שיחת ש"פ תצא, י"ד אלול, ה'תשל"א

155

בס"ד. שיחת ש"פ תצא, י"ד אלול, ה'תשל"א.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. בהמשך להמדובר לעיל ¹¹⁸¹ אודות הקביעות דפרשת ראה ביחס לחודש אלול – שבת מברכים חודש אלול או ר"ח אלול, הרי מובן גם בנוגע לפרשיות שלאח"ז, ובנדו"ד, פרשת תצא, שהם לעולם בחודש אלול.

וכמרומז במ"ש בהתחלת הפרשה ¹¹⁸² : "ובכתה גו' ירח ימים", ומבואר בספרי מוסר ¹¹⁸³ וספרי חסידות ¹¹⁸⁴ ש"ירח ימים" זה קאי על חודש אלול, חודש החשבון על השנה שעברה בתור הכנה לשנה הבאה, שבו צריך להיות ענין הבכי', כדלקמן.

ב. ובהקדמה:

התחלת הפרשה היא: "כי תצא למלחמה על אויביך", דקאי – ברוחניות – על המלחמה הכללית שישנה בכל יום בשעת התפלה, כדאיתא בזהר ¹¹⁸⁵ : "שעת צלותא שעת קרבא".

והענין בזה – שבכל יום צריך איש ישראל לצאת למלחמה לכבוש את העולם, מלשון העלם (והסתר) ¹¹⁸⁶ , ולעשות ממנו דירה לו ית' בתחתונים ¹¹⁸⁷ . ולכל לראש – המלחמה ב"עולם" שבו, עם היצה"ר, כמבואר בתניא ¹¹⁸⁸ [ששייך לכל אחד מישראל, להיותו "ספר של בינונים", והרי "מדת הבינוני היא מדת כל אדם" ¹¹⁸⁹ ] ש"הגוף נקרא עיר קטנה ¹¹⁹⁰ , וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עלי', דהיינו להנהיג יושבי' כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור

156

עליהם, כך שתי הנפשות האלקית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו וכו'".

ועד"ז בנוגע לפרטי הענינים שבהמשך הכתוב ¹¹⁹¹ : "והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרני' וגו' ובכתה וגו'", כמבואר בלקו"ת ¹¹⁹² פרטי הענינים אלו בעבודת האדם, ועד לענין ד"תבוא אלי' ובעלתה", "היינו ענין מס"נ והוא ענין נפילת אפים" (שלאחרי שמו"ע – עיקר התפלה, כפס"ד הרמב"ם ¹¹⁹³ שהמצות עשה דתפלה היא "שיהא אדם .. שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה כו'", והרי שאלת צרכיו היא בשמו"ע).

ועז"נ "כי תצא למלחמה על אויביך", אזי מבטיחים לו ש"נתנו ה' אלקיך בידך" – כי, כאשר יהודי עומד בתשוקה ורצון חזק בל ישונה למלא רצונו של הקב"ה, אזי הולך הקב"ה יחד עמו בעבודת המלחמה, ולכן יש בכחו לנצח במלחמה.

ואז נעשה גם הענין ד"ושבית שביו" – שקאי על ניצוצות הקדושה שנמצאים בעניני העולם [ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט ¹¹⁹⁴ על הפסוק ¹¹⁹⁵ "לעולם ה' דברך נצב בשמים", שדבר הוי' שעל ידו נברא העולם נמצא תמיד בכל הנבראים להוותם בכל רגע, אלא שזהו] באופן של העלם והסתר, שזהו מעמד ומצב של גלות ושבי', וכאשר איש ישראל מגלה אלקות בעולם, אזי מוציא את ניצוצי הקדושה מהשבי', ובאופן שנעשה בעה"ב עליהם – "ובעלתה" מלשון בעלות, ועד שפועל ביטול מציאות העולם כולו, שכל מציאותו אינה אלא דירה לו ית' בתחתונים.

ג. ויש להוסיף ולבאר דיוק לשון הכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו" ¹¹⁹⁶ :

בהתחלת הפסוק נאמר "כי תצא", לשון יחיד; ולאח"ז נאמר "על אויביך", לשון רבים; ולאח"ז נאמר "ונתנו גו' בידך" – עוה"פ לשון יחיד?

גם צריך להבין מ"ש "ושבית שביו", דלכאורה הרי זה כפל לשון?

ד. והביאור בזה:

הטעם שנאמר "כי תצא" לשון יחיד הוא – לפי שהתורה דורשת

157

מכל אחד מישראל להיות בהתאחדות והתכללות עם כל בנ"י, עד שנעשים כולם מציאות אחת.

ולכאורה: הרי התורה עצמה אומרת ש"אין דיעותיהם שוות" ו"אין פרצופיהן שווין" ¹¹⁹⁷ , כך, שע"פ תורה יש חילוקים בין בנ"י, וא"כ, איך יתכן שיהיו כולם מציאות אחת?

אך הענין הוא – שיש נקודה אחת שמאחדת את כולם, שזוהי השליחות של הקב"ה שמוטלת על כאו"א מישראל – "כי תצא למלחמה גו'", כך, שאצל כולם ישנו רק ענין אחד – מילוי שליחותו של הקב"ה.

וכמו בצבא כפשוטו, שיש בו חילוקי מדריגות: אנשי חיל, ושרי הצבא, "שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות" ¹¹⁹⁸ , ככל פרטי הענינים שבסדרי הצבא; אבל יש תכלית ומטרה אחת לכל הצבא – לנצח במלחמה, שזוהי הנקודה שמאחדת את כל אנשי הצבא – מאנשי החיל עד לשרי הצבאות ועד לראש הצבא – שנעשים למציאות אחת.

ועד"ז בנוגע לבנ"י, שכאשר כל אחד ממלא את שליחותו של הקב"ה, הרי זה מבטא את הצד השוה שיש בכולם, כך, שאע"פ שכל אחד ממלא את השליחות לפי דרך העבודה שלו, פלוני בקו זה ופלוני בקו אחר, מ"מ, יש אצל כולם נקודה משותפת – מילוי שליחותו של הקב"ה, וכיון ש"שלוחו של אדם (העליון) כמותו" ¹¹⁹⁹ , הרי כשם ש"ה' אחד" ¹²⁰⁰ , כך גם כל בנ"י – "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך ועד שואב מימיך" ¹²⁰¹ – הם "לאחדים כאחד" ¹²⁰² , מציאות אחת.

ולהעיר גם מתורת רבינו הזקן ¹²⁰³ על הפסוק20 "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", שיהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאלקות – שגם ענין זה נאמר בלשון יחיד: " שמע ישראל" (ולא "שמעו ישראל"), כיון שזהו ענין שישנו אצל כל בנ"י ומאחד את כולם.

