בס"ד. שיחת ש"פ אמור, כ"ף אייר, ה'תשכ"ד

418

בלתי מוגה

א. על הפסוק ¹⁸³⁶ "אמור גו' ואמרת", דרשו רז"ל "להזהיר גדולים על הקטנים" – כדאיתא בתו"כ, ובאריכות יותר – בגמרא ¹⁸³⁷ , ועד לפס"ד בשו"ע ובשו"ע אדה"ז סי' גשם.

ונתבאר בהתוועדות שלפנ"ז ¹⁸³⁸ שהענין ד"להזהיר גדולים על הקטנים" – ככל עניני התורה – ישנו הן בכללות והן בפרטיות: בכללות ישראל – הרי זה כפשוטו, שהגדולים שבישראל, שכבר נעשו בני י"ג שנה, צריכים להשגיח על הקטנים; ובכל אחד מישראל בפרטיות – שה"גדול" שבאדם, כח השכל, צריך להשגיח על הכחות התחתונים שבו ולהנהיג אותם, שזהו כללות הענין ד"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" ¹⁸³⁹ .

ובנוגע לב' ענינים אלו, הרי מובן שיכולים ללמוד מא' על חבירו – כבכל עניני התורה שלמדים מענין לענין, אפילו בענינים שונים, ומכ"ש בנוגע לב' פרטים בענין אחד, כדלקמן.

ב. בענין "להזהיר גדולים על הקטנים" כפי שהוא בכל אחד מישראל גופא, שכח השכל צריך להתעסק עם כח המעשה – הרי ידוע שע"י ירידת השכל לפעול במעשה ניתוסף עילוי גם בהשכל:

אמרו רז"ל ¹⁸⁴⁰ "אין למדין הלכה לא מפי למוד כו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה". ולכאורה אינו מובן: בירור ההלכה שייך לשכל, ושכל ומעשה הם ב' דברים נפרדים, וא"כ, מדוע בירור ההלכה תלוי במעשה? – ומבואר בהמשך תרס"ו ¹⁸⁴¹ , שזהו לפי שכאשר הדבר נוגע למעשה, הרי זה מעורר את האדם להתייגע בהשכל עוד יותר.

– אמנם גם כאשר אין הדבר נוגע למעשה יכול האדם להתייגע בהשכל, אבל, אין זה דומה לאופן היגיעה וההשתדלות שמתעוררים אצלו כאשר הדבר נוגע למעשה. –

419

ובפרט מצד עבודת האדם בענין דיראת שמים – שבענין שנוגע למעשה בפועל, הרי הוא מתיירא שלא יעבור על רצון העליון ויעשה את המעשה אשר לא תעשינה, ויראה זו מעוררת אצלו להתייגע בהשכל בעומק יותר, עד שמגיע לשרש ומקור השכל.

ולהעיר גם ממארז"ל ¹⁸⁴² על הפסוק ¹⁸⁴³ "והוי' עמו", "שהלכה כמותו", והיינו, ששרש ההלכות הוא משם הוי' דוקא שלמעלה משם אלקים. ובנפש האדם הנה שם אלקים הוא בחי' בינה, שהו"ע ההבנה וההשגה, ושם הוי' הוא שרש ומקור השכל ¹⁸⁴⁴ . וע"פ הכלל שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר ¹⁸⁴⁵ – הנה גילוי שרש ומקור השכל, שם הוי', קשור עם ענין המעשה דוקא.

וכן הוא בעבודת האדם – כידוע פירוש אדמו"ר הזקן ¹⁸⁴⁶ על הפסוק ¹⁸⁴⁷ "עקב אשר שמע אברהם בקולי", שהענין ד"שמע אברהם בקולי" נמשך אצלו עד לעקב שברגל, היינו, שגם ה"עקב" הי' באופן המתאים לאברהם אבינו. וכלשון הידוע שגם העקב צריכה להיות חדורה בענין החסידות – "אַ חסיד'שע פּיאַטע" ¹⁸⁴⁸ . ודוקא החדירה (לא רק בשכלו ומדותיו, אלא גם) בעקבו היא ההוראה שאכן "שמע אברהם בקולי" ("ער האָט דאָס טאַקע דערהערט"), והיינו, שההמשכה למטה היא הוראה על אמיתית הענין.

