שיחת ש"פ תבוא, כ"א אלול, ה'תשכ"ח

439

בס"ד. ש"פ תבוא, כ"א אלול²⁹⁴⁴, ה'תשכ"ח

(הנחה בלתי מוגה)

היום

הזה הוי' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה וגו' ²⁹⁴⁵ . ומבואר בלקו"ת ²⁹⁴⁶ דמ"ש היום הזה, ולא כתיב איזה יום, הוא, משום שהמקרא מחובר לפרשה שלמעלה הימנה, שמסיימת ארץ זבת חלב ודבש ²⁹⁴⁷ , ולכן ו דבש ה יום ה זה הו י ' הוא ראשי תיבות צירוף הוי' אחת ²⁹⁴⁸ , שהוא"ו של ו דבש שבפרשה ראשונה מחובר למקרא שלמטה הימנה, וזהו היום הזה וגו', דהיינו בשעת כניסתן לארץ, שאז הי' כריתת ברית על התורה, מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ²⁹⁴⁹ .

וממשיך

לבאר, שבחי' ארץ ישראל הוא בחי' תורה שבע"פ, כי בחי' ישראל הוא בחי' אדם, וזהו תורה שבכתב (ולהעיר גם מהידוע שישראל ר"ת י ש ש שים ר יבוא א ותיות ל תורה ²⁹⁵⁰ ), וארץ ישראל הוא בחי' תורה שבע"פ, בחי' והארץ הדום רגלי ²⁹⁵¹ , כי אע"פ שעיקר דיני התורה שבע"פ הוא בבחי' עשי' גשמית, מ"מ הרי היא כמו בחי' רגל וסוף מעשה לבחי' אדם הנ"ל, אלא שירדה ונתלבשה ממקום גבוה למקום נמוך. ונקרא ארץ זבת חלב ודבש, כי דבש וחלב תחת לשונך ²⁹⁵² , וזהו סתרי וטעמי תורה ²⁹⁵³ , שיש בהם מתיקות כו', והרי אי אפשר להשיג טעמי תורה וסודותי' אם לא ע"י ידיעת התורה שבע"פ ²⁹⁵⁴ , כמו למשל מלך שבונה בנין מפואר, ואי אפשר להשיג חכמתו ורצונו שבבנין בלי שיוגמר הבנין בשלימותו, ושלימות וגמר זה הוא בסוף מעשה, שהוא ע"פ תורה שבע"פ אשר בה גילוי רצונו ית', כי ע"פ תושב"כ אי אפשר לידע שום דין על בוריו בלתי פירוש הגמרא, כמו דרשת טטפת שבתפילין וכיו"ב, ואיך הם נכתבים וכל פרטי דקדוקיהם ²⁹⁵⁵ , ועד"ז בשאר המצוות (שהרי הוקשה כל התורה כולה לתפילין ²⁹⁵⁶ ).

ב) ויש

להוסיף בביאור ענין כריתת ברית השנית על התורה בכניסתן לארץ ישראל, שהצורך בכריתת ברית על התורה מחדש (אף שכבר נצטוו על כל התורה לפני מ' שנה) הוא מצד החילוק שבין המעמד ומצב במדבר למעמד ומצב שבארץ ישראל, שבארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה ²⁹⁵⁷ , שהו"ע הרחבת הכלים כו', מודגש יותר הענין דקיום המצוות בגשמיות דוקא, משא"כ במדבר, ובפרט להיותם דור דעה ²⁹⁵⁸ , הי' עיקר ענין המצוות ברוחניות כו', ולכן, כשהי' המעבר מהמדבר לארץ ישראל, שזהו"ע של ירידה לעסוק בבירור ענינים גשמיים כו', שמצד זה יכולה להיות נפילה ח"ו בבחי' הישות של גשמיות העולם כו', הי' צורך בענין של כריתת ברית מחדש, שהו"ע הברית וההתקשרות דיחו"ת ביחו"ע כו'. וזוהי גם השייכות לתושבע"פ דוקא ²⁹⁵⁹ , דכיון שבה יורד ומתגלה רצונו ית' באופן של התלבשות בדברים הגשמיים שבעולם, עלמא דפרודא ²⁹⁶⁰ , כיצד לקיים מצות תפילין בקלף גשמי וכו', לכן צריך ברית והתקשרות חזקה שלא יפרד כו', אלא להיות התקשרות יחו"ת ביחו"ע, להמשיך מיחו"ע דתושב"כ ליחו"ת דתושבע"פ כו' ²⁹⁶¹ .

ג) וממשיך

בלקו"ת2: והנה יש בחי' עולם שנה ונפש ²⁹⁶² , כי כמו שיש בחי' זו בעולם (ארץ ישראל), כך יש בשנה, והוא בר"ה. ולכן קורין פרשה זו קודם ר"ה ²⁹⁶³ , כי היום הזה וגו' קאי על ר"ה ²⁹⁶⁴ , ובכל שנה קודם ר"ה צריך כריתת ברית מחדש על קבלת התורה, שבר"ה הוא בחי' מצוך לעשות את החוקים וגו', והיינו לפי שר"ה הוא ענין אחד עם תורה שבע"פ, כי ר"ה הוא בחי' שתמליכוני עליכם ²⁹⁶⁵ , ומלכות פה תורה שבע"פ קרינן לה כו' ²⁹⁶⁶ . והיינו, שר"ה הוא בחי' מלכות בבחי' שנה, ותושבע"פ היא בחי' מלכות בבחי' נפש, ובבחי' עולם הוא בחי' ארץ ישראל ²⁹⁶⁷ .