וענין זה מודגש גם בחודש אלול: ר"ת " א ני ל דודי ו דודי ל י" ¹²⁰⁴ – "אני", לשון יחיד, ולא "אנו", לשון רבים, והיינו, שכל בנ"י עומדים

158

בתנועה אחת שמאחדת את כולם למציאות אחת – " אני לדודי"; ועי"ז נמשך גם הענין ד"דודי לי ".

ואעפ"כ נאמר "על אויביך", לשון רבים – כיון שעבודתו של איש ישראל צריכה להיות (לא בעולמות העליונים, כמו עולם האצילות, עולם האחדות ¹²⁰⁵ , אלא) דוקא למטה ב"בירא עמיקתא" ¹²⁰⁶ – "עלמא דפרודא" ¹²⁰⁷ , שבו כתיב ¹²⁰⁸ "נעשה אדם" לשון רבים, "כתוב והרוצה לטעות יטעה" ¹²⁰⁹ , ודוקא במעמד ומצב כזה הולכים בשליחותו של הקב"ה לנצח את המלחמה.

וברור הדבר ש"נתנו ה' אלקיך בידך", ובאופן שנעשה גם הענין ד"שבית שביו" – "שבי ו " דייקא, שהם ניצוצות הקדושה השייכים אליו; ובאופן ד"שבית", והיינו, שאין זה ענין של "נהמא דכיסופא" ¹²¹⁰ , ואפילו לא עבודה מתוך מנוחה, אלא דוקא עבודה מתוך יגיעה גדולה – להוציא מן השבי'.

וכל זה שייך לכל אחד מישראל, כמבואר בלקו"ת ¹²¹¹ שעבודה זו נעשית מצד פנימיות הלב, והרי פנימיות הלב היא בשלימות אצל כל בנ"י, שלכן, אפילו במעמד ומצב ד"אני ישנה בגלותא", הנה "לבי ער" ¹²¹² , להקב"ה לתורתו ולמצוותיו ¹²¹³ .

ה. והנה, כיון ש"התורה כללות ופרטות נאמרה" ¹²¹⁴ , ו"אסתכל באורייתא וברא עלמא" ¹²¹⁵ – נמשך גם הענין ד"כי תצא למלחמה וגו'" באופן שיש בו ב' זמנים: כפי שהוא בפרטיות בעבודת התפלה שבכל יום, וכפי שהוא בכללות השנה – בחודש אלול, שעז"נ "ובכתה גו' ירח ימים" (כנ"ל ס"א).

אמנם, בכי' זו היא בכי' של שמחה – כמבואר בלקו"ת ¹²¹⁶ ש"מעלת ומדריגת הבכי' היא בחי' תשובה עילאה הגדולה מכולם .. ועל זה נאמר ¹²¹⁷ לעתיד לבוא בבכי יבואו וגו'" – כשם שכללות העבודה ד"כי

159

תצא למלחמה גו'" היא מתוך שמחה, בידעו שהקב"ה הולך עמו כו'. ובפרט בחודש אלול, שאז ישנו הענין ד"אני לדודי ודודי לי", והרי הלשון "דודי" מורה על אהבה גדולה ביותר ¹²¹⁸ .

ו. וכיון שישנה הבטחת התורה "כי תצא למלחמה על אויביך (אזי) ונתנו ה' אלקיך בידך וגו'", הן בנוגע לעבודה הפרטית שבכל יום והן בנוגע לעבודה דחודש אלול – הרי בודאי יקויים הדבר "בלי שום ספק וס"ס בעולם",

– ע"ד המבואר באגה"ת ¹²¹⁹ לענין ברכת סלח לנו: "שאנו מברכין בכל תפלת י"ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו', ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו", ומסיים: "ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין בא"י גואל ישראל" –

ועד לסיום הענין: "ובעלתה והיתה לך לאשה", שזהו ע"ד מ"ש בהפטרה (בנוגע ליעודים דלעתיד לבוא) "כי ¹²²⁰ בועליך עושיך וגו'" ¹²²¹ .

ובפרט שע"י נצחון המלחמה בעצמו בנוגע לגוף ונפש הבהמית נעשה ענין של גאולה בנוגע לנפש האלקית, והרי מגאולה פרטית באים לגאולה כללית (כמבואר באגה"ק ¹²²² בענין ד"פדה בשלום נפשי" ¹²²³ ) – שכל בנ"י יוצאים מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה ¹²²⁴ , ו"שמחת עולם על ראשם" ¹²²⁵ ,

ובלשון הכתוב בהפטורה ¹²²⁶ : "רני עקרה גו' פצחי רנה וצהלי גו' אמר מרחמך ה'", ובהפטורה שלאח"ז ¹²²⁷ : "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח", דקאי על הגילוי אור מלמעלה שיהי' בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש, בעגלא דידן.

* * *

ז. נוסף על הענינים של פרשת תצא שישנם בכל שנה ושנה, ישנם גם ענינים הקשורים עם קביעות השנה, שגם בהם יש הוראה מיוחדת,

160

כמובן מתורת הבעש"ט ¹²²⁸ שכל דבר שיהודי רואה או שומע ה"ז בהשגחה פרטית, וצריך ללמוד מזה הוראה בעבודת ה'.

הקביעות המיוחדת בשנה זו היא – שר"ח אלול חל בשבת, וכתוצאה מזה יש שינוי בהפטרה של פרשת תצא, כדלקמן.

ובהקדמה – שכיון שקריאת התורה ואמירת ההפטרה אינם ביחיד אלא בציבור דוקא, הרי מובן, שההוראה שלמדים מזה נוגעת לכל אחד מישראל בכל מקום ובכל זמן בתור כלל.

וענין זה הוא בנוגע להפטרה עוד יותר מאשר בנוגע לקריאת התורה, כי, קריאת הפרשה יכולה להיות גם ע"י כל אחד לעצמו בתור יחיד, וכמו שכל אחד מעביר את הסדרה לעצמו ¹²²⁹ , ועאכו"כ לפי התקנה של רבינו הזקן (שהולכת ומתפשטת יותר ויותר) ללמוד בכל יום פרשה חומש, באופן שבמשך כל השבוע מסיימים את כל הסדרה; משא"כ ההפטרות ש"אין צריך לקרותן לעצמו" ¹²³⁰ , אלא בציבור דוקא.

ואף שיש מנהג שבשעה שמעבירים את הסדרה קורין גם ההפטרה ¹²³¹ – הרי זה רק מנהג בעלמא, ולא נתפרסם בכל תפוצות ישראל, ואינו נפוץ כ"כ אפילו בין חסידים (ולא כמו שיעורי חת"ת, שהולך ומתפרסם יותר ויותר בין חסידים, וגם אצל כללות בנ"י).

