ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית הלכות ציציתיד דיני ציצית שעשאן נכרי ונשים וטלית שאולה

יד דיני ציצית שעשאן נכרי ונשים וטלית שאולה

ובו ט"ו סעיפים

הכשרים להטיל ציצית בבגד

א נכרי ¹⁴⁰⁸ שהטיל ציצית בבגד, פסול, שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית וגו', בני ישראל יעשו ציצית על הכנף, ולא נכרי¹⁴⁰⁹:

ב האשה כשרה להטיל ציצית בבגד¹⁴¹⁰, מפני שהיא בכלל בני ישראל¹⁴¹¹.

ויש מדמין ציצית לתפילין¹⁴¹², כמו שהנשים פסולות לכתוב [תפילין] מפני שאינ[ן] חייב[ות] בהנחתן, כמ"ש בסי' ל"ט¹⁴¹³, כך הם פסולות להטיל ציצית בבגד מפני שאינן חייב[ות] במצות ציצית¹⁴¹⁴. ולפי דבריהם אף קטן פסול להטיל ציצית בבגד ¹⁴¹⁵ , (א) ואפילו אם הגדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית ¹⁴¹⁶ . אבל הטוויה והשזירה כשר בנשים וקטנים אפילו לכתחלה לדברי הכל¹⁴¹⁷.

והלכה כסברא הראשונה ¹⁴¹⁸ . ומכל מקום טוב ליזהר לכתחלה כסברא האחרונה¹⁴¹⁹:

ג אם הטיל ישראל ציצית בבגד שלא בכוונה, פירוש שלא נתכוין לשם מצות ציצית, יש מי שאומר דכשרים הם¹⁴²⁰, מפני שאם אי אתה אומר כן, למה הוצרך הכתוב לפסול את הנכרי שלא יטיל ציצית בבגד, שהרי נכרי אינו מתכוין לשם מצות ציצית¹⁴²¹.

אבל יש אומרים¹⁴²² שאם הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כוונה פסולים, (ב) ולא הוצרך הכתוב לפסול את הנכרי אלא אם ישראל עומד על גביו, ומסייע עמו, ואומר לו שיעשה לשם ציצית, אפילו הכי פסולים¹⁴²³. וכן הלכה¹⁴²⁴.

ומכל מקום בשעת הדחק¹⁴²⁵, [כגון] שאין לו טלית אחרת מצוייצת (כהלכתה)¹⁴²⁶, וגם אי אפשר לו להתיר הציצית ולחזור ולהטילם בטלית בכוונה, כגון שהוא שבת¹⁴²⁷, יש לסמוך על סברא הראשונה ¹⁴²⁸ . וילבש טלית זו, אבל לא יברך עליה, דברכות אינן מעכבות¹⁴²⁹:

טלית שאולה

ד השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת, פטור מלהטיל בה ציצית כל שלשים יום, שנאמר כסותך, שלך, אבל לא של אחרים. אבל לאחר שלשים חייב להטיל בה ציצית מדרבנן, מפני שנראה כשלו¹⁴³⁰. ואלו שלשים יום צריכים להיות רצופים, אבל אם החזירה להבעלים תוך ל' יום וחזר ושאלה ממנו, אינו מצטרף, אלא מונה הלמ"ד יום משאלה השניה¹⁴³¹:

ה אם רוצה להטיל בה ציצית תוך שלשים יום ולברך עליו, הרשות בידו, ואינה ברכה לבטלה. ואע"פ שהוא פטור מן הדבר, יכול לומר וצונו להתעטף, כמו שהנשים מברכין על כל המצות שהן פטורות מהם¹⁴³², מטעם שיתבאר בסי' י"ז¹⁴³³ עיי"ש:

ו השואל מחבירו טלית מצוייצת, חייב לברך עליו מיד, משום דאדעתא דהכי השאילו לו שיברך עליו, וכיון שאי אפשר שיברך ברכה המחוייבת על טלית שאולה, אנן סהדי דנתכוין המשאיל בלשון המועיל, ואם אי אפשר לו לברך עליו אלא אם כן היא שלו, הרי היא שלו במתנה על מנת להחזיר ¹⁴³⁴ :

ז במה דברים אמורים בטלית המיוחדת למצות ציצית, כגון טלית גדול, או מה שקורין ארבע כנפות, דבזה ודאי לא מקנה לו אלא כדי לעשות המצוה ולברך עליו, ולכן הוי כאילו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר. אבל המשאיל לחבירו מלבוש של ד' כנפות שאדם לובש אותו דרך מלבוש בעלמא ולא לשם מצות ציצית, אלא שמטיל בו ציצית מפני שיש בו ד' כנפות, אין השואל צריך לברך עליו, משום דאין לנו בירור שהשאילו לשם מצוה שנאמר דהוה כאילו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, דשמא למלבוש בעלמא השאילו¹⁴³⁵.

אבל אם ירצה לברך הרשות בידו, כמו שנתבאר לעיל¹⁴³⁶:

ח השואל מחבירו טלית מצוייצת (ג) כדי לעלות לדוכן ¹⁴³⁷ או לעלות לקרות בספר תורה ¹⁴³⁸ או לירד לפני התיבה¹⁴³⁹, אם המשאיל יודע שהשואל לובשו לשם מצות ציצית, אם כן אדעתא דהכי השאילו שיברך עליו, והוי כאילו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, ולכן מברך עליו השואל ברכה מחוייבת כאילו היתה שלו ממש¹⁴⁴⁰.

אבל אם אין בדעת המשאיל שהשואל לובשה לשם מצות ציצית, רק שהוא סובר שאינו לובשו אלא מפני כבוד הציבור, אם כן אין עלינו לומר דהוי כאילו נתן לו במתנה על מנת להחזיר, ולכן אין צריך השואל לברך עליה ברכה מחוייבת¹⁴⁴¹. רק אם ירצה לברך, הרשות בידו ¹⁴⁴² , כמו שנתבאר לעיל¹⁴⁴³:

להתעטף בטלית חבירו שלא מדעתו

ט מותר להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו¹⁴⁴⁴, ואינו כשואל שלא מדעת, דנקרא גזלן, כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא, שאינו מתעטף בה אלא לפי שעה ומחזירה לו אחר כך, וניחא ליה לאינש שיעשה מצוה בממונו במקום שאין שם חסרון כיס¹⁴⁴⁵.

אלא דאם מצא הטלית מקופלת, צריך הוא גם כן לקפלה לאחר שיסירנה מעליו, דאם לא יקפלנה, יקפיד בעל הטלית, והוה שואל שלא מדעת, דנקרא גזלן¹⁴⁴⁶. ואין צריך לקפלה כסדר [קיפולו] הראשון דוקא, אלא אפילו אם מקפל בענין אחר, די בכך. ובשבת אין צריך לקפלו כלל¹⁴⁴⁷. ועיין סימן ש"ב¹⁴⁴⁸:

י לא התירו להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו, אלא באקראי בעלמא, אבל בקביעות אסור, שמא יקפיד בעל הטלית¹⁴⁴⁹.

ואפילו באקראי לא התירו להתעטף אלא במקום שהניחו בעלים, אבל לא יוציאנה מאותו מקום למקום אחר, כגון מבית הכנסת לביתו, או מבית בעלים לבית הכנסת, ואפילו יחזור ויניחנה במקום שנטלה משם אסור, דלא ניחא ליה לאינש שיטלטלו חפציו במקום שאין מיוחדים לו¹⁴⁵⁰:

יא כשמתעטף בטליתו של חבירו שלא מדעתו, אין צריך לברך עליו, שהרי כאן לא שייך לומר דהוה כאילו נתן לו במתנה על מנת להחזיר, כיון שאין בעל הטלית יודע מאומה. אבל אם ירצה לברך, הרשות בידו¹⁴⁵¹, כמו שנתבאר לעיל סעיף [ה' ז' ח'] ¹⁴⁵² עיין שם:

יב וכן מותר להתלבש באקראי בעלמא בתפילין של חבירו שלא מדעתו ¹⁴⁵³ , וצריך לברך עליהם ¹⁴⁵⁴ , מפני שהתפילין חובת הגוף הם¹⁴⁵⁵, ואין צריך שיהיו התפילין שלו דוקא. רק יזהר לקפלם, אם מצאן מקופלים¹⁴⁵⁶, ושלא יוציאן ממקום שהונחו שם¹⁴⁵⁷, שמא יקפיד עליו בעל התפילין, והוה מצוה הבאה בעבירה¹⁴⁵⁸:

יג ספרים של חבירו אסור ללמוד בהן שלא מדעתו¹⁴⁵⁹, אפילו באקראי בעלמא¹⁴⁶⁰, משום דבעל הספרים חושש שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרעו מרוב משמושם, ובשביל כך לא ניחא ליה שילמוד בהם כלום¹⁴⁶¹.