והענין

בזה23, דהנה, בר"ה הוא בנין עולם הדיבור ²⁹⁶⁸ , כי בדבר מלך שלטון ²⁹⁶⁹ , כמשל מלך על עם מדינתו שבהגיע אליהם דבר פקודתו הם סרים למשמעתו כו'. ודיבור זה הוא בחי' התחלקות השפע בבחי' צמצום והגבלה, להסתיר ולהעלים שלא יֵרָאֶה בחי' א"ס, רק בחי' אותיות נפרדות כדי להיות התהוות עלמא דפרודא כו'. ועל זה צ"ל ענין הכריתת ברית, שהעולם לא יהי' בבחי' נפרד לגמרי, אלא באופן של ביטול היש כו', והיינו ע"י הכריתת ברית של האדם לייחד ²⁹⁷⁰ יחו"ת דתושבע"פ עם יחו"ע דתושב"כ ²⁹⁷¹ .

ד) ועפ"ז

יובן גם שייכות הפסוק היום הזה גו' למ"ש בסיום הפרשה שלמעלה הימנה (ארץ זבת חלב) ודבש (שתיבה זו מצטרפת לתיבות היום הזה הוי' להיות הוי' אחת), כי ²⁹⁷² , ענין הדבש הוא מבחי' הגבורות, ואעפ"כ הוא מתוק, והיינו בחי' מיתוק הגבורות בשרשן כו', ובבחי' שנה הוא ר"ה ²⁹⁷³ , שענינו המתקת הגבורות בחסדים (שהו"ע תגבורת החסדים) כו' ²⁹⁷⁴ . והענין בזה, שעצם ההתהוות שהיא ע"י צמצום כו', הו"ע הגבורות, ובזה צריך לפעול ענין של מיתוק, שלא יהי' מציאות של יש נפרד, אלא באופן של ביטול היש כו' ²⁹⁷⁵ . ועד"ז בנוגע לכניסה לארץ ישראל, וכן בנוגע לתושבע"פ שהיא בחי' ארץ ישראל, שהירידה והתלבשות כו' בעניני העולם (כנ"ל ס"ב) הו"ע של גבורה ²⁹⁷⁶ , וצריך לפעול בה ההתקשרות עם תושב"כ כו', שהו"ע מיתוק הגבורות כו'.

ה) ועוד

ענין בזה ²⁹⁷⁷ , שנוסף על הברית וההתקשרות שמלמטה למעלה להיות ביטול יחו"ת ליחו"ע, יש גם ברית והתקשרות מלמעלה למטה – להיות ירידת והמשכת אוא"ס למטה, הן בנוגע להתהוות העולם בר"ה, והן בנוגע לתושבע"פ, וההמשכה על זה היא ממקום עליון מאד שמעלה ומטה שוין אצלו ית', שמשם נמשך הכח לירידה זו ²⁹⁷⁸ . וגם הכריתת ברית שמלמעלה למטה קשורה עם ענין הדבש, כי ²⁹⁷⁹ , טבע הדבש לכווץ ולעצור את כחות החיות שלא יתפרדו כו', כפי שרואים שכאשר מניחים איזה פרי בדבש, אזי יכולה להתקיים הרבה במראיתה וטעמה ללא רקבון כלל, וטעם הדבר, כי הרקבון הוא פירוד ד' היסודות שהפרי מורכבת מהן, שהפירוד הוא מצד הגבורות, שרוצה להסתלק לשרשו, ומתיקות הדבש ממתקת את הגבורות שלא יסתלקו, כי טבע הדבש להפך כל דבר שמונח בו שתתהפך מהותו ממש, שזהו הטעם שאין חשש באכילת דבש שמעורב בו רגלי הדבורים, עם היותם שרץ טמא שהוא מגקה"ט, כיון שהדבש מהפך ממרירו למיתקא כו' ²⁹⁸⁰ (וכמו הענין שזדונות נעשו לו כזכיות ²⁹⁸¹ ). וענינו למעלה בשייכות לר"ה, שמצד גודל הירידה לגבי א"ס ב"ה לפעול ענין ההתהוות, לכן רוצה להסתלק כו', וכדי לכווץ ולעצור הסתלקות זו הוא ע"י המשכת גבורות ממותקות, בדוגמת המתיקות והתענוג שבדבש, שזהו"ע התעוררות המשכת התענוג שבענין ההתהוות, לפי שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים ²⁹⁸² . וענין זה נעשה ע"י עבודת האדם בדוגמת זה, שלאחרי שמגיע לכלות הנפש דבכל מאדך ²⁹⁸³ , עוצר את עצמו ואינו מניח להיות פירוד והסתלקות הנפש מהגוף, מחמת האהבה בתענוגים שבקיום התומ"צ, שיפה ²⁹⁸⁴ שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב ²⁹⁸⁵ .

בס"ד. שיחת ש"פ תבוא, כ"א אלול, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. יש שבתות שנקראים בשמות מיוחדים שמבדילים אותם משאר השבתות. וכן בנוגע ליום הש"ק זה, שנקרא בשם "שבת סליחות" (כמובא גם בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר הידועה ²⁹⁸⁶ אודות סדר ההנהגה בליובאַוויטש בחודש אלול, וימי ההכנה לר"ה, שהי' באופן מיוחד ונעלה כו', ושם נזכר גם אודות סדר ההנהגה ב"שבת סליחות").

ובענין זה יש חידוש – שיש בו גם שקו"ט בנוגע להלכה – לגבי שאר השבתות שנקראות בשם מיוחד:

בדרך כלל נקראים ימי השבת ע"ש פרשיות התורה, כמו שבת בראשית, נח וכו'. ויש גם שבתות שנקראים ע"ש ההפטרה, כמו "שבת שובה", שלכמה דעות ²⁹⁸⁷ נקראת ע"ש התחלת ההפטרה: "שובה ישראל" ²⁹⁸⁸ , וכן "שבת חזון" וכו'. והנקודה המשותפת בכל שמות אלו – שהם ענינים השייכים ליום השבת עצמו.

