סימן מ

סימן מ

בענין הנ"ל ¹³⁰⁷

שאלה

... אך עיינתי בפרק הפרה ¹³⁰⁸ הוא ברש"י ¹³⁰⁹ כאשר כתב מר, אך עכ"ז אין ראי' ברורה עדיין מלשון רש"י ואין מפרשין לחכם כמותו יב"י ¹³¹⁰ . גם קשה לומר שלא ראו הב"י דברי הריב"ש אלו, כי כולא יומא שמעתתי' בפומי'. גם בתשובת מהרי"ט הנ"ל מביא תשובה זו של הריב"ש לענין אחר, ולענין שיעור שתצא נפשו כתב בהיפוך מדבריו ולא הביאו כלל, והוא פלא. אשר מזה קרוב לשמוע לדברי הד"ץ ר' שאול ¹³¹¹ דמחנינו, אשר מצדד שאין ראי' מדברי הריב"ש אלו, וכאשר האריך למעל'. ויהי' איך שיהי' על כל פנים האחרונים אלו שזכרנו פסקו בהיפוך מדבריו, ומדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע כדבריהם. מכל זה הייתי אומר שכל המחמיר בכזאת אין רוח חכמי' נוחה הימנו.

ומה שכתב עוד ¹³¹² מעל' בסוף ומי כהחכם היודע לשער כו', לאו אנו משערים הלא הגאונים האחרונים אלו שנזכרו למעלה שיערו, וכי אין כדאי לסמוך על דבריהם, הלא בכל מקום שלא ברירא לן אנו סומכים עליהם, אם לא נמצא מפורש בדברי ראשונים להיפוך. ואם כוונת מעל' שאולי יכולים לשוט שיעור ב' וויארשט ויותר בפחות משיעור חצי שעה, האמת אגיד ולא אכחד מאדוני שלדידי הי' פשיטא לי דבר זה מהידוע ומפורסם מהחוש שאף ערום השט בנהר דרדיפי מיא כמו נהר דווינא שלנו, עם כל זה לשוט שני וויארשט בודאי צריך לכל הפחות שיעור חצי שעה ויותר, ולדעת הב"י ומבי"ט ורדב"ז ומהרי"ט וכל הגדולים שבדור הב"י הוה שיעור שתצא נפשו בחצי שעה, כנראה שם בתשובת ב"י הנ"ל, ומכל שכן מלובש בבגדים ובקור חזק תחת הקרח [ולומר דנהר דיסיענקע רדיפי מיא טובא זה לא שמענו ואחקור עוד בזה].

ולידידנו החסיד הרב המופלג נכד אדמו"ר נ"ע אחיו כבוד מהר"ם ¹³¹³ כתבתי כבר. ובתחלה כתבתי לו השאלה סתם בלא פלפולים רק ראשי פרקים, ונתאחרה תשובתו, ואחר כך כשגמרתי פלפולי אשר כתבתי למעל' שלחתי לו ¹³¹⁴ , וקודם שהגיעה לידו הגעני תשובתו הנעימה ¹³¹⁵ . ודרך גם כן כדרך זו, ומביא ראי' דצריך שיעור חצי שעה ויותר בודאי לשוט ערך כזה ממהלך אדם בינוני ביבשה מיל, שצריך על כל פנים לדעת כל הפוסקים ח"י מינוטין, ואם כן בקרוב לב' וויארשט על כל פנים שיער חצי שעה, ולדעת הרמב"ם שמהלך מיל הוא כ"ד מינוטין, ואדמו"ר הגאון נ"ע פסק בהלכות פסח סי' תנ"ט ¹³¹⁶ שהעיקר כסברה זו [אף לקולא באיסור כרת], יהי' במהלך הכל קרוב לג' רבע שעה, ובודאי שהחוש מעיד דלשוט במים צריך שהות יותר, כנראה בעליל שאפילו השט ערום על פני המים ובקיץ ששט בישוב הדעת לא ישוט במהירות כל כך כהולך ברגליו ביבשה אצלו על שפת הנהר, וקל וחומר מי ששט בבגדיו שמתמלאים מים ויכבידו עליו כו' וגם שט תחת הקרח כו' עכ"ל הטהור.

