שכו דיני רחיצה בשבת

שכו דיני רחיצה בשבת

ובו

י"ג סעיפים

איסור

רחיצה בחמין בשבת

א אסרו ⁴¹⁹ חכמים לרחוץ כל גופו ⁴²⁰ או רובו ⁴²¹ בחמין, בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע ⁴²² , אפילו הוחמו מערב שבת ⁴²³ , מפני הבלנים שהיו מחמין בשבת ואמרו

מערב שבת החמנו ⁴²⁴ . ואע"פ שלא נחשדו ישראל על השבתות

לחלל בזדון, מכל מקום היו נותנים עצים תחת המים צוננים מבעוד יום סמוך לחשכה והם

מתבערים והולכים כל השבת ומחממים את המים שעליהם, ודבר זה אסור משום גזרה שמא ישכח

ויחתה בגחלים משחשכה ⁴²⁵ , לפיכך אסרו לכל אדם לרחוץ בחמין אפילו

שלא במרחץ של הבלנים ⁴²⁶ , ואפילו לשפוך המים על גופו להשתטף ⁴²⁷ , שאין זו דרך רחיצה שבמרחץ, ששם מכניס

גופו ואבריו בתוך המים ⁴²⁸ , ואפילו רוחץ כל אבר ואבר לבדו, ולא

רוב גופו בבת אחת ⁴²⁹ , ואעפ"כ לא חלקו חכמים בגזרתם,

כיון שעכ"פ דומה קצת לרחיצה שבמרחץ שרוחץ כל גופו או רובו.

אבל מותר לרחוץ בחמין פניו ידיו ורגליו ⁴³⁰ או שאר אברים, כל שאינו רוחץ רוב גופו ⁴³¹ . ולכן במקום שאין שם מנהג, מותר לאשה

ללבוש לבנים בשבת, כי אינה צריכה לרחוץ אלא פניה של מטה ובין ירכותיה. רק שתזהר

שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיטה ⁴³² .

וכל זה בחמי האור, אבל בחמי טבריא מותר

לרחוץ, אפילו להכניס כל גופו יחד בתוך המים, ואין צריך לומר בצוננים ⁴³³ . ומכל מקום לא התירו בחמי טבריא אלא

כשהם בקרקע, אבל כשהם בכלי, דינם כחמי האור ⁴³⁴ , מפני שכל שהוא בכלי אינו ניכר בין חמי

האור לחמי טבריא, ויש לגזור על אלו מפני אלו ⁴³⁵ :

ב יש אומרים ⁴³⁶ שלא התירו חמי טבריא אלא כשאין המקום

מקורה, אבל אם המקום מקורה אסור, מפני שבא לידי זיעה, ואסור להזיע בשבת כמו שיתבאר ⁴³⁷ . ויש אומרים ⁴³⁸ שמותר להזיע בחמי טבריא, שהרי לא אסרו

את הזיעה אלא משום גזרת רחיצה כמו שיתבאר ⁴³⁹ , וכיון שמותר לרחוץ בחמי טבריא, כל שכן

שמותר להזיע בהם. ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל ⁴⁴⁰ :

איסור

הטמנה בסילון שבחמי טבריה

ג אמת המים של חמי טבריא אסור להמשיך

לתוכה, אפילו מבעוד יום, סילון של צונן, ופי הסילון יוצא חוץ לאמה ומימיו נשפכים

לעוקא שבקרקע, ועושין כן כדי שיתחממו מים הללו שבסילון בעברם דרך האמה של חמין,

והרי זו כעין הטמנה בדבר המוסיף הבל ⁴⁴¹ , שמים הללו נטמנו בתוך האמה של חמי

טבריא שהן נקראים דבר המוסיף הבל ⁴⁴² . וכבר נתבאר בסי' רנ"ז ⁴⁴³ שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל אפילו

מבעוד יום, ואם עבר והטמין אסור ⁴⁴⁴ . ולכן אם עבר והמשיך הסילון של צונן

לתוך האמה, אסורים המים הנשפכים ממנו לעוקא בין ברחיצה בין בשתיה, כאלו הוחמו בשבת ⁴⁴⁵ שאסור אפילו לרחוץ בהם פניו ידיו

ורגליו, ואפילו אבר אחד בלבד ⁴⁴⁶ . ואם המשיך סילון זה בערב יום טוב, דינם כחמין שהוחמו ביום

טוב, שאסור לרחוץ בהם כל גופו או רובו, אבל מותרים בשתיה ⁴⁴⁷ או לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ⁴⁴⁸ , כמו שיתבאר בסי' תקי"א ⁴⁴⁹ .

וכל זה כשגוף הסילון מוקף מכל צד, ופיו

יוצא חוץ לאמה. אבל אם הוא שופך הצונן לתוך האמה, אין זה נקרא הטמנה כלל, שהצונן

מתערב הוא בחמין ולא נטמן בו ⁴⁵⁰ . לפיכך מותר להמשיך הצונן מבעוד יום

לשם והוא נמשך לשם והולך כל השבת כולה, ואין בו משום בישול, כיון שהתחיל מבעוד יום

והוא נגמר מאליו בשבת ⁴⁵¹ , כמו שנתבאר בסי' רנ"ב ⁴⁵² . ומותר גם כן לרחוץ אפילו כל גופו ביחד

באמה זו כמו בשאר חמי טבריא ⁴⁵³ :

זהירות

ברחיצה בצונן

ד לא ⁴⁵⁴ ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם כנגד

המדורה ⁴⁵⁵ , מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ

בחמין ⁴⁵⁶ כל גופו, אבל מותר להשתטף בצונן אחר

שנתחמם אצל האש מפני שאין המים שעליו מתחממים כל כך.

ויש אומרים ⁴⁵⁷ שאפילו הרוחץ ידיו צריך ליזהר שלא

לחממם כנגד המדורה, אפילו במקום שאין היד סולדת בו ⁴⁵⁸ , אם לא ינגבם תחלה יפה, מפני שמפשיר המים שעליהן ונמצא כרוחץ

בחמין שהוחמו בשבת, וחמין שהוחמו בשבת אפילו בהיתר אסור לרחוץ בהם אפילו אבר אחד,

ואפילו לא הוחמו אלא מעט שאין היד סולדת בו ⁴⁵⁹ . ויש להחמיר כדבריהם:

ה מי שחש במעיו אסור ליתן על גבי בטנו

כלי שיש בו מים חמין, שמא ישפכו על רוב גופו, ונמצא כרוחץ רוב גופו בחמין ⁴⁶⁰ . ואפילו אם הם מים מועטים שאין בהם כדי

רחיצת רוב גופו, מכל מקום אם הוחמו בשבת אפילו מעט שאין היד סולדת בו אסור ⁴⁶¹ , כמו שנתבאר ⁴⁶² . ואפילו בחול אסור לעשות כן, מפני

הסכנה, שפעמים שהמים רותחים ⁴⁶³ . אבל מותר להחם בגד וליתנו על גבי בטנו,

ואפילו בשבת ⁴⁶⁴ :

ו הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה

כשעולה מהנהר, שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית ⁴⁶⁵ , כמו שנתבאר בסי' ש"א ⁴⁶⁶ . ועוד צריך [ליזהר] שלא לשוט גופו בנהר ⁴⁶⁷ , וגם שלא להשיט שום דבר, כגון הקסמין

שעל פני המים אסור להפצילן לכאן ולכאן לנקות המים ⁴⁶⁸ , כמו שיתבאר בסי' של"ט ⁴⁶⁹ . ועוד צריך ליזהר כל רוחץ שלא לסחוט

שערו. ואף שלא שייך סחיטה בשיער, שהשער קשה ואינו בולע המים בתוכו ממש, מכל מקום

אסור מדברי סופרים ⁴⁷⁰ . ומפני שאין הכל יודעים ליזהר בכל זה, לכן נתפשט המנהג

במדינות אלו שלא לרחוץ כלל בשבת, אפילו בצונן ⁴⁷¹ , אע"פ שאין איסור בדבר מן הדין ⁴⁷² :

היתר

טבילה בשבת

ז אדם מותר לטבול מטומאתו בשבת ⁴⁷³ , אפילו הצריך טבילה מן התורה, כגון נדה ⁴⁷⁴ וכיוצא בהם, מפני שאינו נראה כמתקן אלא

כיורד להקר ⁴⁷⁵ . ואפילו טובל במים סרוחים שאין דרך

להקר בהם, ואפילו בימות הגשמים שאין דרך להקר כלל, מכל מקום פעמים שאדם מלוכלך

בטיט וצואה ורוחץ אפילו בימות הגשמים ואפילו במים סרוחים כדי להעביר הטיט והצואה

מעליו ⁴⁷⁶ .

