שטז צידה האסורה והמותרת בשבת

שטז צידה האסורה והמותרת בשבת

ובו כ"ה סעיפים:

צידה

למקום שאינו מחוסר צידה

א צידה ¹³³⁰ היא מאבות מלאכות ¹³³¹ , שהיתה במשכן בתחשים

וחלזון ¹³³² .

ואינו חייב עליה אלא

כשאין הניצוד מחוסר עוד צידה אחר צידה זו ¹³³³ , דהיינו שצד אותו

למקום שיוכלו לתפסו שם בקל, ואינו צריך לומר הבא מצודה ונצודנו, דהיינו שאינו צריך

לבקש שם תחבולות לתופסו ¹³³⁴ .

לפיכך אם הפריח את

העוף עד שהכניסו לבית שחלונותיו סתומין, או לביבר מקורה וסתום מכל צד ¹³³⁵ , ונעל הדלת בפניו ¹³³⁶ , או שרדף אחר חיה עד

שהכניסה לבית או לביבר אפילו אינו מקורה, או לגינה או לחצר ¹³³⁷ , ונעל בפניה, חייב.

ובלבד שלא יהא הבית או הביבר גדול כל כך בענין שצריך לבקש תחבולות לתפוס שם העוף

או החיה ¹³³⁸ . וכל שהבית או הביבר

גדול כל כך שאינו יכול להגיע ולתפוס החיה או העוף במרוצה אחת, מפני שנשמטין ממנו

וצריך לרוץ אחריהם שנית, הרי הן מחוסרין צידה עדיין ופטור ¹³³⁹ .

והצד צפור דרור ¹³⁴⁰ , דהיינו מין צפור

שדרכה לדור בבית כמו בשדה, שיודעת להשמט בזוית הבית לכל צד (ולכך נקרא דרור, על שם

דירה, שדרה בכל מקום), אינו חייב עד שיפריחנה למגדל שהיא ניצודה בו, דהיינו למגדל

שאינו גדול מאד ¹³⁴¹ , אלא הוא בענין

שיוכל לתפסו שם בלי תחבולות.

והצד ארי, אינו חייב

עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה ¹³⁴² .

וכל הצד למקום

שהניצוד מחוסר שם צידה עדיין, אע"פ שהוא פטור, אסור מדברי סופרים ¹³⁴³ . והצד ממקום שהוא

מחוסר צידה שם, חייב ¹³⁴⁴ . וממקום שאינו מחוסר

צידה, מותר לצוד לכתחלה ביום טוב ¹³⁴⁵ , אבל לא בשבת, משום

איסור טלטול, ויש אוסרים גם משום איסור צידה מדברי סופרים ¹³⁴⁶ :

ב הצד דבר שאינו מחוסר

צידה, כגון שצד צבי חיגר או זקן או חולה מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז

ממקומו, פטור, אבל אסור מדברי סופרים. אבל הצד צבי ישן או סומא, או חולה מחמת חום

שנולד לו בגופו, חייב, מפני שהם עשויים להשמט כשמרגישים יד אדם, ומחוסרי צידה הן ¹³⁴⁷ :

ג המשסה כלב אחר חיה

כדי שיצוד אותו, פטור, אבל אסור מדברי סופרים ¹³⁴⁸ .

ואף בחול אסור לצוד

בכלבים, משום מושב לצים, ואינו זוכה לראות בשמחת לויתן ¹³⁴⁹ :

צידת

זבובים, דבורים ועכברים

ד אין איסור צידה מן

התורה אלא בדבר שיש במינו ניצוד ¹³⁵⁰ , דהיינו שדרך העולם

לצוד מין זה שצד הוא, כגון מיני חיות ועופות ודגים שדרך העולם לצוד מינים אלו ¹³⁵¹ . אבל אם צד דבר שאין

במינו ניצוד, כגון צרעין וזבובים ויתושים וכיוצא באלו, שאין דרך העולם לצוד מינים

אלו, מפני שאין בהם צורך ¹³⁵² , אע"פ שהוא צד

אותם לצורך פטור ¹³⁵³ . אבל אסור מדברי

סופרים ¹³⁵⁴ , אפילו לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא ¹³⁵⁵ .

ולכן צריך ליזהר שלא

לסגור תיבה או לסתום כלי שיש בה זבובים, שהרי הם ניצודים בסתימה וסגירה זו. ואף

שאינו מתכוין כלל לצידה, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא. אלא יתן סכין או שום

דבר בין הכיסוי לכלי, בענין שיוכלו לצאת משם ולא יהיה פסיק רישיה ¹³⁵⁶ .

ויש מקילין ¹³⁵⁷ במקום שאם יפתח הכלי

ליטלם משם יברחו, שנמצא שאין כאן צידה כלל בכיסוי זה. ויש לסמוך על דבריהם לענין

שאין צריך לדקדק ולעיין אם יש שם זבובים, ואף אם רואה בודאי שיש זבובים מפריח מה

שנראה לעיניו ודיו, ואינו צריך לחפש שמא נשארו עוד זבובים, שכיון שהדבר ספק אם

ישנן שם, אין כאן פסיק רישיה ¹³⁵⁸ :

ה מותר לפרוס מחצלת על

גבי כוורת של דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד

הדבורים ¹³⁵⁹ , וגם שיהא בענין

שאינו מוכרח שיהיו נצודים בזה, כגון שנשאר בכוורת חור שאינו מכוסה במחצלת ואפשר

להם לצאת דרך שם, ואפילו הוא חור קטן ומן הצד שאינו נראה לדבורים, אין בכך כלום,

כיון שהוא אינו מתכוין לצוד, ואין כאן פסיק רישיה כיון שאפשר שיצאו דרך החור קטן

זה שמן הצד, ואין הדבר מוכרח שלא יצאו בו. אבל אם אין שם חור שאינו מכוסה במחצלת,

אסור, דפסיק רישיה הוא ¹³⁶⁰ .

ואף שיש מקילין

בזבובים במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו ¹³⁶¹ . מכל מקום כאן נקרא

צידה גמורה מה שהדבורים נצודים בכוורת שלא יוכלו לצאת ממנה, אע"פ שהוא לא

יוכל ליטלם משם בידיו, מפני שהכוורת היא מקום צידתן, שדרכן להיות בכוורת. והרי זה

דומה לצד ארי והכניסו בכיפה שלו, שאף שאינו יכול ליטלו משם בידיו שלא יברח, חייב,

מפני שזהו מקום צידתו ¹³⁶² :

ו הפורש מצודה ובשעת

פרישתו נכנסה חיה לתוכה, חייב. אבל אם נכנסה אחר כך לתוכה, פטור, מפני שבשעת

פרישתו אינו ידוע אם יצוד אם לאו, אבל אסור מדברי סופרים ¹³⁶³ . ולפיכך אסור להעמיד

בשבת המצודה לצוד בה עכברים ¹³⁶⁴ :

צידת

צבי לבית

ז צבי שנכנס לבית

מאליו ונעל אחד הדלת בפניו ¹³⁶⁵ , אפילו לא נעלה

במנעל אלא שגפפה בלבד, והוא בענין שהצבי שמור בכך שלא יוכל לברוח, חייב, מפני שזהו

צידתו ¹³⁶⁶ .

נעלו שנים פטורים ¹³⁶⁷ , שכל מלאכה שיכול

אחד לעשותה ועשאוה שנים פטורים, מפני שלא נעשית כדרכה בחול, שאין דרך כלל לעשות

בשנים מה שאפשר לעשות באחד ¹³⁶⁸ .

ואם אין אחד יכול

לנעול בלבדו ונעלו שנים, חייבים ¹³⁶⁹ .

ואם אחד יכול לנעול

בלבדו ואחד אינו יכול ונעלו שניהם, היכול חייב ושאינו יכול פטור, מפני שאינו אלא

מסייע להיכול, ומסייע אין בו ממש. וכן הדין בכל מלאכות שבת ¹³⁷⁰ :

ח אם היה הפתח מגופף

כבר בדלת אחר שנכנס הצבי לבית, בין שנתגפפה הדלת מאליה, בין שעבר אחר ¹³⁷¹ וגפפה, מותר לנעול

במנעול. שכיון שהצבי הוא כבר שמור שלא יוכל לברוח, הרי כבר ניצוד ועומד הוא,

וכשנועלו במנעול אע"פ שמוסיף שמירה על שמירתו, אינו אלא כשומרו מן הגנבים,

ואין בזה משום צידה ¹³⁷² :

ט צבי שנכנס לבית וישב

אחד על הפתח ומילא(ו)הו, דהיינו שלא נשאר בינו למזוזת הפתח מקום פנוי כל כך בכדי

שיוכל הצבי לברוח דרך שם, הרי זה חייב. ומותר לאדם אחר לישב בצדו של זה באותו מקום

פנוי שבינו להמזוזה ¹³⁷³ , אף על פי שמוסיף

שמירה על שמירתו של ראשון ¹³⁷⁴ .

ואפילו עמד הראשון

והלך לו ונסתלק שמירתו, ואין הצבי נשמר אלא מחמת ישיבת השני ¹³⁷⁵ , שהמקום פנוי שבינו

להמזוזה, דהיינו מקום ישיבת הראשון, אין בו כדי בריחת הצבי ¹³⁷⁶ , אעפ"כ אין

השני צריך לקום ומותר לו לישב עד שתחשך וליטול הצבי. שכיון שבשעה שישב בהיתר ישב

שהרי הצבי היה ניצוד ועומד כבר על ידי ישיבת הראשון, אין מחייבין אותו להסתלק לאחר

שעמד הראשון, מפני שאינו עושה כלום עכשיו בישיבה זו, שאינו אלא שומר לצבי הניצוד

כבר על ידי הראשון ¹³⁷⁷ . ואפילו לכתחלה יכול

לישב בצד הראשון על דעת שישאר יושב שם לאחר שיעמוד הראשון וילך לו:

י וכן מי שהיה לו צבי

קשור בביתו, ובא אחד ונעל גם הדלת בפניו כדי להוסיף שמירה על שמירתו, ואחר כך ניתר

הצבי, אין מחייבים אותו לפתוח הדלת, כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל, ועכשיו אינו עושה

כלום ¹³⁷⁸ .

וכן מי שנעל ביתו

לשמרו, ולא היה יודע כלל שנכנס צבי לבית, ואחר כך נודע לו, מותר לו להעמיד הפתח

נעול עד שתחשך במתכוין כדי ליטול הצבי. לפי שכשנעל בהיתר נעל, כיון שלא היה יודע

כלום, ועכשיו שנודע לו, אינו עושה כלום ¹³⁷⁹ .

אבל אם יודע שצבי

בבית, אסור לנעלו, אפילו אינו מתכוין כלל לצוד הצבי אלא לשמור ביתו, דפסיק רישיה

ולא ימות הוא ¹³⁸⁰ :

יא וכן מי שישב על הפתח

ולא היה יודע שצבי בתוך הבית, ואחר כך נודע לו, מותר לו לישב שם עד שתחשך, שעכשיו

אינו עושה כלום ¹³⁸¹ .

וכן מי שנכנסה לו

צפור תחת כנפי כסותו והיא ניצודה שם מאליה, אין צריך לפתוח לה חלון, אלא יושב

ומשמרה עד שתחשך ¹³⁸² :

יב מותר לפתוח הבית

בפני הצבי כדי שיברח ויצא, וכן צבי שנכנס למצודה מותר לפרקו ממצודתו, ובלבד שלא

יטלטלנו ¹³⁸³ :

מלאכת

שחיטה

יג שחיטה היא מאבות

מלאכות ¹³⁸⁴ , שהיתה במשכן באילים

ותחשים ¹³⁸⁵ .

ולא שחיטה בלבד, אלא

כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה בהמה ועוף ודג ושרץ ¹³⁸⁶ , בין בשחיטה בין

בנחירה בין בהכאה, חייב. החונק את החי עד שימות, הרי זה תולדת שוחט ¹³⁸⁷ . לפיכך אם נטל דג מן

ספל של מים והניחו עד שמת, חייב משום חונק. ולא עד שימות ממש, אלא כיון שיבש בו

כסלע בין סנפיריו חייב, אע"פ שהחזירו למים אחר כך, מפני ששוב אינו יכול לחיות.

ולא עד שיבש ממש, אלא אפילו כשנוגעין שם באצבע זב ריר משם ונמשך מן האצבע ¹³⁸⁸ . ולכן צריך ליזהר

שלא לומר לנכרי להוציא דג מן החבית של מים, אע"פ שירא שימות שם ¹³⁸⁹ .

וכל זה בנוטל הדג ממקום

שהיה ניצוד ועומד שם, ואינו מחוסר צידה כלל, כגון ספל ¹³⁹⁰ וחבית (עיין סי'

תצ"ז ¹³⁹¹ ). אבל אם נטלו ממקום

שהיה מחוסר צידה שם, כגון נהר או בריכה, אפילו החזירו מיד למים שבכלי ¹³⁹² , חייב משום צידה. ואפילו לא תפסו בידו כלל, אלא ששלה אותו

מהנהר בתוך ספל של מים, חייב משום צידה, שהרי כשהוא בתוך הספל אינו מחוסר צידה כלל ¹³⁹³ :

יד נטילת נשמה שחייבין

עליה, לא עד שיטול כל נשמת החי, אלא אפילו נטל מקצת נשמה, חייב, כגון המוציא דם

מאחד מאברי החי, חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום, כי הדם הוא הנפש ¹³⁹⁴ :

טו ולא עד שיצא דם ממש,

אלא אפילו החובל באחד מאברי החי עד שנצרר הדם תחת העור, אע"פ שלא יצא לחוץ,

חייב, לפי שהיא חבורה שאינה חוזרת, שכיון שנצרר הדם תחת העור שוב לא יוכל לחזור

למקומו, אלא שהעור מעכבו עתה מלצאת לחוץ, וחייב משום נטילת הדם שבאותו מקום ¹³⁹⁵ .

במה דברים אמורים

בחובל באדם ¹³⁹⁶ , או בבהמה וחיה או בעופות, או בשמנה שרצים האמורים בתורה

(בפרשת שמיני ¹³⁹⁷ ) שהם החולד והעכבר

וגו', שכל אחד מאלו יש לו עור המעכב על הדם מלצאת ¹³⁹⁸ . אבל החובל בשאר

שקצים ורמשים, אינו חייב עד שיצא מהן דם ¹³⁹⁹ , אבל אם נצרר הדם

ולא יצא, הרי זה חבורה החוזרת, שאלמלא נעקר הדם ממקומו היה יוצא לחוץ, כיון שאין

לו עור המעכבו ¹⁴⁰⁰ :

צידת

והריגת מזיקים

טז כבר ¹⁴⁰¹ נתבאר בסי' רע"ח ¹⁴⁰² שיש אומרים שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה,

דהיינו שצריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו ¹⁴⁰³ , לפיכך הנוטל נשמה

אינו חייב ¹⁴⁰⁴ אלא אם כן צריך לגוף

החי שהנשמה ניטלה ממנו, או לעורו ¹⁴⁰⁵ , או שצריך להנשמה

שניטלה ממנו, דהיינו לדם היוצא ממנו ליתנו לפני כלבו ¹⁴⁰⁶ , או שחובל באדם שהוא

אויבו וחפץ הוא בדם היוצא ממנו שיראה נקמה באויביו ¹⁴⁰⁷ (עיין חושן משפט סי'

תכ"ד ¹⁴⁰⁸ ).

אבל ההורג נחש בשביל

שלא יזיקנו, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ¹⁴⁰⁹ , כיון שאינו צריך לא לגוף הנחש ולא לדמו, ואינו הורגו אלא כדי

להנצל מהזיקו ¹⁴¹⁰ .

וכן הצד אינו חייב

אלא אם כן יש לו צורך בגוף דבר הניצוד עצמו ¹⁴¹¹ . ומכל מקום הצד מיני

חיה עופות ודגים בסתם חייב, שסתם צידתן היא לצורך גופן או עורן. וכן שמנה שרצים

האמורים בתורה הצד אחד מהן בסתם חייב, שסתם צידתן הוא לצורך עורן, ולא בשביל להנצל

מהזיקן, שהרי אין דרכן להזיק ¹⁴¹² .

