י

ועוד דכאן י"ל עוד שאם קבלה הגר"כ זהו מפני שלא שמעה לשון קדושין וא"כ בנד"ז מצד הנתינה יש שני ספיקות להקל שמא לא קבלה כלל הגר"כ ואם קבלה ודאי לא קבלה לשם קדושין כ"א על רקידה כמו שאמר לה תחלה. ובכה"ג מלבד השני ספיקות והחזקה דלא אתרעי כלל י"ל ודאי חשוב ליכא עדים על קדושין כלל. וה"ל כמו במגרש אשתו מן הארוסין ולנה עמו בפונדקי דלכ"ע לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. וא"צ ממנו גט. והיינו משום דכיון שאין לבו גס בה אין לבדות שבא עליה. אע"ג דהיתה אשתו ממש. כמ"כ הכא כיון שמעולם לא נתרצית להתקדש לו. לא נבדה עליה שקיבלה הגר"כ לקדושין. והדברים ק"ו דהתם י"ל אש בנעורת כו'. אלא דמ"מ כיון שאין לבו גס בה חשוב שאין עדים על קדושין. א"כ כמ"כ הכא חשוב אין עדים כלל על קדושין מטעם הנ"ל דלא רצתה מעולם להתקדש. א"כ י"ל שלא קבלה הגר"כ לשם קדושין דהיינו או שלא קבלה כלל. או שלא שמעה לשון קדושין ועדיף מהתם דליכא רק ספק א' שמא לא בא עליה דאם בא עליה ודאי הוא לשם קדושין דאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות. אלא דכיון שהספק שבא עליה הוא רחוק קצת משום דאין לבו גס בה חשוב ליכא עדים כלל. א"כ כ"ש הכא שיש שני ספיקות מכ"ש דהכא אמר העד יעקב בן יצחק אייזיק אז ער האט תופס גיווען אז דיא בתולה האט ניט גיהערט דאש לשון הקדושין אונ האט גימיינט אז ער גיט איר אויף טאנץ. כדרכם מקודם עכ"ד. א"כ ה"ז עכ"פ ספק קרוב שלא שמעה כלל. ועוד שהבחור אברהם בן צבי שהוזמן לעד עכ"ז לא שמע רק חמשה תיבות במטבע זו כדת משה וישראל. א"כ היא שלא ידעה מזה כלל שרצונו לקדשה ולא נתנה לב לשמוע י"ל שלא שמעה כלל וכיוצא בזה מבואר בתשוב' הרשב"א סי' אלף קע"ט הנ"ל וזהו לשונו ואם היא מודה בקבלת המעות אלא שטוענת שלא שמעה שניתנו לה בתורת קדושין וסבורה היתה שלדבר אחר ניתנו לה גם בזה נראה לי מן הדין שהיא נאמנת לפי שזה לא שידך ולא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה והכותל רחב וחוצץ בינו לבינה והחור קטן וצורתו מוכחת עליו כי מי שהכניס זרועו דרך שם צריך הוא להרחיק ראשו מן החור כדי שתכנס זרועו וכיון שאין שם חור אלא הוא אי אפשר לשמוע קולו של המקדש אא"כ מגביה קולו ביותר ועדים אלו לא העידו ששמעה היא אלא שאפשר ששמעה וקרוב הדבר מאד שלא שמעה וכל כיוצא בזה אם אמרה לא שמעתי אע"פ שהעדים אומרים שאפשר לה לשמוע חששא בעלמא היא וכיון שכן הרי היא נאמנת לומר לא שמעתי ולא נתכוונתי לשם קדושין מיגו דאי בעיא אמרה לא קבלתיה אני כו' לפי ששמיעתה חששא בעלמא הוא כו' ע"ש. א"כ כש"כ בכאן שזה שתשמע חששא בעלמא הוא מאחר שהשני עדים שהוזמנו לזה ג"כ לא שמעו והעד השלישי ששמע אומר שלדעתו שהיא לא שמעה א"כ זה שנאמר שמא שמעה חששה רחוקה בעלמא הוא יותר משמיעה דרך כותל. ועוד ששם אף שהעדים לא העידו ששמעה אמרו שאפשר לה לשמוע אבל הכא נראה מדבריהם להפך שלא שמעה שהרי כן מעיד בפירוש עד א' מהשלשה עדים