ובכן ¹²³² : כאשר הקביעות דשבת פרשת ראה היא בר"ח אלול, הנה במקום ההפטרה "עני' סוערה לא נוחמה" ¹²³³ (שמפטירין בדרך כלל בפרשת ראה), אומרים ההפטרה דשבת ר"ח ¹²³⁴ : "השמים ¹²³⁵ כסאי" ¹²³⁶ . ואז, מוסיפים בש"פ תצא – לאחרי ההפטרה "רני עקרה"46 – גם הפסוקים מהפטרת "עני' סוערה" ¹²³⁷ .

161

וצריך להבין:

בנוגע לסדר ההפטרות של "שבעה דנחמתא", מביא האבודרהם ¹²³⁸ מהמדרש ¹²³⁹ , שבהפטרה הראשונה אומר הקב"ה לנביאים "נחמו נחמו עמי" ¹²⁴⁰ , שהם ינחמו את בנ"י. ועל זה בא המענה של כנסת ישראל (בהפטרה השני') "ותאמר ציון עזבני הוי' " ¹²⁴¹ , שרצונם שהנחמה תבוא (לא ע"י נביאים, אלא) מהקב"ה בעצמו. וכאשר הנביאים מוסרים להקב"ה (בהפטרה השלישית) ש"עני' סוערה לא נחמה"53, אומר על זה הקב"ה (בהפטרה הרביעית) " אנכי אנכי הוא מנחמכם" ¹²⁴² , שהוא מקבל תביעתם של בנ"י והוא בעצמו ינחם אותם. ובהמשך לזה באות ההפטרות "רני עקרה לא ילדה"46 ו"קומי אורי כי בא אורך"47, שנחמות אלו הן מהקב"ה בעצמו. ועל זה עונה כנסת ישראל (בהפטרה השביעית) "שוש אשיש בהוי' " ¹²⁴³ , שעכשיו – לאחרי שהקב"ה בעצמו מנחם אותם "רני עקרה" ו"קומי אורי" – הנה "שוש אשיש בהוי' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע וגו'"63 – הקב"ה בעצמו.

ולכאורה ¹²⁴⁴ : לאחרי שאומרים כבר ההפטרה "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (שהקב"ה מבטיח שהוא ינחם את בנ"י) וההפטרה "רני עקרה" (שבה מנחם הקב"ה את בנ"י בפועל), מה מקום – לפי המדרש הנ"ל – לומר אז "עני' סוערה לא נוחמה"?

ומזה גופא מובן, שאז (בקביעות כזו, הנה מצד המעלה של ר"ח),

162

לא מתפייסים בנ"י גם לאחרי "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ו"רני עקרה", והם עדיין בבחינת "עני' סוערה לא נוחמה", ומתנחמים רק ב"קומי אורי כי בא אורך".

ונמצא שהענין ד"קומי אורי" בקביעות כזו הוא באופן אחר – "קומי אורי" נעלה יותר ¹²⁴⁵ ( שלא כמו ברוב השנים, ש"קומי אורי" בא בהמשך ל"רני עקרה"), ובנ"י מתנחמים דוקא בנחמה של "קומי אורי" נעלה יותר.

ח. ויש להוסיף בזה, בהקדם הידוע אודות ז' התורות שאמר הבעש"ט בגן עדן (כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחות דשמע"צ תרצ"ז ¹²⁴⁶ , מה ששמע מאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, בשבת פ' תבוא שנת תרנ"ב), החל מהתורה על הפסוק ¹²⁴⁷ "והי' כי תבוא אל הארץ וגו'", ועוד תורות על פסוקים נוספים, כולל גם הפסוק ¹²⁴⁸ "אשרי העם יודעי תרועה", עד לתורה השביעית – תורה קצרה שנאמרה לנשיאי ישראל.

וז"ל: "תורה השביעית, ע"פ קומי אורי כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח. מאמר זה הי' לנשיאי ישראל. ואמר להם: אתם נשיאי ישראל שמניחים התורה והעבודה שלכם בשביל טובת הרבים, מה יהי' אתכם? הנה עז"נ קומי אורי באור הפרטי להכללי כי בא אורך".

[כך מסתיימת התורה השביעית. – אינני יודע אם רק ברשימה אין יותר מזה, או שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא ביאר יותר. ענין זה צריכים לברר אצל אלו שהיו נוכחים בשעת מעשה. ובכל אופן, עד כאן נמצא ברשימה].

ולכאורה אינו מובן: מהי השאלה (בנוגע לנשיאי ישראל) מה יהי' אתכם? – כיון שנשיאי ישראל מתעסקים בטובת הרבים ע"פ ציווי התורה "הוכח תוכיח את עמיתך .. ואהבת לרעך כמוך" ¹²⁴⁹ , ובפרט שעושים זאת מתוך מס"נ, שמניחים תורתם ועבודתם בשביל טובת הרבים – הרי בודאי יקבלו שכר על זה?!

ועכצ"ל, שאילו היו עוסקים בתורתם ועבודתם (מבלי להניח זאת בשביל טובת הרבים), ובפרט שהיו עוסקים בזה מתוך מס"נ – היו מגיעים לעילוי גדול יותר. ולכן יש מקום לשאלה "מה יהי' אתכם", כיון שנחסר אצלם בגלל התעסקותם בטובת הרבים.

163

ועל זה בא המענה לנשיאי ישראל, ש"עז"נ קומי אורי באור הפרטי להכללי כו'" – שע"י עבודתם בשביל טובת הרבים, הנה נוסף על השכר שיקבלו על קיום פרטי הענינים שבמצות ד"הוכח תוכיח את עמיתך" ומצות "ואהבת לרעך כמוך", נעשה אצלם ענין כללי נעלה יותר (לא בכמות, אלא) באיכות , ועד לענין ד"אורי", שהוא אור נעלה יותר אפילו מ"אור החמה" כפי שיהי' לעתיד לבוא "שבעתיים כאור שבעת הימים" ¹²⁵⁰ (שבע שבעיות כאור של שבעת הימים, הרי ארבעים ותשע שביעיות, העולים לשלש מאות וארבעים ושלשה).

וע"ד שמצינו בנוגע ל"רכוש גדול" שבו יצאו בנ"י ממצרים (שלא הספיקה היציאה ממצרים כשלעצמה, אלא הוצרכו לצאת "ברכוש גדול") ¹²⁵¹ , באופן ש"נצלתם את מצרים" ¹²⁵² , כידוע שבפנימיות הענינים קאי על בירור ניצוצי הקדושה שהיו שם ¹²⁵³ – שנוסף על פרטי הניצוצות המתבררים (בדוגמת השכר על כל פרטי הענינים של כל מצוה בפ"ע), ישנו כללות ענין הבעלות על ה"רכוש גדול" (בדוגמת כללות עבודת המס"נ של נשיאי ישראל לטובת הרבים), שעי"ז יוצאים מהגלות ¹²⁵⁴ .

