28

ממש") היא רק שהקב"ה "הוא אלקא דאלקייא".

ה. והנה החילוק בין שני אופנים אלה, הוא כמו וע"ד החילוק בין ב' החושים דשמיעה וראי': גדר ראי' הוא שהדבר הנראה מתגלה ומאיר כמו שהוא אל האדם הרואה, היינו שאין תפיסת הדבר הנראה לפי גדרי הרואה, אלא שהדבר הנראה מאיר אליו; משא"כ שמיעה היא מרחוק, דכאשר האדם שומע אודות דבר מסויים, הרי תפיסתו בהדבר היא ע"י ששומע פרט אחר פרט, ועי"ז מצטייר בשכלו הדבר, ומובן, שאין זה גילוי הדבר כמו שהוא, אלא לפי תפיסת שכלו והבנתו.

וכן הוא בענין האמונה, דאצל ב"נ, שאין "ה' אחד" מאיר ומתגלה אצלם, אלא שביכולתם להגיע לאמונה בה' ע"י הוכחות שכליות וכו', הרי זה גדר של "שמיעה", ואילו אצל ישראל, ש"ה' אחד מאיר" בנפשם, הרי ענין האמונה אצלם הוא בגדר "ראי'"⁴⁵.

וזהו גם הרמז בלשון הש"ס, שהדוגמא למום שאינו פוסל בקרבנות קודם מ"ת (וקרבנות ב"נ אחר מ"ת בבמה שלהם) היא ממום "בדוקין שבעין", כי ענין הראי' באלקות נפעל בישראל (בעיקר) בשעת מתן תורה, כמ"ש⁴⁴ "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו", "הראת ממש, בראי' חושיית"⁴⁶, ולכן, כאשר בנ"י מקריבים קרבן להשם, נדרש אצלם שעבודת ההקרבה תהי' בכל הכחות והחושים, גם חוש הראי', ראי' באלקות. משא"כ בב"נ שאין אצלם הראי' באלקות, הרי "דוקין שבעין. . לאו מומא הוא"⁴⁷.

[ועד"ז בבנ"י עצמם, דמי שהוא בתחילת העבודה, במצב של "עני" — אין עני אלא בדעת⁴⁸ — וחסר אצלו הדעת באלקות באופן של "הראת לדעת", באופן של ראי' — אין דוקין שבעין (בעוף) נחשב אצלו כמום.

ולאידך גיסא, כיון שהגילוי דמ"ת פעל גם על ב"נ, עד שקיום ז' מצות ב"נ צ"ל "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה. . על ידי משה רבינו"⁴⁹, לכן גם אצלם שייך עכ"פ מעין ענין אמונה זו, וזהו שב"נ יכול להביא קרבנות ע"ג מזבח שבבהמ"ק (דישראל)⁵⁰, ואזי קרבנו צ"ל תמים ממש⁵¹].

ו. והנה כשם שהוא לענין גילוי אחדות ה' במ"ת, שעי"ז נשלל ענין השיתוף (אף שבמצב דקודם מ"ת (וכן בב"נ אחר מ"ת), גם האמונה באופן ד"אלקא דאלקייא" אין בה פגם) — עד"ז הוא אחר מ"ת, שבענין אחדות ה' גופא