אבל הצד אחד משאר

שקצים ורמשים, אינו חייב אלא אם כן צדן לצורך ¹⁴¹³ , כגון לרפואה ¹⁴¹⁴ וכיוצא בה, אבל אם צדן בסתם פטור, שסתם צידתן אינה אלא בשביל

להנצל מהזיקן שדרכן להזיק, ולא בשביל צורך עורן, שהרי אין להם עור, ולא בשביל צורך

גופן, שהרי אינו ראוי לאכילה, וסתמו אינו עומד לרפואה ¹⁴¹⁵ , אלא אם כן מתכוין

לכך בפירוש ¹⁴¹⁶ , ואם כן הרי זו

מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאין לו צורך בדבר הניצוד עצמו שגוף המלאכה נעשית

בו:

יז ואפילו ¹⁴¹⁷ לכתחלה מותר לצוד כל

מיני רמשים שדרכן להזיק, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם, אפילו במקומות שאינן

ממיתין בנשיכתן ¹⁴¹⁸ . ואפילו אין רצין

עתה אחריו כלל, אלא שחושש על העתיד שמא ירוצו אחריו ¹⁴¹⁹ , או אחר אדם אחר,

וינשכוהו, או שמא לא ישמור עצמו מהם וינשכוהו, או שמא יזיקו לאחרים שלא ידעו להשמר

מהם. שכיון שאינו צדן אלא בשביל להנצל מהיזקן הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ¹⁴²⁰ . ואף שכל מלאכה

שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור מדברי סופרים ¹⁴²¹ , כאן התירו חכמים

לגמרי מפני חשש היזק הגוף ¹⁴²² .

ואף להאומרים ¹⁴²³ שמלאכה שאינה צריכה

לגופה חייב עליה, ואין מחללין שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף, אלא

בשביל סכנת נפשות ¹⁴²⁴ . מכל מקום כאן כיון שאינו צדן כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו

להזיק, שכופה עליהן כלי, או מקיף עליהן, או קושרן כדי שלא יזיקו, לפיכך התירו

לעשות כן אפילו ברמשים שאינן ממיתין כלל אלא שמזיקין בלבד ¹⁴²⁵ :

יח וכל זה ברמשים שדרכן

להזיק ממש, כגון נחשים ועקרבים, אף במקומות שאינן ממיתין בנשיכתן, על כל פנים הן

מזיקין הגוף בנשיכתן, וכן כל כיוצא בהן. אבל כל שאינו מזיק הגוף אלא שמצערו בלבד,

כגון צרעה וזבוב ויתושין ופרעושין וכיוצא בהן, אסור לצודן ¹⁴²⁶ .

ולכן אסור לתפוש

פרעוש שעל בגדיו ¹⁴²⁷ , אפילו הוא מבפנים

סמוך לבשר, ואפילו הוא על בשרו ואינו עוקצו עדיין, אסור לתופסו. אבל אם הוא עוקצו

כבר, מותר ליטלו בשעת עקיצתו ולהשליכו, שכשנוטלו בשעת עקיצתו אינו כמתכוין לצידה,

אלא כמתעסק בו שלא יעקצנו, ולא גזרו בזה אפילו במקום צער בלבד ¹⁴²⁸ , כיון שהוא דבר שאין במינו ניצוד ¹⁴²⁹ . וגם לא גזרו במקום

צער על איסור טלטול הפרעוש ¹⁴³⁰ , אע"פ שהוא

מוקצה ¹⁴³¹ . וכן אם עוקצתו צרעה

וכיוצא בה, מותר ליטלה בידו ולהשליכה, אם אי אפשר להפריחה ¹⁴³² .

ויש מתירין ¹⁴³³ לצוד הפרעוש אפילו

מעל בגדיו מבפנים, כיון שיוכל לצערו שם, ואפילו מעל חלוקו מבחוץ מותר לצודו, כיון

שהחלוק הוא סמוך לבשר ואפשר שיבא הפרעוש משם לבשר ויעקצנו. אבל אם הפרעוש הוא על

האדם באותו ענין שאין לחוש שיעקצנו, שהוא על בגד העליון מבחוץ, אסור לתפסו שם. אבל

מותר להפילו מעליו על ידי ניעור ¹⁴³⁴ .

ולענין הלכה, אם אפשר

לו בקלות להפילו מעליו בלי נטילה ביד, יש לעשות כן, אפילו אם הוא על חלוקו מבפנים,

אבל אם הוא לבוש בבתי שוקים, וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה, הסומך על

המקילין בדברי סופרים לא הפסיד ¹⁴³⁵ :

יט וכל זה לענין צידת

הפרעוש. אבל להרגו אסור לדברי הכל, אפילו הוא על בשרו ועוקצו, שמשום צער בעלמא לא

התירו אלא צידתו, לפי שאין במינו ניצוד, ולכן אין צידה זו חשובה מלאכה כלל. אבל

הריגתו היא מלאכה גמורה ¹⁴³⁶ , אלא שאינו צריך לגופו, ויש אומרים שפטור עליה ¹⁴³⁷ , מכל מקום אסורה

מדברי סופרים, ולא התירוה משום צער בעלמא ¹⁴³⁸ הואיל ועיקרה מן

התורה, דהיינו אם צריך לגופה ¹⁴³⁹ .

ואפילו למוללו

באצבעותיו להתיש כחו שלא יחזור אליו אסור, גזרה שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו

ויזרקנו ¹⁴⁴⁰ :

כ אין חייבין משום

נטילת נשמה אלא על מיני בעלי חיים שהם פרים ורבים ונהוין מזכר ונקבה. אבל רמשים

הנהוין מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר, וכתולעים

שבתוך הקטנית, ההורגן פטור, מפני שבמשכן לא היתה נטילת נשמה אלא באילים ¹⁴⁴¹ ותחשים וחלזון ¹⁴⁴² , שהם פרים ורבים

ונהוין מזכר ונקבה.

ומכל מקום הפרעוש יש

בו משום נטילת נשמה, אע"פ שהווייתו מן העפר ואינו פרה ורבה, לפי שכל המתהווה

מן העפר חיות יש בו כאלו פרה ורבה מזכר ונקבה ¹⁴⁴³ , כי תחלת בריית בעלי

חיים היתה מן העפר כמ"ש ויאמר אלהים תוצא הארץ וגו' ¹⁴⁴⁴ .

ואיזהו פרעוש זו היא

שחורה הקופצת. אבל לבנה הרוחשת, היא הנקראת כינה, ומותר להורגה בשבת, מפני שהיא מן

הזיעה ¹⁴⁴⁵ .

במה דברים אמורים

במוצא כינה על בשרו, או שמצאה על בגדיו דרך מקרה ¹⁴⁴⁶ , אבל המפלה בגדיו

מכנים מוללן באצבעותיו וזורקן (אפילו למים), אבל אסור להורגן בידיו, שכיון שמפלה

בגדיו חוששין שמא ימצא גם כן פרעושים, ויהרגם גם כן ¹⁴⁴⁷ .

במה דברים אמורים

במפלה בגדיו, אבל במפלה ראשו מותר להרוג הכנים בידיו, מפני שאין פרעושים מצויין

בראש ¹⁴⁴⁸ :

כא לא יקח אדם הכנים

מעורות שועלים וכיוצא בהם, משום שהוא מנתק שיער מן העור, ויש בזה משום גוזז.

ואע"פ שאינו מתכוין לכך, פסיק רישיה ולא ימות הוא ¹⁴⁴⁹ :

כב כל ¹⁴⁵⁰ חיה ורמש שהן נושכין

וממיתין ודאי ¹⁴⁵¹ , כגון נחשים השרפים ¹⁴⁵² וכלב שוטה, וכל

כיוצא בהם מהמזיקין שכשנושכין הן ממיתין בודאי ¹⁴⁵³ , מותר להורגם בשבת

אפילו אינן רצין אחריו כלל, מפני שיש פיקוח נפש בהריגתן, כי שמא ימיתו שום אדם

מישראל ¹⁴⁵⁴ , וכל ספק נפשות דוחה

את השבת אפילו במלאכה גמורה של תורה ¹⁴⁵⁵ , אף להאומרים שאפילו

מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה מן התורה ¹⁴⁵⁶ .

ושאר מזיקין, אפילו

אותן שבודאי אין ממיתין בנשיכתן, אלא שמזיקין את הגוף בלבד, כגון נחשים ועקרבים

במקומות שאין ממיתין לעולם בנשיכתן, אלא שמזיקין בלבד, וכן כל כיוצא בהם, יש

אומרים ¹⁴⁵⁷ שאם הם רצים אחריו

מותר להורגם, להאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים,

לפי שבמקום היזק הגוף לא גזרו ¹⁴⁵⁸ . ואינו דומה לפרעוש

העוקץ בשרו שאסור להרגו ¹⁴⁵⁹ , שהפרעוש אינו מזיק

הגוף אלא מצערו בלבד ¹⁴⁶⁰ .

ואם אינן רצין עתה

אחריו, אלא שחושש על העתיד, אסור להרגם הריגה הניכרת שהיא נעשית במתכוין, אבל מותר

לדרסם לפי תומו בהליכתו ¹⁴⁶¹ . ואפילו במתכוין כדי

להרוג, אלא שמראה עצמו כאילו הולך לו לפי תומו ואינו מכוין כלל להרוג, שכיון

שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, לא גזרו עליה כלל במקום

היזק הגוף, אפילו אין שם אלא חשש בעלמא, אלא שבזה הצריכו לשנות בהריגתן בכל מה

דאפשר לשנות, דהיינו להראות עצמו כאלו אינו מכוין להרגם. ¹⁴⁶² ואפילו מיני חיה ורמש שיש בנשיכתן ספק נפשות, שלפעמים הן

ממיתין ולפעמים אין ממיתין, צריך לשנות בהריגתן כל שאינן רצין אחריו ¹⁴⁶³ . אבל מיני רמשים

שאינן מזיקין, כגון נמלים וכיוצא בהם, אסור לדרסם, אפילו אינו מתכוין להרגם, אלא

שהוא פסיק רישיה. וצריך לדקדק בהילוכו במקומות שהם מצויים ¹⁴⁶⁴ .

ולהאומרים שאפילו

מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, לא התירו להרוג כשרצין אחריו, ולדרוס לפי

תומו כשאין רצין אחריו, אלא במיני חיה ורמש שיש בנשיכתם ספק נפשות, אבל דבר שאינו

ממית לעולם בנשיכתו, אסור אפילו לדרסו, ואפילו רץ אחריו ¹⁴⁶⁵ , שאין מחללים שבת

במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף ¹⁴⁶⁶ .

והעיקר כסברא הראשונה.

ומכל מקום כל בעל נפש יש לו להחמיר על עצמו ¹⁴⁶⁷ באיסור של תורה

במקום שאפשר, דהיינו אם אין רץ אחריו אל ידרסנו, אם אפשר לו להשמר ממנו ולהזהיר

לאחרים שישמרו ממנו:

כג אותן האנשים שהורגין

בשבת השממית (שקורין שפי"ן), צריך למחות בידם, שהרי אינה מזקת. ואף שיש לחוש

שתפול לתוך המאכל, מכל מקום דבר שאינו מצוי הוא, וגם אפשר לכסות המאכלים, וגם אחת

מאלף היא מסוכנת במאכל ¹⁴⁶⁸ , וגם אם היה בה חשש

סכנה לא התירו אלא לדרוס לפי תומו ¹⁴⁶⁹ :

צידת

חיות בית

כד חיה ¹⁴⁷⁰ ועוף הגדילים ברשותו

של אדם, כגון מי שמגדל צביים בביתו או בחצירו, או אווזים ותרנגולים ויונים, הצדן

בשבת פטור, שהרי ניצודין ועומדין הן ¹⁴⁷¹ .

אבל הצד יוני שובך

ויוני עלייה, חייב, שמחוסרין צידה הן, שכשאדם בא ליטלן מקיניהן הן עשוין להשמט

ולברוח מקיניהן ¹⁴⁷² . מה שאין כן עופות

הגדילים בבית, שכשהן באין לכלובן בערב נוח לתופסן שם, מפני שאז אינן עשויין להשמט

ולברוח, ולפיכך אף כשהן חוץ לכלובן אינן נקראים מחוסרים צידה, כיון שלערב יבואו

לכלובן מאליהן ¹⁴⁷³ .

ומכל מקום ¹⁴⁷⁴ מדברי סופרים אסור

לצודן ¹⁴⁷⁵ , דהיינו לרדוף

אחריהן עד שיכנסו למקום שנוח לתופסן שם. אבל לטלטלן ביד אסור בלא איסור צידה משום

מוקצה ¹⁴⁷⁶ .

במה דברים אמורים

כשהן בחצר או בית גדול כל כך שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה, דהיינו

לבקש תחבולות לתפסם שם, והיו נקראים מחוסרים צידה, כגון שהוא בית גדול כל כך שאינו

יכול לתפסו שם במרוצה אחת, ורודף שם אחריהם עד שיכנסו לחדר שאינו גדול כל כך ונועל

הדלת בפניהם. אבל אם הם בבית שאינו גדול כל כך, ניצודין ועומדין הן ¹⁴⁷⁷ , או אפילו הן בבית

גדול כל כך, ואפילו הן ברשות הרבים, ודוחה אותם עד שיכנסו לבית אחר גדול כל כך,

אין כאן צידה כלל ומותר ¹⁴⁷⁸ :

כה וכל זה בחיה ועוף,

אבל בהמות הגדילים ברשותו של אדם, מותר לצודן ¹⁴⁷⁹ אפילו מרשות הרבים.

וחתול דינו כשאר חיה,

ואסור לצודו ¹⁴⁸⁰ אלא על דרך שנתבאר ¹⁴⁸¹ .

וכל זה בשלא מרדו,

אבל אם מרדו, אפילו פרה שמרדה, ואין צריך לומר חיה ועוף שמרדו, הצדן בשבת חייב,

כמו הצד חיות ועופות הבר, שהרי הללו גם כן לא יבואו לכלובן לערב ¹⁴⁸² :

[1330] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

צידה למקום שאינו מחוסר צידה (ס"א-ג).

(ב)

צידת זבובים, דבורים ועכברים (ס"ד-ו).

(ג)

צידת צבי לבית (ס"ז-יב).

(ד)

מלאכת שחיטה (יג-טו).

(ה)

צידת והריגת מזיקים (סט"ז-כג).

(ו)

צידת חיות בית (סכ"ד-ה).

לכללות סימן זה ראה כנישתא דבי רב.

קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ג ע' עה ואילך.

[1331]

משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הצד צבי).

[1332]

תוס' צד, א רד"ה רבי שמעון (צד ... במשכן היו צריכין לתחש וחלזון). גמרא עד,

סוע"ב (שכן צדי חלזון), ופרש"י (לצבוע התכלת בדמו).

וכן הוא לקמן סי' שיז רס"א (במשכן

היו צידי חלזון קושרין ומתירין ברשתותיהן).

ואף שלענין שחיטה נתבאר לקמן

סי"ג (שחיטה היא מאבות מלאכות שהיתה במשכן באילים ותחשים), וס"כ (שבמשכן

לא היתה נטילת נשמה אלא באילים ותחשים וחלזון).

מכל מקום הצידה אינה שייכת באילים,

שהם חיות בית, וכדלקמן סכ"ד (חיה ועוף הגדילים ברשותו של אדם ... הצדן בשבת

פטור, שהרי ניצודין ועומדין הן). ולכן נזכרים כאן רק ה"תחשים וחלזון".

[1333]

רשב"ג במשנה קו, רע"ב (לא כל הביברין (קרפיפות מוקפין, רש"י) שוין,

זה הכלל, מחוסר צידה (שקשה לתופסו שם, רש"י) פטור, שאינו מחוסר צידה חייב).

רמב"ם פ"י הי"ט (והוא שיצוד אותן למקום שאינו מחוסר צידה).

[1334]

ביצה כד, א (היכי דמי מחוסר צידה, אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל כל שאומר

הבא מצודה ונצודנו), ופרש"י (כלומר שצריך לבקש תחבולות לתפשו). טור

ושו"ע סי' תצז ס"ז (חיה ועוף שמחוסרים צידה, שצריך לומר הבא מצודה

ונצודנו).

וכן הוא לקמן שם ס"א (שאין

צריך לבקש תחבולות כדי לצודן, על ידי פריסת מאכל או על ידי מצודה, אלא יכול לתפסן

בידו בקל).