ובמדינות אלו נהגו לאסור טבילת אשה בשבת

אלא אם כן יש בעלה בעיר ⁴⁷⁷ , וגם לא היה אפשר לה לטבול קודם השבת ⁴⁷⁸ , או שלא היה בעלה בעיר ובא בערב שבת,

שלא פשעה במה שלא טבלה קודם לכן, אבל כל שהיה בעלה בעיר והיה אפשר לה לטבול ולא

טבלה, אינה טובלת בשבת. ויש שנתנו טעם למנהג ⁴⁷⁹ , שכיון שנתפשט המנהג שלא לרחוץ בשבת ⁴⁸⁰ , אם כן כשטמא טובל מטומאתו הרי זה נראה

כמתקן, ולא כיורד להקר, כיון שאין דרך כלל לרחוץ להקר מטעם שנתבאר ⁴⁸¹ , אע"פ שאין איסור בדבר.

ומכל מקום מותר לטבול לקרי, שכיון

שטבילה זו אינה מן התורה ⁴⁸² (ואף לא חיוב גמור מדברי סופרים ⁴⁸³ , אינו נראה כמתקן.

וכן המומר ששב בתשובה מותר לטבול בשבת ⁴⁸⁴ , שאין טבילתו מן התורה כמו טבילת הגר ⁴⁸⁵ (ואף אין חיוב גמור מדברי סופרים ⁴⁸⁶ ).

וכן כל אשה שצריכה לחזור ולטבול לחומרא

בעלמא, מותרת לטבול בשבת, כמו שנתבאר ביו"ד סי' קצ"[ז] ⁴⁸⁷ ):

רחיצה

במשיר שער

ח מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בדברים

שאינם משירים שער מעורבים עם דברים המשירים, ובלבד שלא יהא הרוב מדבר שמשיר ⁴⁸⁸ בודאי ⁴⁸⁹ , בענין שהוא פסיק רישיה ולא ימות ⁴⁹⁰ :

ט מותר לרחוץ ידיו במורסן ⁴⁹¹ , מפני שהוא גיבול כלאחר יד ⁴⁹² .

ואע"פ שיש להחמיר שלא לגבל על ידי שינוי

בשבת, אלא אם כן נתן המים מערב שבת, כמו שנתבאר בסי' שכ"ד ⁴⁹³ . מכל מקום כאן שאינו נותן מים ממש על

המורסן, אלא שלוקחו בידים רטובות, מותר לדברי הכל ⁴⁹⁴ :

י אסור לרחוץ ידיו במלח ⁴⁹⁵ , וכל שכן בבורית ⁴⁹⁶ , או שאר חלב, מפני שנימוח על ידו והרי

זה כמוליד בשבת ⁴⁹⁷ ודומה למלאכה, כמו שנתבאר בסי'

ש"כ ⁴⁹⁸ , שאסור לרסק שלג או ברד מטעם זה.

ולדברי האומרים שטעם איסור לרסק שלג

וברד הוא משום גזרת סחיטת פירות העומדים למשקין, שאף השלג והברד למימיהם הם עומדים,

כמו שנתבאר שם ⁴⁹⁹ , אם כן בורית ושאר חלב שאינן עומדים

למשקין, מותר לרסק לכתחלה ⁵⁰⁰ . אבל יש להחמיר כסברא הראשונה ⁵⁰¹ :

המתנה

בכדי שיעשו במוצאי שבת

יא מרחץ שהאור ניסוקת מבחוץ מתחתיו, אם

סתמו מערב שבת אותן הנקבים שהמרחץ מתחמם על ידו, מותר לרחוץ בו במוצאי שבת מיד,

שהרי לא נתחמם כלל בשבת ⁵⁰² . אבל אם לא סתמו נקביו מערב שבת,

אע"פ שמאליו הוחם בשבת, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, לפי שהוחם באיסור,

שאסור להיות נקביו פתוחים בשבת כשיש אש תחתיו גזרה שמא יחתה בגחלים ⁵⁰³ :

יב אסרו חכמים ליכנס למרחץ אפילו להזיע

בלבד, מפני עוברי עבירה שהיו רוחצין בחמין ואמרו מזיעין אנחנו ⁵⁰⁴ . ויש אומרים ⁵⁰⁵ שאפילו לעבור במרחץ במקום שיכול להזיע

אסור, אף על פי שאינו מתכוין לכך:

יג עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ

רוחצת בשבת, אם רוב נכרים, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד ⁵⁰⁶ , שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם

הרוב ⁵⁰⁷ . ואם רובה ישראל, צריך להמתין עד כדי

שיוחם. ואפילו במחצה על מחצה צריך להמתין כן, לפי שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל שניהם ⁵⁰⁸ :

[419] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

איסור הרחיצה בחמין בשבת (ס"א-ב).

(ב)

איסור הטמנה בסילון שבחמי טבריה (ס"ג).

(ג)

זהירות ברחיצה בצונן (ס"ד-ו).

(ד)

היתר טבילה בשבת (ס"ז).

(ה)

רחיצה במשיר שער (ס"ח-י).

(ו)

המתנה בכדי שיעשו במוצאי שבת (סי"א-ג).

[420] ברייתא

לט , ב (חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל

גופו). טור ושו"ע ס"א (אסור לרחוץ כל גופו ... אפילו במים שהוחמו מערב

שבת).

[421] כנסת

הגדולה הגב"י (ומכל מקום נראה דרוב גופו ככל גופו, דלא לחנם נקט פניו.

מצאתי הגהה כתיבת יד). מ"א סק"ב (והוא הדין רוב גופו (כנסת

הגדולה, עיין שם)).

[422] גמרא

שם (תניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין ובין בצונן דברי רבי מאיר, רבי שמעון

מתיר, ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר ... מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל

אסור. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה). טור ושו"ע שם (בין

אם הם בכלי בין אם הם בקרקע).

[423] רש"י

שם (אפילו הוחמו בחול). תוס' שם ד"ה בין בחמין (נראה לר"י דהיינו אפילו

חמין שהוחמו מערב שבת). רמב"ם פכ"ב ה"ב (ואפילו בחמין שהוחמו מערב

שבת). טור ושו"ע שם (אפילו במים שהוחמו מערב שבת).

ולענין פושרין נתבאר במהדורא בתרא לסי'

רנט ס"ט (ופושרין של ערב שבת ודאי שרו). וראה תהלה לדוד סק"ג. בדי השלחן

סי' קלג סק"א.

[424] בר

קפרא מ , ע"א (בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת. התחילו

הבלנים להחם בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו. אסרו את החמין).

וכן הוא לעיל סי' שא ס"ס ( שפעם

אחת גזרו שלא לרחוץ מפני הבלנים, שהיו מחמין חמין בשבת ואמרו מערב שבת הוחמו) . לקמן

סי' תרטז ס"א (בכל שבתות השנה אסור לרחוץ בחמין ... משום גזרת מרחץ (פירוש

שהבלנים הם חשודים להחם מים בשבת...), כמו שנתבאר בסימם שכ"ו).

[425] ירושלמי

פ"ג ה"ג (בראשונה היו סותמין את הקמין (החלון שבו יוצא העשן, קה"ע)

מערב שבת, ונכנסים ורוחצין בשבת, נחשדו להיות ממלין אותו עצים מערב שבת והיא דליקה

והולכת בשבת, ואסרו להן רחיצה). רשב"א שם ד"ה התחילו (תמיהא לי, והלא לא

נחשדו ישראל על השבתות, וכדתנן (גיטין נד, א) נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על

השבתות, ומצאתי בירושלמי (ה"ג) שלא היו מחמין ממש בשבת, אלא שלא היו פוקקין

נקבים מבערב וממלאים עצים מבערב ... דכיון שנקביו פתוחין והוא דולק והולך בעודו

רוחץ בו, ודאי אתי לחתויי). ר"ן יח, ב (לאו דוקא בשבת, דהא תנן (גיטין

נד, א) נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות, אלא שהיו נותנין שם עצים

מבערב סמוך לחשיכה והם מתבערים והולכים כל השבת, ואיכא למיחש שמא יחתה בגחלים.

והכי איתא בירושלמי בהדיא).

האיסור לתת עצים תחת המים מבעוד יום

נתבאר לעיל סי' רנד סי"ד (וכן הדין בנותן מים בקדרה לחממם לתנור שלנו שאינו

גרוף וקטום ... שצריך שיניח שם הקדרה מבעוד יום כל כך שיהא שהות ביום שיוכלו

להתחמם חצי החימום).

[426] שדוקא לענין זיעה חילקו

בין בתוך המרחץ לבין חוץ למרחץ, כדלקמן סי"ב ( אסרו חכמים ליכנס

למרחץ אפילו להזיע בלבד). וכן לענין פניו ידיו ורגליו, כד לקמן

סי' תקיא ס"א (בתוך המרחץ אסור לרחוץ בחמין אפילו פניו ידיו ורגליו בלבד).