(ואם הפקיד ספרים אצל תלמיד חכם, עיין בחו"מ סי' רצ"ב סעיף כ'¹⁴⁶², עיין שם):

ציצית שאולים

יד כשם שטלית שאולה אינה בתורת חיוב ציצית, כך ציצית שאולין אינן ציצית כלל, ואינן פוטרין את הבגד, שנאמר ועשו להם, משלהם¹⁴⁶³.

ואינן נקראין שאולין אלא אם כן התנה עמו המשאיל שיחזיר לו אותן החוטין בעצמן ששאלם ממנו¹⁴⁶⁴. אבל אם אינו צריך להחזיר לו אותן החוטין בעצמן, אין זה נקרא שאלה, אלא הלוואה, והרי הם כשלו ממש, ולכן מותר להטיל אותם בבגד אפילו לכתחלה¹⁴⁶⁵.

ואפילו אם התנה עם המשאיל שיחזיר לו אותן החוטין עצמן, אפילו הכי אינן פסולין, אלא אם כן אין המשאיל יודע שהוא שואל אותם ממנו לשם ציצית, רק שהוא סובר שרוצה לעשות בהם מלאכה אחרת. אבל אם המשאיל יודע שהשואל רוצה להטיל החוטין בבגד לשם ציצית ואדעתא דהכי השאילם לו, מותר השואל להטילם בבגד ואפילו לכתחילה, דהוה כאילו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר¹⁴⁶⁶, וכמ"ש לעיל גבי טלית שאולה בסעיף [ו'] ¹⁴⁶⁷ :

טו טלית של שותפין חייבת בציצית, שנאמר על כנפי בגדיהם וגו', לשון רבים, לרבות של שותפין¹⁴⁶⁸:

קונטרס אחרון

(א) ואפילו אם הגדול עומד על גביו כו'. הגם ¹⁴⁶⁹ דמגן אברהם¹⁴⁷⁰ סתם וקיצר כאן. מכל מקום על כרחך מוכח דמיירי הכי, דאם לא כן תיפוק ליה דצריך לשמה, כמו שיתבאר.

ואין לומר דציצית סתמא לשמה קאי, שהרי מטילם בבגד ומוכחא מילתא דלשם ציצית, ולכן אין לפסול הקטן כדמשמע בתוספות גיטין פרק ב¹⁴⁷¹ עיין שם. מכל מקום, כיון דבשו"ע¹⁴⁷² פוסל אם הטיל סתם, מכלל דלא סבירא ליה כהתוספות, אלא כמו שכתב הרא"ש בהלכות ספר תורה¹⁴⁷³ ליישב קושיית התוספות עיין שם. והרמב"ם¹⁴⁷⁴ שחולק על מה שכתב הרא"ש בהלכות ספר תורה כמו שנתבאר בסימן לב¹⁴⁷⁵, משום הכי מכשיר¹⁴⁷⁶ אם הטיל ישראל בלא כוונה, ודוק היטיב.

(ב) ולא הוצרך כו' ומסייע עמו כו'. כן כתוב באלי' זוטא¹⁴⁷⁷ דלא כעולת תמיד¹⁴⁷⁸, וכן משמע לפי מה שנתבאר בסימן יא¹⁴⁷⁹.

(ג) כדי לעלות לדוכן כו'. הנה ¹⁴⁸⁰ על דין זה דצריך לברך מיד כששאלה מצויצת, יש שני טעמים, האחד נתבאר ברא"ש פרק ח דחולין¹⁴⁸¹, משום דאדעתא דהכי כו', והוי כאילו נתן לו במתנה כו' (וכמו שכתבתי בפנים סעיף [ו]). ולפי זה משמע ¹⁴⁸² דאם לא השאילה לו אדעתא שיברך עליה אין צריך לברך. וכן פסקו הט"ז¹⁴⁸³, והמגן אברהם סעיף קטן ח ¹⁴⁸⁴ . הטעם השני נתבאר ברא"ש הלכות ציצית¹⁴⁸⁵, דלא פטרו טלית שאולה אלא מלהטיל בה ציצית, אבל אם שאלה מצויצת חייב לברך עליהם מיד. ולפי זה אפילו לא השאילה לו אדעתא שיברך עליהם ¹⁴⁸⁶ , אפילו הכי חייב לברך. וכן כתב במעדני מלך פרק ח דחולין ¹⁴⁸⁷ , שדברי הרא"ש הם סותרים למה שכתב בהלכות ציצית. וכן דעת הטור, שלא הזכיר כלל טעמא דאדעתא כו'. וכן כתב באליה זוטא¹⁴⁸⁸ בשם הרוקח¹⁴⁸⁹. ולענין הלכה, כבר נתבאר שדעת הט"ז והמגן אברהם לפסוק כטעם הראשון.

ולפי זה מה שכתב המגן אברהם ¹⁴⁹⁰ דהעובר לפני התיבה צריך לברך, ומביא ראיה מרא"ש הלכות ציצית, אין ראיה כלל, דהתם אכתי לא נחית עדיין הרא"ש ז"ל לסברא זו דאדעתא כו'. ותדע, שהרי כתב שם שכן כתב בעל העיטור¹⁴⁹¹, ובטור אבן העזר סימן כח ¹⁴⁹² משמע דלא סבירא ליה לבעל העיטור סברא זו דאדעתא כו' (ועיין ברא"ש פרק קמא דקדושין¹⁴⁹³). אלא על כרחך צריך לומר דסבר כטעם השני שנתבאר. אבל לפי מה שכתבו לעיל האחרונים לפסוק כטעם הראשון דאדעתא כו', אם כן הכל תלוי בדעת המשאיל, וכמו שנתבאר בפנים, וכן משמע במעדני מלך פרק ח דחולין¹⁴⁹⁴.

ומה שכתב המגן אברהם¹⁴⁹⁵ ראיה מפסקי התוספות¹⁴⁹⁶. המעיין בפסקי תוספות יראה בעין דאדרבה משם מוכח להיפך, שהרי כתבו וזה לשונם השואל טלית יכול לברך מיד, כמו נשים המברכות וכו', אבל חובה אינו עד שלושים יום, וכן כהנים המתעטפים כו', אבל בית חייב במזוזה מיד, עד כאן לשונם, אם כן משמע בהדיא דאין חייב לברך, אלא הרשות בידו לברך. ואפשר שגם כוונת המגן אברהם הוא דיכול לברך. אי נמי דהמגן אברהם סובר דהעובר לפני התיבה ומתעטף ¹⁴⁹⁷ , אין כוונתו אלא לשם מצות ציצית, ואם כן יש לומר אדעתא כו'.

ולכן כתבתי¹⁴⁹⁸ דהכל תלוי בדעת המשאיל, אם השאילה לו אדעתא שיברך. ובזה אף המגן אברהם מודה, דאם דעת המשאיל שאינה לובשה אלא משום כבוד, ולא משום מצות ציצית, דלא הוי כאילו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, כמו שכתבתי לעיל בשם המעדני מלך¹⁴⁹⁹.

(מה שכתב הט"ז¹⁵⁰⁰ והאריך הרבה להקשות על הרא"ש, לא קשיא מידי ¹⁵⁰¹ . עיין מגן אברהם סימן זה סעיף קטן ח ¹⁵⁰² , וסימן תרנח סעיף קטן ג ¹⁵⁰³ , ודו"ק היטיב¹⁵⁰⁴).