וכן הוא בצידת דגים, כדלקמן

סי"ג ( ואפילו לא תפסו בידו כלל, אלא ששלה אותו מהנהר בתוך ספל של מים,

חייב משום צידה, שהרי כשהוא בתוך הספל אינו מחוסר צידה כלל).

[1335]

גמרא קו, ב (הא ביבר מקורה, הא ביבר שאינו מקורה ... בית דמקורה הוא). רש"י

ביצה שם ד"ה חייב (צפור שהכניס לבית ונעל בפניו פטור, שיוצא לו דרך חלונות

ואין כאן צידה). טור ושו"ע ס"א (הצד צפור ... לבית או לביבר שהם נצודים

בו, חייב). ט"ז ס"ק א (בבית שאין חלונותיו פתוחים).

[1336] וכן לקמן בסמוך לענין צידת

חיה (שהכניסה לבית ... ונעל בפניה).

אמנם יתבאר לקמן ס"ז ( צבי

שנכנס לבית מאליו ונעל אחד הדלת בפניו ... חייב, מפני שזהו צידתו), הרי ש חייב

אפילו אם לא הכניסם, רק נעל בפניהם.

וכן לקמן ס"ט ( צבי

שנכנס לבית, וישב אחד על הפתח ... הרי זה חייב).

וראה פרמ"ג

א"א סוף ס"ק י. כנישתא דבי רב.

[1337]

משנה שם (צבי לגינה ולחצר ולביברין). רמב"ם שם (כיצד כגון שרדף אחרי צבי עד

שהכניסו לבית או לגינה או לחצר, ונעל בפניו). טור ושו"ע שם (וצבי לבית או

לביבר שהם נצודים בו). ט"ז שם (כונתו לבית שיש בו חלונות פתוחים, ששם אין שום

צפור ניצוד ... אלא חיה).

[1338]

מ"א סק"ב (לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו).

[1339]

רב אשי בשבת ובביצה שם (כל היכא דרהיט בתריה ומטי לה בחד שיחייא (בפעם אחת שהוא

שוחה עליו לתפשו אין לו להשמט ממנו, רש"י) ביבר קטן, ואידך ביבר גדול).

רמב"ם שם ה"כ (כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשחיה אחת ... הרי זה מקום

קטן). ואף שרב אשי מיירי בחיה, נתבאר במ"מ הל' יום טוב פ"ב ה"ז (יש

מחלקין בפירוש מחוסר צידה בין חיה לעופות ... ודעת ההלכות ורבינו להשוותן ועיקר).

[1340]

רבה בר רב הונא שם ושם (הכא בצפור דרור עסקינן (שדרה בבית כבשדה, שיודעת להשמט

בזויות הבית לכל צד, ולכך נקראת דרור על שם דירה, שדרה בכל מקום, רש"י),

שאינה מקבלת מרות, דתנא דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמה צפור דרור, מפני שדרה בבית

כבשדה). שו"ע ס"א (הצד צפור דרור למגדל שהוא ניצוד בו). מ"א

ס"ק א (מפני שהצפור דרור אף שהוא בבית קטן לא יכולין לתפסו). ט"ז

ס"ק א (היינו בצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה, שנשמט מזויות לזוית,

ואם כן אפילו בבית שאין חלונותיו פתוחים אינו ניצוד, דהוי מחוסר עדיין צידה).

[1341]

ט"ז שם (דמה שאמר רשב"ג במשנתינו לא כל הביברין שוין, זה הכלל, כל

המחוסר צידה פטור שאין מחוסר צידה חייב, זה קאי אמגדל דנקט ברישא, דאם הוא מגדל

גדול שאינו ניצוד, אם מחוסר עדיין צידה, פטור).

וראה גם לקמן סי' תצז סי"א (ואם

אינן מחוסרין צידה, כגון חיה שנכנסה מערב יום טוב לביבר קטן כל כך בענין שיכולין

לצוד אותה בשחיה אחת, וכן עוף שנכנס מערב יום טוב לבית קטן או ביבר קטן מקורה

בענין שיכול לתפסו בשחיה אחת, וכן צפור דרור שנכנס מערב יום טוב למגדל, שכל אלו

כבר ניצודין ועומדין הן).

[1342]

שמואל שבת שם (הצד ארי בשבת (אפילו תופסו אין זו צידתו, שכשכועס משחית והולך,

רש"י), אינו חייב עד שיכניסנו לגורזקי שלו (בית משמר העשוי לו כמין תיבה,

רש"י)). מ"א סק"ב (והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא

נאסר בה). וראה לקמן סוף ס"ה.

[1343] משנה

קו, ב (מחוסר צידה פטור), ובגמרא קז, א (כל פטורי דשבת פטור אבל אסור). טור

ושו"ע שם (ואם אינו נצוד בו, פטור אבל אסור).

ולכאורה היינו אף שהכניסו לבית גדול

מאד, או לבית שחלונותיו פתוחים. ראה אבני נזר סי' קצ אות ז. בדי השולחן סי' קכא

ס"ק ב. קובץ יגדיל תורה ירושלים ח"ג ע' עה.

[1344]

תוס' ביצה כד, א ד"ה ותניא (מחוסר צידה הצד לתוכו פטור, דהא מחוסר צידה, [ואם

כן] הצד מתוכו חייב).

[1345]

רשב"ג במשנה ביצה שם (ושאינו מחוסר צידה מותר). טור ושו"ע סי' תצז

ס"ז (וכל שאין מחוסרים צידה, מותר לצודם).

וכן הוא לקמן שם סוף סי"א (ואם

אינן מחוסרין צידה, כגון חיה שנכנסה מערב יום טוב לביבר קטן כל כך בענין שיכולין

לצוד אותה בשחיה אחת, וכן עוף שנכנס מערב יום טוב לבית קטן או ביבר קטן מקורה

בענין שיכול לתפסו בשחיה אחת, וכן צפור דרור שנכנס מערב יום טוב למגדל, שכל אלו

כבר ניצודין ועומדין הן. אף על פי שבשבת אסור לצודן מדברי סופרים, מכל מקום ביום

טוב, משום שמחת יום טוב התירו לצודן לצורך אכילה), וכמבואר במ"א שם ס"ק

ח (משום שמחת יום טוב. אבל כשאין צריך לאכלן אסור לצודן).

[1346] משנה קז, א (חיה ועוף

שברשותו, הצדן פטור). תוס' קו, ב ד"ה ואין (תנן בפרק שמונה שרצים, חיה ועוף

שברשותו הצדן פטור, משמע אבל אסור). הגהות מיימוניות פ"י אות ר (בפרק שמונה

שרצים, חיה ועוף שברשותו הצדן פטור, וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור. והא דתנן אבל

צדין חיה ועוף, היינו ביום טוב שצדן לכתחלה כדי לשוחטן ולאכלן, אבל הכא דבשבת לא

... רבינו ברוך ממגינצ"א). מ"א ס"ק כו (מוקמינן לה בגמרא בביבר קטן

שהם ניצודים בו ... אם כן בשבת אפילו בבית קטן אסור). אלא שהמשך דברי הגהות

מיימוניות אינו מובן, ודן בזה במ"א שם.

תוספתא פי"ג ה"ד (הצד ... אווזים

ותרנגולים ויוני הדרסאות וכל דבר שאין מחוסר צידה, פטור). שלטי הגבורים על המרדכי

פא, ד (הלכתא, בשבת אסור ליקח אווזים ותרנגולים וחיות שיש לו לאדם בתוך ביתו, כגון

צביים שמגדלן בביתו ... והכי תניא בתוספתא הצד אווזים ותרנגולים ויוני הדרסאות

פטור, מכלל דאסור לכתחלה, אב"ן). והיינו שלא רק במקום שאינו מחוסר צידה אסור

בשבת, אלא אף באווזים ותרנגוים הגדלים בביתו, שאין בהם צידה (כדלקמן סכ"ד),

אסור מדברי סופרים.

אגודה פי"ג סי' קכ (ומכל מקום אסור

לצודן, כדתנן פרק שמונה שרצים חי' ועוף שברשותו הצדן פטור, ואמר שמואל כל פטורי

דשבת פטור ואסור, ואמרינן פרק מפנין (קכח, ב) אין מדדין תרנגולת שברחה, לכן

תרנגולת שיצתה מן הבית בשבת אסור לצודה, אך דוחין אותה עד שתיכנס, כיון דרחב הוא

ולא נקיט לה בחדא שחיא, לא הוי צידה). והיינו שלא אסרו מדברי סופרים אלא

"לצוד" חי' ועוף הגדלים בביתו, ממקום שמחוסר צידה (למי שאינם גדלים

בביתו) למקום שאינו מחוסר צידה. אבל מותר לדחות אותה עד שתיכנס לבית גדול שעדיין

מחוסר צידה.

שו"ע סי"ב (חיה ועוף שברשותו,

מותר לצודן). רמ"א שם (ויש אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו, ואם צדן,

פטור). ט"ז סוף סקי"א (והא דמותר לפי דעה ראשונה לצוד, היינו שירדוף

אותה עד שתכנס לבית, או שדוחין אותה בידים, כדלעיל סי' ש"ח ס"מ, אבל

לטלטל אותה ודאי אסור). והיינו כדלעיל סי' שח סע"ח-ט (אסור לטלטל בהמה או חיה

או עוף, מפני שאינן ראויים בשבת כשהם חיים ... מדדין אותם ברשות היחיד, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדין

ומסייען ומנענע רגליהן שילכו. ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ,

שמוקצים הם ואסורים בטלטול ). וכדלקמן סכ"ד ( לטלטלן

ביד אסור בלא איסור צידה משום מוקצה ...

דוחה אותם עד שיכנסו לבית). ודעה השנית אוסרת משום איסור צידה

מדברי סופרים.

שו"ת משאת בנימין סי' ח (ודברי הרב

רמ"א ז"ל נראין לי עיקר ... דוקא גבי יום טוב שרינן צידת אווזין

ותרנגולין שבבית, ולא בשבת). מ"א סי' תצז ס"ק ח (ועמ"ש שם, דהעיקר

כמ"ש רמ"א שם).

הובאו ונתבארו כל אלה במ"א כאן

ס"ק כו. ומהם למד רבינו את ההלכות שנתבארו לפנינו.

*

סיכום

פרטי הלכה זו שנתבארה כאן, ולקמן סכ"ד, וסי' תצז סי"א:

(א)

אסור לצוד בשבת ממקום שאינו מחוסר צידה, ומותר ביום טוב (שטז, א. תצז יא).

(ב)

אסור לצוד בשבת גם חיה ועוף הגדלים בביתו, כשהן בחצר או בית גדול, ומותר ביום טוב

(שטז, כד).

(ג)

אבל מותר לצוד בשבת חיה ועוף הגדלים בביתו, והם במקום קטן שאינו מחוסר צידה (שם).

(ד)

גם מותר לדחות בשבת חיה ועוף הגדלים בביתו, מרשות הרבים לבית גדול שמחוסר צידה

(שם).

(ה)

זה שאסור בשבת, יש אומרים שהוא משום מוקצה, ויש אומרים שהוא אף משום צידה דרבנן

(שטז, א).

ותוכן

הענין הוא:

(א)

כל מה שנאסר מהתורה בחיה ועוף שאינם גדלים בביתו, אסור מדברי סופרים אף בגדלים

בביתו.

(ב)

כל מה שנאסר מדברי סופרים באינם גדלים בביתו, מותר בגדלים בביתו.

וראה אבני נזר או"ח סי' קצ אות

ו. תהלה לדוד ס"ק יז. מראי מקומות וציונים. קובץ הערות

וביאורים ירושלים ח"ג ע' עט ואילך. כנישתא דבי רב.

[1347]

ברייתא וגמרא קו, ב (הצד צבי סומא וישן חייב, חיגר וזקן וחולה פטור. אמר ליה אביי

לרב יוסף מאי שנא הני ומאי שנא הני. הני עבידי לרבויי (לישמט כשמרגישין יד אדם),

הני לא עבידי לרבויי. והתניא חולה חייב. אמר רב ששת לא קשיא הא בחולה מחמת אישתא,

הא בחולה מחמת אובצנא (עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו, ניצוד ועומד הוא,

רש"י)). טור ושו"ע ס"ב (צד צבי, ישן או סומא, חייב. חיגר או חולה

או זקן, פטור). דרישה ס"ק א (דרצה לומר פטור אבל אסור, ככל פטורי הנזכרין

בדיני שבת, חוץ משלשה). ט"ז ס"ק ב (עביד להשמט כשמרגישין יד אדם. ובגמרא

מחלקים בחולה, אם מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז ממקומו, ניצוד ועומד הוא

ופטור, ואם מחמת חמימות הוא חולה, לא הוה ניצוד וחייב). מ"א ס"ק ג (דניצודין

ועומדין הם).

ולענין צבי חיגר או זקן שיכול לזוז

ממקומו, ראה קובץ הערות וביאורים ירושלים ח"ג ע' פח.

[1348] רמב"ם

פ"י הכ"ב (המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי

מפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי, או שעמד בפניו והבהילו, עד שהגיע הכלב ותפשו,

הרי זה תולדת הצד וחייב). מ"א ס"ק ד (משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור).

כל בו סי' לא כז, ב (המשלח כלבים לרדוף אחרי הצידה, ורדף כדי שיגיע הכלב לתפשה,

חייב). רמ"א ס"ב (המשסה כלב אחר חיה בשבת, הוי צידה). מ"א שם (הכל

בו, לאיסורא בעלמא קאמר).

וראה אבני נזר או"ח סי' קצו

(יש בו איסור תורה משום שביתת בהמתו ... מחמר). כנישתא דבי רב.

[1349] ע"ז

יח, ב (ההולך לאיצטדינין ... הרי זה מושב לצים). ויקרא רבה שמיני יג, ג (כל בהמות

ולויתן הן קניגין של צדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעולם

הזה, זוכה לראותה לעולם הבא). אור זרוע סי' פג אות יז (מיהו אומר אני המחבר, שכל

מי שצד חיות בכלבים, כעין שהעכו"ם עושין, שלא יראה בשמחת לויתן ... ואמרינן

בויקרא רבה...). רמ"א שם (ויש אומרים אף בחול אסור לצוד בכלבים, משום מושב

לצים). מ"א ס"ק ה (ואינו זוכה לשמחת לויתן).

[1350]

ברייתא קו, ב (הצד חגבין גזין צרעין ויתושין בשבת חייב, דברי רבי מאיר. וחכמים

אומרים כל שבמינו ניצוד, חייב, וכל שאין במינו ניצוד, פטור), וכחכמים. טור

ושו"ע ס"ג (כל שבמינו נצוד, חייב עליו. אין במינו נצוד, פטור).

[1351]

רש"י ביצה לו, רע"ב (דבר שבמינו ניצוד, שדרך לצוד את בני מינו, כגון חיה

ועוף). רמב"ם פ"י ריש הי"ט (הצד דבר שדרך מינו לצוד אותו, חייב,

כגון חיה ועופות ודגים).

לענין צידת דגים, ראה אליה זוטא

ס"ק ד. מ"א סי' תצז ס"ק ו. לקמן שם בקונטרס אחרון ס"ק א.

[1352]

רש"י קי, ב (צרעין ויתושין שאינן לצורך). רמב"ם פ"י הכ"ד (צרעין

ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו). טור ושו"ע שם (זבובים ... שאין במינן נצוד).

ולענין פרעוש אמרינן קז, ב (פרעוש

... דבר שאין במינו ניצוד). וכן הוא לקמן סי"ח (פרעוש ... שהוא דבר שאין

במינו ניצוד).

[1353]

תוס' קז, א ד"ה שלא (מאן דפטר אין במינו ניצוד, פוטר אפילו לצורך). ר"ן

לח, ב (שאין במינן ניצוד ... אפילו לצורך נמי ליפטר). מ"א סק"ו (אפילו

צדן לצורך (תוס' ור"ן)).

[1354] ביצה

שם (מהו דתימא במינו נצוד אסור, שלא במינו נצוד מותר, קמ"ל). תוס' קז, ב

ד"ה הצד (פוטר, משמע דפטור אבל אסור). רמב"ם פ"י הכ"ד (הצד

דבר שאין במינו צידה כגון חגבים הגזין צרעין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו הרי זה

פטור), ומ"מ שם (ופירוש פטור אבל אסור). טור ושו"ע שם (אין במינו נצוד,

פטור אבל אסור). ט"ז סק"ד (במין שאינו ניצוד, דמן התורה אין חיוב בו כלל,

רק משום גזירה דרבנן משום מינו ניצוד).