[427] רבי

יוחנן לט , ב כרבי יהודה בברייתא שם (לא ישתטף אדם כל גופו ... רבי

יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר ... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי

יהודה). טור ושו"ע שם (ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף, אסור).

[428] רש"י

קמז, רע"ב (דלהשתטף, שופכן על גופו, דלאו דרך רחיצה היא). ב"י ריש

הסי' (כלומר שדרך רחיצה היא להכניס גופו או אבריו בתוך המים ולרחוץ שם).

[429] ברייתא

וגמרא מ, א (חמין שהוחמו מערב שבת, רב אמר למחר רוחץ בהן כל גופו אבר אבר, ושמואל

אמר לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו ... תניא כוותיה דשמואל, חמין שהוחמו מערב

שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר). טור ושו"ע שם

(אבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו).

[430] ברייתא

שם. שמואל שם. טור ושו"ע שם.

וכן הוא לעיל סי' שא ס"ס

(הרוחץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מערב שבת).

וכן הדין ברחיצת הקטן, כדלקמן סי'

שלא סי"א (ודינו לרחוץ בשבת אם רצו, כדין רחיצת כל אדם, שאסור אפילו בחמין

שהוחמו מבעוד יום, אלא פניו ידיו ורגליו בלבד, כמ"ש בסימן שכ"ו). סי'

תרטז ס"א (לא ירחיצנו בחמין כל גופו, אפילו הוחמו מבעוד יום).

[431] ב"י

שם (והוה משמע לי, דפניו ידיו ורגליו לאו דוקא, דהוא הדין לשאר אברים דשרי, כל

שאינו רוחץ כל גופו ... ממה שכתב הרא"ש בפרק תינוקת (הל' מקואות סי' לז צז, א)

ומחממת קיתון של מים להדיח בית הסתרים [ובית הקמטים] כבית הלל (ביצה כא, ב)

דמתירין להחם חמין ביום טוב לרגליו אבל לא כל גופו ע"כ, משמע דפניו ידיו

ורגליו לאו דוקא). רמ"א ס"א (או שאר איברים, כל שאינו רוחץ כל גופו). ט"ז

סק"א (זה מבואר בברייתא פרק כירה, חמין שהוחמו בערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו

ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר, משמע דאבר אחד בפני עצמו, איזה שיהי', מותר.

ולא ידענא למה הוצרך ב"י ללמוד דבר זה מדברי הרא"ש).

[432] משאת

בנימין סי' ה (אשה שנזדמן לה ללבוש לבנים בשבת ... תלביש ותציע כדרכה כשאר

ימות השנה, והרחיצה ... בחמין, דוקא באותו מקום ובין ירכותיה, ודוקא בחמין שהוחמו

מערב שבת ומערב יום טוב. גם תזהר מאיסור סחיטה, שלא תרחוץ בבגד רק בידיה ... והיכא

דלא נהגו, יש להתיר להן כמו שכתבתי). הובא ב מ"א סק"ג. ו עיין ש"ך

יו"ד סי' קצט סקי"ב, שהביא דברי המשאת בנימין, ודן בטעם המקומות

שלא נהגו כן הנשים.

וכן הוא לענין יום הכיפורים, כדלקמן

סי' תריג סכ"א (אשה הלובשת לבנים ביום הכיפורים, מותרת לרחוץ קצת בין ירכותיה

בין בחמין בין בצונן, דכיון שעל ידי רחיצה זו היא ממהרת לטבול ולשמש, אם כן היא

רחיצה של מצוה. וכבר נתבאר שכל רחיצה של מצוה מותרת ביום הכיפורים, ולא אסרו אלא

כשמתכוין לתענוג).

המנהג לרחוץ בין ירכותיה בהפסק טהרה

נתבאר ברמ"א יו"ד סי' קצו ס"ג (ומנהג כשר הוא כשהאשה פוסקת בטהרה

שתרחץ ולובשת לבנים. אמנם אם לא רחצה רק פניה של מטה, די בכך. וכן נוהגין. ואין

לשנות).

[433] בר

קפרא שם (ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואומרים בחמי טבריה רחצנו, אסרו להן חמי

טבריה והתירו להן את הצונן, ראו שאין הדבר עומד להן, התירו להן חמי טבריה). ספר

התרומה סי' רלג (אבל בחמי טבריא התירו לרחוץ אפילו כל גופו יחד) טור ושו"ע שם

(והני מילי בחמי האור, אבל בחמי טבריא מותר לרחוץ אפילו כל גופו יחד, ואין צריך

לומר בצוננין).

וכן הוא לעיל סי' שא ס"ס (אפילו

כל גופו בחמי טבריא).

ולענין רחיצה במי טבריה לרפואה, ראה

לקמן סי' שכח סמ"ח.

ומה שהתירו בצוננים יתבאר לקמן ס"ו

( הרוחץ בנהר ... ומפני שאין הכל יודעים ליזהר בכל זה, לכן נתפשט

המנהג במדינות אלו שלא לרחוץ כלל בשבת, אפילו בצונן, אע"פ שאין איסור בדבר מן

הדין) .

[434] ספר

התרומה שם (בחמי טבריא התירו לרחוץ אפילו כל גופו יחד, ובקרקע דווקא. ואם בא

לרחוץ ... בכלי אסור, אפילו הוחמו מערב שבת). סמ"ג ל"ת סה יד, א

(בחמי טבריא ודוגמתם, בקרקע דווקא מותר). הובא בטור. שו"ע שם (והא דשרי בחמי

טבריא, דוקא בקרקע, אבל בכלי, לא).

[435] ב"י

(וטעמא דמסתבר הוא, דכל שהוא בכלי לא מינכר בין חמי האור לחמי טבריה). שו"ע

שם (דאתי לאיחלופי בחמי האור).

[436] רי"ף

סוף פרק כל כתבי סב, ב (ומי מערה מאי טעמא לא שרו לכתחלה, משום דמערה

מיטללא [דהיינו מקורה], כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נ, ב) מערה

מרבעא ומטללא, הלכך נפיש הבלא דידה ואתי לידי זיעה, ומשום הכי לא שרו לכתחלה),

כפירוש הר"ן שם (הרב אלפסי ז"ל סובר דמי מערה מי חמי טבריא הן, ומתסרא

משום דאתי לידי זיעה, שהוא ז"ל סובר שהזיעה אפילו בחמי טבריא אסורה), והגאונים .

רמב"ם פכ"ב ה"ב (ואסור לרחוץ במים חמין שבמערות, מפני שהמערה יש בה

הבל ויבוא לידי זיעה, ונמצאת כמרחץ). מ"מ שם (ומכלל דבריהם שהזיעה אסורה בכל

מקום ... דעת הגאונים ז"ל). ב"י (דהא דאמרינן דיעבד אין לכתחלה לא, לא

איתמר אלא במי מערה, משום דמערה היא מטללא, כלומר שהיא מקורה, הילכך נפיש הבלא

דידה ואתי לידי זיעה, ומשום הכי לא שרי לכתחלה. וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ב

(ה"ב). וכתב הרב המגיד שכן דעת הגאונים, דזיעה אפילו בחמי טבריה אסורה). דעה א'

בשו"ע ס"ב (יש אומרים דהא דשרי בחמי טבריא, דוקא כשאין המקום מקורה, אבל

אם המקום מקורה אסור, משום דאתי לידי זיעה ואסור).

[437] סעיף

יב ( אסרו חכמים ליכנס למרחץ אפילו להזיע בלבד) .

[438] תוס'

קמז, א ד"ה אף מי מערה חמין (בחמין שהוחמו באור, דאי בחמי טבריא שרי לכתחילה).

רא"ש פכ"ב סי' יב (מי מערה חמין, פירוש שהוחמו באור ... אבל במי

טבריא שרי לכתחלה). רמב"ן שם ד"ה הא (אבל מי טבריה אפילו במקוה מקורה

מותר, ואין זיעה אסורה אלא בתולדות האור במרחץ ... הא בחמי טבריה שרחיצתן מותרת,

אף זיעתן מותרת). רשב"א שם ד"ה הרוחץ (ואין זה מחוור, שהזיעה יותר מותרת

מן הרחיצה, דלא נאסרה זיעה אפילו בחמי האור אלא משום גזירה דרחיצה ... וכיון

דרחיצה בחמי טבריא מותרת, כל שכן להזיע בהן ... וכן דעת מורי הרב ז"ל, ודעת

הרמב"ן ז"ל). מ"מ שם (אבל דעת האחרונים, שבחמי טבריא וכיוצא בהן

אפילו הזיעה מותרת, ולא אסרו הרחיצה במי מערה לכתחלה אלא במערה שיש בה חמי האור

שהוחמו מערב שבת ומכניסין אותן במערה להעמיד חומן מערב שבת לשבת, וזה דעת

הרמב"ן וה"ר יונה והרשב"א ז"ל). דעה ב' בשו"ע שם (ויש

אומרים דמותר להזיע בחמי טבריא).

