112

112 לקוטי משא"כ מי שמרגיש גם את <אשר לא כתוב בספר התורה הזאת", הרי זה פועל אצלו שלא יחלק ו;יפסיק* בין פרטי התורה. ואדרבה: יקיים כולם בקב"ע ומס"נ: וע"ד שהוא בפשטות הענין, שע'יי שמרגיש חומר האזהרה, כולל ,גם כל חלי וכל מכה וגו" אשר לא כתוב בספר התורה הזאת", ה"ז פועל חיזוק יתר בשמירת התומ"צ.

ו ע"פ הנ"ל מובנת גם השייכות של פ' נצבים להזמן שקוראין אותה יי -- ,לעולם קודם ר"ה"": ההרגש דקב"ע ומס"נ הנ"ל בכללותו הו"ע עבודת התשובה שהיא עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה יי. ועל כן התשובה בכוחה למלאות הפגמים :י שע"י העדר קיום התומ"צ, כי היא למעלה מתומ"צ.

ומכיון שחודש אלול (ובפרט בהשבת שלפני ר"ה דמיני' מתברך ר"ה יי) הוא זמן עבודת התשובה ובקשת רחמים וכו', לכן קורין אז פ' נצבים, שבה כו"כ פסוקים בענין התשובה י: ופרטי',

נצבים א

ובה באה האזהרה (בפירש"י) שלא להפסיק בין פרטי התורה כ"א לקיים כולם לפני ה"א -- בקב"ע ומס"נ שלמעלה מן השכל וכו' -- עבודת הז תשובה.

ואעפ"כ ה"ז מפורש רק בפירש"י (תושבע"פ) ובפרשתנו, אבל בתושב"כ הוא בפ' תבוא ורק ברמז -- כי הד הפרש (בנוגע לרע וכו') בבללות בין ב' פרשיות אלו הוא שפ' תבוא היא פ' התוכחה, נאמר ענין הרע (ועונשו -- שלכן צ"ל מלכתחילה סור מרע) -- אבל לא נתפרש ענין התשובה וה" עבודה דאהפכא חשוכא לנהורא. והנה כל עניז הרע הוא כמש"נ*י כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה -- שיהפך הרעה ליום -- אלא שתכלית זו בהרע היא בהעלם עד שיגלה אותה האדם ע"י עבודתו. ולכן בתושב"כ (לשון תורה -- מפי הגבורה, ברוה"ק : -- קודם עבודת האדם) בא זה ברמז;

פ' נצבים מדבר בארוכה ע"ד עבודת התשובה (לאחרי סיפור הרע והתוכתה) ותשו"ע (ומל ה"א את לבבך וגו6. -- לכן נתפרש הרמז ב(תושבע"פ -- לשון חכמים 'י) פרש"י שבנצבים, בה נקרא בתושב"כ מפורש ובאריכות ע"ד עבודת התשובה,

וקורין אותה בשבת שלפני ר"ה -- ומחשבה טובה ועאכו"כ דבור הקב"ה מצרפם למעשה -- יתרה מזה בתשובה

נוסף ע"ז בר"ח שמביאו בשער התשובה -- הלכות ופס"ד התשובה. 5 משלי טז, ד. וראה תניא פכ"ז. 6) מגלה בסופה תוד"ה משה מעצמוי ד) עפ"ז יומתק הא דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (ע"ז נח, ב. חולין קלו, ב) -- דלכאורה הו"ל לחכמים לומר דוקא בלי