וזהו הפירוש הפנימי במארז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה": כיצד נעשה "גדול תלמוד" – עי"ז ש"מביא לידי מעשה", והיינו, שכאשר התלמוד מביא לידי מעשה אזי נעשה בו ענין של גדלות ¹⁸⁴⁹ .

וענין זה מרומז גם בדיוק הלשון " להזהיר גדולים על הקטנים" – לא לצוות וכיו"ב, אלא "להזהיר" דוקא – מלשון זוהר, בהירות ואור [וכן הוא הפירוש במארז"ל ¹⁸⁵⁰ "במאי הוה זהיר טפי", שבמצוה פלונית הי' מאיר אצלו האור יותר], כדי להורות על התוספת אור שנעשה בענין השכל (הגדול שבאדם) ע"י ירידתו להתעסק ולפעול על ענין המעשה (הקטן שבאדם).

420

ג. ומענין "להזהיר גדולים על הקטנים" בכל אחד מישראל בפרט – למדים על ענין "להזהיר גדולים על הקטנים" בכללות ישראל:

כשם שבנוגע לגדולים וקטנים בכל אחד מישראל בפרט נעשה עילוי ושלימות בגדולים (שכל) ע"י ההשפעה לקטנים (מעשה) – כך גם בנוגע לגדולים וקטנים כפשוטם, בכללות ישראל, נעשה תוספת אור ("להזהיר" מלשון זוהר ואור) אצל הגדולים ע"י ההשפעה לקטנים ("להזהיר" כפשוטו).

ובהקדמה:

אמרו רז"ל ¹⁸⁵¹ "הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן". וכן אמרו רז"ל ¹⁸⁵² "בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו, מאיר ¹⁸⁵³ עיני שניהם ה'" (כפי שמביא רבינו הזקן בהקדמה לתניא ¹⁸⁵⁴ ).

אמנם, אף שגם כאן יורד הגדול אל הקטן, הרי זו רק ירידה שבערך – לענינים הרוחניים של הקטן, כח השכל כו', ולכן, גם העלי' והשלימות שנעשית עי"ז היא בערך ובהדרגה בלבד, וכמודגש במארז"ל "מתלמידי יותר מכולן", שזהו בהמשך לקבלה "מרבותי ומחבירי" שנזכר לפנ"ז, ורק "יותר מכולן", אבל בערך אליהם.

אבל בענין "להזהיר גדולים על הקטנים" – מדובר אודות קטן שרק הגיע לחינוך ויודע למי מברך, שלא שייך ללמוד עמו, וא"כ, הירידה היא (לא לכח השכל, אלא) לכח המעשה של הקטן, וכלשון הגמרא2: "דלא ליספי לי' בידים". ועוד זאת, שהכוונה בזה היא בשביל ענין החינוך, והיינו, שאין זה בשביל ענין שנוגע עתה, אלא בשביל ענין שיהי' נוגע לאחר זמן, ובשביל זה דורשים ממנו להקדיש מזמנו, אף ש"ימים יוצרו גו'" ¹⁸⁵⁵ . ולכן, לפי ערך גודל הירידה נעשית גם העלי' באופן כזה – עלי' שלא בערך .

וטעם הדבר – לפי שיש שכר עבור כל ענין של עבודה (שהרי "אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'" ¹⁸⁵⁶ ), ובפרט עבור "עבודת פרך" שהיא

421

באופן של שינוי הרגילות ¹⁸⁵⁷ , כמו בירידה של הגדול להתעסק עם הקטן, שבשביל זה צריך לצאת מרגילותו וממעמדו ומצבו,

– וכידוע גודל הירידה והצמצום שצ"ל אצל חכם גדול כדי ללמוד עם קטן, שזהו אפילו בענין של לימוד, שיורד לשכלו של הקטן, ועאכו"כ בנוגע לירידה לכח המעשה של הקטן –

ולכן, גם השכר עבור היציאה מרגילותו הוא שלא לפי הרגיל – שכר שבאין ערוך.