ואף שלכאורה יש לדחות דמהלך אדם בינוני שיערו חכמים במהלכו הבינוני, אבל אם הולך להציל נפשו בודאי ירוץ בכל כחו, ואז ילך ברבע שעה הרבה, וכן בשט תחת הקרח להציל נפשו כל טצדקי דמצי למיעבד עביד. על כל פנים החוש יעיד דלשוט בבגדים צריך שיהוי יותר, ובפרט תחת הקרח, ועל כל פנים לא פחות ממהלך אדם בהלוכו הבינוני ביבשה.

ומ"ש מעל' ¹³¹⁷ דתחת הקרח רדיפי מיא יותר, זו לא שמענו. ואף אם אמת הדבר [...] נראה מתשובת הב"ח דלא חיישינן לזה. וגם על כל פנים צריך שיהוי גדול לדעת הרמב"ם הנ"ל דפסק אדמו"ר כוותי'.

וידידנו מוהר"מ הנ"ל גם כן דעתו להקל בנידון דידן למעשה, וצדד שמותר אף לדעת המאריכין השיעור, וכתב שטעמם שהחמירו הוא משום שחששו למיעוטי אפילו דלא שכיחא בחשש דאורייתא שמא עלה באותו מקום, אבל בנידון דידן דבמקומו שהו עליו לכולי עלמא, ואם כן אין כאן רק איסור דרבנן, אפשר דמודו דלא חיישינן למיעוטי דלא שכיח. וגם צדד מטעם תרי רובא והאריך בראיות ודפח"ח נלאתי להעתיק כל דבריו ומה שכתבתי לו עוד על תשובתו.

סוף דבר דעתו להצטרף להעשות סניף להתיר. אך הטיל בה תנאי שיחקרו אם היו המים מגיעים עד הקרח באין חלל ביניהם, כי אם לא היו מגיעים עד הקרח [כמו שאפשר שיהי' כן לדעתו], ואז יש לחוש שמא הוציא פיו חוץ למים ושט תחת הקרח, לכן אין בידו להקל. ודא עקא באמת, ולכתחילה הי' פשיטא לי דבר זה שבודאי אין חלל פסיק ביניהם, כאשר ראיתי כמה פעמים בפראפלעקות ¹³¹⁸ שהמים מגיעי' עד הקרח וגם הקרח הוא בתוך המים, ומשמע כן מדברי הב"ח בסי' ק"ד, ומתשובת פני יהושע, אף שחלק עליו, עם כל זה לא חשש לזה כלל. ונראה שפשיטא להו שהוא תחת המים ושאין יכול לחיות על כל פנים תחת הקרח שיעור שתצא נפשו תחת המים, ודוק שם, לכן הי' פשיטא לי זאת. אך אחר כך בבא מכתבו אמרתי דבר גדול דיבר, כיוון שבכאן בנידון דידן נטבע גם כן הבעל הבית שלו ר' משה עמו והצילוהו, ואם כן יכולים לברר דבר זה, וכל מקום שיכולים לברר בודאי ראוי לחקור על זה. וכאשר השגתי את ר' משה הנ"ל ושאלתיו, בתחלה השיב שהיו מגיעים המים להקרח, וכאשר אמרתי לו שיאמר דבר ברור אם זוכר היטיב כי נוגע לדינא, חזר תיכף ואמר שאינו זוכר היטיב כי נתבלבל דעתו. ושאלתיו אולי הוא יודע מן האנשים שהצילו אותו בודאי אם היו המים מגיעי' עד הקרח באין חלל, וכפי הנראה אין בפיו דבר ברור. רק שאמר לי שאחר כך כשנתרפא מחליו ראה שהי' המים מגיעים עד הקרח בודאי, ומזה אין ראי' כל כך שבאותה שעה הי' כן. ואף שמתחלה הי' ברור לי שמן הסתם היו נוגעי' בהקרח כשאין חלל ביניהם, כמשמעת דברי הב"ח והפני יהושע, וגם בתחלת התהוות הגליד על פני המים בודאי אין חלל מפסיק ביניהם, כידוע דעת הטבעים בסיבות התהוות הקרח מחמת שטבע הקור לכווץ ומצמצם חלקי המים המלאים אויר [והאויר הוא ספוגי ומתפשט ומתכווץ] ומצמצמים חלקיו כל כך עד שנעשי' מקשיים בעובי בכמות כל כך שהקור החזק מגיע, ואם כן בודאי הקרח הוא דבוק על פני המים באין חלל ביניהם, רק אחר כך כשנתמעטו המים אפשר להסתפק. ואמרו העולם שגם הקרח ישפיל עצמו בעת שפלות המים, עד שבכל עת הוא דבוק עם המים, ובאמת אנו רואים בחוץ הנהר באמצע החורף שמלאי' גליד, וזה מוכח שנשפל הקרח שעל המים ונשאר הגליד על החוף בשפתיו במקום שלא נשאר שם מים. אך אחר כך שאלתי אחר זה עוד לאנשים רבים, וזה אומר בכה וזה אומר בכה, ואין זה ברור עדיין, כי רבים אומרי' שבהמעט המים בנהרות יש חלל ביניהם, ויש עושין פשרה דכשהקור והחורף חזק יש חלל ביניהם אבל כשאין החורף חזק אזי בכל פעם הקרח דבוק למים, וידוע שבאותו חורף לא הי' הקור חזק כלל. על כל פנים אינו דבר בררו כל כך עדיין.