[439] סעיף

יב ( מפני עוברי עבירה שהיו רוחצין בחמין ואמרו מזיעין אנחנו) .

[440] ר"ן

בתשובה סי' ד (וכיון שבשל סופרים הוא וקליש אסוריה, דגזרות טובא הוו, וכדאיתא

בפרק כירה, כדברי האחרונים ראוי להקל ולהורות הלכה למעשה). הובא ב"י ד"ה

ולענין.

[441] משנה

לח , ב (מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון (מבעוד יום, רש"י) של צונן

לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה

ובשתיה).

רב חסדא לט , רע"ב

(ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרי להו רבנן, בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל, ואפילו מבעוד

יום), ופרש"י (נאסרה הטמנה בדבר המוסיף הבל, דהא מבעוד יום נתנו שם הסילון,

ומפני שהצוננין מתחממין בכך, ואע"ג דממילא, אסור).

תוס' לט, רע"א (ולר"י

נראה ... דסילון לא היה מתערב בחמין כי היה מוקף מחיצות מכל צד, והיו מתחממין המים

צוננים שבסילון מחמת חמי טבריא, ולא היו רוחצות בחמי טבריא עצמן לפי שריחן רע.

והשתא דמיא להטמנה, שמים צוננין היו נטמנין בתוך החמין להתחמם). ר"ן יח,

סוע"א (בתוספות אמרו ... סילון זה היה עובר בתוך האמה ופיו יוצא לחוץ, והיו

מימיו נשפכין לעוקה שבקרקע, שלא היו רוחצין בחמי טבריא עצמן מפני שריחן רע, וכי

האי גוונא הוא דדמי להטמנה). טור ושו"ע ס"ג (אמת המים שהיא חמה, אסור

להמשיך לתוכה אפילו מערב שבת סילון של צונן, ופי הסילון יוצא חוץ לאמה ומימיו

נשפכים לעוקא שבקרקע). מ"א ס"ק ד (דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל. ודוקא

אם ממשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד).

וכן הוא לעיל סי' שיח ס"ח (בחמי

טבריא ... להטמינו כולו בתוכם אסור אפילו מבעוד יום, משום איסור הטמנה, כמו שיתבאר

בסי' שכ"ו).

[442] והטעם

שנקראים דבר המוסיף הבל, נתבאר לעיל סי' רנז קו"א סוף סק"ג ( ואמת

החמין של טבריא שנקראת דבר המוסיף, כדמוכח במשנה וגמרא, היינו כשהיא במקום הילוכה,

שאינה מתקררת לעולם), ולקמן במהדורא בתרא לסי' רנט ס וף ס"י ( ואמה דטבריה היינו טעמא,

משום דהוה ככלי ראשון שעל גבי האור, מאחר שאינה מצטננת לעולם משום שמחוברת למקורה) .

ולענין בישול, ראה לעיל סי' שיח סוף

סכ"ג (באמבטי שהומשכו לתוכה חמי טבריא מן המעיין, אסור להעמידו בתוכה, מפני

שהיא ככלי ראשון מדברי סופרים).

[443] סעיף

א ( אסור לו להטמינה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום) .

[444] תוס'

לט, ב ד"ה ממעשה (ה"ר שמואל מוורדין מפרש ממעשה אנשי טבריא בטלה הטמנה

דאסור אפילו לאכול, כדקתני ואסורין בשתיה). ר"ן שם (ומהא שמעינן

דמטמין בדבר המוסיף [הבל], התבשיל אסור אפילו בדיעבד).

[445] משנה

לח, סוע"ב (אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה). טור ושו"ע

שם (ואם המשיכו, אסורים אפילו המים שנכנסו לה מערב שבת ברחיצה ובשתיה, כאילו הוחמו

בשבת).

וכן הוא לעיל סי' רנז ס"א (ואם

עבר והטמין, אפילו בשוגג, התבשיל אסור בין לו בין לאחרים עד למוצאי שבת).

[446] גמרא

קלד, ב (הרחצת מילה מי גרע מחמין על גבי מכה, דאמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל

גבי מכה בשבת. מתקיף לה רב יוסף ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב

שבת (הכא גבי מילה בהוחמו בשבת עסקינן, רש"י) ... מפני שסכנה הוא לו). הרי

שמים שהוחמו בשבת אסור ליתנם על המילה, שהוא אבר אחד; ולא הותר אלא מפני שסכנה הוא

לו. מ"א סק"ו (דאסור משום רחיצה, דחמין שהוחמו בשבת, אפילו לרחוץ בהם

ידיו אסור, וכן הוא בגמרא דף קל"ד ע"ב). וראה גם לקמן (הערה 458 ).

[447] משנה

שם (אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב, ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה). שו"ע

שם (ואם הביא סילון של מים מערב יום טוב ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב, ואסורין

ברחיצה ומותרין בשתיה).

והיינו שאסור להטמין מים בערב יום

טוב כדי לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב, שמא יחתה בגחלים ביום טוב כדי לרחוץ בהם כל

גופו או רובו. ואם הטמין, אסור אף בדיעבד לרחוץ בהם ביום טוב כל גופו או רובו.

[448] גמרא שם לט, ב (אלא פניו ידיו

ורגליו, אימא סיפא, ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב

ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, לימא תנן סתמא כבית שמאי דתנן בית שמאי אומרים לא

יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה, ובית הלל מתירין), הרי שביום טוב

מותר להחם מים אפילו לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו.

[449] סעיף

א (מותר להחם מעט מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ביום טוב ... מותר לרחוץ כל גופו

במים שהוחמו מערב יום טוב ... אסור לרחוץ כל גופו ... בחמין שהוחמו ביום טוב,

אפילו הוחמו לצורך שתיה, ואפילו אינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא רוחצו אבר אבר אסור).

וכל זה לפי דעה הראשונה דלקמן שם,

שמותר לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב, אבל אם הטמינו המים בערב יום טוב,

גזרו שיהי' דינם כחמין שהוחמו ביום טוב, שאסור לרחוץ בהם כל גופו.

אבל הובאה לקמן שם דעה ב' (אבל יש

חולקין על כל זה ואומרים ... יש לאסור לרחוץ כל גופו ביום טוב אפילו ... בחמין

שהוחמו מערב יום טוב ... במה דברים אמורים לרחוץ כל גופו בבת אחת, אבל לרחוץ כל

גופו אבר אבר בחמים שהוחמו מערב יום טוב, מותר).

ולפי דעה זו יהי' פירוש המשנה כאן (אם

ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב, ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה), דהיינו לאסור אף

"לרחוץ כל גופו אבר אבר" (שמותר בחמים שהוחמו מערב יום טוב, ואסור בחמים

שהוחמו ביום טוב).

[450] תוס'

שם (דמה שהיו מתערבין צונן בחמין לא הוה דמי להטמנה). ר"ן שם (בתוספות אמרו,

דבר המעורב לא שייכא הטמנה). מ"א סק"ד (דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל.

ודוקא אם ממשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד, אבל אם המשיך מערב שבת צוננים לתוך

חמין שיתערבו יחד שרי).

ונתבאר במהדורא בתרא לסי' רנט סוף

ס"ז ( דאף שנטמן ונכסה מן העין יפה כברמץ ממש, אפילו הכי לא דמי

לרמץ, שברמץ אין הנטמן בו מעורב בו כלל, משא"כ במים שמתערבים במים, אלא אם כן

הם בתוך כלי, כסילון דטבריה שאינם מעורבים, וגם הם טמונים ומכוסים מן העין) .

[451] מ"א

שם (אבל אם המשיך מערב שבת צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד, שרי).

ואף שרש"י אוסר אף בזה,

ונתבארה שיטתו במהדורא בתרא לסי' רנט ס"ט ( לפירוש רש"י מים

אלו נכנסו בשבת והוחמו מאליהן, ואסורים ברחיצה ושתיה ככל מלאכה הנעשית מאליה בשבת,

כמו פירות הנושרין ומשקין שזבו דאסרו ליהנות שמא יעשה המלאכה בעצמו, וכנכרי שליקט

בשביל ישראל).