הערות

1408. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) הכשרים להטיל ציצית בבגד (ס"א-ג). (ב) טלית שאולה (ס"ד-ח). (ג) להתעטף בטלית חבירו שלא מדעתו (ס"ט-יג). (ד) ציצית שאולים (סי"ד-טו).
1409. מנחות מב, א (מנין לציצית בעובד כוכבים שהיא פסולה, שנאמר (שלח טו, לח) דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, בני ישראל יעשו, ולא העובדי כוכבים יעשו). שו"ע סעיף א (ציצית שעשאן גוי פסול, דכתיב דבר אל בני ישראל, לאפוקי גוים). לבוש ס"א (ציצית שעשאן גוי, פירוש, שתלה החוטין, או עשה החוליות והקשרים, פסולה). מ"א ס"ק א (שעשאן וכו', פירוש, שהטילן בבגד, פסול). * וכל זה הוא לענין הטלת הציצית בבגד, שבזה מיירי הפסוק "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם". אבל לענין טוויית ושזירת הציצית, גם הנכרי כשר, אלא שצריך לטוותן ולשוזרן לשמה, כדלעיל סי' יא ס"ג-ד (לשם ציצית דוקא ... שנאמר תעשה לך, לשם חובתך ... טוון נכרי, או ששזר), ושם נסמן (הערה יח ).
1410. תוס' שם ד"ה מנין (משמע, הא אשה כשירה, ולא אמר כל שאינו בלבישה אינו בעשייה). רא"ש הלכות ציצית סי' יג (משמע דוקא עובדי כוכבים, דכתיב בני ישראל, אבל אשה כשרה לעשות ציצית, ולא אמרינן כל שאינו בלבישה אינו בעשיה, דגבי תפילין דוקא הוא דדרשינן הכי, משום דכתיב וקשרתם וכתבתם, ודרשינן כל שישנו בקשירה ישנו בעשיה). טור ושו"ע שם (והאשה כשרה לעשותן). ט"ז ס"ק א (שאני תפילין דכתיב בהו וקשרתם וכתבתם).
1411. לבוש סעיף א (אבל אשה כשרה לעשותן, דבכלל בני ישראל הן, דה(ו)א הוקשה אשה לאיש לכל התורה). וראה חקרי הלכות ח"ה ע' 44.
1412. תוס' גיטין מה, ב ד"ה כל (מכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית, כיון דלא מיפקדה). רמ"א ס"א (ויש מחמירים להצריך אנשים שיעשו אותן). ט"ז ס"ק א (ר"ת שפוסל נשים לעשיית ציצית כמו בתפילין, בסי' ל"ט, דאמרינן כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה). וראה חקרי הלכות שם כג, א.
1413. סעיף א (תפילין שכתבן עבד כנעני או אשה ... פסולין, מפני שנאמר וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה, דהיינו שמוזהר עליה ... ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, ועבד ואשה ונכרי אינן מוזהרין על קשירה). וכדלקמן סי' לח ס"ג (נשים ועבדים כנענים פטורים מתפילין מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי שבת ויום טוב אינן זמן תפילין).
1414. כדלקמן סי' יז ס"א (נשים ועבדים פטורים מציצית, אפילו מתלבשים בטלית שיש בה ד' כנפות, אין צריכים להטיל בה ציצית, מפני שמצות ציצית היא מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי כסות לילה פטורה מן הציצית, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים ועבדים פטורים ממנה).
1415. מ"א ס"ק ג (ונראה לי דקטן דינו כאשה, עיין סי' ל"ט). והוא כדלקמן שם ס"א (תפילין שכתבן עבד כנעני או אשה או קטן ... פסולין, מפני שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ... וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ... וקטן אף על פי שמוזהר על הקשירה מדברי סופרים לחנכו במצות, אינו מוזהר עליה מן התורה (וגם מדברי סופרים אין האזהרה אלא על אביו כמו שיתבאר בסי' שמ"ג)).
1416. כי אף שאז הקטן מטיל הציצית לשמן, מכל מקום אינו יכול להטיל ציצית כיון שאינו מוזהר עליו. ויתבאר בקונטרס אחרון.
1417. הגהות מיימוניות הלכות ציצית פ"א אות ט (בשם מורי שי' מצאתי, דאין להם לעשות ציצית, משום דכתיב בני ישראל ועשו. אבל שאר תיקוני הטלית וטויית החוטים יכולות לעשות). לבוש שם (אבל תיקון הטלית וטווייה ושזירה נוהגין היתר אפילו לכתחלה בנשים, דדברים אלו לאו מועשו ילפינן להו, רק מלך, דכתיב גבי[ה] גדילים תעשה לך וגו', והתם לא כתיב בני ישראל, רק סתם גדילים תעשה לך, לשמה, ונשים בכלל). ט"ז שם (והא דנשים שלנו טוות ציצית, זה מותר אפילו לר"ת, ודוקא אתליה בבגד הוא דקפיד). ויש לעיין מהו ההפרש בין לולב וסוכה שהם אוסרים (כדלעיל הערה ח ), לבין טויה ושזירה, שכשר לדברי הכל. * וכשם שכשרה הטוויה והשזירה בנשים כן היא כשרה אף בקטנים, כמבואר במ"א ס"ק ג (ונראה לי דקטן דינו כאשה). אלא שבקטן איננו יודעים אם הוא טווה ושזר לשמה, אלא אם כן גדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית, כדלעיל סי' יא סעיף ד (אם טוון או שזרן חרש שוטה וקטן וגדול עומד על גביו ואומר להם שיעשו לשם ציצית, כשר), ויתבאר בקונטרס אחרון כאן ס"ק א, ולעיל שם ס"ק ב.
1418. שו"ע שם (אשה כשרה לעשותו). וראה חקרי הלכות ח"ט ע' 40 ואילך.
1419. דרכי משה ס"ק א (ולי נראה דוודאי אם עשתה ציצית אין לפסלם, אבל לכתחלה יש ליזהר כדברי מהר"ם). רמ"א סעיף א (וטוב לעשות כן לכתחלה).
1420. רמב"ם הלכות ציצית פ"א הי"ב (אם עשה אותה ישראל בלא כוונה, כשרה).
1421. ב"י (משום דאם איתא דבעינן עשיית ציצית נמי לשמה, היכי אמרינן ציצית שעשאה גוי פסולה, מאי איריא גוי, אפילו ישראל נמי אם עשאה שלא לשמה פסולה). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (דציצית סתמא לשמה קאי, שהרי מטילם בבגד, ומוכחא מילתא דלשם ציצית ... והרמב"ם ... משום הכי מכשיר אם הטיל ישראל בלא כוונה, ודוק היטב). ומכל מקום פסול מטעם האמור לעיל ס"א (שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית וגו', בני ישראל יעשו ציצית על הכנף, ולא נכרי). ופירש ביד שאול (פירוש, שלא נתכוין לשם מצות ציצית, ונתכוין סתם, אבל גם לא נתכוין בפירוש שלא לשם מצות ציצית. ואם נתכוין בפירוש שלא לשם מצות ציצית, גם לדעה זו פסולין הציצית). ונראה שאף האמור כאן (שהרי נכרי אינו מתכוין לשם מצות ציצית), היינו מטעם "דציצית סתמא לשמה קאי". והיינו דוקא בהטלת הציצית בבגד, דסתמא לשמה קאי. אבל בטוויית ושזירת הציצית אין הוכחה כל כך שסתמא לשמה. לכן נתבאר בפשיטות לעיל סי' יא ס"ג (וצריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית דוקא, דהיינו שיאמר בתחלת הטוויה והשזירה שהוא עושה כן לשם ציצית), ושם נסמן (הערה יג ).
1422. רש"י סוכה ט, א ד"ה פסולה (הואיל ותלויין ועומדים כל אלה בבגד ולא נתלו בה לשם ציצית, לאו עשיה לשמה היא). רא"ש הלכות ציצית סי' יד (משום דבעינן תלייה לשמה). וההוכחה שדעת הרא"ש לפסול אפילו אם הטיל הציצית בסתם, ואינו מכשיר מטעם "דציצית סתמא לשמה קאי, שהרי מטילם בבגד ומוכחא מילתא דלשם ציצית", יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.