ואילו בנוגע ל"שבת סליחות" יש חידוש בדבר – שיום השבת נקרא ע"ש התחלת אמירת הסליחות (לא ביום הש"ק עצמו, אלא) במוצאי שבת.

ולכאורה יש בזה שאלה ע"פ הלכה – כי, כאשר יום השבת נקרא ע"ש ענין שאינו ביום השבת עצמו, אלא לאחרי השבת, נמצא, שענינו של יום השבת נעשה טפל לגבי ענין שיהי' לאח"ז בימות החול.

ואין זה דומה לשבת מברכים החודש, כי, אף שר"ח הוא לאחרי השבת, בימות החול (או ביום השבת שלאחריו), ולא ביום השבת עצמו, הרי ברכת החודש הוא ענין בפני עצמו שנעשה ביום השבת עצמו. וכידוע ²⁹⁸⁹ שכללות הענין דברכת החודש קשור עם קידוש החודש ע"פ הראי' ע"י ב"ד, שלאחרי שנתבטל, תיקנו לברך את החודש ביום השבת שלפניו, "יום הכניסה" (שכולם באים לבית-הכנסת), בתור זכרון לקידוש החודש. ונמצא, שברכת החודש, שהיא כעין קידוש החודש, היא ענין

440

בפני עצמו שנפעל ביום השבת עצמו, ולא בתור הכנה לימות החול; משא"כ "שבת סליחות", שנקרא כן רק בגלל אמירת הסליחות במוצאי שבת, ולכאורה אין זה שייך ליום השבת עצמו.

ועכצ"ל, שאף שאמירת הסליחות היא לאחרי השבת, הרי זה קשור עם יום השבת עצמו, כדלקמן.

ב. ובהקדם הטעם לאמירת הסליחות לכל הפחות במשך ד' ימים,

– שלכן יש שינויים בנוגע לשבת סליחות, שכאשר ר"ה חל ביום חמישי בשבוע (או ביום השבת ²⁹⁹⁰ ), אזי שבת סליחות הוא השבת שלפני ר"ה, כיון שיש ד' ימים לאמירת הסליחות; אבל כאשר ר"ה חל בהתחלת השבוע (ביום ב' או ג'), שאז אין ד' ימים בין שבת לר"ה, אזי שבת סליחות היא השבת שלפנ"ז ²⁹⁹¹ –

כדאיתא באחרונים ²⁹⁹² , שזהו בדוגמת ד' ימי ביקור לפני הקרבת הקרבן.

ואף שענין הקרבנות ישנו בכל ימות השנה – הרי "בכל7 הקרבנות נאמר ²⁹⁹³ והקרבתם, ובר"ה נאמר ²⁹⁹⁴ ועשיתם, שיעשה אדם עצמו קרבן בר"ה [וע"ד פירוש רבינו הזקן ²⁹⁹⁵ במ"ש ²⁹⁹⁶ "אדם כי יקריב מכם קרבן", דלכאורה "הל"ל מלת מכם קודם כי יקריב, היינו, אדם מכם כי יקריב" – שהקרבן הוא מכם , היינו, שהאדם צריך להקריב את עצמו], ולהכי צריך ד' ימים לביקור מפני המומין", במשך ד' ימי הסליחות.

אך עפ"ז צריך להבין: כיון שענינם של ימי הסליחות הוא ביקור מפני המומין כדי שיוכל אדם לעשות עצמו קרבן בר"ה – כיצד יכול להיות הביקור ע"י האדם עצמו, בה בשעה שהקרבן הוא (לא דבר הזולת, כמו הקרבנות של כל השנה, אלא) האדם עצמו, היפך פסק המשנה ²⁹⁹⁷ "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו", והיפך הכלל ²⁹⁹⁸ "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"?

ג. והביאור בזה – שענין זה נעשה ע"י " שבת סליחות":

441

ביום השבת – אין אומרים סליחות ווידוי כו' ²⁹⁹⁹ , כי, ענינו של יום השבת הוא תענוג, כמ"ש ³⁰⁰⁰ "וקראת לשבת עונג", ואילו אמירת סליחות ווידוי הו"ע של צער, כיון שנזכר על עניני חטאים כו'.

אך עדיין צריך להבין:

כאשר יש ענין שתחילתו קשור עם צער, אבל בסופו של דבר מביא לידי תענוג, הרי זה מותר בשבת. וכפי שמצינו ש"מותר להתענות תענית חלום בשבת .. כיון שנפשו עגומה עליו בשביל חלומו אם לא יתענה, ואם יתענה בטוח הוא שיקרע גזר דינו, א"כ הרי התענית הזה תענוג הוא לו" ³⁰⁰¹ .

ולכאורה, כן הוא גם בנדו"ד, שכיון שאין לך תענוג גדול יותר מאשר סליחה מחילה וכפרה על החטאים, היו צריכים להתיר אמירת סליחות ווידוי ביום השבת?

והביאור בזה – שהסיבה לכך שאין אומרים וידוי בשבת היא לפי שיום השבת עצמו הו"ע התשובה, "שבת אותיות תשב" ³⁰⁰² , שפועל בעצמו את ענין הסליחה ומחילה כו' ³⁰⁰³ .