מכל מקום לא קיי"ל בזה כרש"י,

אלא כדלעיל סי' שכה ס"ח (וכל זה באפייה (ובישול) וכיוצא בהן משאר מלאכות

הנעשות בתלוש, חוץ מסחיטת פירות, שאם סחטן נכרי אפילו לעצמו אסורים המשקים לישראל

עד לערב ... הם בכלל הגזרה שגזרו על משקין שזבו מאליהן מפני שגם אלו באים להישראל

ממילא כמו הזבין מאליהן. וכן נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו ... שהם בכלל הגזרה

שגזרו על פירות הנושרים מאליהן). והיינו שרק במשקים שזבו ובפירות הנושרים גזרו,

ולא בבישול.

ואף שגם בדעת התוס'

נתפרש כן במהדורא בתרא שם (לפירוש

התוס', דהמים הובאו מבעוד יום, אין לאסור כלל כשהובאו בהיתר, כמו שהתירו קדרה

שנתבשלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום, ואפילו קידרא חייתא שמתבשלת כולה בשבת והתירוה

באכילה ... משא"כ במים שנכנסו בסילון ובאמה לפירש"י, לא נעשה בהם שום

מעשה מבעוד יום, דקמאי אזלי כו').

מכל מקום לא קיי"ל בזה כדעת

רש"י ותוס', אלא כמובא לעיל סי' שכה ס"ח, שרק במשקים שזבו ובפירות

הנושרים גזרו, ולא בבישול.

וראה שבת כהלכה פ"ב בתוספת ביאור.

[452] ס"א

וסי"ד.

[453] והיינו שכמו שמותר לרחוץ

בחמי טבריה עצמם, כן מותר לרחוץ גם במים הצוננים שנשפכו לחמי טבריה ונתבשלו בהם, שנתבטלו

בחמי טבריה. וראה קובץ הערות וביאורים תשנ ע' 108.

[454] סדר המ"מ בסעיף זה נשתבש

בדפוס ראשון, ותוקן כאן לפני הנראה לענ"ד .

[455] ברייתא

מ , ב. (מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן. ובלבד שלא ישתטף

בצונן ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו). רמב"ם פכ"ב

ה"ג (מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן. אבל אינו משתטף כל

גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין).

שו"ע ס"ד (לא ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר

מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין. אבל מותר להשתטף בצונן אחר שנתחמם אצל האש).

מ"א ס"ק ה (זה לשון הרמב"ם, דסבירא ליה דאין זה רחיצה גמורה. ולכן

כתב דמותר לסוך ידיו במים ולחמם נגד האש במקום שאין היד סולדת בו). והוא מה שכתב

הרמב"ם שם ה"ד (וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה), שבמים

שנעשו פושרין בשבת, לא אסרו לרחוץ ידיו, אלא כל גופו.

[456] תוס' שם

ד"ה מפני (בכולה שמעתא ובמתניתין גבי מיחם שפינהו, משמע דלהפשיר מים לצורך

שתייה מותר, דהפשירן לא זהו בישולן. והכא דאסורין מפרש ריב"א דדומה כרוחץ

במים חמין, ויבא להחם חמין לרחוץ גופו). ר"ן שם יט, רע"א (מפני

שמפשיר מים שעליו ונראה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת). הובא ב ב"י ד"ה

ומ"ש לכך.

[457] רא"ש

פ"ג סי' ט (שלא ישתטף ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו. לכך צריך

אדם ליזהר אחר שנטל ידיו, שלא יחמם אותם נגד המדורה, עד שינגבם תחלה). מרדכי

רמז שה (מכאן יש להוכיח דמי שרחץ ידיו במים, לא יעמוד נגד המדורה לחמם ידיו, שיש

לחוש שיפשירו מים שעל ידיו). טור (לכן צריך ליזהר שלא לחמם ידיו אצל האש אחר

הנטילה, אם לא שינגבם תחלה יפה). דעה הב' בשו"ע ס"ה (יש אומרים שצריך

ליזהר שלא לחמם ידיו אצל האש אחר נטילה, אם לא ינגבם תחלה יפה).

[458] מ"א

סק"ו (ולי נראה דסבירא ליה להרא"ש, דאסור משום רחיצה דחמין שהוחמו בשבת,

אפילו לרחוץ בהם ידיו אסור. וכן הוא בגמרא דף קל"ד ע"ב. וכן משמע

ברא"ש שכתב מפני שמפשיר המים). והיינו שבגמרא שם נראה שאם הוחמו בשבת אסור

אפילו לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו, כדלעיל (הערה 446 ).

[459] והיינו

דוקא כשהוחמו בשבת, אבל אם נעשו פושרים קודם השבת, נתבאר במהדורא בתרא לסי' רנט ס"ט

( ופושרין של ערב שבת ודאי שרו, דהא אפילו מי הנהר בקיץ מיקרי

פושרין, או בחורף שעמדו מעט בבית ...

וכן כתב הר"ן בהדיא, דדוקא משום שהופשרו בשבת אסור להתחמם כנגד המדורה) . וראה

תהלה לדוד סק"ג.

[460] ברייתא מ, ב (שלא יביא

קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת), ופרש"י (שמא ישפכו עליו

ונמצא רוחץ בשבת בחמין). טור ושו"ע ס"ו (אסור ליתן על גבי בטנו כלי שיש

בו מים חמין). מ"א ס"ק ז (שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת (רש"י

ור"ן)).

ואם אין בו חמין, נתבאר לקמן סי'

שכח סמ"ה (החושש במעיו מותר לכפות עליהם כוס שעירו ממנו חמין אף על פי שעדיין

יש בו הבל).

[461] מ"א שם (וצריך לומר

דמיירי בחמין שהוחמו מעט בשבת, ולהכי אפילו אינו רוחץ כל גופו אסור)

[462] כדעה

הב' דלעיל ס"ד ( וחמין שהוחמו בשבת אפילו בהיתר, אסור לרחוץ בהם אפילו אבר אחד,

ואפילו לא הוחמו אלא מעט שאין היד סולדת בו. ויש להחמיר כדבריהם).

[463] ברייתא שם ( ודבר

זה אפילו בחול אסור מפני הסכנה), ופרש"י (פעמים שהן רותחין).

טור ושו"ע שם ( ואפילו בחול, מפני הסכנה, שפעמים שהם רותחים).

[464] ברייתא

שם (מיחם אדם אלונטית ומניחה על בני מעים בשבת), ופרש"י (כשהוא

חש במעיו מחממין לו כלי או בגד ומניחו שם ומועיל). טור ורמ"א

שם (אבל מותר להחם בגד וליתנו על בטנו).

ואין בזה משום איסור רפואה בשבת, מטעם

האמור לקמן סי' שכח סמ"ה (אין עושין אותו בסממנים כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו

צער מהם).

[465] רב

יהודה קמא, א (מאן דסחי במיא, לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסליק, דילמא אתי לאתויי

ד' אמות (מים שעליו, רש"י) בכרמלית). טור ושו"ע ס"ז (הרוחץ בנהר,

צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות

בכרמלית).

[466] סעיף

סא ( מותר לעמוד על שפת הנהר ולרחוץ ידיו בנהר ...

רק שיזהר לנגב ידיו יפה מיד שהוציאם מהנהר, קודם שילך ד' אמות. וכן הרוחץ בנהר

צריך לנגב גופו יפה כשעולה מהנהר, שלא ישארו עליו מים ויטלטלנו ד' אמות בכרמלית) .

[467] משנה ביצה לו, ב (לא שטין על פני המים).

[468] ירושלמי ביצה פ"ה

ה"ב (רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו, זאת אומרת שאסור להשיט דבר ולהוליכו

מאצלו, ודכוותה אסור לאדם להשיט דבר ולהביאו אצלו, רבי אבא מרי ור' מתניה הוון

יתיבון חמון לחד בר נש פצל מיא לכא ולכא ... א"ר אבא מרי לר' מתניה הדא היא).

[469] ס"א

(ואין שטין על פני המים ... בנהר), וס"ט (אסור לאדם להשיט דבר בנהר להוליכו

מאצלו או להביאו אצלו, מפני שזהו גם כן בכלל הגזירה שגזרו שלא לשוט בשבת. ולכן

קסמים שעל פני המים אסור להפצילן לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפים).

[470] רבה

ורב יוסף קכח, סוע"ב (אין סחיטה בשיער), ופרש"י (שהוא קשה ואין בולע). רמב"ם

פ"ט הי"א (אין סחיטה בשער), ומ"מ שם (ומיהו איסורא איכא).

ובאמת אפילו בבגד לא היה חייב כאן

על הסחיטה, שהרי המים שסוחט הולכין לאיבוד, וכדלעיל סי' שכ סכ"א (אם אינו

צריך למשקין הנסחטין, ואינו סוחט אלא כדי לנקות הבגד, אין זה דומה לדישה כלל, שהדש

הוא צריך לתבואה שמפרק מהשבלים, לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה, אלא מדברי

סופרים).