1423. דרישה ס"ק א (להכי איצטריך כאן גבי ציצית למעט עשאה גוי, דאילו אם עומד ישראל על גביו, לא מיקרי לשמה ופסולה). ב"ח סי' יא (איצטריך עשאה גוי, דאפילו ישראל עומד על גביו פסולה), וסי' יד (דאשמעינן דאפילו בישראל עומד על גביו ואומר לו לעשות לשמה, נמי פסול). ואף שבנכרי לא מועיל ישראל עומד על גביו, כדלעיל סי' יא ס"ד (טוון נכרי או ששזר, אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם ציצית, פסולין, דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ואינו חושש לדברי הישראל). מכל מקום כשהישראל מסייע מעט, מועיל שיחשב כוונה, כדלקמן סי' תס ס"א (וגם הוא יסייע קצת בלישתה, שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו, ולא על דעת עצמו). ועל זה הוא הלימוד, שמכל מקום פסול מטעם האמור לעיל ס"א (שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית וגו', בני ישראל יעשו ציצית על הכנף ולא נכרי). ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב.
1424. ב"ח (והכי נקטינן, ודלא כהרמב"ם דמתיר בעשה ישראל שלא בכונה).
1425. שו"ע ס"ב (הטיל ישראל ציציות בבגד בלא כוונה, אם אין ציציות אחרים מתוקנים להכשירו, יש לסמוך על הרמב"ם שמכשיר, אבל לא יברך עליו). ט"ז ס"ק ג (דרש"י והרא"ש סבירא להו, בעינן תליה גם כן לשמה). וראה ב"ח (לא כמו שכתב בשולחן ערוך דיש לסמוך על הרמב"ם דמכשיר אבל לא יברך עליו, אלא פסולים הן).
1426. לבוש סעיף א (לפיכך אם יש לו טלית כזה ואין לו אחר, יניחנו בלא ברכה).
1427. מ"א ס"ק ד (ואם תאמר יתירם מהבגד ויחזור ויתלם בבגד בכוונה. וצריך לומר דמיירי בשבת).
1428. גם בכתיבת סת"ם, סתמא לשמה קאי, ולכן כתב בספר התרומה סי' קצב (לכאורה היה נראה ... אפילו המחשבה לא צריך, דסתמייהו לשמן קיימי). אך מכל מקום מסיק "סתמא אינו מועיל", וכן נפסק לקמן סי' לב סל"א ( ואם כתבן סתם, פסולות). ולא נתפרש טעם החילוק בין הטלת ציצית בבגד לבין כתיבת סת"ם. ומזה יוצא חילוק נוסף בינם, דלקמן שם הצריך לאמר בפיו בפירוש שהוא לשם מצוה, משא"כ כאן לא הזכיר לומר בפירוש בפיו, כיון דיש מתירים אף בסתמא. אבל לענין טוויית ושזירת הציצית, נתבאר לעיל סי' יא ס"ג (דהיינו שיאמר בתחלת הטוויה והשזירה שהוא עושה כן לשם ציצית), ושם נסמן (הערה יג ).
1429. ירושלמי ברכות פ"ב ה"א (שאין הברכות מעכבות). וכן הוא לקמן סי' ס ס"ב (הברכות אינן מעכבות), וסי' שסח סוף ס"ד (והברכות אינן מעכבות).
1430. תצא כב, יב. מנחות מד, א (טלית שאולה, כל שלשים יום פטורה מן הציצית, מיכן ואילך חייבת). ופירש"י חולין קי, ב (מדאורייתא פטורה לעולם, כדקאמר בראשית הגז, כסותך ולא של אחרים. אלא לפי שנראית כשלו, חייבוהו חכמים משלשים יום ואילך). והוא כדאמרינן בחולין קלו, א (כסותך למה לי, לכדרב יהודה, דאמר רב יהודה, טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום). שו"ע סעיף ג (השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת, פטור מלהטיל בה ציצית כל ל' יום, דכתיב כסותך, ולא של אחרים. אבל אחר ל' יום, חייב מדרבנן, מפני שנראית כשלו).
1431. נימוקי יוסף הלכות ציצית יב, א (והל' יום צריך שיהיו רצופין, שלא החזירה בינתיים כלל. כל זה מיסוד הריטב"א ז"ל). רמ"א ס"ג (ואם החזירו תוך ל' וחזר ולקחו, אינו מצטרף, רק בעינן ל' יום רצופים).
1432. תוס' חולין שם ד"ה טלית (ואעפ"כ המברך לא הפסיד). רא"ש חולין פ"ח סכ"ו (ואף על פי כן המברך לא הפסיד). מ"א ס"ק ה (ואם הטיל בה ציצית, כתבו התוס' והרא"ש, דהמברך לא הפסיד, כמו נשים שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, עיי"ש).
1433. סעיף ג (אפילו נקבות וודאים, וכן עבדים, אם ירצו להתעטף בציצית ולברך, הרשות בידן, כמו שנוהגין בשאר מצות עשה שהזמן גרמא).
1434. רא"ש חולין פ"ח סי' כו (ולי נראה, דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת, וקאמר דפטור מלהטיל בה ציצית, דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. אבל השואל טלית מצוייצת, אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה, ואם אי אפשר לו לברך אלא אם כן תהיה שלו, הוי כאילו נותנה לו במתנה על מנת להחזיר). טור ו שו"ע סעיף ד (שאלה כשהיא מצוייצת, מברך עליה מיד). ט"ז ס"ק ד (זהו דעת הרא"ש ... השואל טלית מצוייצת ... אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עלי', ואם אי אפשר לו לברך אלא אם כן תהי' שלו, אמרינן דהוה כנותנו לו במתנה על מנת להחזיר). מ"א ס"ק ח (כששאלו מדעת הוה ליה כאילו נתנו לו במתנה על מנת להחזיר, וכמ"ש הרא"ש). אמנם יש הפרש בין דברי הרא"ש שהובאו כאן, שמברך מטעם דאדעתא דהכי נתן לו, לבין דברי הטור ושו"ע, שמברך מטעם שאם שאלה מצוייצת חייב לברך עליה מיד, אפילו לא השאילו אדעתא שיברך עליהם. וקיי"ל כטעם הרא"ש הנ"ל. ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג, ובהערות שם. ולענין ד' מינים שהשאילו כדי לצאת בהם – ראה לקמן סי' תרמט ס"א (הערה ב). ולענין מצה שהשאילו בפסח כדי לצאת בה – ראה לקמן סי' תנד סי"ד (והערה עז). ולענין טבעת קידושין שהשאילו כדי לקדש בה – ראה שו"ע אהע"ז סי' כח סי"ט. ומכל מקום חוששים כאן לכתחלה לדעת האוסרים, ולכן מסיק בפסקי הסדור סנ"ה (השואל טלית מחבירו, יבקש ממנו שיתן לו במתנה על מנת להחזיר, כדי שיוכל לברך עליה לדברי הכל, כי מהיות טוב כו'). וכן מנהגנו לענין ד' מינים, כמבואר בס' המנהגים – חב"ד ע' 66 (כשנותנים הד' מינים לאחר לברך, נכון לאמר בפירוש שהוא במתנה על מנת להחזיר).
1435. ט"ז שם (ונראה לי, דהא דמחייב הרא"ש בברכת הטלית שאולה מצוייצת, היינו בטלית המיוחד למצות ציצית, כי הנהו טליתות של בית הכנסת או מה שקורין ד' כנפות, דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליה כדאמרן. אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש, אלא שמטיל בו ציצית משום שיש לו ד' כנפות, השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו, דאין לנו בירור שהשאילה משום מצוה, דלמא למלבוש בעלמא השאילה לו).
1436. סעיף ה (ואע"פ שהוא פטור מן הדבר, יכול לומר וצונו להתעטף, כמו שהנשים מברכין על כל המצות שהן פטורות מהם). וראה חקרי הלכות ח"ט כד, א.