וכן הוא לקמן סי"ח ( צרעה

וזבוב ויתושין ופרעושין וכיוצא בהן, אסור לצודן ).

[1355] והיינו

על דרך הרגיל. אבל עם עוקצו ומצערו, יתבאר לקמן סי"ח ( אם הוא עוקצו כבר,

מותר ליטלו בשעת עקיצתו ולהשליכו, שכשנוטלו בשעת עקיצתו אינו כמתכוין לצידה, אלא

כמתעסק בו שלא יעקצנו, ולא גזרו בזה אפילו במקום צער בלבד, כיון שהוא דבר שאין

במינו ניצוד), ושם נסמן (הערה 1428 ).

[1356] פסקי

התוס' שבת אות קעה (לא יסגור תיבה במקום שמצויים זבובים). טור בשם בעל התרומה (כל

דבר שבמינו ניצוד חייב, אין במינו ניצוד פטור אבל אסור, הלכך זבובים, אף על פי

שאין במינן ניצוד, אסור לצודן. לכן כתב בעל התרומה שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בו

זבובים, אלא יתן סכין או שום דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שיוכלו לצאת משם). כל בו

סי' לא כז, ב (שיניח ריוח שיוכלו הדבורים לצאת משם ולא יהיו נצודין, דאי לאו הכי אף

על פי שאינו מכוין אסור, דפסיק רישיה הוא. ולפיכך כתב הבעל התרומה, דבימי החמה

דשכיחי זבובים הרבה, צריך להזהר בשבת שלא ינעול שידה תיבה ומגדל שיש אוכלין בתוכה

ומצויין שם זבובים הרבה, אם לא יניח להן ריוח שיצאו בו). מרדכי רמז שיח (בקיץ בעת

שהזבובים מצויין, אסור לסגור תיבתו בשבת, אם לא יניח ריוח גדול שיוכלו לצאת, דאי

לאו הכי הם ניצודים. ואפילו רבי שמעון מודה דאסור משום פסיק רישיה). אגור סי' תעא

(כתב בעל התרומ[ה] אסור לנעול בשבת תיבה שיש בה זבובים, אלא יתן סכין או דבר

שמפסיק בין הכסוי לתיבה בענין שיוכלו לצאת משם ... התוס' פ"ג דשבת אסרו לסגור

התיבה). שו"ע ס"ג (הלכך זבובים, אף על פי שאין במינו נצוד, אסור לצודן),

ורמ"א שם (ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלים שזבובים בו בשבת,

דהוי פסיק רישיה שיצודו שם). לבוש ס"ג (לפיכך יש ליזהר שלא לסגור תיבה או

לסתום כלים שיש זבובים בו בשבת). אליה רבה ס"ק ט (השמיט מה שכתב רמ"א

קטנה, אלא אוסר אפילו הגדולה).

וראה קובץ הערות וביאורים ירושלים ח"ג

ע' קנה. שבת כהלכה פט"ו תוספת ביאור אות יג. כנישתא דבי רב.

*

ומכאן למדנו שפסיק רישיה אסור אף

באיסור דרבנן, ואף במלאכה שאינה צריכה לגופה, דלא ניחא ליה. וראה ב' הדעות בזה

ובזה, לעיל סי' שיד ס"ג (והערה 1093 ), ולקמן סי' שכ סכ"ד (והערה 2163 ).

[1357]

טור (ונראה לי שאין צריך לדקדק בזה, שאין הזבובים נצודין בתיבה, שאם בא לפתוח

התיבה וליטלם, יברחו). אגור שם. רמ"א שם (ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי

ליטלם משם, יברחו).

והטעם שאסור לדעה זו לצוד דבורים ואריה,

יתבאר לקמן בסעיף הבא.

[1358]

ט"ז סק"ג (אפילו אם תאמר דבודאי הוה פסיק רישיה ואסור, מכל מקום בספק אם

יש שם זבובים יש להתיר, דשם אין פסיק רישיה, כי זה הוה ספק פסיק רישיה, והוה דבר

שלא במתכוין ומותר), וס"ק ד (כבר העליתי בס"ד דדוקא בספק אם יש שם

זבובים, אין צריך לבדוק אחר זה, אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובים, יפריח מה שנראה

בעיניו, ואין חשש יותר, כן ראוי לפסוק בפרט במידי דרבנן במין שאינו ניצוד, דמן

התורה אין חיוב בו כלל, רק משום גזירה דרבנן משום מינו ניצוד).

והיינו שאין לסמוך על טעם הטור לחוד

(שאם בא לפתוח התיבה וליטלם, יברחו), וכן אין לסמוך על טעם הט"ז לחוד (בספק

אם יש שם זבובים יש להתיר), אלא על צירוף שני הטעמים יחד.

ואף לדעה שמתרת ספק פסיק רישיה,

מצינו בכמה מקומות שאסרו אף ספק פסיק רישיה. וטעם החילוק בינם נתבאר לעיל סי' רעז

בקונטרס אחרון סק"א. ושם (הערה קיז), ולקמן סי' שיח סכ"א (והערה 1756 ).

[1359]

ברייתא מג, סוע"א (פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת, בחמה מפני החמה

ובגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד). ביצה לו, א. רמב"ם פכ"ה

הכ"ה (פורסין מחצלת על גבי ... כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני

הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד). שו"ע ס"ד (פורסין מחצלת על גבי הכוורת,

ובלבד שלא יכוין לצוד).

[1360]

תוס' ביצה לו, ב ד"ה אלא (ופירש הר"ר משה מאייבר"א דלרבי שמעון נמי

מיירי שיש חור קטן בכוורת, אך אינו נראה, ואם כן לא הוי פסיק רישיה ולא ימות, ולרבי

שמעון מותר). מ"מ שם (פירוש ובלבד שלא יתכוין לצוד, ואינו הכרח שיהיו ניצודים,

שאם לא כן כבר מבואר פרק ראשון שאע"פ שאינו מתכוין אסור, אלא אפשר שיהיו

ניצודין ואפשר שיברחו). שו"ע ס"ד (וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו

נצודים, כי היכי דלא להוי פסיק רישיה). מ"א ס"ק ט (ואם יש חור קטן אך

אינו נראה, שרי, דלא הוה פסיק רישיה (תוס' דביצה)).

[1361]

כדלעיל ס"ד ( ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו, שנמצא שאין

כאן צידה כלל בכיסוי זה) .

[1362]

ב"י סוד"ה וכתב (שאני דבורים, דכוורת היא מקום שהם ניצודין, והוי כמכניס

אריה לגרזקי שלו, אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוו מקום צידתם, אפשר דלא חשיבי

ניצודים עד שיתפסם בידו).

והוא כדאמר שמואל קו, ב (הצד ארי בשבת

(אפילו תופסו אין זו צידתו, שכשכועס משחית והולך, רש"י), אינו חייב עד

שיכניסנו לגורזקי שלו (בית משמר העשוי לו כמין תיבה, רש"י)).

וראה ברכת השבת אות ג. כנישתא דבי

רב.

[1363]

תוס' יז, ב ד"ה אין פורסין (אם פירש מצודה, אינו חייב חטאת, שאינו יודע אם

יצוד אם לאו ... פעמים אתי לידי חיוב חטאת, כגון שבשעת פריסתו ילכוד, דהכי קתני

בתוספתא [פי"ג ה"ה] הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב). הובא

במ"א סק"ט (הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה, חייב, אבל אם נכנס

אחר כך לתוכה, פטור אבל אסור, שאינו יודע אם יצוד אם לאו (תוס' דף י"ז)).

ואם העמיד המצודה מבעוד יום, מותר

אף לכתחלה, כדלעיל סי' רנב ס"א (מותר ... לפרוס מצודות חיה ועופות ודגים

מבעוד יום והם נצודים בשבת, אף על פי שהמצודה היא העושה מעשה הצידה בשבת, שהפח

נקשר ותופס העוף, וכן היקוש שפושטים לחיות ללוכדן ברגליהן, כשהם נוגעים בו קופץ

ומתחבר מאליו ולוכד).

[1364]

מ"א שם (ונראה לי דמהאי טעמא אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים).

ולכאורה אין זה אלא גרמא, כדלקמן

סי' שלד סכ"ב ( תיבה שאחז בה האור מצדה האחד מותר ... לעשות מחיצה ... בכלי

חרס חדשים מלאים מים, אע"פ שהם אינם יכולים לקבל את האוּר ומתבקעים ומכבים את

הדליקה, לא גזרו במקום הפסד על גרם כיבוי כזה ... האוּר הוא שמבקע את הכלי ומכבה

את עצמו, והאדם הנותן מים אינו אלא גורם בעלמא). וכך גם

כאן, העכבר הוא שמפעיל את המצודה, והאדם הנותן המצודה אינו אלא גורם בעלמא.

אמנם לא התירוהו שם אלא במקום הפסד

של שריפת התיבה, משא"כ בצידת עכברים.

ואפילו במקום שריפת התיבה לא התירו

אלא בהפסק כלים, כדלעיל סי' רסה ס"ח (ולא התירו אפילו בדליקה לגרום כיבוי, אלא

... שיהיו המים בתוך כלי, כגון כלי חרס חדשים מלאים מים, שהם אינם יכולים לקבל האוּר,

וכשמגיע האוּר להם הם מתבקעים ומכבים, שנמצא האוּר הוא שמכבהו והאדם אינו אלא גורם

בעלמא, שהרי כשנתן המים בכלים אלו היה הפסק מחיצה בין המים להאוּר, דהיינו דופני

הכלים).

ויתירה מזו נתבאר לעיל סי' רנג

סכ"ז (אם יודע שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם את הבית, שזהו מותר בשבת על

דרך שיתבאר בסי' רע"ו, וכשיתחמם התנור מאד יתחמם גם כן התבשיל שאצלו עד שהיד

סולדת בו, אסור להניחו שם, אלא יטלנו משם קודם שיסיק הנכרי, לפי שזהו כאחד מניח את

הקדרה ואחד נותן את האוּר שתחתיה, שהראשון פטור אבל אסור מדברי סופרים).

[1365]

משנה קו, ב (צבי שנכנס לבית (מאליו, רש"י), ונעל אחד בפניו (זו היא צידתו,

רש"י), חייב). טור ושו"ע ס"ה (צבי שנכנס לתוך הבית, ונעל אחד

בפניו, חייב). ב"ח ד"ה צבי שנכנס (לא מיבעיא כשרץ אחריו והכניסו לבית

ונעל בפניו, אלא אפילו נכנס מעצמו לבית, כיון דאי לא נעל בפניו היה חוזר ויוצא,

הילכך אם נעל בפניו הוי לה צידה גמורה וחייב).

והיינו, דלא מיבעיא כדלעיל ס"א

( אם הפריח את העוף עד שהכניסו לבית שחלונותיו סתומין, או לביבר

מקורה וסתום מכל צד, ונעל הדלת בפניו, או שרדף אחר חיה עד שהכניסה לבית או לביבר

אפילו אינו מקורה, או לגינה או לחצר, ונעל בפניה, חייב ), אלא אף

אם "נכנס לבית מאליו ונעל אחד הדלת בפניו ... חייב".

וראה פרמ"ג א"א סוף

ס"ק י. כנישתא דבי רב.

[1366] כדלקמן סעיף הבא ( אם

היה הפתח מגופף כבר בדלת אחר שנכנס הצבי לבית ... מותר לנעול במנעול, שהצבי הוא

כבר שמור שלא יוכל לברוח, הרי כבר ניצוד ועומד הוא), ושם נסמן (הערה 1372 ), הרי שאם גפפה בלבד " הצבי הוא כבר שמור,

שלא יוכל לברוח ... כבר ניצוד ועומד" .

[1367] משנה

שם (נעלו שנים, פטורין), ופרש"י (דהוי להו שנים שעשאוה). טור ושו"ע שם (נעלו

שנים, פטורים).

[1368] ברייתא

צג, א (נאמר בעשותה, יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורין), ופרש"י (למעוטי,

אף על פי דעבדי כי הדדי, דהאי עביד כולה והאי עביד כולה, ומיהו זה יכול וזה יכול

הוא דממעיט, דלאו אורחיה למעבדה בתרי).

והיינו שפטור שנים שעשאוהו למדים

מהכתוב "בעשותה"; אמנם לא מיעט הכתוב אלא כשיכול לעשותה לבדו, ודרכה

לעשותה לבדו, ולא בשנים. משא"כ כשאינו יכול לעשותה לבדו, ודרכה לעשותה בשנים,

לא מיעט הכתוב.

וכל זה הוא כששניהם עשו ביחד את כל

המלאכה, משא"כ כשזה עוקר וזה מניח, פטורים בכל אופן, כדלקמן סי' שמז ס"א

(זה עקר מרשות זו וזה הניח ברשות השנייה, שניהם פטורים, שנאמר מעם הארץ בעשותה,

העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין).

וראה כנישתא דבי רב.

[1369]

כת"ק במשנה שם (לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים, חייבין), ופרש"י (אורחיה

הוא לנעול בשנים, והרי לכל אחד מלאכה, דבלא איהו לא מתעבדא). טור ושו"ע שם (אין

אחד יכול לנעול, ונעלו שנים, חייבים).

[1370] גמרא

צג, א (זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב, הי מנייהו מיחייב, אמר רב חסדא זה

שיכול, דאי זה שאינו יכול ... מסייע אין בו ממש). רמב"ם פ"א הט"ז (היה

כח באחד להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, ונשתתפו שניהם

והוציאוה. זה הראשון שיכול חייב, והשני מסייע הוא, ומסייע אינו חייב כלום. וכן כל

כיוצא בזה). מ"א סק"י (אם אחד אינו יכול ואחד יכול, היכול חייב, והשני

הוי מסייע ואין בו ממש ופטור (רמב"ם פ"א)).

והיינו בדרך כלל; אמנם יש הלכות

דאמרינן בהן דגם מסייע יש בו ממש. ונתבאר לקמן סי' תסח ס"ד (שמסייע אין בו

ממש לענין זה), ושם (הערה כו).

[1371] בקצות השלחן סי' קכא

סי"ב גרס "אחד". והיינו אפילו אם הוא עצמו גפף. וראה כנישתא דבי

רב.

[1372] ר"ן לח, א (צבי בתוך

הבית והדלת מגופה, והוא שמור בכך, ובא זה ונעל עוד במנעול, אף על פי שמוסיף לו

שמירה על שמירתו, מותר). רמ"א ס"ה (ואם הפתח כבר מגופף, מותר לנעלה במנעול) .

לבוש ס"ה (צבי שנכנס מאליו לתוך הבית, אם נתגפפה הפתח אחריו, מותר לנועלה

במנעול, שאין עושה צידה אלא שמירה שלא יגנב, והצבי כבר ניצוד ועומד הוא על ידי

הגיפוף).

ומזה למדים, שאם הצבי נכנס לבית, והוא

גפפו בלבד, חייב, מפני שזהו צידתו (כדלעיל סעיף הקודם).

[1373]

משנה קו, סוע"ב (ישב האחד על הפתח ... ומילאהו, ובא השני וישב בצידו ...

הראשון חייב והשני פטור). גמרא קז, א (מאי לאו פטור אבל אסור, לא פטור ומותר ...

אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהני תלת דפטור ומותר, חדא הא). טור

ושו"ע ס"ו (ישב אחד על הפתח ומלאו, יכול השני לישב בצדו).

[1374] תוס' שם ד"ה למה (דסלקא

דעתך דבא וישב בצידו ליתסר, משום דמיחזי דלהוסיף שמירה לצבי הוא בא). רמב"ן

שם (אף ישב הראשון על הפתח ובא השני וישב בצדו, אף על פי שהוא מוסיף שמירה על

שמירתו, שאם עמד הראשון והלך לו נמצא שמור מכחו השני פטור). ר"ן שם (שני זה

מותר לו לישב בצד הראשון, כיון שהראשון מלא את הפתח, אף על פי שלאחר שנסתלק הראשון

נשאר הצבי ניצוד מחמת השני). מ"א ס"ק יא (בא הר"ן

לומר שאע"פ שמוסיף שמירה על שמירתו מותר).

