119

שיחה ב

א. כתב הרמב"ם¹: "כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו. . שנאמר² למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצות שהעבדים חייבין בהן, אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול".

וצריך ביאור — מה טעם הוספת הרמב"ם בהדין ש"עבדים שלא מלו ולא טבלו. . מותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן", שאופן עשיית המלאכה המותר להם הוא "בפרהסיא כישראל בחול"? והרי גם אם הי' כותב רק "מותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן" ותו לא, היתה משמעות הדברים שאין בהיתר זה שום הגבלה.

בפשטות נראה שמקור וטעם הוספה זו הוא ע"פ לשון הברייתא³ (שהיא מקורה של ההלכה⁴) "גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד (בדבר האבד⁵), ר' עקיבא אומר כישראל ביו"ט (אוכל נפש⁵), ר' יוסי אומר גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול, רש"א אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול", וע"ז⁶ "אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר"ש" — וכלשון זו דדברי ר"ש (שהלכה כמותו) נקט הרמב"ם: "כישראל בחול", שבזה שולל את שאר השיטות בדבר.

אבל לכאורה אין טעם זה מספיק לבאר הוספה זו בהרמב"ם: מכיון שהרמב"ם לא הביא את דיעות החולקות, הרי גם באם הי' כותב בקיצור "ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן" הי' פשוט שכוונתו לכל סוגי מלאכה, ואין מקום לפרש שהכוונה שמותר רק במלאכת אוכל נפש (כיו"ט) או בדבר האבד (כחוה"מ), ובשאר מלאכות אסור, כי פשטות הלשון "מותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן" משמעותה כל המלאכות⁷ (ולכל היותר הי' יכול לכתוב "לעשות כל מלאכה כו'")⁸.

[ובפרט ע"פ דברי הרמב"ם בהקדמתו לס' היד, שכתב ספרו "בלשון ברורה. . עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול", ובאופן ש"אדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" — דמזה מובן, שאדם הלומד הלכה זו ברמב"ם — בין