1437. כדלקמן סי' קכח סל"ו (נהגו במקומות הרבה לשלשל הטלית של מצוה על פניהם וידיהם, כדי שלא יוכלו להסתכל בעם, ולא העם בהם).
1438. כדלעיל סי' ח סט"ו (מי שבא לבית הכנסת וקראוהו לעלות לספר תורה ועדיין לא לבש טליתו ... שהציבור ממתינין עליו).
1439. כדלקמן סי' יח ס"ד (כל העובר לפני התיבה, אפילו לומר סליחות ותחנונים, צריך להתעטף בטלית גדול מפני כבוד הציבור). ומ"ש "לעלות לקרות בספר תורה ... לירד לפני התיבה", הוא כמבואר ברמ"א סי' קנ ס"ה (ועושין בימה באמצע בית הכנסת, שיעמוד עליה הקורא בתורה וישמעו כולם), ולקמן סי' צ ס"א (נהגו שהמקום שהש"ץ עומד עליו הוא עמוק משאר בית הכנסת, משום ממעמקים קראתיך ה', ולכן נקרא הש"ץ בכל מקום יורד לפני התיבה).
1440. רא"ש הל' ציצית סוף פ"א (שליח ציבור מתעטף בטלית של אחר ... השואל מחברו טלית מצוייצת צריך לברך). מ"א שם (אבל ברא"ש ריש הל' ציצית משמע, שהעובר לפני התיבה מברך). ואף שהרא"ש שם הצריך לברך מטעם אחר. מכל מקום לדידן קיי"ל שהוא מטעם דאדעתא דהכי השאילו, כאמור כאן. ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.
1441. רש"ל בים של שלמה חולין פ"ח סי' נג (וטלית שאולה נהגו לברך עליהן. ודווקא בתפילת הבוקר, ומשום קריאת שמע. אבל אחר כך, כל זמן ששאלו לעלות בו לתורה או לירד בו לפני התיבה, אין לברך עליו). הובא ב ט"ז ס"ק ד, ובמ"א ס"ק ו.
1442. פסקי התוס' מנחות סי' קס-קסא (השואל טלית יכול לברך מיד, כמו נשים המברכות, אבל חובה אינה אלא לאחר שלשים יום. וכן כהנים המתעטפים כשעולים לדוכן בטלית שאינו שלהם, וכן חתנים ביום חתונתם. אבל בית, חובה במזוזה מיד). מ"א שם (וכן כתוב במנחות בפסקי תוס' סי' קס"א, דכהנים המתעטפים בטלית שאינו שלהם כשעולים לדוכן, מברכין). ואף שהמ"א הביא דבריו יחד עם דברי הרא"ש הנ"ל. מכל מקום נראה מדברי פסקי התוס' שאין זה חיוב אלא הרשות בידו, כאמור כאן. ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.
1443. סעיף ז.
1444. פסחים ד, ב (דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה). הגהות סמ"ק סי' לא אות ה (יש לברך על טלית של חבירו אפילו בלא מתנה, רק שיתן לו חבירו רשות. ואפילו בלא רשות נמי. דמסתמא ניחא ליה לאינש דנעביד מצוה בממוניה). רא"ש חולין פ"ח סכ"ו (ונהגו להתעטף בטליתו של חבירו אפילו בלא ידיעה, ומברך, וסמכו על זה דניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה). טור ו שו"ע סעיף ד (מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה). לבוש סעיף ד (מותר ליטול טלית של חבירו שלא מדעתו ולברך עליה, דאמרינן ודאי ניחא ליה למרה, דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה). ט"ז ס"ק ה (פירוש, שלא מדעתו).
1445. נימוקי יוסף הלכות ציצית יב, א (ולא חשיב שואל שלא מדעת גזלן הוי, כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא, ניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה ... כל זה מיסוד הריטב"א ז"ל). והוא בריטב"א ב"ב פח, א (וכיון דקיי"ל כרבנן דאמרי הכא דשואל שלא מדעת גזלן הוי, היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין או להתעטף בטליתו של חבירו שלא מדעתו, אבל מורי נר"ו אומר, דדבר מצוה שאני, וניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה). לבוש שם בהג"ה (כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא, שאינו מתעטף בה אלא לפי שעה ומחזירה לו). מ"א סי' תלז ס"ק ו (הא דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה, היינו בדבר שאין בו היזק, כגון לברך על טלית שלו, אבל בחסרון כיס לא, כמ"ש סי' י"ד). וכן הוא לקמן סי' תלז ס"ז (שאין נוח לאדם לעשות מצוה בגופו או בממונו אלא במקום שאין חסרון כיס, כגון לברך על טלית שלו, אבל בחסרון כיס אין נוח לו כלל). סי' תקפו ס"ה (מותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעתו לתקוע בו תקיעה של מצוה, ומברך עליו, דמן הסתם נוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס, כמ"ש בסי' י"ד עיי"ש). סי' תרלז ס"ט (מותר לכנוס ולישב בסוכת חבירו בשעה שאין בעל הסוכה שם בסוכתו, שבודאי לא יקפיד על זה, שנוח לו לאדם שתיעשה מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס, כמו שנתבאר בסימן י"ד). סי' תרמט ס"ג (ומותר ליטול לולב של חבירו שלא מדעתו ולברך עליו, בשאר הימים, חוץ מיום ראשון כמו שיתבאר בסי' תרנ"ח, דמן הסתם לא יקפיד חבירו על זה, שנוח לו לאדם שתעשה מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס, שהרי אין הלולב מתקלקל בכך). חו"מ הל' מציאה ופקדון סכ"ז (שבדבר מצוה, מן הסתם נוח לבעלים כשיודעים שלא יגיע הפסד לחפץ שהמצוה נעשית בו, כמו שנתבאר באו"ח סי' י"ד). הל' שאלה ושכירות ס"ד.
1446. הגהות סמ"ק שם (מיהו טלית מקופל ומונח צריך ליטול רשות). רא"ש שם (ואם מצאה מקופלת, יחזור ויקפלנה כבראשונה, דאי לאו הכי לא ניחא ליה). טור ושו"ע שם (ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת). לבוש שם (ובלבד אם מצאה מקופלת, שיחזור ויקפל אותה. ואם לא קיפלה אינו יוצא בה, דשמא בעלה מקפיד על זה). וראה גם לקמן סי' תלז בקונטרס אחרון סק"ז (מ"ש בסי' י"ד גבי טלית שצריך לקפלה).
1447. מ"א ס"ק ט (שיקפל אפילו שלא כסדר קפולו הראשון. ובשבת אפילו אין מקפלו כלל שרי, כן נראה לי).
1448. לקמן שם ס"ח (אם אין דעתו לחזור וללבשו עד למוצאי שבת, אסור לקפלו בשבת (מטעם שיתבאר). ולכן אסור לקפל הטלית של מצוה שפושטין בשבת שחרית, במקומות שאין חוזרין ומתעטפין בהם במנחה).
1449. ב"ח (ולא התירו משום מצוה אלא באקראי. והכי נקטינן, דלא נהגו היתר אלא באקראי). מ"א ס"ק ז (כתב הב"ח דוקא באקראי, אבל בקביעות אסור). וכן הוא לקמן סי' תרלז ס"י (ואין אומרים נוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו אלא כשעושין באקראי בעלמא, אבל לא כשמשתמש בממונו בקביעות, כמו שנתבאר בסימן י"ד).
1450. ים של שלמה חולין פ"ח סוף סי' נג (רק שלא יוציאה ממקומה כלל, לא מביתו, ולא מבית הכנסת, אלא שם ילבש ויניחן ... נראה שאסור להוציאה מבית הכנסת וללבוש הטלית, או להניח התפילין, דלא ניחא ליה במאי שיוציא את שלו מחזקתו, דהיינו היכא שהניחו במקום מיוחד). הובא ב ט"ז ס"ק ו (כתב רש"ל בפ' כ"ה סי' נ"ג נראה שאסור להוציאה מבית הכנסת וללבוש הטלית או להניח תפילין, דלא ניחא ליה במה שיוציא את שלו מחזקתו, דהיינו היכא שהניחו במקום מיוחד). מ"א שם (וכתב היש"ש דאסור ליקח אותן מביתו לבית הכנסת, או אפכא). וכעין המבואר ברמ"א חושן משפט סי' רצב סעיף ו (ואם אירע האונס מחמת שינוי המקום, אם ייחדו לה הבעלים מקום, חייב אפילו משהניחה).