* * *

ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תצא למלחמה וגו'.

* * *

י. בנוגע לפירוש רש"י בפרשת השבוע – הנה בהמשך להמדובר במאמר (מהדרוש בלקו"ת) ¹²⁵⁵ אודות הפסוק "כי תצא למלחמה וגו'" שבהתחלת הפרשה, יש להתעכב על ענין זה כפי שהוא בפשוטו של מקרא:

לכאורה אינו מובן: בשלמא מ"ש "כי תצא גו'" לשון יחיד, הרי זה לפי שהכתוב מדבר אודות כלל ישראל ¹²⁵⁶ ; אבל, כיון שנאמר "על אויביך" לשון רבים (וכפירוש התרגום: "בעל י דבבך"), הי' הכתוב צריך לומר "ונתנ ם ה' אלקיך בידך" (כבתרגום: "וימסרינון"), וכן "ושבית שבי ם " (כבתרגום: "שביהון"), שבויים לשון רבים, ולכאורה הי' רש"י צריך לבאר מדוע נאמר "ונתנו גו' שביו", בלשון יחיד?

164

יא. ובעיקר יש להתעכב על פירוש רש"י בסוף הפרשה:

על הפסוק ¹²⁵⁷ "אשר קרך בדרך" מפרש רש"י ג' פירושים, וז"ל: "לשון מקרה. ד"א לשון קרי וטומאה, שהי' מטמאן במשכב זכור. ד"א לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו העובדי כוכבים יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל ברי' יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אע"פ שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים".

וצריך להבין:

א) כאשר רש"י מביא כמה פירושים, הרי זה בגלל שבכל א' מהפירושים יש קושי מסויים כו'. ולכאורה בנדו"ד יש פירוש פשוט – פירוש התרגום: "די ערעך" (פגש אותך), ולמה הוצרך רש"י לפרש "לשון מקרה", ולא עוד אלא שגם בפירוש זה אינו מסתפק, אלא מביא עוד ב' פירושים?!

ב) בפי' הב', "לשון קרי וטומאה" – מדוע מוסיף רש"י "שהי' מטמאן במשכב זכור"?

ג) בפי' הג', "קרך" "לשון קור" – מדוע מוסיף "וחום"?

ד) מדוע מוסיף רש"י "משל לאמבטי כו'" – מה ניתוסף בהבנת הפירוש "שהיו העובדי כוכבים יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים", ע"י ה"משל לאמבטי רותחת .. בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה .. הקרה אותה בפני אחרים"?

ה) מהו הדיוק "בא בן בליעל כו'" – דלכאורה, מי שקופץ לאמבטי רותחת – "שוטה" יקרא, ולא "בן בליעל"?!

ו) ושאלה נוספת בנוגע לכל ג' הפירושים – שהם פירושים בתיבת "קרך", ומדוע העתיק רש"י גם תיבת "בדרך"?

וכמדובר כמ"פ שכל הדיוקים בפירוש רש"י צריכים להיות מובנים בפשטות לבן חמש למקרא. וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

יב. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה על הזהר דפרשתנו אין הערות, ולכן נתעכב על המבואר בהערות אאמו"ר בנוגע לברכת כהנים (שיש בה העילוי ד"עד מהרה ירוץ דברו" ¹²⁵⁸ ), שבביאור זה יש ענין השייך לחודש אלול, וגם ענין השייך לשיעור תניא היומי שלומדים בהשגחה פרטית ביום הש"ק זה.

165

איתא בזהר ¹²⁵⁹ : "אמר רבי יהודה וכו' ואני אברכם ¹²⁶⁰ , למאן, לאינון כהני, דכתיב ¹²⁶¹ ומברכיך ברוך, וכתיב ¹²⁶² ואברכה מברכיך, אינון מברכין לעמא, ואנא אברך להו".

ומבאר אאמו"ר ¹²⁶³ , שזהו "כדעת ר' ישמעאל בחולין דמ"ט",

– ששם ¹²⁶⁴ יש פלוגתא בדבר: "רבי ישמעאל אומר, למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, לכהנים עצמן לא למדנו, כשהוא אומר ואני אברכם, הוי אומר כהנים מברכין לישראל, והקב"ה מברך לכהנים. רבי עקיבא אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי גבורה לא למדנו, כשהוא אומר ואני אברכם, הוי אומר כהנים מברכין לישראל, והקב"ה מסכים על ידם" –

"ור' ישמעאל ס"ל כך, כי כהנא מסייע כהני, כדאיתא התם, כי ר' ישמעאל הי' כהן, ושמו ישמעאל מורה על מדת החסד וכו', כמו"כ ר' יהודה שהוא בחי' חסד ¹²⁶⁵ , ס"ל כר' ישמעאל שקאי אכהני".

ומוסיף לבאר (א) הטעם שר' יהודה "הביא ב' פסוקים, ומברכיך ברוך, שאמר יצחק ליעקב, ואברכה מברכיך, שאמר הקב"ה לאברהם", (ב) הטעם ש"הקדים הפסוק ומברכיך להפסוק ואברכה, אם שהפסוק ואברכה קדים בתורה" – כי:

"בפסוק ומברכיך קדים ומברכיך ואח"כ ברוך, ובפסוק ואברכה קדים ואברכה למברכיך .. והיינו, ומברכיך ברוך הוא, כשמתחלה יברכו הם, אז הקב"ה יברך אותם, משא"כ אם עדיין לא ברכו הם, אלא שעתידין לברך, אינו מברך אותם הקב"ה מפני שהם עתידים לברך. ובפסוק ואברכה, שכתוב מקודם ואברכה הוא שהקב"ה מברך את העתידים לברך אם אפילו לא ברכו עדיין, מאחר שבדעתם לברך.

ויצחק שבחינתו הוא גבורה, מדת הדין, הנה מדת הדין נותנת שדוקא אם ברכו הם תחלה, אז מברך אותם הקב"ה. משא"כ הקב"ה שחפץ חסד הוא, ואמר לאברהם שמדתו מדת החסד, הוא מברך אותם תחלה כשעתידין לברך וכו'.

זהו שהביא ב' פסוקים: הפסוק ומברכיך ברוך הוא לראי'

166

שכשהכהנים ברכו את ישראל מקודם, אז הקב"ה מברך את הכהנים. וע"ד כשיש אתעדל"ת אז נמשך על ידה אתדל"ע; ואח"כ הביא הפסוק ואברכה, הוא, שלא די שהקב"ה מברכם אחר כשהם ברכו מתחלה את ישראל, אלא שהקב"ה מברך אותם מקודם כשעתידין לברך את ישראל. וע"ד האתדל"ע שקודם האתדל"ת וכו'".