ד. ויש לקשר ענין זה עם מאמר המשנה במסכת אבות ¹⁸⁵⁸ – "הוי גולה למקום תורה":

לכאורה אינו מובן: מהו דיוק הלשון "הוי גולה למקום תורה" – "גולה" דוקא, ולא "הולך"?

והביאור בזה ¹⁸⁵⁹ – שכוונת המשנה להדגיש (לא כ"כ את העובדה שמגיע "למקום תורה", אלא) בעיקר שצריך להיות "גולה" ממקום דירתו, דהיינו, לצאת ממעמדו ומצבו, שכן, דוקא באופן כזה יוכל לקבל את השפעת הרב באופן שלמעלה מהגבלת כלי שכלו, ואפילו היפך הנחת שכלו – כיון שגלה ויצא ממעמדו ומצבו.

ומטעם זה הי' הסדר תמיד שהיו נוסעים ללמוד במקום אחר דוקא – לא במקום שהורגל ודר בו במשך כמה שנים.

ולהעיר, שגם בענין היציאה מרגילותו וממעמדו ומצבו דרושה אזהרה מיוחדת – בדוגמת "להזהיר גדולים על הקטנים", כי, מצד השכל יש מקום לטעון שאדרבה – העובדה שיהי' גולה ממקומו תפריע לו ללימוד התורה, כי, בשביל לימוד התורה יש צורך במנוחה ובריאות הגוף כו' (כמבואר ברמב"ם ¹⁸⁶⁰ ), ואילו טלטול הדרך הוא דבר המבלבל כו'. ולכן יש צורך באזהרה מיוחדת: "הוי גולה למקום תורה", כאמור, שדוקא ע"י היציאה ממעמדו ומצבו יוכל לקבל יותר מכפי הגבלת שכלו כו'.

וזהו גם כללות הענין ד"להזהיר גדולים על הקטנים" – שבזה מודגש ענין היציאה מהרגילות כו', כולל גם שדוקא עי"ז תהי' אצלו תוספת אור. – הוא חושב שלהיותו גדול הרי הוא במצב מעולה ולא חסר לו מאומה, וטוב שישאר במצבו, ויוכל לקבל תורה כו'. ועל זה

422

אומרים לו – אדרבה: דוקא ע"י היציאה ממצבו להתעסק עם קטנים, יהי' אצלו תוספת אור.

ה. וענין זה מודגש ביותר בנוגע לדרא דעקבתא דמשיחא:

בנוגע לעקבתא דמשיחא, איתא בגמרא ¹⁸⁶¹ (במסכת שנוהגים ללמוד בימי הספירה ¹⁸⁶² ) ש"אין יום שאין בו כו' מרובה משל חבירו".

ולכאורה אינו מובן ¹⁸⁶³ : לשם מה מספרת הגמרא שמחר יהי' יותר גרוע – סתם בשביל להכביד על לבו של יהודי ("מאַכן אַ אידן שווער אויפן האַרצן")?!...

אך הענין בזה – כמו בכל עניני התורה, מלשון הוראה ¹⁸⁶⁴ – שכאשר יודעים שמחר יהי' "מרובה" בלעו"ז, אזי צריכים כבר היום להוסיף באור הקדושה, שעי"ז יוכלו לנצח את ה"מרובה" דלעו"ז.

והתוספת אור שנדרשת ביחוד בדרא דעקבתא דמשיחא היא – בענין ד"להזהיר גדולים על הקטנים", הן בנוגע לירידת כח השכל לענין המעשה, שזהו בהתאם לכך שעיקר העבודה בעקבות משיחא, בחי' עקב, היא בענין המעשה (כמבואר באגה"ק ¹⁸⁶⁵ ), והן בנוגע לחינוך קטנים, שהרי בדרא דעקבתא דמשיחא נמצאים הקטנים במצב ירוד, כדאיתא בגמרא ¹⁸⁶⁶ ש"נערים פני זקנים ילבינו .. בת קמה באמה כלה בחמותה".