1451. מ"א ס"ק ח (וצריך לומר כמו שנתבאר לעיל, דאע"ג דפטור מציצית רשאי לברך, כמו הנשים).
1452. בדפוסים הקודמים נדפס "ו' ח' ט'", והוא לפי גירסת כתב היד, שסעיף ד מחולק לשנים; ולגירסתינו צ"ל: ה' ז' ח'. וראה גם לקמן (הערה ס ).
1453. ריטב"א ב"ב פח, א (היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין או להתעטף בטליתו של חבירו שלא מדעתו, אבל מורי נר"ו אומר דדבר מצוה שאני, וניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה). הובא בנימוקי יוסף ב"ב מד, ב. רמ"א כאן סעיף ד (והוא הדין בתפילין). וראה אגרות קודש ח"י אגרת ג' שלט (בשאלתו בענין ליקח תפלין של חבירו להתפלל בהם והשמועה ששמע בשם האבני נזר ... כבר נהגו העולם דלא כן . וראי' חזקה להמנהג הוא מ"ש בפשיטות באו"ח סי' י"ד סעיף ד' – הועתק ג"כ בשו"ע לרבנו סעיף י"ב – דמותר להתלבש בתפילין של חבירו וכו'. והועתק בכמה אחרונים ובשום מקום לא נתבאר, שבמה דברים אמורים, כשמדת הראש מתאמת, שבאמת רק לעתים רחוקות מזדמן כך). ס' המנהגים – חב"ד ע' 5 (כבר נהגו העולם להשתמש בתפילין של חברו אף אם ישנו אחר כך הקשר לפי מדת ראשם).
1454. שו"ע סי' כה סעיף יב (מותר לברך על תפילין שאולין). וכן הוא לקמן שם סל"ה (מותר לברך על תפילין שאולין, מפני שאדם יוצא ידי חובתו בתפילין של חבירו). וכאן כתב "וצריך לברך עליהם", דלא כמו בציצית שנתבאר בסעיף הקודם "אם ירצה לברך, הרשות בידו".
1455. כדלקמן סי' לח סי"א (תפילין ... שהם חובת הגוף). סי' סו ס"ג (אבל ציצית אינה חובת הגוף), וסי"א.
1456. תשובת בנימין זאב סי' קצט (בתפילין ... בודאי אמרינן ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה. ומכל מקום היכא דמצאם מקופלות וכרוכות יחזור ויכרוך אותם ויניחם כמו שמצאם, דבכי האי גוונא אמרינן דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממונו). הובא בכנסת הגדולה סי' כה (הגהות ב"י) ובאר היטב שם ס"ק יח.
1457. כדלעיל סעיף י.
1458. מ"א סי' כה ס"ק כו (דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה).
1459. נמוקי יוסף ציצית יב, א (מה שאין כן בספרים, דשמא יבוא לקרות בהן הרבה עד שיקרע מרוב משמוש). רמ"א סעיף ד (אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא דעתו, דחיישינן שמא יקרע אותם בלמודו).
1460. מ"א ס"ק י (ומשמע מזה דאפילו באקראי אסור ללמוד מהם). וכן הוא לקמן הל' שאלה ס"ה (אבל אסור לילך לבית חבירו לקרות שם מספרו, אפילו באקראי, שלא מדעתו). הל' מציאה ופקדון סכ"ז (אבל אסור לילך לבית חבירו ולקרות מתוך ספרו שלא מדעתו, אפילו באקראי, שמא הוא מקפיד פן יקלקלנו).
1461. לבוש ס"ד (אף שאין דעתו לקרות בהן אלא מעט לפי שעה, כי שמא ימשך בגירסתו לקרות וללמוד בהם הרבה, ואם כן יש חשש כילוי קרנא). וכן הוא לקמן שם (אף על פי שברי לו שלא יקלקלו. שכל שואל שלא מדעת בעלים הוא גזלן אף שאינו מפסיד כלל. אלא שבדבר מצוה מן הסתם נוח לבעלים כשיודעים שלא יגיע הפסד לחפץ שהמצוה נעשית בו, כמו שנתבאר באו"ח סי' י"ד, אבל כשחוששים מהפסד, הם מקפידים כמו בדבר הרשות, לכך אף שבאמת אינו מפסיד כלל אסור, כמו בדבר הרשות)
1462. רמ"א שם (תלמיד חכם שאין לו ספר כיוצא בזה, מותר לקרות ולהעתיק ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו). וכן הוא לקמן הל' מציאה ופקדון סכ"ו (אם הופקדו ספרים אצל תלמיד חכם, יש מתירים ללמוד ולהעתיק מהם אם אין לו כיוצא בהם, לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד תלמיד חכם וילמוד ויעתיק מהם, ועל דעת כן הפקידו אצלו מן הסתם). הל' שאלה ושכירות ס"ד (השואל ספר מחבירו, רשאי להניח לאחר לקרות בו ברשותו, ואינו חושש שמא אין רצונם של הבעלים שיהיה פקדונם ביד אחר, כיון שעדיין הוא בביתו וברשותו. וגם אין לחוש כלל שמא המשאיל אינו רוצה להשאיל ולעשות חסד אלא לזה ולא לזה, שכיון שאנו רואים שעשה חסד בממונו והשאיל ספרו ללמוד לזה, מן הסתם אינו מקפיד בחסד זה שעשה גם על אחר שילמוד כל ימי משך שאילתו שהשאיל לראשון).
1463. סוכה ט, סע"א (דאמר קרא (שלח טו, לח) ועשו להם, משלהם). וכן הוא לעיל סי' יא סעיף יא (שנאמר ועשו להם, משלהם). ואילו פטור טלית שאולה למדים מפסוק כסותך, כדלעיל ס"ד (שנאמר כסותך, שלך, אבל לא של אחרים). וראה מחנה יוסף ע' מא.
1464. מ"א שם ס"ק יא (משמע דאם שאל לו ציצית שיחזירם לו בעין, אין מברכין עליהם, דלא הוי משלהם).
1465. עיטור הלכות ציצית שער הראשון ח"ב (וחוטין שאולין הלוואה היא, דלא הדרי בעינייהו, וכדידיה דמי). נימוקי יוסף ציצית יב, ב (וחוטין שאולים כשרה, דמסתמא על דעת הלואה הוא, והוא קנהו, ואפילו לכתחלה). שו"ע סי' יא ס"ז (חוטין שאולין הלואה היא, דלא הדרי בעינייהו, וכדידיה דמי). ט"ז שם ס"ק ו (פירוש, כל לשון שאלה משמע שיחזור לו אותו דבר בעין, אבל לשון הלואה להוצאה ניתנה, ואלו חוטין שאולין מסתמא הוי הלואה).
1466. מ"א שם (וצ"ע, דלמאי נפקא מינה השאילן לו, אלא להניחן בבגד, אם כן הוי כמתנה על מנת להחזיר ... ויש לומר דהי' סב[ו]ר שיעשה בו מלאכה אחרת, להכי נקט חוטים, אבל ציצית מתוקנת אין הכי נמי דשרי).
1467. בדפוסים הקודמים נדפס: ז'; ולגירסתנו צ"ל: ו. וראה גם לעיל (הערה מה ).
1468. חולין קלו, א (אע"ג דכתב רחמנא כסותך, דידך אין דשותפות לא, כתב רחמנא על כנפי בגדיהם לדורותם). טור ו שו"ע סעיף ה (טלית של שותפין חייבת בציצית, דכתיב (שלח טו, לח) על כנפי בגדיהם).
