אצל הרב המגיד ממעזריטש

אצל הרב המגיד ממעזריטש

לימוד ההלכה אצל הרב המגיד

ידוע לנו אשר הרב המגיד ממעזריטש לימד לתלמידיו את דרך החסידות, אשר למד מהבעל שם טוב.

אמנם לא מפורסמת כל כך העובדה, אשר בבית המדרש של המגיד הוא לימד לתלמידיו גם הלכה ומנהג.

אלא שעיקר מטרתם היה לימוד דרך החסידות, ולכן רק הדברים הללו מובאים בספריהם בשם הרב המגיד ממעזריטש.

יובאו כאן דוגמאות אחדות, מכל האמור לעיל:

א) בהקדמה לשלחן ערוך הרב, מספרים בני הגאון המחבר, אשר המגיד חיפש בין תלמידיו מי שיוכל לחבר חיבור, של ליקוט ובירור פסקי דינים על סדר השלחן ערוך בלשון צח ומילתא בטעמא, ויבחר בתלמידו רבינו הזקן, והפציר בו עד בוש, עד אשר הסכים והתחיל לערוך את השלחן ערוך שלו.

רואים מכאן עד כמה הכיר הרב המגיד את גאונותו של רבינו הזקן, ועד כמה התאמץ לשכנע אותו שדוקא הוא יערוך את השלחן ערוך שלו.

ועוד מספרים שם בני הגאון המחבר, שבשעה שבאו אל המגיד "הני תרי צנתרי דדהבא שבת אחים יחד הגאונים המפורסמים קדושי עליון עמודי עולם הרב מוהר"ר שמעלקא ⁵⁰ ואחיו הרב מ"ו פנחס ⁵¹ ... והיה לנגד עיניהם כתבי אאמו"ר בשני ההלכות הנ"ל וקלסוהו ושבחוהו עד למאד מאד, ואמרו לו חזק והתחזק לברך על המוגמר". הרי שגם בעת לימודם אצל המגיד ממעזריטש עסקו בלימוד ההלכה.

אמנם מזה אין הוכחה ברורה, אשר הרב המגיד עסק בעצמו עם תלמידיו בלימוד ההלכה.

ב) רבינו הזקן התחיל לערוך את השלחן ערוך אחרי שנת תק"ל ⁵² . אבל כבר חמש שנים לפני כן, נתן הרב המגיד הסכמה לספר "הלכה פסוקה" (טורקא תקכ"ה), ובה כותב:

ואף שהי' דרכי להיות מן הנמנעים מליתן הסכמה על שום ספר, אמנם שאני הכא דאיכא פנים חדשות, ועביד דינא לנפשי', ומקצר את האמרים מן הפוסקים.

זו היא ההסכמה היחידה, שכתב הרב המגיד והגיעה לידינו, ונכתבה לגודל יוקר העסק בבירור ההלכה.

אך גם מהסכמה זו לא מוכח עדיין שהרב המגיד בעצמו עסק עם תלמידיו בלימוד ההלכה.

אמנם יש כמה הוכחות על לימוד ההלכה בבית המדרש של הרב המגיד ממעזריטש:

ג) בסוף ימיו הכשיר הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב סירכא שעברה ע"י מיעוך, אף שהדלדולים לא עברו ע"י מיעוך. וחלקו עליו כמה מרבני בארדיטשוב והגליל, באמרם שגם הדלדולים האלה הם חלק מהסירכה וגם הם צריכים לעבור ע"י מיעוך דוקא ⁵³ .

דהנה ישנם כמה אופני מיעוך ומשמוש בסרכות:

אופן הא' הוא, גלגול באצבעות עד שהסירכה נימוחה כליחה וריר, שמבואר בפוסקים הראשונים להיתר.