[ולהעיר, שבב' ענינים אלו יש ב' קצוות: בענין העשי' – מחד גיסא הרי זה ענין נמוך, אבל לאידך גיסא הרי "עשי' לעילא" ¹⁸⁶⁷ . ובענין הקטנים – מחד גיסא הנה בדרא דעקבתא דמשיחא נמצאים הקטנים במצב ירוד, כנ"ל, ולאידך גיסא ישנו גם העילוי דקטנים, כדאיתא בזהר ¹⁸⁶⁸ שבדרא דעקבתא דמשיחא יהי' הענין ד"ארובות השמים נפתחו" ¹⁸⁶⁹ , ועד שגם קטנים, "רביי", ילמדו וידעו פנימיות התורה, רזין ורזין דרזין, כמו בדרא דרשב"י (שיום ההילולא שלו בל"ג בעומר שמתברך מיום הש"ק זה) שגם קטנים למדו פנימיות התורה ¹⁸⁷⁰ ].

ויש להוסיף, שהמעלה שנעשית אצל הגדולים ע"י ירידתם אל

423

הקטנים, וכן גדלות התלמוד שנעשית עי"ז שמביא לידי מעשה, היא ג"כ מצד גמר הבירורים.

ובדוגמת המשכת בחי' התענוג בגמר הבריאה דוקא, כמ"ש ¹⁸⁷¹ "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ואז – "ויכולו גו'" ¹⁸⁷² , מלשון כליון ותענוג ¹⁸⁷³ , והיינו, שאע"פ שגם מקודם לכן נאמר "כי טוב", מ"מ, לא הי' בזה שלימות התענוג, "טוב מאד" ו"ויכולו", עד לגמר הבריאה דוקא.

ושלימות התענוג שנעשית בגמר הבריאה היא גם בנוגע לענינים שנבראו מקודם לכן, והיינו, שאף שהיו במדריגה נעלית ביותר, שהרי מדובר אודות המעמד ומצב שקודם חטא עה"ד, ואפילו קודם למיעוט הירח, סיבת החטא ¹⁸⁷⁴ , ועד ליום הראשון, "יום אחד" ¹⁸⁷⁵ , "שהי' הקב"ה יחיד בעולמו" ¹⁸⁷⁶ , שעדיין לא נבראו המלאכים, ולא הי' מקום לענין של שניות כו', מ"מ, שלימות התענוג נמשך לאח"ז, בגמר הבריאה דוקא.

ו. וההוראה מכל הנ"ל:

יש צורך לצאת מהרגילות, כפי שהדבר מתבטא ב"להזהיר גדולים על הקטנים" – החל מהגדלות וקטנות שבאדם עצמו, שאינו מסתפק בלימוד בלבד, אלא הלימוד הוא באופן שמביא לידי מעשה, וענין זה מביאו גם לענין ד"להזהיר גדולים על הקטנים" כפשוטו, לפעול על הקטנים בנוגע לכח המעשה שלהם; וכאמור שדוקא עי"ז נעשה תוספת אור אצל הגדולים.

ההתחלה היא אמנם מזה שהגדולים משפיעים על הקטנים, הראש משפיע ברגל; אבל ע"י השפעה זו פועל הרגל גם על הראש, וכהלשון הידוע ¹⁸⁷⁷ שדוקא הרגל מוליך את הראש למקום שלא הי' יכול להגיע אליו מצד עצמו. והרי ענין ההליכה אינו ע"י החלק העליון או האמצעי של הרגל, אלא ע"י העקב שהוא החלק היותר תחתון שברגל, ודוקא העקב הוא המוליך ופועל שלימות בראש.

וזהו גם מש"נ על זה "אמור גו' ואמרת", לשון כפול, שמורה על ענין שלא כפי הרגיל – שהרי במצב רגיל אין צורך בכפל, אלא רק כאשר משהו אינו כשורה ("עס האָט זיך ערגעץ פאַרהאַקט"), כמובא באגה"ת ¹⁸⁷⁸ המשל מ"חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול

424

ומכופל" – כי: (א) כדי שהגדול יוכל לצאת ממעמדו ומצבו ולהתעסק עם הקטן יש צורך בנתינת כח מיוחדת – מבחי' שלמעלה מהגבלה, לשון כפול, (ב) ועי"ז שכרו כפול מן השמים, היינו, שמקבל בחי' כפל, שזהו אור שלמעלה ממדידה והגבלה,

כפי שיתגלה בגאולה העתידה – שקשורה עם ענין התשובה, שהרי כאשר ישראל עושין תשובה "מיד הן נגאלין" ¹⁸⁷⁹ , ומשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא ¹⁸⁸⁰ – בקרוב ממש.