וזהו הקשר לחודש אלול, ר"ת "אני לדודי ודודי לי"24, והיינו, שתחילה צ"ל אתערותא דלתתא, "אני לדודי", ואז נמשך על ידה אתערותא דלעילא, "דודי לי" – בדוגמת הפסוק "ומברכיך ברוך", ש"כשהכהנים ברכו את ישראל מקודם (אתעדל"ת), אז הקב"ה מברך את הכהנים" (אתעדל"ע) ¹²⁶⁶ .

יג. ואח"כ מוסיף:

"עוד יש לפרש, הכהנים הם בז"א בכלל שראשיתו מדת החסד, וז"א הוא חסדים בכלל. וישראל הם במל', כמא' ¹²⁶⁷ כל ישראל בני מלכים הם, ומל' נק' כנסת ישראל. ומל' בנינה מהגבורות. וברכת כהנים הוא להמשיך מחסדים דז"א להמתיק הגבורות דמל'. וכמו כה תברכו, כה הוא בחי' מל', צדק מלכותא קדישא, וצדק איהו דינא. וכהן שהוא מבחי' חסדים דז"א, מברך לבחי' כ"ה דמל' להמתיק את גבורותי' .. נמצא מה שהכהנים מברכים את ישראל הוא המשכה מחסדים דז"א.

ובשביל זה, ואני אברכם לכהני, הוא מה שנמשך מבינה לז"א, ואנ"י גי' בינ"ה. והברכה מבינה לז"א הוא מה שנה"י דתבונה מתלבשין בז"א, שהוא בחי' עולם הבא, עולם שכבר בא, ועוד יותר הוא שנה"י דאימא עלאה יתלבשו בז"א, שזהו בחי' לעתיד לבוא, וכמ"ש בע"ח שער הזיווגים סמוך לסופ"ה ע"ש".

[ושם: "בינה עליונה נשארת למעלה ואינה יורדת, לכן בינה נקראת לע"ל, כי המוחין עליונים דז"א המלובשים בנה"י דבינה עליונה הם עתידין לבוא אח"כ, כאשר יתגדל מעלתו, ויהי' לו מוחין עליונים יותר, מן בינה, ולא מן התבונה, ואז יהי' לע"ל. אבל מוחין דנצח הוד יסוד דתבונה, הם נמשכין בו תמיד, ולעולם הם נמשכים ובאין, וזהו פירוש עולם הבא, עלמא דאתי, כי תמיד נמשך ובא .. וזהו מ"ש בס' הבהיר ¹²⁶⁸ .. מהו עולם הבא .. עולם שכבר בא".

167

ויש להעיר גם ממ"ש הרמב"ם ¹²⁶⁹ "העולם הבא .. הוא מצוי ועומד, שנאמר ¹²⁷⁰ אשר צפנת ליראיך פעלת וגו'",

– וענין זה קשור עם שיעור היומי בתניא, שבהשגחה פרטית לומדים ביום זה (י"ד אלול בשנה פשוטה) באגה"ק סי"ג, ד"ה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו': "וזהו שאמר דהע"ה מה רב טובך וגו' .. טוב הגנוז וצפון וכו'" –

ולמעלה מזה – הענין ד"חד חרוב ¹²⁷¹ .. שהוא עולם חדש", כמ"ש הראב"ד].

ומסיים: "זהו שהביא ב' פסוקים, ומברכיך ברוך, פירוש ברוך הוא שהוא ברוך מכבר, שזהו בחי' נה"י דתבונה, עולם הבא, עולם שכבר בא. ואברכה גו', שפירוש ואברכה הוא לשון עתיד, הוא מנה"י דאימא עלאה, בחי' לעתיד לבוא. ולכן הקדים פסוק ומברכיך ברוך, שזה כבר בא, ואח"כ הפסוק ואברכה, שזה בחי' לעתיד לבוא".

יד. ויש להוסיף ולבאר הקשר והשייכות של ב' הביאורים בדברי אאמו"ר בהחילוק בין "מברכיך ברוך" ל"ואברכה מברכיך" – (א) ש"מברכיך ברוך" היינו שתחילה מברכים הכהנים את ישראל ואז הקב"ה מברך אותם (אתעדל"ע שלאחרי אתעדל"ת), ואילו "ואברכה מברכיך" היינו שהקב"ה מברך את הכהנים שעתידים לברך את ישראל (אתעדל"ע שקודם האתעדל"ת), (ב) ש"מברכיך ברוך" היינו שהוא ברוך מכבר, שזוהי ההמשכה מבחי' נה"י דתבונה, עולם הבא, שכבר בא, ואילו "ואברכה מברכיך" הוא לשון עתיד, שזוהי ההמשכה מבחי' נה"י דאימא עלאה, בחי' לעתיד לבוא, וכפי שיתבאר לקמן.

*

טו. בימי ¹²⁷² השבוע הבא ישנו גם יום ח"י אלול, יום הולדת "שני המאורות הגדולים" ¹²⁷³ – הבעש"ט (בשנת תנ"ח, שחסידים נתנו על זה סימן: נחת ¹²⁷⁴ ) ורבינו הזקן (בשנת קה"ת).

נוסף על זה: הקביעות של ח"י אלול בשנה זו – ביום הרביעי פרשת תבא, היא אותה קביעות כמו בשנת קה"ת – שנת הולדת רבינו הזקן.

168

ויש לקביעות זו שייכות מיוחדת להולדת רבינו הזקן, כידוע ¹²⁷⁵ מה שאמר הבעש"ט בח"י אלול שבו נולד רבינו הזקן: "ביום הרביעי שבו נתלו המאורות ¹²⁷⁶ הנה ביום רביעי לסדר "קומי אורי" (ההפטרה של אותו שבוע) ירדה נשמה חדשה שתאיר את העולם בתורה הנגלית והחסידות".

טז. ענינו של רבנו הזקן "להאיר את העולם בתורה הנגלית והחסידות" (כנ"ל), מרומז גם בשמו (הראשון) "שניאור", כדברי הבעש"ט ¹²⁷⁷ : " שניאור היינו שני אור – שני אורות – שיאיר בנגלה ובנסתר".

וכיון שרבינו הזקן הי' קורא את הבעש"ט "זיידע" (סבא) ¹²⁷⁸ , ועד שהענין ד"יפוצו מעינות יך (המעינות שלך – מעינות החסידות של הבעש"ט ) חוצה" הי' (בעיקר) ע"י רבינו הזקן ¹²⁷⁹ , הרי מובן שגם ענינו של הבעש"ט הוא תורה ¹²⁸⁰ .