1469. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ב נתבאר שהטלת הציצית בבגד, יש פוסלים בנשים וקטנים אף אם גדול עומד על גביהם ואומר להם שיעשו לשם מצות ציצית. אבל הטויה והשזירה כשרה בנשים וקטנים לדברי הכל אפילו לכתחלה. ומה שהקטן כשר בטויה ושזירה היינו דוקא בגדול עומד על גביו, כדלעיל סי' יא ס"ד (אם טוון או שזרן חרש שוטה וקטן וגדול עומד על גביו ואומר להם שיעשו לשם ציצית, כשר). ואף שכתבו התוס' " מילה סתמא לשמה קיימא", ומועיל אף בנכרי ואף בלא גדול עומד על גביו. ולפי זה אפשר שהטלת ציצית לבגד על ידי קטן כשרה אף בלא גדול עומד על גביו. וכן נראית דעת הרמב"ם שרק בנכרי אינו מועיל עומד על גביו, אבל בסתם לשמה (בלי כוונה מיוחדת) מועיל, כיון שסתמא למצוה קאי. מכל מקום קיי"ל כהרא"ש, שמה ש"מילה סתמא לשמה קיימא" אינו מועיל, אלא אם כן ישראל עומד על גביו, כדלקמן סי' לב סי"ב, לענין עיבוד עורות. וכן נראה מפסק השו"ע, שפוסל אם הטיל בסתם, אף שסתם הטלת ציצית לשמה קיימא. ואף שעומד על גביו מועיל בנכרי רק בעיבוד עורות, כיון שאין צריך כוונה לשמה אלא בשעה שנותן העור לתוך הסיד, ולא במקום שכל המצוה צריכה להיעשות לשמה, כמו בטוויית ושזירת הציצית. מכל מקום יש לומר שגדול עומד על גביו מועיל בקטנים בכל אופן. והטעם שבקטן מועיל, ראה לעיל סי' יא בקונטרס אחרון ס"ק ב (הערה קנב ). * דין גדול עומד על גביו בקטן שטווה ושוזר ציצית, לומד המ"א מדין קטן שלש את המצות, דלקמן סי' תס ס"א. ויש לדון בראיה שהביא משם, כדלעיל בקונטרס אחרון שם. אמנם מכאן מוכחת דעת המ"א שמועיל גדול עומד על גבי הקטן הטווה ושוזר הציצית, כדלעיל בקונטרס אחרון שם (וכן משמע במגן אברהם סימן יד סעיף קטן ג, במה שכתב דקטן דינו כאשה, והיינו בגדול עומד על גביו, כמו שיתבאר בסימן יד).
1470. ס"ק ג (ונראה לי דקטן דינו כאשה), ולא פירש שיש חילוק בינם, שבקטן צריך שיהי' גדול עומד על גביו.
1471. דאמרינן בגיטין כג, א (עובד כוכבים וישראל עומד על גביו ... עובד כוכבים לדעתיה דנפשיה עבד). וכתבו התוס' שם (תימה לר"י דבפרק אין מעמידין (ע"ז כז, א) בעי רבי יהודה מילה לשמה, ואפילו הכי קתני ימול ארמאי, ולא אמר דלדעתיה דנפשיה קא עביד. ואומר ר"י ... מילה סתמא לשמה קיימא). ולפי זה היה אפשר להכשיר גם בקטן הטווה ושוזר ציצית, דסתמא לשמה קאי.
1472. ס"ב (הטיל ישראל ציציות בבגד בלא כוונה ... לא יברך עליו). וכן הוא בפנים סעיף ג (יש אומרים שאם הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כוונה, פסולים ... לא יברך עליו). הרי שאין מתירים מטעם דציצית סתמא לשמה קאי.
1473. סימן ג (ואף על גב דבכתיבת גט אמרינן עובד כוכבים אדעתיה דנפשיה קעביד, בפ"ב דגיטין (כג, א) ... הדעת מכרעת דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה, וזה לא יעשה העובד כוכבים. אבל בעיבוד לא בעינן אלא תחלת העיבוד, כשישים העור בתוך הסיד, שיאמר אז אני עושה לשם ספר תורה, ואז יעשה העובד כוכבים לדעת ישראל כשאמר לו עשה כך ... ימול עובד כוכבים ... ולא אמרינן עובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד, כיון דברגע נעשית, ודאי הוא עושה על דעת מה שישראל אומר לו ). הרי שגם במילה, שסתמא לשמה קאי, אינו מועיל, אלא בישראל עומד על גביו ואומר לו למול לשם מצוה.
1474. הלכות תפילין פרק א הלכה יא (אם עבדן הכותי פסולין, אף על פי שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין, שהכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו).
1475. סעיף יב (אם עיבדו נכרי, יש פוסלין אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבד לשמו ... ויש מכשירין כשישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבדנו לשמו).
1476. [ש] הלכות ציצית פרק א הלכה יב (אם עשה אותה ישראל בלא כוונה, כשרה), כיון שסתמא למצות ציצית קאי, וכדעת התוס' הנ"ל. וראה דברי נחמי' סב, ב.
1477. ס"ק ד (וכתב בעולת תמיד דבישראל מסייע יש להסתפק, עד כאן. ולענ"ד אסור, דמסייע אין בו ממש, דדוקא לענין לשמה מהני מסייע).
1478. ס"ק ה (ואם ישראל מסייעו, יש להסתפק).
1479. סעיף ד (דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ואינו חושש לדברי הישראל, אלא אם כן מסייע הישראל מעט), והיינו שאין מסייע מועיל אלא לענין כוונה לשמה, וכדלקמן סי' תס ס"א (וגם הוא יסייע קצת בלישתה, שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו, ולא על דעת עצמו) .
1480. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ח נתבאר דין השואל מחבירו טלית מצוייצת כדי לעלות לדוכן או לתורה או לירד לפני התיבה, שאם משאילו כדי ללבשו לשם מצות ציצית, הוי כנתנו במתנה על מנת להחזיר, ומברך עליו השואל. ואם הוא רק מפני כבוד הצבור, אינו מברך עליו, אלא אם ירצה הרשות בידו. ואף שבמ"א נראה שהן דעות חלוקות, הנה לפי מה שנפסק דאמרינן אדעתא דהכי השאילו, הכל תלוי בדעת המשאיל. ואף שהרא"ש שם הצריך לברך מטעם אחר. מכל מקום לדידן קיי"ל שהוא מטעם דאדעתא דהכי השאילו, כאמור כאן. ואף שהמ"א הביא דברי פסקי התוס' יחד עם דברי הרא"ש הנ"ל. מכל מקום נראה מדברי פסקי התוס', שאין זה חיוב, אלא הרשות בידו, כאמור כאן. ואף שהט"ז הרבה להקשות על שיטת הרא"ש דאמרינן אדעתא דהכי השאילו. לא קשיא מידי, ומבואר במ"א.
1481. סימן כו (ולי נראה, דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת, וקאמר דפטור מלהטיל בה ציצית, דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. אבל השואל טלית מצוייצת, אדעתא דהכי השאילה לו, שיברך עליה, ואם אי אפשר לו לברך אלא אם כן תהיה שלו, הוי כאילו נותנה לו במתנה על מנת להחזיר מידי).
1482. שכן הדין גם בהשאילו טלית מצוייצת כדי לעלות לדוכן או לתורה או לירד לפני התיבה, שתלוי אם משאילו כדי ללבשו לשם מצות ציצית או מפני כבוד הצבור.
1483. ס"ק ד (זהו דעת הרא"ש ... השואל טלית מצוייצת ... אדעתא דהכי השאילה לו, שיברך עלי', ואם אי אפשר לו לברך אלא אם כן תהי' שלו, אמרינן דהוה כנותנו לו במתנה על מנת להחזיר).
1484. "כששאלו מדעת, הוה ליה כאילו נתנו לו במתנה על מנת להחזיר, וכמ"ש הרא"ש".
1485. סימן ב (דהא דטלית שאולה פטורה מהציצית, היינו השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת ... אבל השואל מחבירו טלית מצוייצת צריך לברך. וכן מצאתי שכתב בעל העיטור ז"ל).
1486. הן בהשאילו כדי ללבשו בתור מלבוש (בפנים ס"ז), והן בהשאילו כדי לעלות לדוכן וכיו"ב, מפני כבוד הצבור (בפנים ס"ח), והן בנתעטף שלא בדעתו (בפנים ס"ט), בכל אלו חייב לברך לדעה הנ"ל.
1487. סי' כו אות ל (אדעתא דהכי השאילה לו, שיברך עליה. ובהלכות ציצית סי' ב סתם וכתב דהשואל כו' צריך לברך, ושכן כתב בעל העטור). וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) ח"נ ע' נו. חנ"א ע' קא. קה. חנ"ה ע' שסא.
1488. ס"ק ז (נראה לי דעיקר טעם הרא"ש בהלכות ציצית הוא, משום דמיעוט דכסותך כתיב בעשיית ציצית, דפטור להטיל בו ציצית, אבל כשכבר נעשה בו יוצא בו, וכן הרוקח סימן שס"א ורבינו ירוחם פסקו בסתם דחייב).