ומזה למדים שמותר אף אם דעתו להוסיף

שמירה על שמירתו, כלדקמן בסוף הסעיף ( יכול לישב בצד הראשון על דעת שישאר יושב

שם לאחר שיעמוד הראשון וילך לו ).

אבל לעיל בסעיף הקודם ( וכשנועלו

במנעול אע"פ שמוסיף שמירה על שמירתו, אינו אלא כשומרו מן הגנבים, ואין בזה

משום צידה ). וראה כנישתא דבי רב.

[1375]

משנה שם (אף על פי שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב והשני פטור). רמב"ן שם (שאם

עמד הראשון והלך לו נמצא שמור מכחו). ר"ן שם (שלאחר שנסתלק הראשון נשאר הצבי

ניצוד מחמת השני). טור ושו"ע שם (ואפילו אם עמד הראשון והלך לו, השני פטור

ומותר, והראשון חייב).

[1376] והיינו

שרוחב הפתח הוא כרוחב הצבי, וישיבת הראשון מילאה חצי מרוחב הפתח, וישיבת השני

מילאה חצי השני מרוחב הפתח (דלא כמ"א שם, שמפרש שהראשון מילא כל רוחב הפתח,

וגם השני מילא כל רוחב הפתח).

וראה חידושי צמח צדק נג, ב. בדי

השלחן סי' קכא ס"ק יז. חקרי הלכות ח"א יט, א.

[1377]

ראה רש"י קו, ב ד"ה ונמצא (אין זה אלא כשומרו לצבי שהיה לו מאתמול).

[1378]

רמב"ן שם (היה צבי קשור בבית ושמור, ונעל ביתו לשמרו, שאע"פ שנתק הצבי

הקשר לאחר מכן ונמצא משתמר בנעילתו, הואיל ושמור היה ונצוד, פטור הנועל). ר"ן

שם (היה צבי קשור בבית זה, ונעל, שאע"פ שניתר הצבי, אין אומרים לזה שיפתח את

ביתו כדי שיצא הצבי, כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל).

[1379] משנה

שם (נועל את ביתו לשומרו (ולא לצוד, רש"י) ונמצא צבי שמור בתוכו). ירושלמי

פי"ג ה"ו (היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו, ונעל בעדו ובעד הצבי,

מותר). רמב"ן שם (ומתניתין נמי הכי קתני, שנתכוין לנעול את ביתו לשמרו, ולא

נודע לו כלל שהיה שם צבי ... שהרי הוא שמור מאליו, ואעפ"י שמתכוין שלא לפתוח

עד הערב, או משמר שלא יפתחנה אחר, מותר). הובא במ"מ פ"י הכ"ג, ומ"א

סקי"א.

[1380]

ר"ן שם (והרשב"א ז"ל כתב בלשון הזה ובירושלמי נראה שהתירו לנעול

בתחלה ביתו ולשמור ביתו וצבי שבתוכו, וכיון שהוא צריך לשמור ביתו, אף על פי שעל ידי

כך ניצוד הצבי ממילא, מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד ... ודבריו

תמוהים בעיני הרבה, היאך אפשר שאפילו במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר, וכי

מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת. ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו

שאינו מתכוין לנעול בעד הצבי, כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי

ניצוד בתוכו, אסור, והיינו דאמרינן בכולה מכלתין דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא

ימות). מ"מ שם (והרשב"א ז"ל ... ואין להקל כל כך). מ"א שם

(אין להקל).

[1381] תוספתא

פי"ג ה"ו (ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו, אע"פ שמתכוין לישב עד

שתחשך פטור, מפני שקדמה צידה למחשבה). הובא ברמב"ן ובר"ן ובמ"א שם.

[1382] רב

קז, א (נכנסה לו צפור תחת כנפיו (תחת כנפי כסותו ואין יכול לצאת שננעל בפניו מאליו,

רש"י), יושב ומשמרו עד שתחשך (ואינו צריך לפתוח לו חלון דאינו אלא שומר,

רש"י)). רמב"ם פ"י הכ"ג (נכנסה לו צפור תחת כנפיו, יושב

ומשמרה עד שתחשך, ומותר). מ"א סקי"א.

וראה לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון סוף סק"ז

(ובהדיא אמרינן בדף ק"ז נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה כו', אף על פי

שהוא מציאה דלא אתיא לידיו מבעוד יום, והיא מוקצה).

[1383] תוספתא

פי"ג ה"ה (המפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה פטור). רמב"ם פ"י

הכ"ד (המפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה פטור). מ"מ שם (ואני תמיה למה לא

אמרו מותר. ואולי מפני איסור טלטול. אבל אם אינו מטלטל, נראה שמותר לפתוח הבית

בפני הצבי). מ"א סוף סקי"א (מותר לפתוח הבית מפני הצבי, או לפרקו

ממצודתו, ובלבד שלא יטלטלנו (מ"מ)).

[1384]

משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... השוחטו).

[1385]

סמ"ג ל"ת סה טו, א (השוחט ... שהיתה באלים ותחשים במשכן).

ואף שלענין נטילת נשמה נתבאר לקמן

ס"כ (שבמשכן ... היתה נטילת נשמה ... באילים ותחשים וחלזון).

מכל מקום לא נזכר כאן החלזון לענין

שחיטה, שאינה שייכת בחלזון.

[1386] וכן באדם, כדלקמן

סט"ו ( בחובל באדם), ושם (הערה 1396 ).

אלא דשם מיירי בחובל, שאף באדם חייב רק

משום שבת. משא"כ כאן מיירי בהורג, שבאדם חייב אף משום רוצח.

[1387] רמב"ם פי"א

ה"א (השוחט חייב. ולא שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה

ועוף ודג ושרץ, בין בשחיטה או בנחירה או בהכאה חייב. החונק את החי עד שימות, הרי

זה תולדת שוחט . לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת, חייב

משום חונק ).

והיינו כיון שבאילים ותחשים שבמשכן היתה

רק שחיטה (ולא חניקה), לכן החונק אינו אלא תולדת שוחט.

ואף שגם הנחירה והכאה לא היתה

במשכן, אלא שחיטת אילים ותחשים, שהרי קיי"ל שתחש היא בהמה או חיה טהורה שיש

בה שחיטה, כדאמרינן כח, א (אמר רב אדא בר אהבה תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה טמא

היה או טהור היה, אמר רב יוסף מאי תיבעי ליה תנינא, לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור

בהמה טהורה בלבד).

מכל מקום למדים מחלזון גם נחירה והכאה,

כד לקמן ס"כ (שבמשכן ... היתה נטילת נשמה ... באילים ותחשים

וחלזון).

משא"כ החונק, שהוא רק דומה לשחיטה,

הרי זה תולדת שוחט. וכן נטילת דג מהמים "חייב משום חונק" שהיא תולדת

שוחט.

[1388]

שמואל קז, ב (השולה דג מן הים, כיון שיבש בו כסלע חייב (משום נטילת נשמה, דתו לא

חיי, רש"י). א"ר יוסי בר אבין, ובין סנפיריו. אמר רב אשי, לא תימא יבש

ממש, אלא אפילו דעבד רירי (שנוגעין בו וחוט הרירין נמשך מן האצבע, רש"י)).

וכן הוא בתענית כד, רע"א, ופרש"י (כיון שיבש בו כסלע, אע"פ שהוא

מפרכס לאחר כן, ובעוד שהוא מפרכס השליכו במים), ותוס' שם (השולה דג מן הים, שעדיין

הוא מפרכס, ובשעה שמפרכס חזר והשליכו לים, חייב משום נטילת נשמה). רמב"ם שם (כיון

שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב, שעוד אינו יכול לחיות). רבינו ירוחם ני"ב

ח"י (ולא יבש ממש, אלא מאחר שזב ריר משם ונמשך שם האצבע כשמניחו עליו. כך

פשוט בשבת). מ"א ס"ק יז (ה[ש]ולה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע

בין סנפיריו, חייב משום נטילת נשמה, דשוב אינו יכול לחיות (רמב"ם. גמרא). ולא

יבש ממש, אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו (רבינו ירוחם ח"י.

גמרא)).

[1389]

מ"א שם (ואם כן צריך ליזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים,

אף על פי שירא שימות), ופירש בפרמ"ג "שלא יסריח המים", והיינו

שחושש שימות הדג, ויסריח המים, לכן רוצה לצוות לנכרי שיוציאנו משם. וכן פירש

בלבושי שרד (ויסרחו המים ויהי לו הפסד). ובמחצית השקל פירש (ואם הדג במים מעוטים

ועל ידי זה חושש שימות, לצוות כהאי גוונא לגוי ליטלו משם וליתנו לתוך מים מרובים,

כדי שישאר חי).

[1390]

רש"י שם (שהיה ניצוד ועומד מבעוד יום). תוס' שם (בניצוד ועומד במים מיירי,

מדלא מחייב ליה עד שיבש כסלע). ורש"י בתענית שם (כשאין מחוסר צידה עסקינן,

כגון שצדו בתוך הסל והניחו במים לחיות, כדרך שעושין הדייגין). רמב"ם שם (אם

העלה דג מספל של מים). הגהות מיימוניות שם אות ב (הא דלא נקט מן הים, לשון תלמוד,

נראה לי משום דמיחייב גם משום צד. וכן רש"י פירש השולה דג שהוא ניצוד ועומד

מבעוד יום). מ"א סי' תצז סק"ו (מיירי בדג שהוא ניצוד ועומד בספל של מים,

והעלהו מן הספל בשבת, חייב, שגורם לדג שימות. וכן הוא בגמרא דילן סוף דף ק"ז

ברש"י ותוספת).

[1391]

ס"א (ביבר קטן מאד, בענין שאין צריך לבקש תחבולות כדי לצודן על ידי פריסת

מאכל או על ידי מצודה, אלא יכול לתפסן בידו בקל ... שהצד בשבת מביבר קטן כזה פטור,

לפי שאינה נקראת צידה). ובקונטרס אחרון סק"א (השולה דג מן הים חייב משום

נטילת נשמה, ולא אמרו משום צד ... רש"י ורמב"ם פירשו דמיירי בדג הניצוד

כבר).

[1392] נראה מלשון זה, שדוקא אם

החזירו למים ש"בכלי" חייב משום צידה, שהרי בכלי הוא ניצוד ועומד.

משא"כ אם החזירו מיד לנהר שמחוסר צידה, פטור. ולא נתפרש הטעם שיהי' פטור בזה.

וראה קובץ הערות וביאורים ירושלים ח"ג ע' קד.

ואף שמצינו כעין זה לקמן סי"ח ( מותר

ליטלו בשעת עקיצתו ולהשליכו, שכשנוטלו בשעת עקיצתו אינו כמתכוין לצידה, אלא כמתעסק

בו שלא יעקצנו).

היינו דוקא " בשעת עקיצתו ...

כמתעסק בו שלא יעקצנו", משא"כ כאן שצד את הדג, ואחר כך מחזירו לנהר.

[1393]

רמב"ם פ"י הי"ט (והוא שיצוד אותן למקום שאינו מחוסר צידה, כיצד ...

ששלה דגים מן הים בתוך ספל של מים, הרי זה חייב). הובא במ"א סק"ב.

וכדלעיל ס"א ( ואינו

חייב עליה אלא כשאין הניצוד מחוסר עוד צידה אחר צידה זו, דהיינו שצד אותו למקום

שיוכלו לתפסו שם בקל).

[1394] ראה

יב, כג. ר' יוסה בירושלמי פ"ז ה"ב (המוציא דם חייב משום נטילת נשמה

שבאותו מקום). תוס' עה, א ד"ה כי (דחובל בהן חייב משום דהוי תולדה דשוחט,

וחייב משום נטילת נשמה, ונטילת הדם היינו נטילת נשמה, כדכתיב כי הדם הוא הנפש), וכתובות

ה, ב ד"ה דם (נראה לר"ת לפרש, דהוצאת דם חשיבה נטילת נשמה, כי הדם הוא

הנפש, וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה). ר"ן לח, ב (חייב משום נטילת נשמה

שבאותו מקום, כי הדם הוא הנפש). לבוש ס"ח (ולפיכך הוא חייב משום נטילת נשמה

שבאותה מקום, כי הדם הוא הנפש, והוי ליה תולדה דשוחט). מ"א ס"ק טו (יש

אומרים דחובל חייב משום מפרק, שהיא תולדה דדש ... ויש אומרים משום נטילת נשמה

שבאותו מקום, וזה הסכימו רוב המפרשים).

וכן הוא לעיל סי' שח סל"ח (שלא

יוציא דם ... שיש בזה משום חובל). לקמן סי' שכח סל"ג (אסור לחוך שחין שמוציא

דם, ויש בו משום חובל), וסנ"ג (ואי אפשר לו להוציא תחלה את הדם מהמכה, משום

חובל).

והיינו דוקא בחובל ומוציא דם,

משא"כ בדם הבתולים, נתבאר לעיל סי' רפ ס"ג (מותר לבעול בתולה לכתחלה

בשבת, ואין בזה איסור משום ... חובל במה שמוציא דם, לפי שדם הבתולים אינו מובלע

בכותלי בית הרחם, אלא כנוס הוא שם כמופקד ומוצנע בתוך הכלי, וזה אינו אלא כפותח

הכלי שיצא הדם מתוכו).

*

וכל זה הוא בחובל עד שמוציא דם.

משא"כ במכה קיימת שמוציא ממנה הדם, נתבאר לקמן שם סנ"ד (אסור למצוץ דם

שבין השנים (ואף על פי שהוא מפרק כלאחר יד, מכל מקום אסור מדברי סופרים). ואסור

להניח על המכה דבר המושך דם וליחה, משום מפרק).

וכדתניא עה, א (הצד חלזון והפוצעו

אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר חייב שתים, שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה),

ופרש"י (שמפרק דמו הימנו, כמפרק תבואה מקשין שלה).

וראה תהלה לדוד סי' שכח סוף

ס"ק עח. מראי מקומות וציונים לקמן שם. קובץ יגדיל תורה נ.י. חכ"ב ע'

תערב. חכ"ד ע' תשמז. חכ"ו ע' סב. משלחן הארי.

[1395] משנה

קז, א (שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב). גמרא שם (מכלל דאית להו

עור), ופרש"י (והויא ליה חבורה שאינה חוזרת, והויא ליה תולדה דשוחט). ברייתא

קז, ב (החובל בהן חייב, בשרצים שיש להן עורות, ואיזו היא חבורה שאינה חוזרת, נצרר

הדם אע"פ שלא יצא), ופרש"י (נאסף ונקשר במקום אחד, שוב אינו חוזר ונבלע).

טור ושו"ע ס"ח (שמונה שרצים האמורים בתורה ... החובל בהם, אף על פי שלא

יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור, חייב).

[1396] רמב"ם

פ"ח ה"ח (החובל בחבירו).

וראה חידושי צמח צדק נג, ג (ויש לעיין בדין חובל

באדם, דראוי שלא יתחייב עד שיצא דם ... ומצאתי לרבינו ז"ל סי' שי"ט

סט"ו דפסק בפשיטות דחובל באדם דחייב משום שיש להן עור. ואפשר דבריו לקוחים

מהרמב"ם שם).

[1397] שמיני

יא, כט-ל (החולד והעכבר והצב למינהו, והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת).

[1398] רמב"ם פ"ח

ה"ט (ואחד החובל בבהמה חיה ועוף, או בשמנה שרצים, ועשה בהן חבורה ויצא מהם דם,

או שנצרר הדם, אע"פ שלא יצא חייב).

[1399]

ברייתא חולין מו, ב (שאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם), ופרש"י (אינו חייב

עליהן בשבת משום חובל עד שתצא מהם טיפת דם). טור ושו"ע ס"ח (ושאר שרצים,

אינו חייב החובל בהם אלא אם כן יצא מהם דם).

[1400]

רש"י קז, ב ד"ה מנין (הנך דאין להן עור שנצרר בו הדם, חבורתו חוזרת

לקדמותה). ר"ן לח, ב (אבל שאר שקצים ורמשים, כיון שאין להם עור שיעכב את הדם,

אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ, ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ, פטור). הובא בט"ז

ס"ק ה.