אופן הב' הוא, גלגול באצבעות עד שהסירכה מתנתקת מאליה מהריאה, באמצעיתה או סמוך לריאה, שזה התיר הרמ"א (סי' לט סי"ג וסי"ח) ומהרש"ל (יש"ש חולין פ"ג סי' כה), מטעם מנהג אבותינו תורה היא (דרכי משה ס"ק כ).

אופן הג' הוא, גלגול באצבעות עד שהסירכה מתקלפת מע"ג הריאה, שגם בזה נהגו להקל (שמלה חדשה סי' לט סל"ו).

אופן הד' הוא, קילוף הסירכה מהריאה בידים, שגם בזה נהגו השו"בים להתיר, אף שזה נאסר בפוסקים (שו"ת אדמו"ר הזקן רס"י יד), וביאר אדמו"ר הזקן (שער השמועה סי' כא-ב) שהמקור להיתר זה הוא בגבול בנימין; ואשר אף הנוהגים להיתר, אין להתיר בזה אלא בנסרכה לדופן, מטעם הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

אמנם כאן בהיתר הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב מיירי באחד מהאופנים הראשונים, שהתירו בזה לדברי הכל, אלא שהורה שסגי במיעוך הסירכה עצמה הבולטת, ומדינא אין צריך להסיר את הדלדולים שבקרום המתפשט מהסירכה על גבי הריאה, ואף שנהגו להסיר גם את הדלדולים (כדי לבדוק הריאה בפושרים), מכל מקום, אחר שנתמעכה הסירכה עצמה, יכול לקלוף את הדלדולים האלה בידים, כמבואר בארוכה בשו"ת אדמו"ר הזקן סי' יב-ד.

אחר הסתלקותו בתק"ע, פנו בזה לרבנו הזקן, שהשיב על כך בארוכה בכמה תשובות (שו"ת שלו סי' יב-ד), להצדיק את פסקו של הרה"ק מבארדיטשוב. ואח"כ מוסיף:

והנה פלפול זה, אם די בהסרת הדלדולי[ם] במקום יציאת ובליטת הסירכא לחודי', היה בקיץ תקל"ב בהיותי בבית אדמ"ו רבי[נו] הגדול הגאון המפורסם מה"ר דובערוש נ"ע בק[הלת] ראוונא ⁵⁴ , והסכימה דעתו הק[דושה] דדי בכך, וראייתו ⁵⁵ היתה מסירכא כסדר[ן] מחיתוך לחיתוך דמכשרינן בגמרא ⁵⁶ , ולא חיישינן אולי מתפשט קרום דק מהסירכא גם על גב האונא ⁵⁷ אם יקלפנה לשם (שהוא דבר ההווה ורגיל כנ"ל שזהו ענין שאילתנו), מכלל דקרום זה שעל הריאה התמימה ונקיה להלאה ממקום בליטת הסירכא אין שם סירכא עליו, אלא הפשטת ליחת הסירכא הנראית ובולטת מחיתוך לחיתוך שהיא כסדרן, וסותמת מנקב שבחיתוך לפירוש רש"י ⁵⁸ , ולנקב אחר על הגב לא חיישינן משום דלא מחזקינן ריעותא ממקום למקום (ולהתוס' ⁵⁹ לא חיישינן שתתפרק על הגב).

הרי לפנינו דוגמה ברורה, אשר בבית המדרש של הרב המגיד במעזריטש, וגם אחרי אשר עבר בית המדרש הזה לעיר ראוונא הסמוכה, לימד הרב המגיד את תלמידיו גם בהלכה, והוכיח לפניהם מהגמרא, כי הדלדולים הנשארים בריאה אינם חשובים סרכא.

ואף שעיקרי הדברים שהובאו בשם הרב המגיד ממעזריטש, על ידי תלמידיו הקדושים, הי' רק בדברי חסידות. מכל מקום עסק אתם הרב המגיד גם בלימוד ההלכה.