ולע"ד אם יצטרפו הגדולים עמדי יש להתירה מפשיטות דברי הב"ח והפני יהושע אלו. ואחקור עוד על זה אצל ר' משה הנ"ל, או אפשר יוכל להוודע על ידי אנשי ק' דיסנא. ור' משה הנ"ל אינו בביתו תמיד [גם הוא דר בעבר הנהר במחננו, ולא ראיתיו עוד לחקור יפה].

ומקרוב הגיעני מידידי ר"מ הנ"ל ¹³¹⁹ שיש בידו פתח ותקוה להתיר ויכתוב אלי עד"ז, וכתבתי עוד הפעם גם כן לידידינו המופלג ר"מ הנ"ל ¹³²⁰ . ובקשתי עוד ממעכ"ת שיעיין מר עוד בזה, ולהצטרף לדבר מצוה בכחה דהיתירא. ומבטחוני בטוב לבו ורוחב דעתו, ובהתרבות השפע על השלימים יריקו גם לזולתם, לכן קיצרתי בבקשות.

עוד זאת אדרוש מידידי להודיעני... ¹³²¹ ואני נבוך בים הספקות גדר ומזה וגדר מזה, בקשתי שטוחה ילמדינו רבינו ושכרו יהי' כפול, ואף שאמרו חז"ל אין שואלים שנים כאחת, וכ"פ הפוסקים ¹³²² , נלע"ד דזה קאי לשואל בבית המדרש פנים בפנים, דהשואל יכול לשאול בעת אחרת, אבל במקום רחוק לאו בכל שעתא מתרחיש נוסע, ודעתא צלילא מרגשות גלי הזמן גבהו טורי ¹³²³ בינינו, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ובאהלו אשכונה ¹³²⁴ , לאגמורי שמעתי מפומי, יש לי שאלות הרבה, וכעת אשים קנצי למילי ¹³²⁵ אל יחר לאדוני ¹³²⁶ .