וכו' וכנ"ל. ולכן נראה שהיא נאמנת לומר שלא שמעה ואע"ג דשם יש מיגו הכא דהחשש ששמעה רחוק יותר מבנדון שלו י"ל שא"צ למיגו כלל. וגם שנגד המיגו יש כאן דבר דעדיף ממיגו שהרי אומרת שלא קיבלה הגר"כ כלל. וא"כ ודאי אוקי אחזקתה שלא קבלה הגר"כ לשם קדושין או שלא קבלתו כלל. מלבד שי"ל כיון שלפי הבנתו לא שמעה לשון הקדושין. א"כ אינו עד על קדושין כלל. שהרי אדרבה מעיד שלא שמעה וגם גוף הנתינה לא ראה וסברא זו כ' הנ"ב במהד"ת סי' ע"ה ד"ה הראש החמישי כיון שהעד אומר שיותר קרוב אצלו שהבתולה לא ידעה ולא שמעה כו'. א"כ אפי' יהיה האמת ששמעה וידעה והבינה לא מקרי מקדש בעד עכ"ל. ונ"ד עדיף מהתם דהתם דיבר עמה בינו לבינה בקול אלא לתלות מפני שנתבהלה לא שמעה כו' הוא רחוק. אבל הכא שהיה רוב עם על החתונה וקרוב הדבר בלא"ה שלא שמעה כי דבר תחלה שיתן רק על ריקוד. א"כ כיון שלפי דברי העד הנ"ל לא שמעה כלל לשון קדושין א"כ הרי אדרבה מעיד שלא נתקדשה כלל מצד שלא שמעה ושלא ראה הנתינה לידה ובתשובת הב"י בדיני קדושין בסי' ב' ד"ג סע"ד כ' אבל יש מקום לבטלה מפני שהעד אחד אומר שאיננו יודע אם שמעה היא תהי לי מקודשת ואם אינו ברור לו ששמעה אין כאן עדות שהרי זה מכחיש את חבירו בחקירה בדבר שהוא עיקר העדות עכ"ל. והרי לדבריו כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד שאיננו יודע אם שמעה אלא אומר שלדעתו לא שמעה. וגם מהרי"ט בתשובות חאה"ע סי' מ"ג דס"ו ע"ג בד"ה וגם יש לחקור כתב וז"ל ואפשר שהנערה לא שמעה כו'. ויש לנו לומר כן שהיא לא שמעה כדי לכוין. שכשם שהוא לא שמע כך היא לא שמעה. וכיון שלדברי העד א' אינה מקודשת שלא ידע אם שמעה הנערה כו' עכ"ד. הרי העד צ"ל יודע ששמעה הנערה והיינו עכ"פ כששמע קולו כדרך אדם המדבר לחבירו והיא ג"כ במעמד א' ואין מבלבל דבכה"ג מסתמא שמעה עיין ב"ש רסי' מ"ז בשם תשו' שער אפרים סי' קי"ב שכתב בשם מהרשד"ם חאה"ע סי' פ"ח ומהרש"ך ח"א סי' כ"ח ומהרב"צ אשכנזי סי' ז' דאין לחלק בין שמיעה לראיה דבשמיעה נמי אם היו במעמד אחד ואחד אומר שמעתי והשני אומר לא שמעתי הו"ל הכחשה כאלו אומר לא שמעת. וכ"כ בכנה"ג בח"מ סי' כ"ט בהגהת הב"י אות ל"ז ועיין פ"ק דמכות דף ה' מהו דתימא ליחוש לנהורא בריא כו'. ובתשוב' א' בדיני עיגונא אשת ר' אליעזר בר' דוד סלוצקער הארכתי בזה דאף במעמד א' היכא דאיכא למיתלי שזה לא שמע מפני שהמדבר היה חולה והיה מדבר עם אחד בנמיכות ע"כ השני לא שמע אין זו הכחשה ומוכרח כן מדברי העיטור ודייקא במילתא שפיר ולא חזינן גרושין וקדושין צ"ע אי אמרינן כה"ג לא ראינו אינה ראיה כו'. וז"ש מהרי"ט בתשו' הנ"ל דכיון שהמקדש לא היה מדבר עם האשה כ"א עם העד י"ל שלא שמעה כו'. ולכן הכא בנד"ז שהיה קול רעש החתונה ויש לומר שלא שמעה ועוד שדיבר עמה תחלה שיתן לה גר"כ לריקוד וכיון שהעד יעקב אומר שלדעתו לא שמעה כלל וגם הבחור אברהם בן צבי אומר שלא שמע וכן הבחור אלטער א"כ מהכ"ת שתשמע כיון שהם אף שידעו שיאמר