ועד שמצד ענין השבת נעשה גם ענין התשובה באופן נעלה יותר – כפי שמצינו במאמר של רבינו הזקן (שנדפס בהקדמה לסליחות) ³⁰⁰⁴ פירוש נפלא ("אַ מורא'דיקער") בענין "לך הוי' הצדקה ולנו בושת הפנים" ³⁰⁰⁵ , ש"בושת הפנים" ("בושת אותיות שבת" ³⁰⁰⁶ ) אינו מצד חטאים ועוונות ח"ו,

– שהרי אצל בנ"י לא שייך ענין של חטא, כי, להיותם "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" ³⁰⁰⁷ , הנה כשם שאצל הקב"ה נאמר ³⁰⁰⁸ "לא יגורך רע", כן הוא גם אצל בנ"י, "חלק אלקה ממעל ממש" ³⁰⁰⁹ , "בני בכורי ישראל" ³⁰¹⁰ , "בנים אתם לה' אלקיכם" ³⁰¹¹ , ו"עמך כולם צדיקים"22, ו"מלאים מצוות כרימון" ³⁰¹² (ועאכו"כ אלו שלמעלה מדרגא זו). וכל ענין היצה"ר

442

כו', כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי ³⁰¹³ שזהו כמשל ה"קניגא", השחוק שעושים לפני שרים ומלכים כו', הנה בנ"י הם למעלה מכל זה –

אלא אדרבה – מצד הקירוב, ש"כל הקרוב יותר .. יתבייש יותר מעצמותו כו'", ומתבטל לגמרי.

ד. וכללות הענין בזה – שביום השבת נמצא יהודי במעמד ומצב נעלה יותר, כפי שהוא מצד נשמתו, ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'" ³⁰¹⁴ .

וכדאיתא בירושלמי ³⁰¹⁵ שאפילו עם-הארץ אינו משקר בשבת, והיינו, שאע"פ שלפני ולאחרי השבת יכול לשקר, ועד שהתורה אינה סומכת עליו בגלל שמשקר, הנה בבוא יום השבת קובעת התורה שאינו משקר, וזאת – לא בגלל שיודע אודות דברי הירושלמי... אלא אדרבה: בירושלמי מסופר שהמציאות היא שעם הארץ אינו משקר בשבת מצד טבעו !

[אלא שאעפ"כ יש אצל יהודי ענין הבחירה (שהיא למעלה מכל הענינים), ומצד הבחירה יש ביכלתו לשקר (אף שמצד טבעו אינו משקר) ³⁰¹⁶ . וע"ד שאומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע", היינו, שמגרים את היצה"ר לעשות דברים כאלו שמצד עצמו לא הי' רוצה לעשותם ³⁰¹⁷ ].

וזהו גם הטעם שאין דנין בשבת ³⁰¹⁸ , לפי שביום השבת אין ענין של דינין כו', כפי שמבאר הצ"צ בספר המצוות שלו ³⁰¹⁹ בענין "לא תבערו אש" ³⁰²⁰ , וכמאמר ³⁰²¹ "וכל דינין מתעברין מינה", שזהו מאמר ב"תורת אמת" שניתנה מ"אלקים אמת" ³⁰²² , והרי שם אלקים מורה על ענין הדין והצמצום ³⁰²³ , והיינו, שגם שם פועלים שלאמיתתו של דבר אין ענין של דין, כי אם ענין של סליחה מחילה וכפרה.

ה. ועפ"ז יש לבאר גם הענין ד"שבת סליחות" – שענין ה"סליחות" (שהו"ע הביקור ממומין במשך ד' ימים) הוא דוקא מצד המעלה של יום השבת:

443

לולי מעלת יום השבת – לא הי' יכול להיות ענין הביקור (לא רק מצד נפש הבהמית, אלא) אפילו מצד נפש האלקית, בגלל ש"אין חבוש מתיר עצמו", דקאי גם על הנפש האלקית שהיא במעמד ומצב ד"חבוש", כיון ש"רשע מכתיר את הצדיק" ³⁰²⁴ (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר ד"ה ברוך הגומל לחייבים טובות דחג הגאולה ³⁰²⁵ בענין "חבוש בבית האסורים"); ורק מצד מעלת יום השבת – יכולה להיות לאח"ז אמירת הסליחות, שהו"ע הביקור כו'.

וזהו גם הטעם שהתחלת אמירת הסליחות היא במוצאי שבת דוקא (דלכאורה, מצד ענין הביקור ד' ימים יכולים להתחיל אמירת הסליחות ד' ימים לפני ר"ה, ולאו דוקא במוצאי שבת), ובזה גופא מדגישים את ענין המנוחה דשבת, כלשון הפיוט: "במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה" – כי, דוקא מצד מעלת השבת, שיש בו ענין המנוחה, וכמארז"ל ³⁰²⁶ "נהר סמבטיון יוכיח", ש"ביום השבת שוקט ונח", מנוחה מן הגיהנם ³⁰²⁷ , ומכל הענינים הבלתי-רצויים, נמשכת הנתינת-כח לאמירת הסליחות.

ועי"ז נעשה שלימות ענין הכפרה כו', וכמבואר בתניא ³⁰²⁸ שלא זו בלבד ש"נמחל לו לגמרי .. ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין כו'", אלא עוד זאת, שנעשה "מרוצה וחביב לפניו ית' כו'", וכדברי הרמב"ם ³⁰²⁹ שנעשה "אהוב ונחמד קרוב וידיד", ומוסיף ³⁰³⁰ לבאר מעלת הבעל תשובה ש"צועק ונענה מיד, שנאמר ³⁰³¹ והי' טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר ³⁰³² כי כבר רצה האלקים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם, שנאמר ³⁰³³ וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" – בביהמ"ק השלישי ש"בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים" ³⁰³⁴ , "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו .. כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך" ³⁰³⁵ , בביאת משיח צדקנו, שיגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן.