תשובה

[האגרת הלז ¹³²⁷ שלחתי לק' סוראז להניחו על הפאצט ¹³²⁸ . והנה כאשר לא הספיק לשלוח עד שבאה תשובתו שנית ¹³²⁹ , שלח אלי גם מכתבי זה בחזרה עם אגרתו, כי חשש שמא אצטרך להגיהו]

והאמת כי לא ראיתי בדבריו האחרונים שום חיזוק וסניגרין לדבריו הראשונים, דמ"ש רום מעכ"ת בפירוקא דברייתא ¹³³⁰ שהיו כיפין דשישא, ומשום הכי בעינן ב' שעות, הרי מוכרח לומר לפי דבריו כי על כל פנים בכיפין של אבנים שאינן של שיש יכולה לחיות כמה ימים, וכשאין שם כיפין כלל אינה יכולה לחיות אפילו שעה אחת, ונמצא שלשה חילוקים בדין זה, וכל כי האי מילתא לא אשתמט חד מקמאי ובתראי לפרושי. וביותר תגדל תמיהתו על הרי"ף והרא"ש וטוש"ע שהשמיטו הך ברייתא. אבל לדידי לא קשה מידי, דשיעור זה דכדי שתצא נפשו הי' ידוע להם לכל העולם שהוא ב' שעות כנזכר בעובדא הנ"ל, ולכן אמרו במשנה וברייתא סתם ושהו עד כדי שתצא נפשו ולא פירשו כמה, מפני שהשיעור ידוע. וגם כעת אם נלך אחר חקירת אנשים יאמרו גם כן שהשיעור הוא בוודאי יותר משעה גדולה, ובמעשים רבים בנטבעים כל זמן שלא שהו הרבה יותר משעה גדולה אינן מתיאשים כלל. וגם הריב"ש לא הזכיר השיעור אלא אגב אורחא.

ומה שהוכיח מהריב"ש דקשי' לי' דכתב בפשיטות דמתני' דמן הארכובה כו' הוי משאל"ס, דלמא מיירי בדלא שהה ולכן אפילו במים שיש להם סוף מן הארכובה ולמטה לא תנשא, אלא ודאי דשיעור בכדי שתצא נפשו מועט, ועד שיעור שהיית השילשול לים והעלאת הרגל ודאי תצא נפשו, ואי משום דמתניתין אתא לאשמועינן במשאל"ס כרבנן, קשה על מתניתין גופה, דלמה לא נתפרש במתניתין ששהו עליו כו' עכת"ד. ושתי תשובות בדבר חדא דיש לומר במתניתין דסיפא ארישא סמיך, וכיון שהזוכר ברישא דמיירי בדשהה לא איצטריך להזכיר בסיפא. ועוד דבסיפא דמן הארכובה ולמעלה תנשא היינו לאחר י"ב חודש, ובזמן הזה נקרא אבד זכרו כמבואר בשו"ת אחרונים, ובאבד זכרו לא בעינן שהיי' כלל, וכדדייק מעל' בעצמו מדברי הרמב"ם פ"ז מהל' נחלות ¹³³¹ , ודבריו בזה אמת וצדק, וכבר כתבתי גם אני כמוהו במ"א ¹³³² .

ומה שכתב עוד דהריב"ש כתב כן בים דוקא, דהוה כמו כיפין כו', כל כי האי מילתא הוה לי' לפרושי כיון דהאי מילתא טעמא בעי.

ומה שהאריך עוד לפרש דעת הרמב"ם דלא בעינן שהה עד כדי שתצא נפשו במשאל"ס בדיעבד, והיינו אם אבד זכרו, בהא מודינא כמ"ש, וגם הרשב"א אפשר שלא יחלוק על זה, אבל אם לא אבד זכרו בודאי כל אפי שוין דבעינן שהיי' עד כדי שתצא נפשו. וכן אפילו במשאל"ס לכתחלה. ובהדיא תניא ¹³³³ במעשה שירדו בירדן לכמור מכמורת כו' ושהה עד כדי שתצא נפשו. ונהי דבתשובות ר' בצלאל ¹³³⁴ סבירא ליה דמן התורה לא בעינן עד כדי שתצא נפשו אבל מדרבנן מודה, ואנן בדרבנן עסקינן דמן התורה כבר יצאה מחשש איסור כי כבר שהו עליו במקומו וגם כבר אבד זכרו ואין האיסור אלא מדרבנן. ואמנם אפילו מדרבנן אין להקל במשאל"ס שהחמירו בו חז"ל הרבה.

