24

משה ויאמר אליו אני ה'" מבאר רבינו הזקן¹², שיש בזה (לא רק נחמה והבטחה, אלא גם) תשובה ומענה על טענת משה "למה הרעות לעם הזה", כי בזה מדגיש שענינה של גאולת מצרים הוא — התגלות שם הוי', "אני הוי'", וכמפורש בהמשך הכתובים "לכן אמור לבני ישראל אני ה' גו' וידעתם כי אני ה' גו'", וכדי לזכות לגילוי שם הוי', שהוא גילוי עליון ביותר, צריך להיות תחילה גלות קשה ביותר ("הרעות").

ומוסיף הכתוב שמטעם זה לא הי' גילוי זה בימי האבות, "וארא אל אברהם גו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" — כי מעלה נפלאה בגילוי זה, שאפילו האבות לא זכו לו, "ושמי ה' לא נודעתי להם" [שהתגלות ה' אל האבות היתה רק ב"אל שדי", שזהו כפי שהקב"ה מצמצם את עצמו לפי ערך העולמות (כפירוש שם שדי — "שאמרתי לעולמי די"¹³), ולא שם הוי', שזהו שם העצם¹⁴ כפי שהוא למעלה מגדרי העולם, "הי' הוה ויהי' ברגע אחד"¹⁵] — ולכן צ"ל בשביל זה הכנה מיוחדת של ירידה בגלות כו'.

ג. ועפ"ז נמצא, שבדברי הקב"ה למשה, "וארא אל אברהם גו'", מבואר יסוד ועיקר ענינה של גאולת מצרים. שלא זו בלבד שמהותה של גאולה זו (אינה גאולה גשמית בלבד, אלא בעיקרה) היא גאולה רוחנית ממצב של שעבוד למצרים למצב של חירות ועבודת השם (ובלשון הכתוב¹⁶ "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", שתכליתה של יציאת מצרים היא עבודת האלקים בקבלת התורה ומצוותי'), אלא עוד זאת, שמטרת ותכלית גאולה רוחנית זו היא גילוי וידיעה בשם הוי'.

ועפ"ז מובן בעומק יותר הטעם שהכתוב מאריך כאן אודות האבות — "וארא אל אברהם גו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם", כי בזה מודגש, שמבלי הבט על גודל מעלת עבודת האבות, וכמאמר חז"ל¹⁷ "האבות הן הן המרכבה", עדיין אין זה מצב של "גאולה"; ויציאת מצרים קשורה בכך שישנה הידיעה ב"שמי הוי'" (שלא נודע להאבות¹⁸).

ומטעם זה מפרט הכתוב את כאו"א מהאבות בפ"ע (ולא נאמר בקיצור "אל אבותיך" וכיו"ב), וגם מפסיק ביניהם בתיבת "אל" — להדגיש עוד יותר המעלה שבעבודת האבות.

כלומר: זה שהם ה"אבות" של בנ"י אינו מורה על המעלה המיוחדת שבכאו"א מהאבות בפ"ע אלא על הצדהשווה שבהם. ועוד זאת: זה שהם היו ה"אבות" של בנ"י הוא ענין הבא מלמעלה (שהקב"ה זיכה אותם, בשכר עבודתם, שהם יהיו האבות של כל בנ"י¹⁹).