* * *

ו. בהמשך להמדובר לעיל אודות שבת סליחות, שלכאורה אינו

444

מובן מה שמקשרים את יום השבת עם ענין השייך לימות החול – הנה לכאורה מצינו עד"ז גם בענין ד"מפקחין על צרכי ציבור בשבת" ³⁰³⁶ , אף שמדובר אודות ענין השייך לימות החול.

וכמו"כ ישנו ענין המשכת הברכה לימות החול מיום השבת, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין" ³⁰³⁷ .

ועד"ז מצינו בנוגע לענין ה"מן", שאף שבשבת לא ירד המן, הנה עיקר ענין המשכת המן למעלה הי' בשבת דוקא ³⁰³⁸ , כך, שגם בענין זה מודגשת השייכות לימות החול.

והביאור בזה:

בנוגע לענין דמפקחין על צרכי ציבור בשבת – הנה כיון ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" ³⁰³⁹ , כך, שבודאי יעמוד בדיבור להביא את הדבר לידי פועל (שהרי ברשיעי לא עסקינן ³⁰⁴⁰ ), נמצא, שזהו ענין שנעשה ביום השבת עצמו (ולא באופן שיום השבת מכין לימות החול).

ומה שיש צורך בלימוד מהפסוק15 "ממצוא חפצך ודבר דבר", "חפציך אסורים חפצי שמים מותרין" ³⁰⁴¹ , "כגון פוסקים צדקה" ³⁰⁴² , להתיר זאת בשבת – אין זה מצד הכנה משבת לחול (שהרי זה ענין שנעשה ביום השבת עצמו, כנ"ל), אלא רק ללמדנו שאין זה בגדר דיבור של חול.

ובנוגע לענין ה"מן" שעיקר המשכתו למעלה היא בשבת – הרי קושיא מעיקרא ליתא, כמובן מדברי המדרש ³⁰⁴³ אודות המענה לשאלת המין, "אם .. הקב"ה מכבד את השבת .. אל יוריד בה גשמים כו'", ש"ברשות אחד אין צריך עירוב להוצאה, כך כל העולם שלו הוא כו'" (כמבואר בלקו"ת ³⁰⁴⁴ ).

משא"כ בנוגע לשבת סליחות – הרי אמירת הסליחות הו"ע הקשור רק עם פעולת בנ"י למטה, וזהו ענין שנעשה בימות החול, ולכן יש צורך בהסברה הנ"ל, שענין זה נעשה מצד מעלת השבת, ש"כל דינין מתעברין מינה כו'", כנ"ל בארוכה.

*

445

ז. ישנו ענין נוסף ביום הש"ק זה:

ביום השבת נעשית העלי' – "ויכולו" ³⁰⁴⁵ – של כל עניני השבוע שעבר. וכיון שבשבוע שעבר הי' ח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדמו"ר הזקן ³⁰⁴⁶ , הרי ביום הש"ק זה מתעלים כל עניני ח"י אלול.

ובפרט שהקביעות דח"י אלול היתה ביום הרביעי בשבוע, שנקרא "קמי שבתא" ³⁰⁴⁷ , ובו מתחילים לומר פסוקי "לכו נרננה" (ובלשון הידוע ³⁰⁴⁸ : "לכו נרננה הקטן"), אזי מודגשת יותר שייכותו ליום השבת.

ולהעיר, שבסימנים על יום הולדת שני המאורות הגדולים נזכר גם "קומי אורי כי בא אורך" ³⁰⁴⁹ – שזהו פסוק בהפטרת יום הש"ק זה ³⁰⁵⁰ , ובזה מודגשת עוד יותר השייכות דח"י אלול ליום הש"ק זה.

ח. ומצד זה ניתוסף גם בהענין ד"לך הוי' הצדקה ולנו בושת הפנים"20:

ובהקדים – שא' הענינים העיקריים שנתגלו ונתפרסמו ע"י הבעש"ט ורבינו הזקן (בעלי יום ההולדת דח"י אלול), הוא, ענין ההתהוות מאין ליש שישנו בכל רגע ורגע, כפי שנתבאר בשער היחוד והאמונה ³⁰⁵¹ , ע"פ פירוש הבעש"ט ז"ל על הפסוק ³⁰⁵² "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", וכידוע ³⁰⁵³ שהבעש"ט "פירש", גילה והפיץ ענין זה, ובא באופן של הבנה והשגה בחכמה בינה ודעת ע"י רבינו הזקן.

ומצד ענין ההתהוות בכל רגע, ניתוסף יותר בענין ד"בושת הפנים" שמצד הקירוב, כמשנת"ל (ס"ג) ש"כל הקרוב יותר .. יתבייש יותר מעצמותו כו'", ומתבטל ממציאותו, כי, בידעו שזה עתה נתהווה מאין ליש ע"י דבר הוי', הרי זה פועל ביטול תיכף ומיד, ללא צורך בהתבוננות.

– הצורך בהתבוננות הוא רק לאחרי שישנו כבר ענין ההתהוות כו', אבל ברגע ההתהוות , הנה גם "פתי" מתבטל ממציאותו, ללא צורך בהתבוננות, והיינו, שבידעו שזה עתה נתהווה מאין ליש, הנה אף שאינו

446

מבין זאת באופן של הבנה והשגה בחכמה בינה ודעת, אלא רק מאמין בדברי הבעש"ט, אזי מתבטל לגמרי כו'.

ועד כדי כך, שלא שייך לומר שנמצא במעמד ומצב של אימה ויראה כו' – שהרי זוהי תנועה מסויימת, ואילו כאן הרי זה באופן של ביטול במציאות לגמרי.