ושני פרטים אלו הם טעם אחד להיתר,

כמבואר בתוס' עה, א ד"ה כי (שאר שרצים שאין להם עור, אינו חייב עד שיצא מהם

דם, אבל בנצרר הדם ולא יצא לא מיחייב, דכיון שלא יצא, סופו לחזור, דאם היה סופו

לצאת היה יוצא מיד, שאין העור מעכבו).

[1401] סיכום הלכות צידת והריגת

מזיקים, שנתבארו בסעיפים שלפנינו:

(א)

צידתן והריגתם היא מלאכה שאינה צריכה לגופה (סט"ז). יש אומרים שאיסורה מדברי

סופרים, ויש אומרים שחייבים עליה (סי"ז וסכ"ב).

מזיקים שנושכים

וממיתים

(ב)

מותר להרגן אף שאינם רצים אחריו, שכל ספק נפשות דוחה השבת אף במלאכה של תורה

(סכ"ב).

מזיקים שלפעמים

נושכים וממיתים

(ג)

מותר להרגן אם רצים אחריו. ואם אין רצים אחריו, יראה עצמו כאילו אינו מכוין להרוג

(סכ"ב).

מזיקים שנושכים ואין

ממיתים

(ד)

להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה רק מדברי סופרים, מותר לצודן אפילו אין

רצין אחריו (סי"ז). ומותר להרגן אם רצים אחריו, ואם אין רצים אחריו, יראה

עצמו כאילו אינו מכוין להרוג (סכ"ב).

(ה)

ולהאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מהתורה, לא הותר לצודן אלא כמתעסק

(סי"ז). ולהרגן אסור. ובעל נפש יחמיר כדעה זו, אם אין רץ אחריו (סכ"ב).

מזיקים שרק מצערים

בנשיכתם

(ו)

אסור לצודן, ואם עוקצו, יטלו וישליכנו, כיון שבמקום צער התירו איסור דרבנן: (1)

כשעוקצו הוא כמתעסק שלא יעקצנו. (2) אין במינו ניצוד. (3) התירו גם מוקצה. ואם הוא

על בגדיו ואינו עוקצו, יפריחו או יפילו על ידי ניעור. ויש אומרים שאף כשהוא על

חלוקו ויכול לעקצו, דינו כעוקצו (סי"ח).

(ז)

אסור להרגו אפילו עוקצו, שבמקום צער לא התירו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאפילו

להאומרים שאיסורה מדברי סופרים, עיקרה מן התורה (סי"ט).

(ח)

כשמוצא כינה מותר להרגה. ואם מוצאן כשמפלה בגדיו, מוללן וזורקן, אבל לא יהרגן, שמא

ימצא גם פרעושים ויהרגם (ס"כ).

[1402] ס"א

(שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה), וס"ג (יש חולקין על זה

ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה).

[1403] נתבאר לעיל שם ס"ב ( כלומר

שהמלאכה צריכה לו בשביל גופה, דהיינו שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו ),

ושם (הערה י) נתבארו דעות הפוסקים בזה.

וכן הוא לעיל סי' שא ס"י (לא יצא

הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה בגדיו ... להאומרים שמלאכה שאינה צריכה

לגופה פטור עליה כמו שנתבאר בסי' רע"ח, אף זה פטור, לפי שאינו צריך כלל לגוף

הכיס שמוציאו, ואין לו חפץ בגופו אלא שיצילנו מזיבתו). לקמן סי' שמ ס"ב (אין

הגוזז והחותך צפרנים בכלי חייב אלא אם כן צריך לצמר או לשער או לצפרנים שחתך, אבל

אם אינו צריך להם, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה).

[1404]

סנהדרין פד, סע"ב (תנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ, ליחוש דילמא חביל (ועביד

חבורה בשבת, רש"י), והויא לה שגגת סקילה ... כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור

עליה). תוס' קו, א ד"ה בחובל (כיון דאין צריך כלל, הויא מלאכה שאינה צריכה

לגופה ... כדאמרינן בריש הנחנקין).

[1405]

ראה תוס' צד, א ד"ה רבי שמעון פוטר (במשכן היו צריכין לעורות אילים הנשחטים).

[1406] גמרא

קו, א (חובל בצריך לכלבו), ופירשו התוס' שם (צריך לכלבו ... חשיב צריכה לגופה ...

צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו, דהיינו הדם, כי הדם הוא הנפש).

[1407] רמב"ם

פ"ח ה"ח (החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק חייב, מפני נחת רוחו,

שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא

ממנו חייב). יש"ש ב"ק פ"ח סי' כג (מי שחובל בחבירו דרך מריבה והכאה,

ודעתו שיצא דם, ויחלוש כנגדו, אז הוה שפיר מלאכה שצריכה לגופה). הובא במ"א

סי' רעח, ובמ"א כאן סקט"ו (ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה,

הרמב"ם מחייב, שעושה נחת רוח ליצרו).

והיינו שהרמב"ם כתב רק, שמטעם

זה אינו חשוב מקלקל (ולא הזכיר מלאכה שאינה צריכה לגופה), לשיטתו שמלאכה שאינה

צריכה לגופה חייבים עליה, כמו שכתב ב פ"א ה"ז (כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך

לגופה של מלאכה, חייב עליה) . ואילו לדעת הפוסקים שמלאכה שאינה

צריכה לגופה פטור עליה, זהו גם הטעם שאינו חשוב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[1408]

ס"ב (החובל בחבירו בשבת, פטור מתשלומין, אפילו הוא שוגג, כיון שיש בו מיתת

בית דין), וסמ"ע שם סק"ב (וכתב הרמב"ם [פ"ד מחובל ה"ח],

אע"ג דמקלקל הוא, מכל מקום הואיל ועשה נחת רוח ליצרו בשעה שחבל בחבירו, משום

הכי חייב מיתה אחבלה זו, אם חבלו במזיד).

[1409] משנה עדויות פ"ב

מ"ה (הצד נחש בשבת, אם מתעסק שלא ישכנו פטור). רב שבת קז, ב (רבי שמעון היא

דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה). וכן הוא בהורג הנחש, שהיא מלאכה שאינה

צריכה לגופה.

[1410]

ראה תוס' צד, א ד"ה רבי שמעון פוטר (צד נחש שלא ישכנו, אינו צריך לנחש).

[1411]

משנה קז, א (הצדן לצורך חייב, שלא לצורך פטור), ופירשו התוס' (משום דהויא מלאכה

שאינה צריכה לגופה). טור ושו"ע ס"ח (והצדן לצורך חייב, שלא לצורך ... פטור

אבל אסור). מ"א ס"ק יז (דהוי מלאכה שאינה צריכה).

[1412]

תוס' שם ד"ה הצדן (בשמונה שרצים דרישא דיש להם עור, סתמייהו ניצודין לצורך

עורן, להכי תני צדן בהדי חובל, דמחייב נמי משום עור). ר"ן לח, ב (דשמונה

שרצים האמורים בתורה אין דרכן להזיק, וכל צידתן לצורך הוא).

[1413]

משנה שם (ושאר שקצים ורמשים ... הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור). טור ושו"ע

ס"ח (ושאר שרצים ... הצדן לצורך, חייב, שלא לצורך, או סתם, פטור אבל אסור).

[1414] משנה

עדויות פ"ב מ"ה (הצד נחש בשבת, אם ... לרפואה חייב).

[1415]

תוס' שם (דבשאר שקצים ורמשים שאין להן עור, צריך שיתכוין לשום צורך, דסתמיה לאו

לצורך קיימי). ר"ן לח, ב (שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק, פעמים אדם צדן שלא

לצורך, והיינו כדי שלא יזיקו). טור ושו"ע ס"ח (שלא לצורך, או סתם, פטור

אבל אסור). לבוש ס"ח (וסתמן שלא לצורך הוא, שאין ראויין לכלום).

*

ומכל מקום יש הפרש בין צדן בסתם,

שעדיין חוששים שמא הוא לצורך (ולא " בשביל להנצל מהזיקן שדרכן להזיק"),

ולכן פטור, אבל אסור לכתחלה. לבין אם צדן כדי שלא יזיקוהו, שיתבאר לקמן (סעיף הבא)

שמותר אף לכתחלה.

[1416] ברייתא

שם (אם לרפואה, חייב).

[1417] בסעיף זה יתבאר דין צידת

רמשים שדרכן להזיק ולא להמית.

ואילו

דין הריגתם, יתבאר לקמן סכ"ב.

[1418]

משנה עדיות פ"ב מ"ה (הצד נחש בשבת, אם מתעסק שלא ישכנו פטור, ואם לרפואה

חייב). שמואל שבת קז, א (כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, בר מהני תלת דפטור ומותר,

צידת ... נחש). משנה קכא, א (כופין קערה על גבי ... עקרב שלא תישך). רמב"ם סוף

פ"י (רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן, אע"פ שאינן ממיתין,

הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת). טור ושו"ע ס"ז (הצד נחשים בשבת, או

שאר רמשים המזיקים, אם ... בשביל שלא ישכנו, מותר).

[1419] משנה

קכא, א (כופין קערה על גבי ... עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה מעשה בא (כפיית כלי

על עקרב, רש"י) לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב (מקום, רש"י), ואמר חוששני

לו מחטאת (כיון דלא היה עקרב רץ אחריו, איני יודע אם חייב משום צידה אם לאו,

וחוששני לומר חייב חטאת הוא, רש"י)), הרי שתנא קמא התיר אף שאינו רץ אחריו.

*

ובזה יש הפרש בין "לצוד",

שנתבאר כאן שמותר "אפילו אין רצין עלה אחריו כלל", לבין

"להרוג", שיתבאר לקמן סכ"ב ( שאם הם רצים אחריו

מותר להורגם ... ואם אינן רצין עתה אחריו, אלא שחושש על העתיד, אסור להרגם

הריגה הניכרת שהיא נעשית במתכוין ).

וכן להאומרים שמלאכה שאינה צריכה

לגופה חייב עליה, יש הפרש בין לצוד לבין להרוג. וכן ברמשים שאינם מזיקים רק

מצערים, יש הפרש בין לצוד לבין להרוג, וכדלעיל (הערה 1401 ).

[1420] כנסמן

לעיל (הערה 1414 ).

[1421] כנסמן

לעיל (הערה 1402 ).

[1422] תוס'

ג, א ד"ה בר מהני תלת (וצד נחש ... משום צערא שרו ליה רבנן), וד"ה הצד

נחש (מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כרבי שמעון, ומשום צערא דגופא שרי). מ"א

ס"ק יב (משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובמקום הזיקא לא גזרו).

והיינו אפילו בהיזק הגוף של יחיד.

וכן הוא לקמן סכ"ב ( שאם הם רצים אחריו מותר להורגם,

להאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, לפי שבמקום

היזק הגוף לא גזרו).

אבל ראה לעיל סי' שח סכ"ח (שבמקום

היזק הגוף של רבים, לא גזרו על איסור מוקצה, ואפילו על איסור טלטול בכרמלית),

וסמ"ט (ובמקום היזק רבים לא גזרו על שבות). לקמן סי' שלד סכ"ט (גחלת של

מתכת לא שייך בה כיבוי מן התורה, הואיל ואינה בוערת, אבל אסור לכבותה מדברי סופרים,

ואם היא מונחת במקום שרבים ניזוקים בה, מותר לכבותה, שבמקום היזק הגוף של רבים לא

גזרו ... להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, מותר

לכבות אפילו גחלת של עץ המונחת במקום שרבים ניזוקים בה, שבמקום היזק הגוף לא גזרו).

וראה בהנסמן שם (הערה 219 ).

[1423] רמב"ם פ"א ה"ז (כל העושה

מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה, חייב עליה ). הובא

לעיל סי' רעח ס"ג ( יש חולקין על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב

עליה מן התורה) .

[1424] וכן

הוא לקמן סכ"ב ( שאין מחללים שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף).

וכדלקמן סי' שכח סי"ט (אין

מחללין עליו שבת על ידי ישראל באיסור של תורה, אפילו יש בו סכנת אבר, כל שאין בו

סכנת נפש. ולחלל עליו ישראל באיסורי דברי סופרים בידים ... מותר ... אם יש בו סכנת אבר ). וכך גם

כאן בהיזק הגוף, שדינו כמו סכנת אבר, שמותר רק באיסור דברי סופרים, ולא באיסור מן

התורה.

וכן הוא במלאכה שאינה צריכה לגופה, שתלוי

אם איסור מדברי סופרים או שחייב עליה, כדלעיל סי' רעח ס"ג (יש חולקין על זה

ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה. ומכל מקום אף לפי

דבריהם מותר לכבות הנר בשביל שיישן החולה שיש בו סכנה, וכן מי שמתיירא מפני הלסטים

ויש חשש (סכנה בדבר) סכנות נפשות. אבל אם אין שם אלא חשש צער הגוף בלבד, בענין שאי

אפשר לבא לעולם לידי חשש סכנה מצער ההוא, אסור לכבות, ואם כבה חייב לפי דבריהם).

לקמן סי' שלד סכ"ט (להמחייבים מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאיסור של תורה לא

הותר לעולם אלא במקום פיקוח נפש בלבד, אבל להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה

אסורה אלא מדברי סופרים, מותר לכבות אפילו גחלת של עץ המונחת במקום שרבים ניזוקים

בה, שבמקום היזק הגוף לא גזרו).

[1425] משנה

קכא, א (כופין קערה על גבי ... עקרב שלא תישך). רמב"ם פ"י הכ"ה (והוא

שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן, או מקיף עליהן, או קושרן,

כדי שלא יזיקו). מ"מ שם הי"ז (צידת הנחש שאינו צד כדרכו, אלא מתעסק בו).

מ"א ס"ק יב (ולהרמב"ם הטעם משום דאינו צד כדרכו, אלא מתעסק בו).

חמד משה ס"ק ו (דלא התירו אלא בצד שלא כדרכו). והיינו שכיון שאין הצידה כדרכה

אינה אסורה אלא מדברי סופרים, שהתירו במקום היזק הגוף.

עוד הביא במ"מ שם (בספר הבתים

יראה לי ... דברים אלו אין כונתו למלאכה, שכל כונתו הוא ... להנצל). וכן בדברי

המ"א פירש במחצית השקל (בצידת נחש שלא יזיקנו אין הכוונה למלאכת הצידה, כי אם

להנצל מההיזק). ואפשר יש לפרש כן גם בדברי רבינו כאן, שכיון שאינו "אלא מתעסק

בהם שלא יוכלו להזיק", לכן אינו אסור אלא מדברי סופרים, והתירו במקום היזק

הגוף.

והוא כעין האמור לקמן סי"ח ( שכשנוטלו

בשעת עקיצתו אינו כמתכוין לצידה, אלא כמתעסק בו שלא יעקצנו, ולא גזרו בזה אפילו

במקום צער), ושם (הערה 1428 ). אלא דלקמן שם מיירי לענין

"ליטלו בשעת עקיצתו ולהשליכו". וכאן מיירי שאינו משליכו, אלא " שכופה

עליהן כלי, או מקיף עליהן, או קושרן כדי שלא יזיקו".

וראה קובץ הערות וביאורים ח"ג

ע' קה.

[1426] כדלעיל ס"ד ( אם

צד דבר שאין במינו ניצוד, כגון צרעין וזבובים ויתושים וכיוצא באלו ... פטור, אבל

אסור מדברי סופרים, אפילו לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא), ושם נסמן (הערה 1354 ).

[1427] ברייתא

קז, ב (הצד פרעוש (ממקום שאינו ניצוד ועומד כגון מעל גבי קרקע, או מבגדיו מבחוץ,

רש"י) בשבת, רבי אליעזר מחייב, ורבי יהושע פוטר), וכרבי יהושע. תוס' שם (שאינו

ירא שינשכנו, כגון על סרבלו מבחוץ, אסור ליטלו).

[1428] תוס'

שם (משמע דפטור אבל אסור. ואומר ר"י בשם הרב פורת, דאפילו הכי אם נושך האדם

מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו, דמשום צער שרי). רשב"א שם (ובתוספות [כתבו] שאם

מתירא שמא ישכנו, וכל שכן אם נושך אותו, יכול להסירו, דאינו אלא כמתעסק). הובא

במ"מ פ"י הכ"ד. רא"ש רפי"ד (פירש ה"ר פורת ז"ל

... אם הוא על בשרו ונושכו, מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו, דאינו כמתכוין לצודו אלא

כמתעסק שלא ישכנו). ר"ן לח, ב (הצד פרעוש ... וכתבו בתוספות, שאם מתירא שמא

ישכנו, וכל שכן אם נושכו, שיכול להסירו, דאינו אלא כמתעסק). טור ושו"ע

ס"ט (פרעוש ... אסור לצודו, אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו).