ל' קדושין לא שמעו כ"ש היא שלא ידעה מזה כלל. וכיון שהעד יעקב אומר שלדעתו לא שמעה הרי מעיד שלא נתקדשה כלל. ומ"מ צ"ע להעמיד תשוב' הב"י ותשו' מהרי"ט שמקילים לתלות שלא שמעה יותר קצת מההיא דתשוב' הרשב"א סי' אלף קע"ט הנ"ל דמשמע אע"פ שהעדים אומרים רק שאפשר לה לשמוע ואפשר שלא שמעה כיון שדיבר דרך כותל וגם היא אומרת לא שמעתי עכ"ז חששא הוא. וכ"כ בתשו' אמונת שמואל ססי' ה' שעם היות שבנדון שלו העדים המעידים על הנתינה אמרו שניהם שאינם יודעים אם שמעה מה שאמר דוא זאלשט מאיין זיין דר"ל שתהיה שלי. וע"ז כתב וז"ל ומצד שהעדים לא ידעו אם שמעה האשה ל' קדושין הנ"ל לאו כל כמינה לומר שלא שמעה כיון דלית לה מיגו וכמ"ש הרשב"א סי' אלף קע"ט דדוקא היכא דיש לה מיגו לומר לא היא היתה מהימנא לומר שלא שמעה כו' ע"ש. ובנ"ד כיון שדיבר בפני העדים [שהיו] עמה במעמד א' כשנתן לה ואמר לה ושמעו הם לא מהימנא לומר שלא שמעה עכ"ל. ודבריו אלה הם נגד תשו' הב"י שכ' ואם אין ברור לו ששמעה אין כאן עדות כו'. וגם הרשב"א לא כ' רק דחששא הוא. ולכן מהני להאמינה אף ע"י מיגו שבמקום עדים ע"ש. אך בנדון שלפנינו אף להאמונת שמואל נאמנת דהרי טעמו כיון שדיבר בפני העדים כו' ושמעו הם לא מהימנא לומר שלא שמעה עכ"ל והכא נהפוך הוא ששני העדים לא שמעו א"כ נאמנת לומר שגם היא לא שמעה. והגם ששני העדים עמדו קצת רחוק מיוזיפ יותר ממנה ר"ל שהיא הבתולה היתה מהסתם קרובה אצל יוזיפ יותר והעד השלישי שהיה קרוב להם יותר אומר ששמע. מ"מ נגד זה יש סברא יותר שישמעו הם כיון שהוזמנו בגין זה וידעו שיאמר ואעפ"כ לא שמעו והיא לא ידעה שיאמר לה דבר זה סברא יותר שראוי שישמעו הם ממה שתשמע היא. דההכנה והידיעה לדבר הוא מיקל יותר שישמעו משא"כ היא שלא ידעה בדבר לא הרגישה אמירתו ולאו אדעתה כלל וכיון שהם המוכנים ומזומנים לזה לא שמעו כ"ש שי"ל שהיא לא שמעה א"כ קרוב יותר מצד עדותם שלא שמעה כלל. וראיה לזה ממה שתומ"י שאמרו לה שקידשה התחילה לבכות ולזעוק. והנה בגמ' סוף יבמות כיון דחזיתנהו בכתה הרי ע"י בכי' זו עשו אותה מסל"ת ע"ש בהרי"ף. לכן גם כאן י"ל קצת ראיה לדבר שודאי לא שמעה כלל ולא שנעמיד יסוד ע"ז אלא כיון דבלא"ה היא בחזקת שלא שמעה כלל וכלל. ע"כ יש לצרף גם זה לראיה. כללא דמילתא שלדברי העדים בגב"ע השני יש כאן שני טענות עצומות לבטל החשש קדושין. הא' דשמא לא קיבלה כלל הגר"כ כמו שהיא טוענת בברי ואין מי שיוכל להכחישה ע"ז. הב' דשמא לא שמעה כלל לשון הקדושין שאמר יוזיפ כמו שלא שמעו העדים וכמו שאמר יעקב שלדעתו לא שמעה כלל. א"כ י"ל בפשיטות שאין כאן שום חשש קדושין. וגבי שתיקה דלאחר מתן מעות מפני שאין ממנה גלוי דעת לרצון על קדושין אפי' שדיך תחלה אינו כלום כמ"ש בב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ג והוא מוכרח בש"ס. כ"ש הכא דלא שדיך כלל. ואין ממנה גילוי דעת להתקדש יותר מבשתיקה משני טעמים הנ"ל דקרוב לודאי שלא שמעה כלל וגם אין שום עדות שקבלה: