א

סימן קלז

אשה שיש לה וסת קבוע ואחר ספירת ז"נ ביום טבילה מזדמן שזב ממנה ליחה לבינה הנק' שלייאם ובתוך הליחה יש איזה טפות דם וכן הוא אצלה זמן רב עד שאחר כל וסת אין לה ימי טוהר רק שלשה או ארבעה ימים. והיא האשה ובעלה אין לה ולד עדיין ע"כ שואלים אולי יוכלו למצוא איזה היתר כדי שיוכל לבוא עליה סמוך לטבילתה מוסתה שאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילה כדאיתא בנדה דל"א דמשמע סמוך לטבילתה שאחר וסתה:

הנה שאלה זו הוא כעין השאלה בתשו' שב יעקב סי' מ' וסי' מ"א שנשאל באשה שזב ממנה ליחה לבינה שקורים הנשים שלייאם ומצוי נמי בשאר נשים רק באשה הזאת שכיח ביותר אותה הליחה וע"י הרגשת אותה ליחה צריכה לבדוק א"ע ובפרט בימי ליבונה והיא מוצאת על עד הבדוק בתוך אותה ליחה טפין קטנים אדומים עגולים וארוכים רק דקים מאד ולפעמים ג"כ נמצאים כתמים אדומים גדולים בתוך הליחה. ורוב פעמים נמצאת על העד רק ליחה לבינה ודרך המיעוט שנמצאת בתוכן אותן טפין דם כנ"ל עכ"פ כמעט אין יום או יומים פנוי שלא נמצא אותן טפין או כתמים דם. ואינה יכולה לספור ז"נ. והרופא מומחה יהודי אמר שלדעתו זה הדם בא מחריפות של אותה הליחה כי זה בדוק ומנוסה אצל הרופאים שאותה ליחה לבינה הוא דבר חריף מאד ובשר של אותו מקום הוא רך בטבע מאד ובדבר מועט נפגם ונפצע בבשר עד שיוצא מעט דם כאשר דרך בני אדם שיוצא מעט דם מהבשר שבין השיניים אף שאינו מרגיש כאב הואיל שהוא רק דבר מועט ה"ה באותו מקום כן הוא ואותה האשה יש לה וסת קבוע כדרך כל הנשים עכ"ל השאלה שם. והנה השב יעקב כ' להתירה לבעלה מצד דיש שני ספיקות להקל דדברי הרופא שאמר שדם זה בא ע"י היזק ליחה לבינה נחשב עכ"פ לספק דאף שלא נסמוך על דבריו להחזיק זה לודאי מ"מ נחשב לספק וה"ל כמו ספק מן המקור ספק מן הצדדים. ואת"ל מן המקור ושלא כדברי הרופא שמא לא יצא הדם בהרגשה דהיא טהורה מן התורה דהא בנד"ז אין מרגשת רק זיבת דבר לח דהיינו השלייאם. ועי"ז בודקת א"ע ומוצאת הליחה והטפין וא"כ אין זה לכל היותר רק ספק הרגשה. לא מיבעיא לפי פשטא דסוגיא דגמ' ר"פ הרואה כתם דלא סגיא כלל במה שהרגישה זב ממנה דבר לח שיהי' זה נק' שתרגיש בבשרה כ"א דהרגשה היינו שהרגישה בגופה כגון שנזדעזעה כמ"ש הרמב"ם (וזהו כעין ההרגשה שנזכר בנדה דמ"ג א' גבי שכבת זרע שכל גופו מרגיש בה והוא ג"כ מימרא דשמואל. וכן במשנה ר"פ יוצא דופן היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו. וכמו"כ י"ל הוא ענין ההרגשה שהצריך שמואל גבי נדה. וכ"ה פשט ל' אשה מרגשת בעצמה הנז' בנדה דף ג' ע"א ודף ד' ע"ב) או בשאר דברים שהרגישה בגופה ולא במה שזב ממנה דבר לח שלפ"ז ודאי לא הוי בנ"ד הרגשה הואיל דלא הרגישה כלום בגופה רק מה שזב ממנה. אלא אף אם י"ל דהרגשת שזב ממנה זו הוה הרגשה דאורייתא. מ"מ י"ל בנ"ד הואיל דמצאה תמיד הטפות דם בתוך הליחה לבינה שזב ממנה יש לתלות ההרגשה בזיבת הליחה לבינה כו'. ובפרט שהליחה לבינה הוא הרבה והדם הוא מועט לא נניח לתלות הרגשת הזיבה בליחה המרובה ולתלות בט"ד המועט. ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. וה"ל שני ספיקות להקל. וכמו ספק ספיקא כזו הביא הש"ך בסי' ק"י בדיני ס"ס אות ט"ז והגאון מוהר"ר יהודא בשב"י שם הקשה להשב יעקב ממ"ש הרמב"ם רפ"ט ואם לא הרגישה ובדקה עצמה ומצאה דם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה. וא"כ בנד"ז שמוצאה הט"ד והליחה ע"י בדיקת עד ה"ז בחזקת שבא בהרגשה ומ"מ הסכים להקל דע"כ צ"ל דאף דהרמב"ם כתב שחזקתו בהרגשה. מ"מ ודאי לא הוה כו' ור"ל דאינו רק ספק דאורייתא ולכן כשיש עוד ספק דהיינו ממ"ש הרופא שהליחה מוציאה הט"ד מהבשר יש להקל מצד ס"ס עכת"ד הנאמרים בתשו' שב"י סי' מ'. והנה בסי' מ"א בתשו' המחבר למהררי"מ הנ"ל כ' דאף את"ל דלהרמב"ם אמרינן שחזקתו ודאי בהרגשה היינו ע"י בדיקת עד ומשום דאמרינן ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא. משא"כ בנ"ד דלא בדקה א"ע רק היכא שהרגישה תחלה דבר לח וזיבה באותו מקום וזה הי' ודאי בלא הרגשה שעדיין לא הי' עד שם כו' ע"ש ומהררי"מ שם מסכים לדבריו. והנה לדבריהם בנ"ד ג"כ יש להקל דהגם שנ"ד ל"ד ממש לשאילתם יען דשם מיירי שהליחה לבינה שכיח טובא באותה האשה ובשאילתנו אין הליחה רק כמו אצל שאר נשים מ"מ טעם הקולא שייכא בנד"ז כמו בנדון שלהם דהא הספק שמא אין זה נק' הרגשה לפי שמרגשת רק זיבת דבר לח ואותו דבר לח רובו ככולו ליחה רק טפת דם מעורבת בו. היא בנד"ז כמו בנדון ההוא. והספק השני שמא הליחה ע"י חריפותה הוציאה הט"ד מבשר של אותו מקום ג"כ שייך בנ"ד דאף שאין הליחה זב כ"כ תדיר שייך לומר כן. אלא דלכאורה יש לפקפק בלא"ה על ספק השני כיון דרוב פעמים נמצא על העד רק ליחה לבינה בלא דם הרי עינינו רואות שברוב פעמים אין חריפות הליחה מוציאה כלל טפות דם א"כ מנלן לבדות שכשנמצא ג"כ במיעוט פעמים טפות דם שהליחה בחריפותה הוציאה הטפות מבשר המקור. אמנם מ"מ יש עוד ספק שני שהמציא שם בסי' מ"א הגאון הרופא מו' ליב ממענץ בתשו' להמחבר שב"י שי"ל שהליחה הלבינה והט"ד אינן זבים דרך המקור אלא דרך צואר הרחם יען מה שארז"ל שחזקת דמים מהמקור היינו דם ממש משא"כ כאן דליכא חזקת דם כלל אלא חזקת הלובן והטפות דמים נגררים אחר הלובן כיון דבאים עם הלובן ובלובן ודאי י"ל שבא דרך גידי צואר הרחם ואין לומר ע"ז חזקתו מהמקור עכ"ד. וא"כ כשתצרף לזה ספק דהרגשה דשייך בנד"ז ג"כ הוי שני ספיקות ויש להקל לדעת השב"י ומהררי"מ הנ"ל:

קיצור. (הגאונים בתשו' שב יעקב סי' מ' התירו בנדון כזה משום ספק ספיקא בדאורייתא ספק דהרגשה וספק שמא אין הט"ד מן החדר כ"א שהליחה בחריפותה הוציאה הדם מהבשר הרך וכה"ג שמא אין הליחה כלל מהמקור. וספק א' בדרבנן):