ובענין זה משתווים כל המדריגות, הן אלו שנמצאים במדריגות היותר נעלות, והן אלו שנמצאים במדריגות היותר תחתונות, שאצל כולם ישנו "בושת הפנים" (לא מצד ענין של חטא, אלא) מצד הקירוב, כפי שבא לידי ביטוי בעצם ענין ההתהוות בכל רגע.

וע"י ביטול זה זוכים להמשכת הצדקה מלמעלה ("לך הוי' הצדקה") – שנמשך משורש כל הגילויים בבחי' העצמות עד למטה בגשמיות דוקא (כמבואר במאמר ד"ה יביאו לבוש מלכות ³⁰⁵⁴ ).

והענין בזה – שאף שישנו הענין ד"אבירי לב הרחוקים מצדקה" ³⁰⁵⁵ , ש"נזונין בזרוע" (בזכות שבידם, ובצדיקים משתעי קרא, וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקב"ה) ³⁰⁵⁶ , והיינו, שיש ביכלתם של בנ"י לדרוש תשלום שכר מצד קיום המצוות, ועד שיכולים לדרוש תשלום שכר באופן של הוספה (כנהוג גם בגשמיות שתשלום השכר הוא באופן של הוספה) – הרי ההמשכה שבאה מצד העבודה אינה אלא מבחי' שורש הנבראים, ולמעלה מזה הו"ע "לך הוי' הצדקה", שזוהי המשכה באופן של אתערותא דלעילא שלמעלה מהאתעדל"ע שנמשכת ע"י אתערותא דלתתא, ולמעלה גם מענין המתנה שבאה לאחרי ש"עביד נייחא לנפשי'" ³⁰⁵⁷ .

וענין זה נמשך בר"ה, שאז אומרים "יבחר לנו את נחלתנו" ³⁰⁵⁸ , שהו"ע הבחירה שלמעלה מכל הענינים.

ומשם נמשכת הברכה לכתיבה וחתימה טובה בנוגע לכל הענינים, הן ברוחניות והן בגשמיות (כמבואר בלקו"ת ³⁰⁵⁹ ש"עיקר הדין שבר"ה הוא על הגופות כו'"), בבני חיי ומזוני רויחי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" ³⁰⁶⁰ ,

ועד לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים

447

מ"ש בהפטרה: "כולם נקבצו באו לך בניך .. ובנותיך גו'" ³⁰⁶¹ , ו"כספם וזהבם אתם" ³⁰⁶² , ובאופן שהקב"ה "הוא עצמו (לא רק "הוא ובית דינו" ³⁰⁶³ , כמו ביצי"מ) .. אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ³⁰⁶⁴ ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" ³⁰⁶⁵ , בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה היום הזה הוי' אלקיך מצוך גו'.

* * *

י. [לאחרי שנערכו כמה "שבע ברכות" לכמה חתנים וכלות זה לאחרי זה, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

אף שיש ענינים שאינם שייכים אלי ואינני מתערב בהם ³⁰⁶⁶ , מ"מ, כדי שלא יתלו בי הנהגה מסויימת, מוכרחני להבהיר זאת:

כאשר ישנם כו"כ אנשים שאוכלים ביחד, במסיבה אחת ובפרט על שולחן אחד, יש מקום לשקו"ט אם יכולים להתחלק לחבורות חבורות ולברך כל חבורה בפני עצמה, ללא הפסק בינתיים.

– אין עניני להתערב בענין שנוגע לדין בשו"ע חלק אורח חיים, שהרי זה שייך לרבנים, וכיון שנמצאים כאן כו"כ רבנים, יכולים הם לפסוק כרצונם: למצוא היתר להנהגה זו, או לקבוע שיש להתנהג באופן כך וכך דוקא.

ובכל אופן, כדי שלא יהי' צורך להכנס לכל הפלפול והשקו"ט, אין לנהוג כפי שעשו עתה, שמיהרו לברך חבורה אחר חבורה, ללא הפסק בינתיים (אף שיש מקום לומר שאמירת "שבע ברכות" והניגון חשיב הפסק), אלא כפי שהי' המנהג עד עתה – להפסיק בין ברכת המזון של חבורה אחת לחברתה ע"י דברי תורה , כי, דברי תורה קובעין ברכה לעצמן, ולכן הרי זה נחשב למסיבה חדשה ושולחן חדש כו'.

עכשיו, הרי זה כבר לאחרי המעשה, ובודאי לא יהי' שום עגמת-נפש מזה שמיהרו כו',

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) כמארז"ל ³⁰⁶⁷ " חטוף

448

ואכול חטוף ואישתי .. כהילולא דמי" (דומה לחופה שהולכת מהר), אם בגלל שחששו שיתאחר הזמן ולא יספיקו לברך, או בגלל החשש שה"מחותן" ישנה דעתו ויכבד מישהו אחר באמירת הברכות... ובכלל, למה לא למהר כדי לזכות בהקדם האפשרי באמירת ברכה להקב"ה וכל המסובים יענו אחריו אמן –

וכל החתנים והכלות והמחותנים וכו' יתברכו בכל הברכות כולם; אבל מכאן ולהבא תהי' ההנהגה באופן האמור.

*

יא. הביאור בפירוש רש"י ³⁰⁶⁸ על הפסוק ³⁰⁶⁹ "היום הזה (ש"קאי על ר"ה" ³⁰⁷⁰ ) ה' אלקיך מצוך", "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם", "ושמרת ועשית אותם", "בת קול מברכתו הבאת ביכורים היום תשנה לשנה הבאה",

– (א) כיון שנאמר "היום הזה ", ולא "היום" סתם (כבפ' ואתחנן ³⁰⁷¹ ועקב ³⁰⁷² ), מפרש רש"י שהחידוש הוא (לא רק שבעת קיום התומ"צ צ"ל חדשים, אלא) ש"בכל יום", גם כשאינו עסוק ב"החוקים האלה" (ביכורים), "יהיו בעיניך חדשים" ³⁰⁷³ ,

449

(ב) כיון שפסוק זה בא לאחרי סיום הציוויים אודות ביכורים ווידוי מעשרות, ולאחריו מדובר אודות שבחם של ישראל, לכן, אין לפרש "ושמרת ועשית אותם" בתור ציווי , אלא בתור ברכה – " תשנה (לא "תביא" או "תעשה") לשנה הבאה", שכר שהוא מדה כנגד מדה (אך כיון שברכה זו היא ע"י "בת קול", לכן יכולה להתבטל בסיבת החטאים כו'). והטעם שרש"י מפרש שקאי על ביכורים, שלפני פניו, ולא על מעשרות שלפניו, כי, לא שייך לברך "תשנה" על עיכוב המעשרות עד לזמן הביעור, ועכצ"ל שהברכה היא בנוגע לביכורים. וענין זה שייך לתיבות שלפני הפסוק "היום הזה": "ארץ זבת חלב ודבש" ³⁰⁷⁴ , ששייך (לא למעשר, אלא) לביכורים דוקא –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 227 ואילך.

* * *

יב. נהוג לבאר גם משנה בפרקי אבות שלומדים ביום הש"ק זה – כפי שמביא רבינו הזקן בסידורו ש"יש נוהגין כך ("לומר פרקי אבות .. בכל שבת") כל שבתות הקיץ" – פרקים ג-ד.

בפרקים אלו יש כמה מאמרים של "אַ בעל-שם'סקער איד" – רבי חנינא בן דוסא ³⁰⁷⁵ , שהי' מלומד בנסים ³⁰⁷⁶ , היינו, שענין הנסים לא הי' אצלו כדבר חדש, אלא הי' מורגל בזה.

ותחילת דבריו: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת".

450

כלומר: "חכמתו" – היינו חכם באמת, וע"פ חסידות – הרי זה משכיל בחכמה אלקית. ואעפ"כ, כדי שתהי' "חכמתו מתקיימת", יש צורך שתהי' "יראת חטאו קודמת לחכמתו", וכפירוש המפרשים ³⁰⁷⁷ שיראת חטאו מכריעה ("וועגט איבער") וגדולה וחשובה יותר מחכמתו.

וזהו גם תוכן הפתגם המובא בחסידות ³⁰⁷⁸ שמכל ענין של השכלה צריך להיות "בכן" בנוגע לעבודה בפועל, וה"בכן" הוא לא רק ענין בפני עצמו, אלא נוגע גם להשכלה עצמה, כי, לולי זאת, "אין חכמתו מתקיימת".

אך צריך להבין דיוק לשון המשנה "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו":

הלשון "קודמת" יכול להתפרש (גם) ביחס לקדימה במעלה, אבל, בפשטות קאי (גם) על קדימה בזמן. ואדרבה: משמעות הלשון "קדימה" בנגלה דתורה, נוטה יותר לקדימה בזמן, וכמו "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם" ³⁰⁷⁹ , "מקודש קדים" ³⁰⁸⁰ , שהכוונה בפשטות היא לקדימה בזמן (אף שיש בזה גם קדימה במעלה).

ובנדו"ד, בנוגע לחכמה ויראת חטא – עיקר קדימת היראה היא במעלה , ולא (כ"כ) בזמן, שהרי אמרו רז"ל ³⁰⁸¹ (ורבינו הזקן מביא זאת להלכה בהלכות ת"ת ³⁰⁸² ) "לעולם יעסוק אדם בתורה .. אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", והרי הפירוש ד"לשמה" ע"פ חסידות הוא מתוך יראת שמים (וכן הוא גם בפשטות, שלומד רק בגלל ציווי הקב"ה, ולא בגלל סיבה אחרת), ואעפ"כ, צריך לעסוק בלימוד התורה (חכמה) "אפילו שלא לשמה" (ועד לאופן הכי נמוך ב"שלא לשמה"), היינו, גם כאשר עדיין חסר אצלו ענין היראה, ורק לאח"ז יהי' אצלו גם ענין היראה ("לשמה"), כך, שהחכמה קודמת ליראה.

וא"כ, נשאלת השאלה: למה נקט רבי חנינא בן דוסא הלשון "יראת חטאו קודמת לחכמתו" – שמשמעותו קדימה בזמן, דלכאורה הרי זה היפך ההלכה שצריך לעסוק בתורה אפילו כשחסר אצלו עדיין ענין היראה, ובלבד שסוכ"ס יהיו אצלו שני הענינים, לא רק "חכמה", אלא גם "יראה"?!

451

ואף שלשון המשנה הוא "דבר קצר" ³⁰⁸³ , מ"מ, לא הי' להתנא להשתמש בלשון "קודמת", שמשתמע לתרי אפי, הן קדימה במעלה והן קדימה בזמן, אלא הי' לו להשתמש בלשון שמשמעותו רק קדימה במעלה, ולדוגמא: כל שיראת חטאו מכרעת את חכמתו, חשובה או גדולה מחכמתו.

יג. ויש לבאר תחילה הענין ד"יראת חטאו":

ובהקדים – שכיון שלימוד המשניות של מסכת אבות שייך (לא ל"בן חמש שנים למקרא", אלא) ל"בן עשר שנים למשנה" ³⁰⁸⁴ (ואח"כ לומדים עמו גם את הגמרא שמבארת את דברי המשנה), אזי יכולים ללמוד את דברי המשנה בעומק יותר, ועד לעומק דעומק.