ב"י (ודברי רבינו נוטין כמאן

דאסר ליטלה אלא אם כן היא עוקצת). ט"ז ס"ק ח (משמע על חלוקו מבפנים אסור).

מ"א ס"ק יח (משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו, אסור לצודו).

ומה שמועיל שאינו "אלא כמתעסק

בו שלא יעקצנו", ראה לעיל סי"ז (והערה 1425 ).

ומה שמועיל שמשליכו מיד,

ראה לעיל סי"ג (והערה 1392 ).

[1429] ב"ח

ד"ה ומ"ש ואסור (ומה שהתירו צידה כשעוקצו, היינו לפי שאין במינו ניצוד,

וליכא איסורא דאורייתא). אליה זוטא ס"ק יב (דפרעוש אין במינן ניצוד הוא,

וקי"ל דפטור אבל אסור ... משום צערו מותר לכתחילה).

וכן הוא לקמן סי"ט ( שמשום

צער בעלמא לא התירו אלא צידתו, לפי שאין במינו ניצוד).

והיינו כיון שלפעמים התירו איסור

דרבנן במקום צער, כדלקמן סי' שכח סי"ט (יש לו צער גדול, מותר לעשות לו על ידי

ישראל כל שבות הנעשה בשינוי אפילו הוא מלאכה), וס"מ ( הגונח מכאב לב,

שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה, מותר לינק בשבת ... אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, ומשום צערו

לא גזרו), וסמ"א (אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה מפני שאין

בו סכנה, וגם לא צער גדול, כדי שנתיר לו איסור מדברי סופרים על ידי ישראל, כמו

שהתירו בגונח ודומיו. עיין סוף סי' ש"ל). ובסי' של ס"ט (יכולה להוציא

בידה החלב המצער אותה, שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד, אין בו משום מפרק אלא מדברי

סופרים, ומשום צערה לא גזרו).

[1430]

רא"ש שם (ואין בו משום איסור טלטול). הגהת הלבוש ס"ט (ואין בה משום

איסור טלטול).

[1431]

כדעיל סי' שח ס"ח (כל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה,

כגון ...בעלי חיים ... אסור לטלטלם).

[1432] והיינו דאף אם היא על

בשרו ועוקצת אותו, אם אפשר, יפריחנו.

[1433] רש"י

שם (או מבגדיו מבחוץ). תוס' שם (אם הוא באותו ענין על האדם שאינו ירא שינשכנו,

כגון על סרבלו מבחוץ). רשב"א שם (שאם מתירא שמא ישכנו, וכל שכן אם נושך אותו,

יכול להסירו). ב"י שם בדעתם (משמע דדוקא כשהיא על סרבלו מבחוץ, דליכא למיחש

שמא ינשכנו, הוא דאסור ליטלה, אבל אם היא על בגדיו מבפנים, כיון דאיכא למיחש שמא

ינשכנו, שרי ליטלה). מ"א סוף סקי"ח (אבל יש אומרים דמותר ליטלו מעל

בגדיו מבפנים). ט"ז ס"ק ח בדעתם (אלא נראה דוקא על סרבלו שהוא בגד

העליון רחוק מבשרו אסור, אבל על חלוקו שהוא סמוך לבשרו מותר ... דכשהחלוק על בשרו

הוה הפרעוש על בשרו ועוקצו).

[1434] תוס' שם (על סרבלו מבחוץ,

אסור ליטלו, אבל יכול להפילו מעליו). הובא בט"ז שם.

והטעם שאין בו איסור טלטול, ראה כנישתא

דבי רב.

[1435]

ט"ז שם (ולענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות, יש לעשות

כן, אם הוא על חלוקו מבפנים. אבל אם הוא לבוש בבתי שוקים, וקשה לו להפיל הפרעוש אם

לא יטלנו ביד תחלה, הסומך על המקילים שהם תוס' ורש"י והרב המגיד והרשב"א

שהתירו בפירוש, לא הפסיד, בפרט במילי דרבנן).

והיינו אם הפרעוש הוא על הבגדים

התחתונים, ועליהם לבוש מכנסיים, שאז "קשה לו להפיל הפרעוש, אם לא יטלנו ביד

תחלה".

[1436]

גמרא קז, ב (תניא הצד פרעוש בשבת רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר ... דמר סבר

דבר שאין במינו ניצוד חייב ומר סבר פטור, אבל לענין הריגה אפילו רבי יהושע מודה).

טור ושו"ע ס"ט (ואסור להרגו). ב"ח ד"ה ומ"ש ואסור להורגו

(לאו דוקא אסור, אלא חייב חטאת).מ"א ס"ק יט (וההורגה חייב). ב"י (ומשמע

לרבינו דאפילו אם הוא על בשרו נמי אסור). הגהת הלבוש ס"ט (ואסור להורגו,

ואפילו אם הוא על בשרו ועוקצו).

וכן הוא לעיל סי' שח ספ"ו (רק

שיזהר שלא יהרוג זבוב), ושם נסמן (הערה 583 ).

[1437] כדלעיל

סט"ז (ההורג נחש בשביל שלא יזיקנו, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון

שאינו צריך לא לגוף הנחש ולא לדמו, ואינו הורגו אלא כדי להנצל מהזיקו ),

ושם נסמן (הערה 1409 ).

[1438]

ב"י שם (ואף על פי דבסוף פרק כל כתבי (קכא, ב) שרינן להרוג שאר כל המזיקין אם

היו רצין אחריו, וכמו שכתב רבינו בסמוך. איכא למימר דהנך מזיקין דרכן לנשוך נשיכה

עוקצת, מה שאין כן בפרעושים). הגהת הלבוש שם (ולא דמי לשאר מזיקין כגון נחש ועקרב

שמותר להורגן אם רצין אחריו, דשאני התם שטבען הוא שיוכלו להזיק כמו שיתבאר בסמוך

סעיף י', הלכך מותר להורגן אף על פי שאינן ממיתין, משא"כ גבי פרעוש).

וכן הוא לקמן סכ"ב ( ושאר

מזיקין ... יש אומרים שאם הם

רצים אחריו מותר להורגם, להאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא

מדברי סופרים, לפי שבמקום היזק הגוף לא גזרו. ואינו דומה לפרעוש העוקץ בשרו שאסור

להרגו, שהפרעוש אינו מזיק הגוף אלא מצערו בלבד).

[1439] והיינו

שאף שלענין צידה התירו איסור דרבנן משום צער בלבד, כדלעיל סעיף הקודם ( ולא

גזרו בזה אפילו במקום צער בלבד, כיון שהוא דבר שאין במינו ניצוד. וגם לא גזרו

במקום צער על איסור טלטול הפרעוש אע"פ שהוא מוקצה).

מכל מקום אין מתירים משום זה מלאכה

שאינה צריכה לגופה, שהיא חמורה יותר "הואיל ועיקרה מן התורה", כמבואר

בר"ן לה, ב (איכא למידק כיון שכן לדידן דקיי"ל כרבי שמעון דאמר מלאכה

שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אף המוציא לרשות הרבים לישתרי. ליתא, שלא התירו מפני

כבוד הבריות אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים ... דכל היכא דאיכא דררא דאיסורא דאורייתא

לא שרו רבנן), ושם סא, א ( שאני כבוי, דכיון דאם היה צריך לגופו

היה אסור מן התורה, ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה,

משום הכי אסרי רבנן).

וכן הוא לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון

ס"ק ב (מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ... איסור חמור של מדברי סופרים). סי' ערה

בקונטרס אחרון סק"ב (דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא דמי לשאר איסור דרבנן). סי'

שיא ס"ה (ולא התירוהו משום כבוד הבריות, הואיל ועיקרה מן התורה, דהיינו אם

היה צריך לגופה).

ואף דתנן עדויות פ"ב מ"ה

(המפיס מורסא בשבת אם ... להוציא ממנו לחה פטור), ובגמרא קז, א (אמר שמואל כל

פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהני תלת דפטור ומותר ... המפיס מורסא בשבת ... אם

להוציא ממנה לחה פטור), ופרש"י (ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא). ושם

ע"ב (רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה), וכן נפסק בטור ושו"ע

סי' שכח סכ"ח (המפיס שחין בשבת ... כדי להוציא ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר),

ופירש במ"א שם ס"ק לג (דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוי דרבנן, ובמקום צער

לא גזרו). וכן הוא בט"ז שם ס"ק כא (בזה מותר לכתחילה משום צערא).

כבר נתבאר לקמן שם סל"ב (כיון

שאינו צריך לכך הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ... כשאינו צריך לתיקון זה ואינו

מתכוין לו, אף שנעשה מאליו, אין זה חשוב תיקון כלל, והרי זה כאילו לא עשה ולא כלום,

אלא שיש לגזור שמא יתכוין לפתח, ומשום צערו לא גזרו).

וראה תהלה לדוד סי' שכח ס"ק

מט. קובץ הערות וביאורים ח"ג ע' קז. כנישתא דבי רבי.

[1440]

רבינו ירוחם ני"ב ח"י פ, א (ואפילו למוללו באצבעותיו ולזורקו אסור, גזירה

שמא יהרגנו). רמ"א ס"ט (ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו

בידו, ויזרקנו).

[1441] גמרא קז, ב (כאלים (אילים

מאדמים שנשחטו למלאכת המשכן בשביל עורותיהן, רש"י), מה אלים דפרין ורבין, אף

כל דפרה ורבה). רמב"ם פי"א ה"ב (רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה,

או נהוין מן העפר, כמו הפרעושין, ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה. אבל רמשים

שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר ותולעים

שבתוך הקטניות, ההורגן פטור). הובא במ"א ס"ק כ.

והם הנקראים "רומש על הארץ",

כמבואר ברמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ב הי"ג (אלו המינין שנבראין

באשפות ובגופי הנבלות, כגון רמה ותולעת וכיוצא בהן, שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא

מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן, הן הנקראין רומש על הארץ. והאוכל מהן כזית לוקה,

שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, ואע"פ שאין פרין ורבין).

וראה אמונה ומדע ע' 130 ואילך.

[1442]

רש"י עה, ב ד"ה משום נטילת (דנטילת נשמה הואי במשכן באילים מאדמים ותחש

וחלזון).

ואף שלענין שחיטה נתבאר לעיל

סי"ג (שחיטה היא מאבות מלאכות שהיתה במשכן באילים ותחשים), ולא נזכר החלזון,

שאין שייך בו שחיטה.

מכל מקום נזכר החלזון כאן לענין

נטילת נשמה, ששייכת גם בחלזון.

[1443] גמרא

שם (פרעוש דפרה ורבה). רמב"ם שם (נהוין מן העפר, כמו הפרעושין, ההורג אותן

חייב). ר"ן ה, סע"א (ופרעוש דאסירא ... מן העפר היא נעשית, ואינה פרה

ורבה. יש לומר דכי בעינן פרה ורבה הני מילי למעוטי רמשים שהוייתן מן העפושים ככינה

וכיוצא בה, אבל כל המתהווה מן העפר, חיות יש בו, כאילו פרה ורבה מזכר ונקבה,

וההורגו חייב. וכן כתב הר"ם במז"ל בפרק י"א מהלכות שבת. ולפי זה הא

דאמרינן בפרק שמונה שרצים והרי פרעוש דפרה ורבה, הכי קאמר, שדינו כפרה ורבה).

מ"א שם (הפרעושין (אף על פי שאינה פרה ורבה) ההורגן חייב).

[1444]

בראשית א, כד. לבוש ס"ט (דומה קצת לאלים, שתחלת בריית כל הבהמות והחיות היה

מן העפר, דכתיב בהו תוצא הארץ וגו').

[1445] תוס'

יב, א ד"ה שמא יהרוג (נראה לר"ת דשחורה הקופצת היא פרעוש, וחייב עליה לכו"ע.

וכינה הרוחשת, שרי להרוג). רמב"ן שם (ויש אומרים שהוא מין הידוע ההווה מן

העפר בימות החמה, שקורין בערבי אלברגו"ת, והוא אינו פרה ורבה, אלא שחייבין

עליו כמי שהוא פרה ורבה מזכר ונקבה ... ולא פטרו מאלים מאדמים אלא כגון כינה שהווה

מן הזיעה, וכן תולעים שבאשפות ובדברים המוסרחין, וזה דעת הרמב"ם ז"ל). טור

ושו"ע ס"ט (פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב ... אסור להרגו. אבל

כנה, מותר להרגה). ט"ז ס"'ק ו (פרעוש, היינו השחורה הקופצת).

[1446] רא"ש

פ"א סכ"ט (הלכך הלוקח כינה מעל בשרו בשבת, או מעל חלוקו, מותר להרגה). טור

(כינה מותר להורגה. והני מילי בלוקחה מעל בגדיו, או מעל בשרו. אבל המפלה בגדיו,

אסור להרוג גם כינה, שמא יבא להרוג פרעוש), לפירוש הט"ז סק"ט (מבואר דהכי

קאמר, דוקא אם מצאו על בגדיו דרך מקרה מותר להורגו, ולא גזרו בזה משום פרעוש, אבל

אם מחפש אחריו אסור).

[1447]

רב הונא שם (הלכה מולל וזורק), כת"ק בברייתא שם (המפלה את כליו מולל וזורק,

ובלבד שלא יהרוג), ופרש"י (מולל להתיש כחן שלא יחזרו אליו, ובלבד שלא ימלול

בדוחק ויהרוג). טור ושו"ע שם (לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן).

רבא שם (רבא שדי להו לקנא (ספל,

רש"י) דמיא). מ"א סקכ"א (ומכל מקום נראה לי דמותר לזרקן

במים. וכן משמע בגמרא).

והיינו שאף שלענין פרעוש נתבאר לעיל

סי"ט ( ואפילו למוללו באצבעותיו להתיש כחו שלא יחזור אליו אסור, גזרה

שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו ויזרקנו).

מכל מקום שאני הכא במפלה

בגדיו מכנים, אף במקום ש"חוששין שמא ימצא גם כן פרעושים ויהרגם", שהתירו

למוללן ואף לזרקן במים, וכמבואר בתוספת שבת ס"ק כה (על כרחך צריך לומר דהוא

קיל טפי מהריגה ממש ... גם במפלה בגדיו שרי לקנא דמיא).

עיין ברא"ש

פ"א סי' כט (ורש"י פירש בשם רבותיו דבשבת מיירי ... מיהו תימה היאך

פליגי אהני תנאי דתרוייהו אסרי הריגת כינה במפלה כליו. ואפשר דאיירי במפלה ראשו,

דהתם לא גזרינן כנים אטו פרעושים, שאין פרעושים מצוין בראש), וצע"ג .

וכן הקשה באליה רבה ס"ק כט (וצ"ע

דהש"ס דף י"ב, דרבא שדא להו למיא, יש לומר דמיירי כשמפלה ראשו, כמו

שפירש הרא"ש).

ולכן הכניסו רבינו למוסגר, שהסתפק

אם יש לסמוך בזה על המ"א, ו כהכלל

המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד

בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

וראה בדי השלחן סי' קכב סק"ו.

[1448]

רא"ש שם (במפלה ראשו, דהתם לא גזרינן כנים אטו פרעושים, שאין פרעושים מצוין

בראש). טור (אבל במפלה ראשו, מותר להרוג כינה, ולא גזרינן אטו הריגת פרעוש, שאינן

מצויות בראש), ושו"ע שם (אבל המפלה ראשו, מותר להרגם).

[1449]

ספר חסידים סי' רסח (לא יפשפש אדם בפליצין או בעורות שלו כנים באצבעותיו, מפני

כשהוא מוציא באצבעותיו הכנים מנתק מן הצמר באצבעותיו). מ"א סקכ"א (לא

יקח אדם הכינים מעורות שועלים וכדומה, משום שהוא מנתק מן הצמר (ספר חסידים סי'

רס"ח). וצריך לומר דהוי פסיק רישיה).

מלאכת גוזז נתבארה לקמן רס"י

שמ.

[1450] בסעיף זה יתבאר דין הריגת

חיות ורמשים שדרכן להזיק.