ומה שאנו זקוקים לטעם שאין סחיטה

בשיער, הוא באופן דלקמן סי' של ס"א (ואם צריכה לשמן, לא תסוך חברתה שמן

בשערותיה ותבא אצלה ותסחוט אותן ... אף על פי שסחיטת שער אינה אסורה אלא מדברי

סופרים, כמו שנתבאר בסי' שכ"ו).

מכל מקום גם כאן אסור מדברי סופרים,

אף שסוחט מהשערות וגם הולך לאיבוד. ועל כן יש נזהרים, שאחר טבילה במקוה

בשבת, אין מנגבים שערותיהם במגבת.

אמנם יש מקום לומר שבניגוב השער

במגבת אין איסור כלל, אף לא מדברי סופרים, שהרי הוא מעביר את המים שבשערו לתוך המגבת,

והוי כסוחט לתוך אוכל, שנתבאר לעיל סי' שכ ס"ו (מותר לסחוט אשכול של ענבים

לתוך הקדרה שיש בה תבשיל ... שכל משקה הבא לאוכל כאוכל הוא חשוב ואין עליו שם משקה,

כלל והרי זה כמפריד אוכל מאוכל). וכן כאן כשמעביר הרטיבות מהשערות למגבת אין זו

נקראת סחיטה. וראה בדי השלחן סי' קלג ס"ק ח.

[471] שו"ת

מהרי"ל סי' קלט (מנהג פשוט שלא לרחוץ בצונן בשבת, וטעמא, דשייך למיגזר משום

סחיטה ומשום נושא ד' אמות בכרמלית מים שעליו ואלונטית במק[ום] נהרות, ומשום שיטה

גופא וקיסמין). תרומת הדשן סי' רנה (דהאידנא בזמנינו דכו"ע זהירי שלא לרחוץ

כלל בשבת אפילו להקר). הובא בב"ח ריש הסי', ובמ"א סק"ח.

[472] כדלעיל

ס"א ( בחמי טבריא מותר לרחוץ ... ואין צריך לומר בצוננים) .

[473] בית

הלל במשנה ביצה יז, ב (חל [יום טוב] להיות אחר השבת, בית שמאי אומרים מטבילין את

הכל מלפני השבת, ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת). טור ושו"ע ס"ח (אדם מותר

לטבול מטומאתו בשבת).

ולענין טבילת כלים נתבאר לעיל סי'

שכג ס"ח.

[474] רב

יח, א (נדה שאין לה בגדים (טהורים להחליף וללבוש אחר טבילתה, והיום יום טוב ואינה

יכולה להטביל את אלו שעליה, רש"י), מערמת וטובלת בבגדיה (כשהיא לבושה, וסלקא

לה טבילה אף לכלים, ולא מוכחא מלתא שהיא מתקנת, דלטבילת עצמה נכנסה, ואדם מותר

לטבול כבית הלל, רש"י)).

[475] רבא

שם (אדם נראה כמיקר). טור ולבוש ס"ח (שאני הכא שנראה כמיקר).

כעין זה הוא כשרוחץ לרפואה, שמותר

מטעם " שאינו נראה אלא כמיקר", כדלקמן סי' שכח סמ"ח.

ונתבארו שם כמה פרטים בזה.

[476] רב

נחמן בר יצחק יח א-ב (הא תינח מים יפים, מים רעים מאי איכא למימר. אמר רב נחמן בר

יצחק פעמים שאדם בא בשרב ורוחץ אפילו במי משרה. תינח בימות החמה, בימות הגשמים מאי

איכא למימר. אמר רב נחמן בר יצחק פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה ורוחץ

אפילו בימות הגשמים). לבוש שם (ואפילו אם טובל במים סרוחים, לפעמים אדם בא בשרב

ומיקר עצמו במים סרוחים. ואפילו בימות הגשמים דליכא למימר דמיחזי כמיקר, נראה

כיורד לרחוץ עצמו מטיט וצואה שבגופו).

ואף שהאדם מתכוין בודאי לטבילה ולא

להקר, ומה מועלת הערמה שהוא "כיורד להקר"?

היינו כיון שאינו מתקל כלי, אלא

"נראה כמתקן", לכן כשנראה "כיורד להקר", אינו "נראה

כמתקן". ונתבאר לעיל סי' שיד ס"א (הערה ט).

וכל זה הוא במים צוננים, שהרי מותר

לרחוץ בצונן בשבת, כדלעיל ס"א (בחמי טבריא מותר לרחוץ ... ואין צריך לומר

בצוננים), ואם כן יש לומר שנראה כיורד להקר.

אבל במים חמים, שאסור לרחוץ גופו

בשבת בחמין, כדלעיל ס"א (אסרו חכמים לרחוץ כל גופו או רובו בחמין), לכאורה

אין לומר בזה שנראה "כיורד להקר", או "להעביר הטיט והצואה

מעליו"; שהרי ממה נפשך, אם יורד לטבול – אסור משום שנראה כמתקן, ואם יורד

לרחוץ, אסור משום רחיצה בחמין. וראה שמירת שבת כהלכתה פי"ד הערה ד, ולקמן סי'

שכח סמ"ח (והערה 865 ).

ולענין אדם הטובל בשבת שחרית לתוספת

קדושה (שאינו נראה כמתקן), ראה בדי השלחן סי' קלג ס"ק ח.

[477] תוכן

קטע זה, שבזמנינו לא שייך כל כך טעם ההיתר של נראה כמיקר, ולכן נהגו שלא לטבול אלא

במקום מצוה.

ואף

שיש אומרים שטבילה בזמנה מצוה היא גם כשאין בעלה בעיר, כדלקמן יו"ד סי' קפו ס"ק

ח (שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה, אפילו אין בעלה בעיר, כדלקמן סי' קצז). וראה

לקוטי שיחות חי"ד ע' 27 הע' 58 ובשוה"ג. שלחן המלך ח"ב ע' רכא הע' 7.

מכל

מקום קיי"ל שטבילה בזמנה אינה מצוה, אלא אם כן יש בעלה בעיר, כדלקמן סי' תריג

ס"כ (דטבילה בזמנה לאו מצוה, אלא אם כן בעלה עמה, ומשום בטול פריה ורביה).

ולכן נהגו שלא לטבול אלא אם כן יש בעלה בעיר, שהיא מצוה לכל הדעות.

וגם

בזה לא התירו אלא כשלא פשעה במה שלא טבלה קודם.

[478] תרומת

הדשן סי' רנה בסופו (רצונה לטבול בלילי שבת מפני שאז בקל לה למצוא רחיצה ... שמעתי

מהרבה נשים שמחזיקים איסור בדבר לטבול בשבת כה"ג. וכתב מרדכי ... דר"ת

אסר לטבול בשבת, משום דפסק דלא קי"ל טבילה בזמנה מצוה. ונידון דידן דאינה

טבילה בזמנה אם כן לכו"ע אסור. ויש לדחות דהא דאסר ר"ת לטבול בשבת היינו

אין בעלה בעיר ואינה טובלת אלא משום טבילה בזמנה, ואהא פסק דלא קי"ל דמצוה

היא ... אלא אם כן בעלה בעיר, ולא היה אפשר קודם, דבכה"ג הוי טבילת מצוה משום

עונה). רמ"א יו"ד סי' קצז ס"ב (ומותרת לטבול ליל שבת אם לא יכולה

לטבול קודם לכן. ודוקא אם בעלה בעיר, אבל בלאו הכי אסור). ש"ך שם ס"ק ג

(משמע מדבריו דכשאין בעלה בעיר ובא בערב שבת, אף על גב דהיה אפשר קודם, מכל מקום

כיון שלא פשעה במה שלא טבלה קודם שרי לטבול בשבת).

[479] תרומת

הדשן שם (ואף על גב דמוכח פ"ב דביצה דהא דשרי אדם לטבול בשבת משום דנראה

כמיקר, היינו אפילו היכא דאפשר לטבול בחול. מכל מקום נראה דהאידנא בזמנינו דכו"ע

זהירי שלא לרחוץ כלל בשבת אפילו להקר בין בנהר בין במקוה, אף על גב דלא מצינו

איסור מפורש על זה ... מכל מקום המנהג הוא ליזהר ולמנוע, ואם כן ליכא למימר דאדם

נראה כמיקר ... ומטעם זה נראה דנהגו הנשים ליזהר שלא לטבול בשבת כלל).

וראה שו"ת מהרי"ל סי' קלט.

מ"א סק"ח.

[480] בסעיף הקודם ( נתפשט

המנהג במדינות אלו שלא לרחוץ כלל בשבת, אפילו בצונן, אע"פ שאין איסור בדבר מן

הדין).