1489. סימן שסא (טלית שאולה שאין לה ציצית, פטורה כל ל' יום, מיכן ואילך חייבת. אבל טלית ששואל ויש לה ציצית, חייב לברך). וכן כתב השבלי הלקט בהלכות ציצית בשם רבינו תם (עוד מצאתי לענין טלית שאולה, אומר רבינו תם שיש לברך עליה, ואין צריך המשאיל ליתן במתנה, דציצית חובת גברא והואיל ומוצאה מצוייצת חייב לברך עליה, ולא אתי כסותך אלא למעט שאולה מחיוב ציצית, פירוש, שאינו מחויב להטיל ציצית לטלית שישאל מחבירו).
1490. ס"ק ו (אבל ברא"ש ריש הל' ציצית משמע שהעובר לפני התיבה מברך) .
1491. הלכות ציצית שער ב סוף חלק הראשון (כסותך, למעוטי שאולה. ואף על גב דפטורה, מיהו אטלית בציצית, כיון דבת חיובא, מברך עלי', ואיהו נמי חייב ציצית, ומחייב לברוכי).
1492. "השואל חפץ מחבירו וקידש בו, כתב בעל העטור, איכא מאן דמדמי ליה למתנה על מנת להחזיר ואינה מקודשת ... וא"א הרא"ש ז"ל כתב ... אם המשאיל יודע ששאל החפץ לקדש בו, האשה מקודשת בכל ענין, דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו האשה, אנן סהדי שגמר בלבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקידושין שתהא מקודשת בו, אם לא יועיל בלשון שאלה, שיהיה בלשון מתנה".
1493. סימן כ (ובעל העיטור ז"ל כתב, והמקדש בטבעת שאולה, איכא דמדמי ליה למתנה על מנת להחזיר, ובאשה אינה מקודשת ... אמנם נראה לי, אם יאמר לו השאילני טבעת כדי לקדש בו את האשה, דהויא מקודשת, דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו את האשה, אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל לענין קידושין שתהא האשה מקודשת בו, כי אדעתא דהכי מסר לידו הטבעת, ואם לא יועיל בלשון שאלה, יהיה בלשון מתנה, לכל הפחות תהיה מתנה על מנת להחזיר, והויא מקודשת).
1494. כנסמן לעיל (הערה פ ).
1495. ס"ק ו, שאחר שהביא דברי הרא"ש (כדלעיל הערה פג ), כתב (וכן כתוב במנחות בפסקי תוס' סי' קס"א, דכהנים המתעטפים בטלית שאינו שלהם כשעולים לדוכן מברכין).
1496. מנחות סי' קס-קסא (השואל טלית יכול לברך מיד, כמו נשים המברכות, אבל חובה אינה אלא לאחר שלשים יום. וכן כהנים המתעטפים כשעולים לדוכן בטלית שאינו שלהם, וכן חתנים ביום חתונתם. אבל בית, חובה במזוזה מיד).
1497. ורק לגבי כהנים וחתנים כתב שאין הברכה חובה.
1498. סעיף ח.
1499. ראה חקרי הלכות ח"ה ע' 48.
1500. על מה שנפסק בשו"ע ס"ג (שאלה כשהיא מצוייצת מברך עליה מיד), ולענין ד' מינים נפסק בשו"ע סי' תרנח ס"ג (אין אדם יוצא ידי חובתו ביום ראשון בלולב של חבירו שהשאילו, דבעינן לכם, משלכם), הקשה בט"ז כאן סק"ה (קשה לי למה פסלינן ביום א' דסוכות ליטול לולב השאול מחבירו משום דבעינן לכם, אמאי לא נימא, כיון שידוע שאי אפשר לו לצאת ידי חובתו אלא אם כן נתנו לו במתנה על מנת להחזירו, ודאי נתכוין על זה ... ועל כרחך לומר, כיון שאמר לשון שאלה אמרינן דלא נתכוין לשום מתנה, ומאי שנא משואל טלית מצוייצת דכתב הרא"ש לעיל בס"ג דחייב לברך, דאמרינן שנתכוין בענין שיהי' שלו במתנה על מנת להחזיר. וכן קשה ממ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין, במקדש בטבעת שאולה והודיע למשאיל שהוא רוצה לקדש בו דמקודשת, וז"ל, וכן המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו אשה, אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל יפוי לשון שמועיל, דאדעתה דהכי מסרו לידו, אם לא יועיל לשון שאלה יתפוש בו לשון אחר שיועיל לקידושין, דכו"ע לאו דינא גמירא, והיו סבורים שיועיל לשון שאלה, ולעולם אומדין דעתו, כיון שמסרו לקדש בו האשה, שדעתו שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו בלשון אחר המועיל, ולכל הפחות במתנה על מנת להחזיר כו' עכ"ל, והיינו כמ"ש כאן בציצית. קשה משאול ביום טוב דפסול, אמאי לא נימא גם כן הכי ממש ... ועל פי זה, הגם כי איני כדאי אפילו להיות סניף לדברי רש"ל לחלוק על הרא"ש והנמשכים אחריו, מכל מקום קושיא זאת מכריחנו לחוש לספק ברכות, ושלא לברך על טלית שאולה מצוייצת, וכדברי רש"ל, וכל שכן אם נוטל אותו שלא מדעת חבירו, כן נראה לי).
1501. כאמור לעיל, שהטור ושו"ע סוברים כדעת הרא"ש בהל' ציצית, שאם שאלה מצויצת חייב לברך עליהם מיד. ולכן פסקו שבציצית חייב לברך מיד, ובאתרוג אינו יכול לברך על השאול. אבל המ"א וט"ז סוברים כדעת הרא"ש בחולין, דאנן סהדי שהשאילו על מנת לברך, והוי כאילו נתנו לו במתנה על מנת להחזיר. ולפי זה כתבו שגם באתרוג צריך לברך כשהשאילו על מנת לברך עליו.
1502. "כששאלו בדעת הוה ליה כאילו נתנו לו במתנה על מנת להחזיר, וכמ"ש הרא"ש. והוא הדין בלולב, אם השאילו לצאת בו יוצא, וכמ"ש באבן העזר סי' כ"ח סי"ט". וכן כתב המ"א בסי' תרמט סק"ט (עסי' י"ד ס"ד, כל שכן כשהשאילו לצאת). הרי חלק בפשיטות על פסק הטוש"ע בהל' לולב, ופסק דאף שם אם השאילו לצאת בו יוצא, כמו הכא גבי ציצית, וכמו גבי קידושין.
1503. "צ"ע דבאבן העזר סי' כ"ח סי"ט כתב דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, מקודשת, דמסתמא אדעתא דהכי נתנו לו, שיהא במתנה על מנת להחזיר, וכ"כ לעיל סי' י"ד, ואם כן הכא נמי נימא הכי. וי"ל דהתם מיירי באינו יודע, משום הכי לא הוי גזל, דאנן סהדי דאלו ידע הוי מקנה לו במתנה, אבל הכא בעינן לכם שלכם". דברי המ"א קשים להבנה, וכמה נושאי כלי השו"ע דנים בדבריו, ויש שרוצים לשנות גירסת דבריו. ונקודת דברי המפרשים היא (ראה יד אפרים, מחצית השקל), דעיקר החילוק הוא בין קידושין דסגי שאינו גזל לבין ד' מינים דבענין לכם. ובשו"ת צמח צדק חאה"ע סי' צח אות ה, מבאר את החילוק בין קידושין לד' מינים (נראה לענ"ד שיש לחלק בין אתרוג לטבעת קדושין, דהשאילו כדי לקדש בו עדיף טובא מהשאילו אתרוג, דהתם יש לומר שלא נתכוין כלל למתנה, אלא דבאנו להוכיח דהא אין יוצאין בו, ועל זה לא סמכינן לסתור דברים המפורשים בהדיא דבשאלה יהיב ליה, משא"כ הכא, אף שאמר לשון שאלה, הרי עכ"פ השאילו על דעת שהוא יתננו להאשה כדרך המקדש אשה, וקדושין ידוע לכל שהוא דרך מתנה, אם כן הרי השאילו על דעת שהוא יוכל ליתנו במתנה, אם כן אין לך מתנה על מנת להחזיר מפורשת מזו. ומה שאמר לשון שאלה, היינו משום דלא נתנו לו לחלוטין, כי אם שיחזירנו לו אחר כך, לכן קורא זה שאלה … משא"כ בהשאילו אתרוג וציצית, שאין כאן רק שאלה לו לבד, ולא שהוא יתננה לאחר דרך נתינה, יש לומר דמפרשינן דהוי שאלה לבד כפשוטו).
1504. ראה דובר שלום ע' כה ואילך.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 67 עמודים.