ודין

צידתם נתבאר לעיל סי"ז.

[1451] ברייתא

קכא, ב (אמר רבי יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין בשבת. מתיב רב יוסף חמשה נהרגין

בשבת, ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבארץ ישראל

וכלב שוטה בכל מקום ... ברצו אחריו), ופרש"י (כי אמר רבי יהושע בן לוי כל

המזיקין נהרגין, ברצין אחריו). והיינו שבחמשה אלו (שהם נושכים וממיתין ודאי),

הורגים אותם אפילו לא רצו אחריו, ושאר המזיקים הורגים רק ברצו אחריו.

רי"ף מה, ב (חמשה נהרגין בשבת,

ואלו הן זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל

מקום. ושאר כל המזיקין, אם היו רצין אחריו מותר להרגן). רמב"ם פי"א

ה"ד (חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי, כגון זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה

ועקרב שבחדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום, מותר להורגן בשבת כשיראו. ושאר

כל המזיקין, אם היו רצין אחריו, מותר להרגן, ואם היו יושבין במקומן או בורחין

מלפניו, אסור להורגן). שו"ע ס"י (כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי,

נהרגים בשבת, אפילו אין רצין אחריו. ושאר מזיקין, כגון נחש ועקרב מקום שאינם

ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם, ואם לאו, אסור).

[1452] גמרא

ורי"ף ורמב"ם שם "נחש שבארץ ישראל", ופירש ברע"ב

פט"ז מ"ז "בעלי הארס שנושכין וממיתין ודאי, כגון הנחשים

השרפים", וכאמור חקת כא, ו (הנחשים השרפים).

[1453]

רמב"ם בפירוש המשניות שם (יש בבעלי חיים המזיקין מינים שהם ממיתין ודאי אם

נשכו את האדם, כגון מקצת מיני האפעה והנחשים וכלב שוטה, הרי אלו נהרגין לכתחלה

בשבת כשישיג אותם, ואין בזה מחלוקת). ב"י (נראה מדברי הרמב"ם בפרק

י"א, דהני חמשה לאו דוקא, דהוא הדין לכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי).

[1454]

מ"מ שם (שפקוח נפש הוא בהראותן בלבד). שו"ע שם (אפילו אין רצין אחריו). מ"א

ס"ק כב (דיש פקוח נפש בהראותן בלבד).

[1455] משנה

יומא פג, א (כל ספק נפשות דוחה את השבת). רמב"ם פ"ב ה"א (שספק

נפשות דוחה את השבת).

וכן הוא לקמן סי' שכח ס"ב (אפילו

ספק נפשות דוחה את השבת, שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם

כלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה), ושם

נסמן.

[1456]

מ"מ שם (רבינו שפסק כרבינו יהודה, ופסק כאן כן. ונראה שדעתו

ז"ל שפקוח נפש הוא בהראותן בלבד). לבוש ס"י (ואפילו לרבי יהודה דאית ליה

מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, מודה הכא דשרי להורגן לכתחילה בשבת, משום

פיקוח נפש). מ"א שם (ולפיכך שרי אפילו למ אן דאמר

מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב).

[1457] מרדכי

רמז תב (ושאר כל המזיקין, כלומר שאין בהם סכנה, אם היו רצין אחריו מותר להורגן). ב"י

(למאן דסבירא ליה כרבי שמעון, אפשר דאף על גב דלית בהו ספק פיקוח נפש שרי, משום

צערא. וכן כתב המרדכי וזה לשונו, ושאר כל המזיקין, כלומר שאין בהם סכנה, אם היו

רצין אחריו מותר להרגן, וטעמא משום דסבר כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה

פטור עליה, ומשום צערא פטור עליה ושרי לכתחלה). שו"ע ס"י (ושאר

מזיקין, כגון נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם).

[1458] והיינו

אפילו בהיזק הגוף של יחיד. וכן הוא לעיל סי"ז ( התירו חכמים לגמרי

מפני חשש היזק הגוף) . וראה בהנסמן שם (הערה 1422 ).

[1459] כדלעיל סי"ט ( וכל

זה לענין צידת הפרעוש. אבל להרגו אסור לדברי הכל, אפילו הוא על בשרו ועוקצו, שמשום

צער בעלמא לא התירו).

[1460]

ב"י שם (איכא למימר דהנך מזיקין דרכן לנשוך נשיכה עוקצת, מה שאין כן בפרעושים).

[1461] גמרא שם (אמר רב ששת נחש

דורסו לפי תומו ואמר רב קטינא עקרב דורסו לפי תומו). שו"ע שם (מותר לדורסם

לפי תומו).

[1462]

רמב"ן שם (ומסקנא דשמעתא נחש דורסו לפי תומו, ופירוש אפילו במתכוין, משום

דסבירא לן כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה ... אפילו במתכוין וכרבי שמעון). רשב"א

שם (הכי פירושה, דורסו אפילו במתכוין, אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו

אינו מתכוין, דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן). מ"מ שם (פירשו הרמב"ן

והרשב"א ז"ל דורסו ואפילו במתכוין, אלא שהוא עושה לפי תומו, שמראה עצמו

כאילו אינו מתכוין, וכל זה משום דקי"ל כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה).

ר"ן מה, ב (הכי פירושה, דורסו ואפילו במתכוין, אלא שהוא עושה לפי תומו, שמראה

עצמו כאילו אינו מכוין, ובהכי שרי וכרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור

עליה). שו"ע שם (ואפילו במתכוין, אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין).

[1463] שהרי

כן מתבארת גמרא זו לדעת הרמב"ם, כדלקמן בסמוך.

[1464]

איסור והיתר הארוך שער נט סל"ט (אמנם בנמלים ושאר שקצין ורמשים וכה"ג,

אף דרך הילוכו אסור, אלא צריך לדקדק בדריסתם במקומות שמצויין). הובא באליה זוטא

סקי"ח.

[1465] כ"מ

שם, וב"י (כי אמרינן דשאר מזיקין אם רצין אחריו נהרגין, בשאינם ממיתין בודאי,

אלא ספק ממיתין ספק אין ממיתין, וכיון שהם ספק ממיתין, ברצין אחריו הוי ספק פיקוח

נפש. דאם לא כן לא הוה שרי לרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה). מ"א

סקכ"ג (אפילו להרמב"ם שרי ... ונראה לי דוקא בנחש ועקרב שעל פי הרוב הם

ממיתים, ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדרסן, מפני חשש סכנת נפשות, אבל דבר שאין

ממית לעולם, פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם). ופירש מחצית השקל שם (הוא הדין אם

היה ספק שקול אם הם ממיתים, גם כן מותר, וכדקיימא לן ספק נפשות להקל).

והיינו דהא דאמרינן בגמרא שם (אמר

רב ששת נחש דורסו לפי תומו ואמר רב קטינא עקרב דורסו לפי תומו), מיירי בספק ממיתין

בנשיכתן ואין רצין אחריו, שכיון שיש ב' טעמים שאין זה ממש

ספק נפשות: (א) שאין ודאי ממיתין בנשיכתן. (ב) שאין רצין אחריו. לכן " הצריכו

לשנות בהריגתן בכל מה דאפשר לשנות".

משא"כ אם ודאי ממיתין בנשיכתן,

מותר להרוג בכל אופן. ואם ודאי אין ממיתין בנשיכתן, אסור להרוג בכל אופן. ואם ספק

ממיתין בנשיכתן, לא התירו להרוג אלא כשרצין אחריו, או לדרסו לפי תומו.

וראה תהלה לדוד ס"ק יב.

[1466] כדלעיל

סי"ז ( להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ואין מחללין שבת

במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף, אלא בשביל סכנת נפשות) ,

ושם נסמן (הערה 1424 ).

[1467]

ראה גם לקמן סי' שלד סוף סכ"ט ( להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה

אסורה אלא מדברי סופרים ... וכן עיקר (ואעפ"כ כל בעל נפש יש לו להחמיר לעצמו)),

ושם נסמן.

[1468]

מ"א סקכ"ג (ואותן אנשים שהורגים השממית שקורין שפי"ן בל"א, נראה

לי דאיסור גמור הוא, דהא אינה מזקת, אף דיש לחוש שיפול לתוך המאכל, מכל מקום מלתא

דלא שכיחא הוא, ויכול לכסות המאכל, וגם אחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל. לכן יש למחות

בידם).

[1469]

כדלעיל סעיף הקודם, אפילו להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ( ואם

אינן רצין עתה אחריו, אלא שחושש על העתיד, אסור להרגם הריגה הניכרת שהיא נעשית

במתכוין, אבל מותר לדרסם לפי תומו בהליכתו) .

[1470] לתוכן סעיף זה, ראה מה

שהאריך בקובץ הערות וביאורים ירושלים ח"ג ע' קנט ואילך.

[1471]

משנה קז, א (חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור), ופרש"י (שהרי ניצודין ועומדין). ברייתא

ביצה כד, א (הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות (הן הגדלים בבתים, רש"י),

פטור). רמב"ם פ"י הכ"ד (הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין

ותרנגולין ויוני עלייה פטור). מ"מ שם (וט"ס הוא, דיוני עליה אינם ברשותו).

וראה גם רמב"ם פכ"א הל"ו (בהמתו וחייתו ויוני הבית ואווזין

ותרנגולין). ראב"ן בשלטי הגבורים שעל הגהות מרדכי פא, ד (אווזים ותרנגולים

וחיות שיש לו לאדם בתוך ביתו, כגון צביים שמגדלן בביתו). הובא בד"מ ס"ק

ב, ובמ"א סקכ"ו.

וכן הוא לקמן סי' תצז ס"י (אווזים

ותרנגולים ויונים שבבית, וכן שאר עופות שהן בבית, כיון שהן באין לכלובן לערב הרי

אינם מחוסרין צידה, והצד אותן בשבת, אפילו חוץ לכלובן, פטור).

[1472] ביצה

כד, א (הצד יוני שובך ויוני עלייה (יוני הבר הן ושטין ואוכלין בחוץ, רש"י), וצפרים

שקננו בטפיחין בבירות, חייב ... דעבידי לרבויי (פורחין עד קינן, וצריך לעלות

אחריהן, וגם שם נשמטין ממנו ויורדין, רש"י)).

וכן הוא לקמן שם סט"ז (יוני

שובך ויוני עליה, דהיינו יוני הפקר שבאים ומקננים בשובך ובעליה, וכן צפרים שקננו

בטפיחים (פירוש כלי חרס הבנויים בכותל לקנן בהם העופות), אף על פי שהן באין לכלובן

לערב, מכל מקום כיון שעשויין להשמט ולברוח מפני בני אדם, ובורחין עד קינן וצריך

לעלות אחריהן, וגם שם נשמטין ממנו ויורדין ואין נוח לתפסן אפילו בכלובן, לפיכך הצד

אותם בשבת אפילו מכלובן חייב).

[1473] ברייתא

וגמרא שם (הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות פטור, אמר רבה בר רב הונא אמר

שמואל הללו באין לכלובן לערב), ופרש"י (אווזין ותרנגולין באין לערב לכלוב,

ונוח לתפשן שם, הלכך הרי הן כנצודין ועומדים, ומותר לצודן אפילו חוץ לכלובן).

[1474] ההלכות שנתבארו כאן,

בהמשך הסעיף, נסמנו לעיל ס"א (הערה 1346 ).

[1475]

רמ"א סי"ב (ויש אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו, ואם צדן, פטור) .

[1476]

ט"ז סקי"א (והא דמותר לפי דעה ראשונה לצוד, היינו שירדוף אותה עד שתכנס

לבית, או שדוחין אותה בידים, כדלעיל סי' ש"ח ס"מ, אבל לטלטל אותה ודאי

אסור). והיינו כדלעיל סי' שח סע"ח (אסור לטלטל בהמה או חיה או עוף, מפני

שאינן ראויים בשבת כשהם חיים) .

[1477] שו"ת מהרש"ל ס"י

(שאלה, התרנגולים שבביתו אם אסור בשבת לצוד אחריהן וליטלן. תשובה, אע"פ

שבגמרא משמע לאיסור ... לא איירי אלא בחצר גדול, אבל בבית או בבית החורף משמע

דמותר לכתחלה).

ובזה מיירי האמור לעיל סי' שח סע"ט

( תרנגולת ... מותר לדחות אותה מאחוריה בידים, כדי שתכנס ללול,

אם ברחה ממנו).

[1478] משנה

קז, א (חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור). אגודה פי"ג סי' קכ (ומכל מקום אסור

לצודן, כדתנן פרק שמונה שרצים חי' ועוף שברשותו הצדן פטור, ואמר שמואל כל פטורי

דשבת פטור ואסור, ואמרינן פרק מפנין (קכח, ב) אין מדדין תרנגולת שברחה, לכן

תרנגולת שיצתה מן הבית בשבת אסור לצודה, אך דוחין אותה עד שתיכנס, כיון דרחב הוא

ולא נקיט לה בחדא שחיא, לא הוי צידה). הובא במ"א סקכ"ו.

הרי שלא אסרו מדברי סופרים, אלא "לצוד" חי' ועוף הגדלים

בביתו, ממקום שמחוסר צידה (למי שאינם גדלים בביתו) למקום שאינו מחוסר צידה. אבל

מותר לדחות אותה, עד שתיכנס לבית גדול שעדיין מחוסר צידה.

והיינו שכל מה שאסור מהתורה בחיה ועוף

שאינם גדלים בביתו (ממקום שמחוסר צידה למקום שאינו מחוסר צידה), גזרו חכמים אף

בגדלים בביתו. וכל מה שנאסר רק מדברי סופרים בחיה ועוף שאינם גדלים בביתו (שכבר

ניצודים ועומדים, או שדוחה אותם לבית גדול), לא גזרו חכמים בגדלים בביתו.

*

וכיון שהוא רק דוחה אותם עד שיכנסו,

אינו אסור אף משום מוקצה, כדלעיל סי' שח סע"ט ( מדדין אותם ברשות

היחיד, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדין ומסייען ומנענע רגליהן שילכו. ובלבד שלא יגביהם

בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, שמוקצים הם ואסורים בטלטול ), וס"פ

(וכל זה לדדות ברשות היחיד, אבל ברשות הרבים אסור לדדות שום בהמה חיה ועוף, גזרה

שמא יגביהם ויוליכם ויתחייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים ... ולדחות אותם

מאחריהם, אם ברחו, מותר אפילו ברשות הרבים).

[1479] ראב"ן

בשלטי הגבורים שעל הגהות מרדכי פא, ד (אבל בהמות מותר, כגון פרות ורחלים ושאר

בהמות. ... אב"ן). הובא בד"מ ס"ק ב, ובמ"א ס"ק כו.

והיינו כי אפילו כשהן ברשות הרבים

אינן בורחות מבעליהן (ולא רק שלערב יבואו מאליהן).

משא"כ חיה ועוף, שרוצה בעליהן להכניסן לביתו, יכולות הן לפעמים לברוח (אף

שלערב יבואו מאליהן).

[1480] ראב"ן

שם (וחתול מסתברא שלא ליקח בשבת ... אב"ן). רמ"א סי"ב (חתול דינה

כשאר חיה, ואסור לתפשה בשבת).

והיינו כיון שכשהיא ברשות הרבים,

ורוצה בעליה להכניסה לביתו, יכולה היא לפעמים לברוח (אף שלערב תבוא מאליה).

*

יוצא אם כן, שאם התרנגול או החתול

נמצאים בחצר, אסור להכניסם בשבת ללול או לחדר קטן שבבית. וכן אם הם בחדר קטן

הפתוח, אסור לסגור עליהם את הדלת. אבל אם הם נמצאים בחדר קטן וסגור שבבית, מותר

להעבירם לחדר אחר.

משא"כ בכבש או עז (ואפשר גם

כלב), אף כשהם בחצר, מותר להכניסם לחדר קטן שבבית.

[1481] בסעיף

הקודם.

[1482]

ירושלמי פי"ד סוף ה"א (שור שמרד, הצדו בשבת חייב). הובא במ"מ

פ"י הכ"ד. שו"ע סי"ב (אבל אם הם מורדים, אסור לתפסם אפילו

בחצר, אם החצר גדול, שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה). רמ"א שם (אבל

פרה וסוס, וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו, אם צדן חייב חטאת, וכן עיקר).