[481] לעיל

שם ( מפני שאין הכל יודעים ליזהר בכל זה ).

[482] מ"א

שם (ומכל מקום נראה דמותר לטבול לקריו, כיון דמדרבנן הוא, כמ"ש סי' שכ"ג

ס"ז), והיינו כדלעיל סי' שכג ס"ח (מותר להטביל כלי חדש בשבת, אפילו היה

אפשר להטבילו מערב שבת, ואינו חשוב כמתקן כלי, הואיל ומן התורה מותר להשתמש בו בלא

טבילה, ואין חיוב טבילתו אלא מדברי סופרים).

ונתבאר לעיל סי' קכח סנ"ז (יש

מקומות שנהגו כן שלא לישא כפיהם ביום טוב שחל להיות בשבת ... לא רצו לבטל העונה

ולא רצו לטבול שחרית מטעם שיתבאר בסימן שכ"ו ... אבל מכל מקום יישר כחם של

בני ארץ ישראל וסביבותיהם שנושאים כפיהם בכל יום כתיקון חכמים, ומקיימים ג' מצות

עשה בכל יום, ואין חוששין לטבול). וראה בדי השלחן סי' קלג סק"ח.

[483] כדלעיל

סי' פח ס"א (בעל קרי, שהוציאו עזרא מן כלל הטמאין, ואסרו בין בדברי תורה בין

בקריאת שמע ותפלה, כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים. ולא

פשטה תקנה זו ברוב ישראל, ואחר כך בטלה אותה תקנה לגמרי, משום ביטול תורה ומשום

ביטול פריה ורביה, והעמידו הדבר על הדין שאף בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע

ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה בט' קבין. וכן פשט המנהג). לקמן סי' תריג סי"ט (בזמן

הזה שבטלה תקנת עזרא שתיקן טבילה לבעל קרי).

וראה לקו"ת תבא מג, סוע"ב

(והנה הרי"ף פ"ג דברכות ותר"י כתבו בשם רב האי, דלא בטלו טבילת בעל

קרי אלא לדברי תורה, אבל לתפלה צריך טבילה. ואע"ג דאנן לא קיי"ל כן

כמ"ש בשו"ע. מכל מקום כתב תר"י שלדברי הכל התפלה מקובלת יותר עם

הטבילה). לקוטי שיחות ח"כ ע' 345.

[484] מ"א

שם (ונראה לי דמומר שרי לטבול, כיון דאינו מדאורייתא, כמ"ש שם סוף הסימן).

והוא ברמ"א יו"ד סי' רסח סי"ב (ישראל מומר שעשה תשובה, אינו צריך

לטבול, רק מדרבנן יש לו לטבול).

וראה לקמן סי' תרו סי"ב

(ולטבול בערב יום

הכיפורים משום תשובה).

[485] שחיוב

טבילתו מן התורה כדאמרינן כריתות ט, א (מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה

וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים ... טבילה

מנלן, דכתיב ויקח משה [את] הדם ויזרק על העם, ואין הזאה בלא טבילה).

ואין מטבילין אותו בשבת, כדאמרינן

יבמות מו, ב (מטבילין גר בשבת ... ר' יוסי אומר אין מטבילין ... תקוני גברא בשבת

לא מתקנינן).

[486] נמוקי

יוסף יבמות טז, ב (וישראל שחטא ועשה תשובה, דכו"ע שורת הדין אינו צריך טבילה,

אלא קבלת חברות בפני בית דין לכתחילה, ואף על פי כן טובל הוא מדרבנן משום מעלה).

[487] ש"ך

שם סק"א (ומי שטבלה בשבת וכשבאתה לביתה מבית הטבילה ראתה ששכחה לחתוך צפורן אחד

... אשה זו מותרת לטבול ממה נפשך, אם הצפורן מעכב, אם כן הוי טבילה בזמנה לצורך

מצוה, ואם אינו מעכב, אם כן טהורה היא, ולא מתקן איתתא כלל, ומותרת לטבול. כן נראה

לי ברור).

[488] גמרא

נ, ב (אמר רב ששת ברדא שרי (לרחוץ פניו, רש"י). מאי ברדא אמר רב יוסף תילתא

אהלא (שורש עשב ששמו אהל, רש"י) ותילתא אסא (הדס, רש"י) ותילתא סיגלי (עשב

שקורין ויאו"ל ויש בו שלשה עלין, רש"י). אמר רב נחמיה בר יוסף כל היכא

דליכא רובא אהלא שפיר דמי (ואפילו הוי טפי מתלתא אהלא, ופליג אדרב יוסף, דרב יוסף

תילתא אהלא דווקא קאמר, שהאהל עשוי ללבן ולצחצח כבורית ומשיר שיער, רש"י)). טור

ושו"ע ס"ט (מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בדברים שאינם משירים שער

מעורבים עם דברים המשירים, ובלבד שלא יהיה הרוב מדבר המשיר).

[489] רמב"ם

פכ"ב הי"ג (עירב דבר שמשיר את השער ודאי אם דבר שאינו משיר ודאי, אם היה

הרוב מדבר המשיר, אסור לחוף בו, ואם לאו מותר). מ"א סק"ט (מדבר המשיר,

ודאי (רמב"ם)).

[490] מ"מ

שם (שאינו אסור אלא בדבר שודאי משיר, דהוה ליה פסיק רישיה ולא ימות). לבוש ס"ט

(ואפילו אינו מכוין אלא לרחוץ, והוי ליה דבר שאין מתכוין, הוי ליה פסיק רישיה).

ואיסורו משום גוזז, כמבואר

ברמב"ם שם (הנוטל שער מגוף האדם חייב משום גוזז. לפיכך אסור לרחוץ את הידים

בדבר שמשיר את השער ודאי), וכדלקמן סי' שמ ס"א (הגוזז, בין מן החי בין מן המת

בין מן בהמה וחיה אפילו מן העור המופשט חייב).

[491] מרדכי

רמז שכה (נראה דמותר לרחוץ ידיו במורסן). שו"ע ס"י (מותר לרחוץ ידיו

במורסן).

[492] מרדכי

שם (יקחם בידו יבשים וישפוך המים על ידו, דגיבול על ידי שינוי הוי ושרי). רמ"א

ס"י (דגיבול כלאחר יד, שרי).

[493] סוף

ס"ג ( ולדברי האומרים ... אסור ליתן מים למורסן בשבת, אפילו על ידי

שינוי ... וכבר נתבאר שם שיש להחמיר כסברא זו. וכן נוהגין ).

[494] מ"א

סק"י (לשון המרדכי דגיבול על ידי שינוי הוא ושרי ... ומשמע דלהאוסרין בסימן

שכ"ד ס"ג הכא נמי אסור. ואפשר דהכא כו"ע מודו דשרי, כיון שאינו

נותן מים עליהם, אלא שלוקח אותם בידים הרטובות).

ואף שבמרדכי מפרש (יקחם בידו יבשים

וישפוך המים על ידו, דגיבול על ידי שינוי הוי, ושרי), וכן הוא בלבוש ס"י (ליקח

מורסן יבש בידו בשבת וישפוך עליהם מים בידו ורוחץ כך, מותר, דגיבול כלאחר יד הוא ושרי).

ואילו במ"א (שלוקח אותם בידים הרטובות).

מכל מקום אפשר שדינם שווה, כמבואר

במחצית השקל (אם כן מיד כשבא עליהן מים איכא שינוי). והיינו שלעיל סי' שכד

ס"ג נתפרש דמיירי ש"אחר שנתן המים לתוכו כדרכו בחול", אזי מערבם

בשינוי. משא"כ כאן גם נתינת המים היא בשינוי.

[495] ספר

התרומה סי' רלה (נראה דאסור לחוף כלים במלח כדי לנקותן, כי המלח נמחה כשחופף בחזקה).

טור סי' שכ (כתב בעל התרומה שאסור לשפשף הידים במלח בשבת, לפי שהוא נימוח והוי

נולד). אגור סי' תפו (כתב בעל התרומ[ה] שאסור לשפשף הידים במלח בשבת, מפני שהוא

נמוח והוה ליה נולד). רמ"א ס"י (ואסור לרחוץ ידיו במלח).

והיינו שלמדו הלכה זו לענין ידים,

ממה שכתב בעל התרומה לענין חפיפת כלים במלח (כנ"ל), שהיא ההלכה דלעיל סי' שכג

סי"ב (אין חופפין כלים במלח לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה).

וכן הוא לעיל סי' שכ סי"ט (צריך

ליזהר שלא לשפשף ידיו במלח, מפני שהמלח נימוח על ידיו).