[ולהעיר:

ידוע שהבעש"ט הי' משבח ומפליא דוקא עבודת אנשים פשוטים, וכידוע תורת הבעש"ט ¹²⁸¹ בענין הקדמת תש"י לתש"ר – בשייכות לבנ"י, שהם תפילין דמארי עלמא, כמאמר ¹²⁸² "תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ¹²⁸³ , שבנ"י ממשיכים ה' אחד בארץ – שזהו לפי שהעבודה דקבלת עול של אנשים הפשוטים (תש"י) היא נעלית יותר מהעבודה של בעלי מוחין בידיעת והשגת התורה (תש"ר).

אבל, מזה עצמו שביאר מעלת אנשים הפשוטים בזה שהם תפילין של יד (לא "יד", אלא תפילין של יד), מובן, שגם מעלתם של אנשים הפשוטים שייכת וקשורה בענין התורה שבהם – שהרי תפילין הו"ע המוחין ¹²⁸⁴ , תורה , וכמפורש במדרש תהלים (עה"פ ¹²⁸⁵ "כי אם בתורת ה' חפצו") בנוגע לאלו שאין להם פנאי ( ע"פ תורה ): "אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה" ¹²⁸⁶ ].

זוהי גם אחת הסיבות להתוועדות זו,

– ובהמשך להמדובר במשך זמן האחרון ¹²⁸⁷ , שכעת הוא הזמן שצריכים "לכבוש" את העולם ע"י לימוד ¹²⁸⁸ התורה ¹²⁸⁹ –

169

כדי לעורר ולפרסם בכל המקומות, שבהתאם להנ"ל, יערכו בכל מקום ומקום התוועדות ביום ח"י אלול, כדי לעורר ולהתדבר אודות התחזקות והוספה בלימוד התורה, אצל כל אחד ואחת ¹²⁹⁰ , הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות,

וההחלטות הטובות שתתקבלנה בעת ההתוועדות – להוסיף בלימוד התורה (ולימוד מביא לידי מעשה ¹²⁹¹ – בקיום המצוות) וביתר שאת ויתר עז ¹²⁹² , יהי' להם קיום הרבה יותר. וכידוע ¹²⁹³ ש"ההסכם אשר עושים שנים או רבים, יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפ"ע כו'".

יז. ע"פ האמור (מהבעש"ט) שהולדת רבינו הזקן – שהאיר את העולם בתורת הנגלה והחסידות – יש לה שייכות מיוחדת להפטרה "קומי אורי ", הנה ע"פ האמור לעיל (ס"ז) שבקביעות כבשנה זו, שהיא אותה הקביעות כמו בשנת הולדת רבינו הזקן (ח"י אלול ביום הרביעי), יש מעלה יתירה להפטרה "קומי אורי" (בענין הנ"ל) לגבי שאר אופני הקביעות – הרי מובן, שגם ההתחזקות ב"אין אור אלא תורה" ¹²⁹⁴ , תורת הנגלה והחסידות, שזהו ענינו של "קומי אורי", כנ"ל, צריכה להיות בשנה כזו יותר מאשר בשאר השנים ¹²⁹⁵ .

170

ולכן, בשנה זו צריכה להיות ההתוועדות של ח"י אלול, וההחלטות הטובות בנוגע להוספה בלימוד הנגלה והחסידות, ביתר שאת וביתר עז.

וכיון שח"י אלול נקרא "יום טוב"93, וביו"ט יש ערב יו"ט ואסרו-חג – מה טוב, שההתוועדות וההתעוררות וכו' דח"י אלול, יהיו לא רק "בעתה" אלא גם "אחישנה" ¹²⁹⁶ (כסיום וחותם ההפטרה ד"קומי אורי" ¹²⁹⁷ ) – לערוך התוועדות גם בימים הסמוכים לח"י אלול, לפניו – וגם לאחריו.

*

יח. ביום ח"י אלול, וכן בימים שלפניו, יש שייכות מיוחדת לתלמידי ישיבות תומכי תמימים (ובמילא גם לתלמידי ישיבות בכלל ¹²⁹⁸ ) – כיון שהתייסדות תומכי תמימים היתה ¹²⁹⁹ בט"ו אלול ¹³⁰⁰ (היום שבו קיימא סיהרא – וסיהרא דחודש אלול (מזל בתולה) – באשלמותא ¹³⁰¹ ), והתחלת הלימודים היתה119 בח"י אלול ¹³⁰² .

ולכן, כל האמור לעיל, שייך במיוחד לתלמידי תומכי תמימים – שמח"י אלול יתחילו ללמוד בשקידה והתמדה חדשים לגמרי, וגם בימים שלפני ח"י אלול – ובפרט מיום "הולדת" הישיבה (ט"ו אלול), יעשו את ההכנות הראויות לזה.

וכיון שגם ההכנה לתורה צריכה להיות קשורה עם תורה, הנה מה

171

טוב, שההכנה בימים אלו תהי' – בלימוד בנוגע למעלת ויוקר לימוד התורה.

יט. ויה"ר שההחלטות טובות להוסיף בלימוד התורה, יבואו בפועל במשך כל ימי השנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, החל מימי חודש אלול ¹³⁰³ שבשנה זו,

וזה ימשיך גם את הכתיבה וחתימה טובה, שתהי' שנת תורה, ועי"ז – כל הענינים הטובים שמרומזים בכל אותיות הא"ב, עד לשנת אורה (שמרומזת באות אל"ף),

ויקויים היעוד וההבטחה "קומי אורי כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח .. ועמך כולם צדיקים גו' אני ה' בעתה אחישנה" ¹³⁰⁴ – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, אחישנה בקרוב ממש.

* * *

כ. הביאור בפירוש רש"י ד"ה "אשר קרך בדרך" ¹³⁰⁵ :

בכל ג' הפירושים מדייק רש"י: "לשון כו'", והיינו, שכוונת רש"י לבאר מדוע נאמר תוכן ענין פגישת בנ"י בעמלק (כפירוש התרגום: "די ערעך", פגש אותך) בלשון "קרך" (ולא נאמר "אשר פגשך" וכיו"ב).

ועל זה מפרש רש"י ש"קרך" הוא "לשון מקרה" – ע"ד לשון הכתוב לעיל בפרשתנו ¹³⁰⁶ : "מקרה לילה".

והטעם שרש"י מפרש לשון " מ קרה", בתוספת מ', שמורה על ענין הפעולה, כמו " מ כפלה", שהפירוש הפשוט הוא מלשון "מכפיל" (מאכיל וכו') ¹³⁰⁷ , ולא פירש שהוא "לשון יקרא", ע"ד "כי יקרא קן צפור" ¹³⁰⁸ , שעל זה פירש רש"י "פרט למזומן" – כי, מצד עמלק הי' זה באופן של פעולה, שבא ממקומו להלחם, כמ"ש ¹³⁰⁹ "ויבוא עמלק וגו'" ¹³¹⁰ , ורק אצל בנ"י הי' זה באופן שלא היו מוכנים לכך.