* * *

ז. דובר אודות הלימוד שגדולים מוזהרים על הקטנים בכל האיסורים מאיסור אכילת שרצים ואכילת דם וטומאת כהנים ¹⁸⁸¹ , והצריכותא, לפי ששרצים איסורם במשהו, דם יש בו איסור כרת, ושניהם איסורן שוה בכל, וטומאת כהנים ריבה בהם מצוות יתרות, לפי שחומרות אלו הם עיקר טעם הדין דלהזהיר גדולים על הקטנים, שזהו מצד ההשתוות דגדולים וקטנים בנוגע לנקודת היהדות ¹⁸⁸² , שמתבטאת בד' חומרות הנ"ל, שהו"ע גילוי הנקודה בהאיסור עצמו (במשהו), בהאדם (ריבה בהן מצות יתירות ¹⁸⁸³ ), בהציווי (שוה בכל), ובפעולת האיסור (כרת) ¹⁸⁸⁴ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ז ע' 147 ואילך.

* * *

ח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ולאחותו הבתולה גו'.

* * *

425

ט. דובר אודות המשנה בפרקי אבות שלומדים ביום הש"ק זה ¹⁸⁸⁵ : "בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה כו', ששכר מצוה מצוה כו'", בהוספה על ההוראה במסכת אבות ¹⁸⁸⁶ "הוי .. רץ כצבי .. לעשות רצון אביך שבשמים", ולא רק מצד מדת חסידות, אלא גם ע"פ דין "מצוה לרוץ לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה" ¹⁸⁸⁷ – שבמסכת אבות מדובר אודת התוכן הפנימי דענין הריצה, שמורה על חיות ושמחה בלתי מוגבלת בעבודת ה' שבאה מצד שלימות הביטול (בחי' דעת עליון – "נרדפה לדעת את ה'" ¹⁸⁸⁸ ), הן במסירה ונתינה הכללית בתחלת היום ("רץ כצבי .. לעשות רצון אביך שבשמים"), והן בכל ענין פרטי עד למצוה קלה, שהנעימות שבה אינה דומה לנעימות שבמצוה חמורה ¹⁸⁸⁹ , ומ"מ צ"ל בה נעימות בלתי מוגבלת ¹⁸⁹⁰ (מצד הטוב שבמצוה עצמה – "שמצוה גוררת מצוה", ועכ"פ מצד "קרבת ¹⁸⁹¹ אלקים לי טוב" ¹⁸⁹² – "ששכר מצוה מצוה"); וגם לפני שמגיעים לתוכן הפנימי דענין הריצה, צ"ל הריצה בפועל ממש ¹⁸⁹³ ("מצוה לרוץ לבית הכנסת וכן ¹⁸⁹⁴

426

לכל דבר מצוה") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 371 ואילך ¹⁸⁹⁵ .

* * *

י. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת בהר, ובקביעות שנה זו פרשת בהר מחוברת עם פרשת בחוקותי.

התחלת פרשת בהר היא: "בהר סיני", שזהו"ע עבודת הצדיקים, כמ"ש ¹⁸⁹⁶ "עולת תמיד העשוי' בהר סיני", וידוע מאמר רבינו הזקן ¹⁸⁹⁷ שקאי על עבודת הצדיקים.

ולאחרי כן באה פרשת בחוקותי, שענינה הוא שמהפכים את התוכחה לברכה כו' ¹⁸⁹⁸ – עבודת התשובה.

ועל ב' ענינים אלו נאמר (בפ' בחוקותי) "והתהלכתי בתוככם" ¹⁸⁹⁹ , ב' הילוכים ¹⁹⁰⁰ , "ואולך אתכם קוממיות" ¹⁹⁰¹ , ב' קומות ¹⁹⁰² – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שהו"ע עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה65 (ובפרטיות יותר – תורה ומצוות) ¹⁹⁰³ .

______  ______