[496] שו"ת

בנימין זאב סי' רו (בשביל שראיתי בחורים שרוחצין ידיהם בשבת בבורית והיתי מוחה

בידם, שאלוני להודיע להם איסור הדבר. ונראה לע"ד לדמותו להא דאיתא בשבת שילהי

פ' במה טומנין אין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו ...

ופירש"י שם ... משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה, שבורא המים האלו ... וכן

נמי ברוחץ בבורית, שממחה אותו בידיו נעשה מים, והוה ליה נולד ואסור). רמ"א שם

(וכל שכן בבורית, שקורין זיי"ף), שהוא הסבון.

[497] ספר

התרומה סי' רלח (אבל מחלב ומשומן אסור בשבת, לפי שנמחה על ידו ונעשה צלול, והוי

נולד, כדתניא פרק במה טומנין (נא, א) אין מרזקין השלג והברד). סמ"ג ל"ת

סה כא, ב (אומר רבינו יצחק דווקא שמן שכבר הוא נמחה סכין, אבל חלב ושומן לא, לפי

שנמחה בידו והוה ליה נולד, כמו אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד). מרדכי רמז

שלח (אבל בחלב ושמן אסור לסוך בשבת, משום שנמחה והוה ליה נולד ואסור). טור ושו"ע

סי' שכח סכ"ב (אבל לא בחלב, מפני שהוא נימוח). רמ"א כאן ס"י (או

בשאר חלב, שנימוח על ידיו והוי נולד). לבוש ס"י (מפני שמוליד מהם המיחוי).

וכן הוא לקמן סי' שכח סכ"ח ( אבל

לא יסוך בחלב מפני שנימוח, ואסור מטעם שנתבאר בסי' שכ"ו ).

[498] סעיף

טז ( השלג והברד וכל כיוצא בהם אסור לרסק אותם בידים, דהיינו לשברם

לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן, משום שדומה למלאכה, שבורא מים הללו) .

[499] סי"ט

( ויש אומרים ...

שטעם איסור הריסוק בידים הוא משום

גזרה שמא יסחוט פירות העומדים למשקין, לפי שהשלג והברד למימיהן הן עומדים ).

[500] שלטי

הגבורים כד, ב אות ג (נראה לי דתלוי בפלוגתא, דמיימוני וההולכין לשיטתו,

והרא"ש וההולכין לשיטתו, שכתבתי לעיל גבי ריסוק השלג והברד, והוא כי אם האי

שמן שסכין בו הוא קרוש, או שהוא שומן וחלב קרוש, אליבא דמאן דשרי להניח

הפשטיד"א אצל האש אע"פ שהשומן קרוש עליה ונימוח, לפי דסבירא להוא דאיסור

ריסוק הברד הוא משום גזירת פירות העומדים למשקין, ושמן ושומן וחלב כיון דלעולם

אוכל הוא, שפיר דמי אפילו נימוח, דמטעם נולד אין לאוסרו. ולפי האוסר מיחוי שומן

שעל הפשטיד"א בשבת משום דהוי נולד, הכא נמי אם הי' השמן קרוש, או היה שומן או

חלב, יהיה אסור לסוך בו, לפי שהוא מתמחה והוי נולד). מ"א סקי"א (ובשלטי

גבורים כתב דיש מתירין, דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור, עיי"ש שהאריך).

[501] שכן

היא דעת הפוסקים הנ"ל והטור ושו"ע.

וכן הוא לעיל סי' שכ סוף סי"ט

(ויש להחמיר כסברא הראשונה). ובשוה"ג שם (משמעות האחרונים לקמן, וטור

ושו"ע סי' שכח, ורמ"א סי' שכ"ו. עיין שלטי הגבורים פרק ה). והיינו

שמהלכה שלפנינו נראה שגם בשאר הפרטים יש להחמיר כסברא הראשונה, ולא לסמוך על דעה

זו.

[502] ברייתא

מ, א (מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת (אותן נקבים שמרחץ מתחמם על ידיהן, שאור ניסקת

מבחוץ מתחתיו, פירוש הב' ברש"י. וכן הוא בר"ן), למוצאי שבת רוחץ בו מיד

(שהרי לא נתחמם בשבת, רש"י)). טור ושו"ע סי"א (מרחץ שסתמו נקביו מערב

שבת, למוצאי שבת רוחץ בו מיד). מ"א סקי"ג (שהרי לא נתחמם בשבת).

[503] ר"ן

יח, ב (ואגב אורחיה קמ"ל, דהיכא שלא פקקו נקביו, אף על פי שמאליו הוחם בשבת,

צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו, לפי שאסור לעשות כן גזירה שמא יחתה בגחלים). שו"ע

שם (אבל אם לא סתמו נקביו, אף על פי שמאליו הוחם בשבת, צריך להמתין לערב בכדי

שיעשו, לפי שאסור לעשות כן גזירה שמא יחתה בגחלים).

וכדלעיל סי' רנג סי"ב (כל מקום

שנתבאר שאסור להשהות ... אם עבר ושהה ... אסור בין לו בין לאחרים עד שימתינו

במוצאי שבת בכדי שיעשו).

[504] ברייתא

מ, א (היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו, אסרו להן את הזיע). טור ושו"ע סי"ב

(אסור ליכנס למרחץ, אפילו להזיע).

והיינו כשרק נכנס לשם להזיע. אבל אם

מייגע עצמו כדי להזיע, אסור אף בלא מרחץ, כדלקמן סי' שכח סמ"ז (אסור לייגע

עצמו בשאר דבר כדי שיזיע לרפואה, גזרה שמא ישחק וישתה סמנים המביאים זיעה).

[505] גמרא

שם (אמבטיאות של כרכים מטייל בהן (מהלך בתוכן לפי דרכו ולא להזיע, רש"י)

ואינו חושש. אמר רבא דוקא כרכין, אבל דכפרים לא, מאי טעמא כיון דזוטרין נפיש

הבלייהו). טור (אבל באמבטי גדולה של כרכין, שאין בה זיעה הרבה, מותר לעבור בה

אע"פ שבדרך הילוכו הוא מזיע), הרי שבשל כפרים אסור אף שאינו מתכוין לכך. רמ"א

סי"ב (ויש אומרים דאפילו לעבור במרחץ במקום שיכול להזיע, אסור).

ודעה הראשונה היא דעת הרמב"ם

פכ"ב ה"ב (גזרו שלא יכנס אדם למרחץ בשבת אפילו להזיע), ופירש הב"י

(שנראה מדבריו שאינו אסור ליכנס למרחץ אם נכנס שלא להזיע, ושלא כדמשמע מדברי

רש"י).

[506] משנה

מכשירין פ"ב מ"ה (עיר שישראל ונכרים דרים בה והיה בה מרחץ מרחצת בשבת,

אם רוב נכרים, רוחץ מיד, ואם רוב ישראל, ימתין כדי שיחמו החמין, מחצה למחצה, ימתין

כדי שיחמו החמין). הובא בשבת קכב, א. קנא, א. טור ושו"ע סי"ג (עיר

שישראל וגויים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת, אם רוב גויים, מותר לרחוץ בה במוצאי

שבת מיד, ואם רוב ישראל, או אפילו מחצה על מחצה, אסור למוצאי שבת עד כדי שיוחם).

[507] גמרא

קכב, א (כי מחממי אדעתא דרובא מחממי).

וכן הוא לעיל סי' שכה ריש ס"ו (אם

היא עיר שרובה נכרים, שאז מן הסתם היא נאפית בשביל הנכרים ולא בשביל הישראל), ושם

נסמן (הערה 223 ).

[508] לישנא

אחרינא שברש"י קנא, א (דספיקא אסור, דקתנו מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו

חמין ... לישנא אחרינא ... כיון דמחצה על מחצה, ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו ...

ולשון זה נראה לי עיקר). ונתבאר לקמן סי' תקטו בקונטרס אחרון ס"ק ו (שדעת

רש"י ורבותיו דמחצה על מחצה אינו כספק), וכן הוכיח לקמן שם מדברי שאר הפוסקים.

ט"ז סק"ד (מחצה על מחצה אסור, דזה גרע מספק, דהוא נתכוין לשניהם, לישראל

ולעכו"ם, וכפירש"י בפ' השואל).

וכן הוא לעיל סי' שכה ס"ט (או

בשביל ישראל ונכרים), ושם נסמן (הערה 271 ).

ואם הוא ספק, נתבארו ב' דעות לעיל

סי' שכה ס"י (ספק אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין

ידוע אם נלקטו היום או לאו, אסורות בו ביום, וגם לערב בכדי שיעשו, ואף על פי שהוא

ספק דברי סופרים אין הולכין בו להקל, הואיל והוא דבר שיש לו מתירין. ויש אומרים

שלערב מותר מיד), ושם נסמן (הערות 277 - 283 ).