ד) גדולי הרבנים תלמידי רבינו הזקן כתבו בשמו (ראה בהנלקט בשו"ת שלו, שער השמועה סי' כז), אשר הוא שמע ממורו המגיד הקדוש, שביאר לפני תלמידיו, כי הכרתי ופלתי כיוון להלכה בלימוד זכות שלו, על המקילין במילבי"ן (תולעים) שבפירות שנבראו מהפרי.

והיינו דאף שחייבים להזהר בזה מאד, מטעם שבריה לא בטל, מכל מקום כתב בזה בכרתי ופלתי סי' ק ס"ק ב:

בעוה"ר במדינות הללו בימים החמים, ממש אין פרי ומחיה ומזון לחם וכדומה שאין בו רחש, ואי אפשר כמעט לבודקן, אמנם הוא מעט הכמות עד אשר אם נחית לביטול במועט יבטלו, אמרתי מאין לנו עזרה אשר נענה ביום פקודה כו'. והנה הטור הביא דעת התוס' ורשב"א דבריה בטלה באלף כו', אף דהוא בריה מכל מקום נתבטל.

ומאריך להוכיח כדעה זו, שאף בריה בטלה עכ"פ באלף.

ועוד הביא שם לימוד זכות נוסף בס"ק ד:

והנה בזה יצא לנו דין גדול שהתולעים הקטנים המתהוים בעפושי פירות שקורין מילבין, דהא כל זמן שלא פירשו מותרים ואינם קרוים שרץ על הארץ אפילו יעמדו ימים רבים, אם כן אין כאן איסור לתחלת ברייתה, כי ברייתא של המילבין כשירחש זהו מקרה, ואם כן כשנוצרת מותרת דלא אסרה תורה, רק כשירחש אסרה התורה, ואין זה מתחלת ברייתו כו', לדידן דקיי"ל כרשב"א אין כאן מקום איסור.

וסיים שם:

וח"ו להקל עם כל זה בשום צד, ואל תטוש תורת אמך, רק עכ"פ יש התנצלות, כי בעוה"ר א"א למיקם ביה, ומי האיש אשר יאמר חף אני מפשע הזה בארצות האלה. וכתבתי זאת כתריס לפני הפורענות, אבל ח"ו לסמוך על זה להקל כל דהו מכפי האמור בשו"ע ופוסקים.

ועל זה אמר הרב המגיד ממעזריטש, כי הכרתי ופלתי כיוון להלכה בלימוד זכות שלו.

רואים אנו שוב, כי המגיד לימד לתלמידיו בהלכה, הן בהלכות סרכות והן בהלכות תולעים, בנוסף לנתינת ההסכמה על ספר הלכה פסוקה, ובנוסף למה שהפציר ברבנו הזקן לערוך את השלחן ערוך שלו.

ה) בתקופת המגיד ממעזריטש התחילו להדר ביותר בלישת ואפיית המצות, ובזהירות ממצה שרויה. כאשר רבינו הזקן נשאל על כך, השיב (שו"ת שלו סי' ו):

עינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפייה ... בעיסה קשה שלא נילושה יפה. ובדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה, עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים, למהר מאד מאד בלישה, ואין לשין יפה יפה, ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה.

לא נתפרש בתשובה זו תאריך כתיבתה, וכן לא נתפרש מיהו זה שהתקין תקנה זו, לפני עשרים שנה או יותר, למהר מאד מאד בלישה, ובמילא – גם להזהר ממצה שרויה בפסח.

אמנם בכת"י של התשובה הזו (1017 רלג, ב; 1027 קעה, א), חתימת רבינו היא: "שניאור זלמן במוהר"ר ברוך נ"י". וכיון שרבי ברוך אביו של אדמו"ר הזקן נפטר בתשרי תקנ"ב (ראה לעיל פרק ב), אם כן נראה שנכתבה לפני שנת תקנ"ב, ו"מקרוב זה עשרים שנה או יותר", היינו לפני שנת תקל"ב, בתקופת לימודו אצל הרב המגיד.