אמנם, רש"י לא מסתפק בפירוש זה – כי, ענין זה (שזהו מאורע שאירע לבנ"י ללא הכנה מצדם) מובן כבר ממ"ש ¹³¹¹ "אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים (וחוזר וכופל) אשר קרך בדרך ", היינו, שהכתוב מדגיש שמאורע זה אירע כשבנ"י היו בדרך, ולא הי' בדעתם כלל לערוך מלחמה, אלא שלפתע פתאום (ללא הכנה) הופיע עמלק, ובמילא הוצרכו להלחם עמו (ובגלל זה העתיק רש"י גם תיבת "בדרך").

ולכן מוסיף רש"י עוד פירוש – ש"קרך" הוא "לשון קרי וטומאה, שהי' מטמאן במשכב זכור", שענין זה מרומז בהמשך הכתוב: "ויזנב", כפירוש רש"י שזה קשור עם ענין המילה כו'.

אבל גם פירוש זה אינו מספיק, כיון שענין הטומאה אינו נרמז בלשון "קרך" ¹³¹² .

ולכן מוסיף רש"י עוד פירוש – ש"קרך" הוא "לשון קור (ומוסיף) וחום", כלשון הכתוב ¹³¹³ : "קור וחום" (אלא שה"בחור-הזעצער" שבדרך כלל מוסיף מראה-מקום, לא שם לב שכוונת רש"י ללשון הכתוב).

וממשיך לבאר הפירוש ד"קרך" מלשון "קור" שהוא ביחס ל"חום" – "צננך והפשירך מרתיחתך [כמו מים פושרים שנעשים ע"י עירוב קור וחום. ועפ"ז מובן גם שאין זה "צונן" ("קור") בלבד, שגם אז אי אפשר ליכנס, כשם שאי אפשר ליכנס למים רותחים, "חום" בלבד], שהיו העובדי כוכבים יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים" ¹³¹⁴ .

כא. ובנוגע להתחלת הפרשה, "כי תצא וגו'":

רש"י לא צריך לבאר מדוע נאמר "ונתנו גו' ושבית שביו" בלשון יחיד, כיון שענין זה מובן מפירושו בסוף פ' שופטים על הפסוק ¹³¹⁵ "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב גו'", לשון יחיד (אע"פ שיש להם ריבוי סוסים כו') – "בעיני חשובים כולם כסוס אחד וכו'".

ומזה מובן גם בנדו"ד, שאע"פ שנאמר "כי תצא למלחמה על אויביך", לשון רבים, הנה כשמדובר אודות פעולתו של הקב"ה , נאמר "ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו", בלשון יחיד, כיון שבעיני הקב"ה חשובים כולם כאחד.

כב. וכאן ¹³¹⁶ המקום להזכיר אודות פרשת עגלה ערופה, "כי ימצא חלל וגו'" ¹³¹⁷ , שנאמרה בין "כי תצא למלחמה גו'" שבפ' שופטים ל"כי תצא למלחמה גו'" שבפ' תצא:

בטעם סמיכת הפרשיות (שהרי "אפילו מאן דלא דריש סמוכים בעלמא, במשנה תורה דריש" ¹³¹⁸ ), שפרשת עגלה ערופה, נאמרה באמצע דיני מלחמה (שגם אם היא מלחמת הרשות ¹³¹⁹ , הרי היא מלחמה ע"פ תורה) – איתא בבעל הטורים137: "סמך לפרשת מלחמה, שבשעת מלחמה דרך למצוא חללים", והיינו, שלא מדובר כאן אודות מקרה ש"ימצא חלל" סתם, אלא אפילו "כי ימצא חלל" באמצע מלחמה.

ולכאורה, כיון שדרך המלחמה היא שגם כשמתנהלת באופן הטוב ביותר נופלים בה חללים (קרבנות) רח"ל, ומה גם שכללות הענין ד"כי תצא למלחמה" הוא על מנת להרוג וכו', כך, שחיי אדם אין להם חשיבות וכו' – יכולים לחשוב שבזמן כזה, שעת חירום כו', אי אפשר לקחת ללב ("נעמען זיך צום הארצן") ולהרעיש ("מאַכן אַ גרויסן שטורעם") אודות מקרה של חלל אחד (עם היותו "עולם מלא" ¹³²⁰ ), שאפילו לא יודעים מי הוא...

172

ועל זה אומרת התורה, "תורת אמת" ¹³²¹ , "כי ימצא חלל וגו'", שאפילו בנוגע לחלל אחד ויחיד, מוטלת חובה על הכל – עד לחשובים ביותר, סנהדרין גדולה – להרעיש על זה, כמ"ש ¹³²² "ויצאו זקניך גו'", ומפרש רש"י (מדברי הגמרא ¹³²³ ) "מיוחדים שבזקניך אלו סנהדרי גדולה", היינו, שאפילו בן חמש למקרא צריך כבר לדעת, שסנהדרין גדולה שיושבת בירושלים בלשכת הגזית ¹³²⁴ , מוכרחים לצאת ולבוא לשם וכו' (אע"פ שלכאורה יכולים לטעון שזהו התפקיד של ה"משטרה" ("פּאָליציי"), ומהו ההכרח שהם בעצמם יצאו לשם וכו'), ולעשות כל המצווה בפרשה: "ומדדו אל הערים גו' והי' העיר הקרובה גו' ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר וגו'", ולהבטיח ש"ידינו לא שפכו וגו'" ¹³²⁵ .

וכל זה – גם בנוגע ל"חלל" ש"נופל בשדה"137, שיש מקום לומר שגם הוא אשם בדבר בגלל העובדה שנמצא בשדה כו', כיון שצריכים להתעסק ולדאוג גם בנוגע למי שנמצא במעמד ומצב כזה כו'.

כג. וענין זה נוגע להמדובר כמ"פ אודות חוק מיהו יהודי, שעד עתה לא תוקן עדיין, שעל ידו מכניסים לכלל ישראל גויים שיש להם תעודת-נייר שהם יהודים, אבל ללא גיור כהלכה, שזוהי גזירה איומה שלא היתה מאז שבנ"י נעשו לעם:

אפילו אלו שטוענים ואומרים שמזה יכול לבוא מכשול רק עבור אנשים ספורים – למדים מפרשת עגלה ערופה, שאפילו בנוגע ליהודי אחד ויחיד ש"ימצא חלל", צריכים להתעסק הגדולים מבנ"י, אפילו אלו שיושבים בירושלים – "על שם יראה ועל שם שלם" ¹³²⁶ ; הם אמנם יראים ושלמים, אבל אסור להם להשתיק גזירה כזו ¹³²⁷ .