הן אמת שיש לפרש הברייתא בפשיטות דהשיעור ב' שעות הוא לא נמצא כי אם במיעוטא דמיעוטא, ומה שאמר רבי חנינא בן דוסא בשני' גם כן שלום, משום שבטוח הי' שתעלה אפילו על ידי נס אם לא יהי' אפשר על פי טבע, וכמו שאמר לבסוף לא נביא אנכי כו' אלא דבר שנצטער כו', אלא כל זמן שאפשר להיות על פי טבע אפילו מיעוטא דמיעוטא אין הקב"ה עושה נס בחנם, וכיון שכן דמיעוטא דמיעוטא הוא הרי מן התורה ודאי לא בעינן כולי האי, וגם במשאל"ס דרבנן אזלינן לקולא בתר רובא. ומ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות והרע"ב ¹³³⁵ עד שעה שאי אפשר שיחי', ר"ל שאי אפשר לרוב העולם, או דמיירי במקום שצריך לשהות מן התורה עד כדי שתצא נפשו אחמרו רבנן עד שאי אפשר כלל אפילו למיעוטא, אבל במשאל"ס דרבנן לא אחמרו כולי האי וסגי עד שאי אפשר לרוב העולם לחיות, משום דבלאו הכי רוב אינן נמלטין, והוי תרי רובא. אבל מכל מקום גם לזאת לבי מהסס, שהרי למסקנא דרב אשי לא שנא צורבא מרבנן כו', וכתבו התוס' ואע"ג דרובייהו הכי איתנהו כו', הרי דאפילו בתרי רובא לא מקלינן. ואפילו אי נימא דכאן הוו תלתא רובא, מה לי תרי מה לי תלתא. אם לא שנאמר שזה השיעור המועט בכדי שתצא נפשו הוא מצוי ביותר, ורוב ומצוי שאני כדאמרי' בפ"ב דב"ב (דכ"ד ע"א). מכל מקום מעיקרא דדינא פירכא, היכא אשכחן השיעור מועט עד שנאמר שהוא רוב ומצוי. וגם ע"פ החוש אינו, והרופאים מאריכי' השיעור יותר מדאי ¹³³⁶ ואין להקל בלא ראי'.

ואגב אודיע לכם שראיתי בתשובות אמונת שמואל סי' נ"ב אגב גררא דמייתי ההיא דתשובות להרמב"ן סי' קכ"ח כתב בלשון ושהה ב' שעות כדי שתצא נפשו כו'. אך לבסוף מייתי תשובות פני משה ¹³³⁷ , ושם כתב הלשון כשעה חדא כו', ולא חלי ולא מרגיש כו' וצ"ע.

עד כה דברתי והראיתי לכם קצות דרכי, שאני חפץ מאד למען צדקם, וחפשתי בכל כחי איזה צדדים להתירא, ואמנם לבי אנסני כו' שלא אוכל לעבור כו', ונוסף על כל אלה אלו המעשים ששמעתי לא שבקן דלישרי, וההכרח לא יגונה שלא יכולתי להיות סניף למעלתם הרמתה, וכידוע מאמר החכם ¹³³⁸ אהוב את אפלטון אהוב את סוקראט והאמת אהוב יותר, ולדעתי האמת הוא שזהו משאל"ס גמור ולא יצאה האשה מכלל איסור זה.

ולזאת בקשתי את שאהבה נפשי, אם רצונכם במאד אעפ"כ להקל הרפו ממני, וחפשו לכם עוזרים אחרים בלעדי, ואזי לא אבוא לערער לומר קבלו דעתי דוקא, כי מאחר שיתירוה לינשא בין על פי הוראה או טעותא אם ניסת לא תצא, ואין האיסור אלא לכתחילה, אין לי לעמוד על דעתי למחות שלא תנשא. וגם אין אני גדול בעיני כל כך למחות במי שעושה כהמקילין, מאחר דאיכא רבוותא טובא דסבירא להו הכי, עם היות שכבר כתבתי שאף לדברי המקילין אין להקל בנידון דידן, מכל מקום מאן דלא ציית לי לא קפידנא, כי כל דרך איש ישר בעיניו כו' וד"ל.