ובנוגע לעניננו – "יראת חטאו" – הנה הפירוש הפשוט דיראת חטא, שירא מפני החטא, הוא כמו יראת העונש, והיינו, שירא מפני העונש שנותנים על חטא זה; אך ישנו גם הפירוש ביראת חטא, שמתיירא מפני החטא עצמו, כידוע ³⁰⁸⁵ שחטא הוא מלשון חסרון, כמ"ש ³⁰⁸⁶ "והייתי אני ושלמה בני חטאים", שפירושו חסרים.

ויש לבאר הטעם שהראי' שחטא הוא מלשון חסרון היא מהפסוק "והייתי אני ושלמה בני חטאים" דוקא:

"אני" – קאי על ספירת המלכות ³⁰⁸⁷ . ובפרט ש"אני" בכתוב זה קאי על בת שבע, שענינה הוא ספירת המלכות ³⁰⁸⁸ . ו"שלמה בני" – קאי על ספירת המלכות כפי שנמשכת למטה בבי"ע.

ומצד ספירת המלכות שייך כללות ענין החסרון – כי, ספירת המלכות נאצלה (בסוד שורש) באופן של נקודה, ואח"כ נשלמת (בסוד תוספת) ע"י שאר הספירות ³⁰⁸⁹ , ולכן מרגישה ספירת המלכות בעצמה את ענין החסרון (משא"כ בבחי' ז"א, וכ"ש למעלה מזה).

וזהו גם הטעם שספירת המלכות נמשלה ללבנה ³⁰⁹⁰ , שיש בה ענין של חסרון, ולא כמו השמש ("שמש .. הוי'" ³⁰⁹¹ ), שמאירה תמיד ללא חסרון.

452

וענין החסרון בספירת המלכות (לבנה) בשרשו הראשון ³⁰⁹² – הו"ע צמצום הראשון, שסילק אורו הגדול על הצד, וזהו השורש ומקור לכל החסרונות כו'.

ולכן, כשמדובר אודות ענין של חטא מלשון חסרון, מביאים הפסוק "והייתי אני ושלמה בני חטאים" – שקאי על החסרון בספירת המלכות, ועד לשרשו ומקורו בצמצום הראשון – להורות על גודל החסרון שע"י העדר העבודה, שקשור עם שורש ומקור כללות ענין החסרון שנעשה ע"י צמצום הראשון, ומזה מובן גודל מעלת העבודה, שעל ידה יכולים לתקן את החסרון שע"י צמצום הראשון.

וב' מדריגות הנ"ל ב"יראת חטא" – יראת העונש, ויראה מפני החסרון שבענין החטא – נקראים יראה תתאה ויראה עילאה.

וכיון שב' המדריגות נכללים באותם התיבות ("יראת חטא", שכוללת ב' המדריגות הנ"ל), הרי מובן שיש שייכות ביניהם (כדמוכח מהדין ד"שעטנז", שצ"ל שוע טווי ונוז ביחד ³⁰⁹³ , דכיון שג' ענינים אלו נכללים בתיבה אחת, צ"ל שייכות ביניהם, כמדובר כמ"פ ³⁰⁹⁴ ).

והביאור בזה – באותיות פשוטות – כי, גם ביראה תתאה יש נקודת הביטול, ובזה משתווית עם יראה עילאה, כיון שנקודת הביטול היא בשניהם בשוה (ולא כמו באהבה, שפרטי המדריגות שבה מחולקים זמ"ז לגמרי) ³⁰⁹⁵ .

יד. ועל זה אומר רבי חנינא בן דוסא שיראת חטאו צריכה להיות קודמת לחכמתו.

המשך הביאור – שקדימת יראת חטא לחכמה הוא ע"ד קדימת ביכורים לתרומה, שתרומה הו"ע התורה ³⁰⁹⁶ , ואילו ענין הביכורים קשור עם עצם הנשמה שקדמה אפילו לתורה (ושייך לעבודה דר"ה בענין הקב"ע שמצד עצם הנשמה), אך ³⁰⁹⁷ צריך להמשיך זאת גם בכחות פנימיים ³⁰⁹⁸ , וזהו

453

שתיקנו תפלות במקום ביכורים ³⁰⁹⁹ , כי ע"י התפלה נעשה הקישור עם עצם הנשמה – נכלל בשיחה הנ"ל שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (לקו"ש שם ע' 231 ואילך).

וזהו "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת" – דאף שבדיעבד יכולים וצריכים ללמוד תורה מיד, אפילו שלא לשמה, הנה כאשר כבר לומד לשמה, אזי צריך להקדים "יראת חטאו" ל"חכמתו", היינו, להמשיך בלימוד התורה משורש ומקור ועצם הנשמה, שעי"ז דוקא "חכמתו מתקיימת".

וענין זה אומר רבי חנינא בן דוסא דוקא – כי, להיותו מלומד ורגיל בנסים, היינו, שהטבע (רגילות) שלו הוא באופן שההנהגה שלמעלה מהטבע נמשכת בטבע העולם, לכן יכול לדרוש ולתבוע שיש להמשיך בלימוד התורה משורש ומקור הנשמה, שתהי' "יראת חטאו קודמת לחכמתו".

[סיום ההתוועדות בברכת השנה – ובלשון רבותינו נשיאינו: בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, ועד לנקודה הפנימית: ביאת משיח צדקנו עוד לפני ר"ה – נכלל בשיחה המוגהת בסופה (לקו"ש שם ע' 234)].