אבל צריך לדעת את המצב המר והמאויים ביותר – שלא מדובר אודות מקרה אחד, אלא מדובר אודות מאות מקרים ¹³²⁸ , והולך ונוסף כו'.

ישנו גוי, אינו יהודי, שערך בארץ ישראל "שאלון" בנוגע לחוק מיהו יהודי בין כל החוגים ¹³²⁹ (גם אלו שרובם מצביעים עבור מפלגות שמאלניות), ו-85 אחוז מהמשיבים אמרו שהם נגד החוק כפי שהוא בהוה, אלא חייב להיות גיור כהלכה.

ודבר זה נוגע גם לגויים – שלא כדעת האומרים שבכך עושים טובה לגוי, שאין האמת כן, אלא כפי שתורת אמת אומרת, שזוהי תקלה ורעה גדולה גם עבור הגוי; הגוי בעצמו אינו חפץ בכך, אלא שמרמים אותו, וכפי שאירעו כמה מקרים שהגויים בעצמם מחו אח"כ על כך שאינם רוצים להיות רשומים בתור יהודים.

ולכן, אף אחד אינו יכול לנוח, ומצוה חמורה לזעוק שיסירו ¹³³⁰ את הגזירה האיומה, אות קלון ¹³³¹ שמדביקים לעם ישראל, ויתקנו את החוק שיחייב שיהי' גיור כהלכה ¹³³² .

* * *

כד. בנוגע להערות אאמו"ר:

החילוק בין תבונה לבינה – שתבונה היא דרגת הבינה כפי ששייכת כבר למדות, כמובא בתניא ¹³³³ ש"תבונה אותיות ב"ן וב"ת שהן דחילו ורחימו", ואילו בינה עצמה היא למעלה מהמדות.

וענינם בעבודת האדם בקיום התומ"צ – שתבונה היא דרגת התורה כפי ששייכת ונותנת כח לכללות עבודת האדם בקיום המצוות, ואילו בינה היא דרגת התורה מצד עצמה, שהיא המשכה מלמעלה.

כה. ועפ"ז מובן הקשר והשייכות שבין ב' הביאורים הנ"ל:

ההמשכה מבחי' נה"י דתבונה, עולם הבא שכבר בא, היא דרגא ששייכת לעבודת האדם, וכמודגש בפסוק (שמביא הרמב"ם בנוגע ל"עולם הבא .. (ש)מצוי ועומד") "אשר צפנת ליראיך פעלת גו'", שאף שזהו ענין הצפון כו', הרי זה קשור עם עבודת האדם ("ליראיך"), ולכן, הסדר הוא שתחילה צ"ל אתעדל"ת (מברכיך), ואז נמשכת אתעדל"ע (ברוך);

ואילו ההמשכה מבחי' נה"י דבינה, בחי' לעתיד לבוא, היא דרגא שלמעלה מעבודת האדם (שהו"ע התורה שהיא המשכה מלמעלה), ולכן, מבחי' זו נמשכת הברכה שמברך הקב"ה (ואברכה) את הכהנים שעתידים לברך את ישראל, עוד לפני שבירכו את ישראל בפועל (מברכיך) – אתעדל"ע שקודמת לאתעדל"ת.

173

כו. וכאן המקום להזכיר אודות הרב ראובן מרגליות ¹³³⁴ , שזכה לאריכות ימים, ולפני שבוע ¹³³⁵ נפטר בלא בנים – שהי' בקי נפלא בספר הזהר, וזכה לערוך ציוני מראה-מקומות על ספר הזהר, בדוגמת מסורת הש"ס שיש על הגמרא, אבל על ספר הזהר לא הי' ענין כזה עד שנערך על ידו, ומובן גודל התועלת שבדבר ¹³³⁶ , ובלשון הידוע ¹³³⁷ : "אזנים לתורה"152.

* * *

174

כז. בנוגע לפירוש רש"י בסיום הפרשה, שמוסיף ה"משל לאמבטי רותחת וכו'" – י"ל א' מהוספות הביאור ע"י המשל:

לולי המשל, אינו מובן מדוע "בא זה והתחיל והראה מקום לאחרים" – דלכאורה אדרבה: כיון שהתורה מספרת שעמלק נחל מפלה גדולה , כמ"ש ¹³³⁸ "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" – הרי זה יגרום ששאר האומות יתייראו יותר להלחם בישראל?!

ועל זה מבאר רש"י, "משל לאמבטי ¹³³⁹ רותחת שאין כל ברי' יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ [בפעם אחת, כי, אם הי' מנסה להכנס לאט לאט, הנה מיד כשמרגיש החום שעומד להיכוות בו, אזי הי' חוזר בו...] וירד לתוכה, אע"פ שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים":

הסיבה לכך שנקרא "בן בליעל" (ולא סתם שוטה) היא – כיון שידע שיכווה, ואעפ"כ עשה דבר של שטות שלמטה מטו"ד, היפך השכל – לקפוץ לאמבטי רותחת, וכל זה למה – בגלל גודל שנאתו לבנ"י, שהרי "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" ¹³⁴⁰ , ועמלק הי' נכדו של עשו.

ולכן, אע"פ שנענש כו' – הנה היצה"ר מסביר ("רעדט איין") שהסיבה לכך שנענש היא בגלל היותו "בן בליעל"; אבל כיון שקפץ (אף שבודאי לא רצה להיכוות), הראה שהאמבטי קרה.

כח. ב"יינה של תורה" נתבאר, שמלחמת עמלק היתה קשורה עם (ההתנגדות ל)מתן-תורה ¹³⁴¹ , והרי על התורה ¹³⁴² נאמר ¹³⁴³ "הלא כה דברי

175

כאש ", ו"מים רבים לא יוכלו לכבות גו'" ¹³⁴⁴ , ולכן "אין כל ברי' יכולה לירד בתוכה".

אלא שעמלק טען שסבו עשו הי' יהודי... (כדברי הגמרא ¹³⁴⁵ שעשו הי' "ישראל מומר").

וסיים, שענין זה קשור גם עם "חוק השבות" – שטוענים שצריכים להכניס גוי ולרשום אותו בתור יהודי, ולתת לו חלק בארץ ישראל, בגלל שהי' לו סבא יהודי... שזהו דבר המבהיל, היפך התורה והיפך המציאות האמיתית וכו'. ויש חיוב – כמו מצות עשה, ועוד יותר מזה – לזעוק ולהרעיש נגד חוק זה וכו'.

כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בברכת כתיבה וחתימה טובה, עדי קיום היעוד ¹³⁴⁶ "והי' ה' למלך על כל הארץ", עי"ז ש"תמליכוני עליכם" ¹³⁴⁷ .

[בסיום ההתוועדות (וכן לאחרי תפלת מנחה) התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

______ l ______