבוע דירתו במקום המסוגל יותר לתורה, אם בחוץ לארץ, או בארץ מירושלים ת"ו לשארי ערי הקדש.

ומהריט"ץ בתשובה הנ"ל כתב אדברי התוס' דע"ז והרמב"ם דהל' מלכים וז"ל, איברא דעדיין צריכים אנו למודעי אם אינם נותנים לו אשה בחוץ לארץ אלא בתנאי שישכון שם אם מותר לשכון, ובודאי נראה שמותר לשכון דלא לתהו בראה, ואם אי אפשר לישא אשה בארץ ישראל, ובחוץ לארץ אינם נותנים לו אלא בתנאי שידור שם, פשיטא דשרי, וזו אינו צריך לפנים עכ"ל. ואם כי השאלה שם במי שבא מחוץ לארץ לארץ ומוכרח לצאת לישא כו', אמנם נראה שם היטב דבדבריו אלו כיוון גם לבן ארץ ישראל. ובהגהות הר"י עמדין ¹²⁴⁷ ז"ל למסכת ע"ז כתב וז"ל, ומ"ש התוס' דלא שרי אלא אם דעתו לחזור לא ברירא כולי האי, דאי איתא אמאי נפיק איהו לגבה ולא אתי' איהי לגבי', הא ודאי משמע דמיירי אפילו לא תאבה האשה ללכת אחריו אם זווג הגון הוא מותר (והיינו כמהריט"ץ הנ"ל). וההיא דכתובות יש לומר דאיירי שהי' מוצא זווג הגון בארץ ישראל ונתן עיניו בממון שהביאה לו האשה עכ"ל. ואם לענין לישא אשה כך, כל שכן לענין לימוד התורה, שמותר לו לצאת ולקבוע דירתו במקום המסוגל יותר לעסק התורה... ¹²⁴⁸

ויקבל החיים והשלום והברכה מאדון השלום כאוות נפשו וידידו דורש שלומו מלב ונפש חפצה תמיד כל הימים.