ונתפרשו הדברים יותר, בתשובה שכתב תלמידו של רבינו הזקן, הרב החסיד הגאון רבי יצחק אייזיק בהר"ד, רבה של וויטבסק, ובעל שו"ת פני יצחק (קובץ יגדיל תורה נ.י. יב ע' י):

וכך היה דרכם של רבותינו במעזריטש, שהיו נזהרים מלאכול מאכלי מצה טחונה קניידלעך וכדומה.

מנהג זה, למהר מאד מאד בלישה, נתפשט בימינו בכל ישראל. אמנם רבינו הזקן כותב שהמנהג התחיל "זה עשרים שנה או יותר", ואז התחילו גם להזהר ממצה שרויה. ותלמידו מוהרי"א בהר"ד מוויטבסק פירש, אשר הכוונה היא לרבותינו במעזריטש שהתקינו תקנות אלו.

רואים אנו מכך, שבד בבד עם לימוד דרך ותורת החסידות, נתבררו בבית מדרש זה גם הלכות ומנהגים, ואף הותקנו בו תקנות חדשות.

ו) מצה שרויה אינה התקנה היחידה שנתקנה בבית המדרש של תלמידי המגיד במעזריטש; גם תקנת הסכינים המלוטשים נתקנה על ידם. והיינו שכבר לפני ההשחזה, הסכין של שחיטה הוא מלוטש, דהיינו שהוא צר לצד חודו, וקל יותר לחדדו ולהחליקו ⁶⁰ .

כאשר רבינו הזקן נשאל לטעם תקנה זו, ביאר הדברים בכמה תשובות, ובעיקר בשו"ת שלו סי' ז. אמנם בסי' מז (שבמהדורה החדשה) פירש יותר:

השחיטה בסכינים מלוטשים היא מצוה רבה ועצומה, אשר החזיקו בה רבותינו קדושי עליון נ"ע.

תואר זה "רבותינו קדושי עליון נ"ע" הולם את המגיד ממעזריטש ותלמידיו. אמנם נתפרש הדבר יותר ע"י אחיו הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש, בעל שארית יהודה (חיו"ד סי' יט):

רבותינו הראשונים שהמציאו דבר זה הם השו"ב המפורסמים דמעזריטש, אשר החזיק על ידם קדוש עליון נשיא אלקים רבשכבה"ג המגיד זצוקללה"ה נבג"מ, ואחריו כל ישרי לב תלמידיו הצדיקים המפורסמים, ששתו בצמא את דברי דא"ח.

בתחלה יצאו המתנגדים בחרמות ואיסורים נגד השחיטה בסכינים מלוטשים, כיון שהיא תקנת החסידים – תלמידי המגיד ממעזריטש, כמסופר במכתב כ"ק אדמו"ר הזקן, שכתב בסוף ימיו – בשלהי שנת תקע"א (אגרות-קודש שלו אגרת סא):

בהיות הרב הגאון מה"ר חיים נ"י אב"ד דק' וואלאזין במדינתנו בשנת תקס"ג, שמעו מפיו כמה נגידי מדינתינו שאינם מאנ"ש כלל וכלל, שאמר בשם רבו המובהק הגאון המנוח החסיד ז"ל ⁶¹ , שאין שום איסור בשחיטת סכינים מלוטשים על פי הדין השנוי בגמרא ופוסקים, רק אם יצא איסור מפיו ז"ל, אינו אלא משום הרחקה לאנ"ש, כמו שאר הרחקות וגזרות שיצאו כשגגה מלפני השליט בשנת תקל"ב כעל אפיקורסין ממש, שהן מן המורידין, ושלא להתחתן וכו', והכל על פי השמועה מפי אנשים כשרים ונאמנים בעיני כבוד תורתו.

אמנם אחר כך, במשך תקופת ימי אדמו"ר הזקן נתקבלה תקנה זו בכמה קהלות ומדינות, ועל כך כותב באותו מכתב:

בכל מדינות אוקריינא ופולין קטן ופאדאליייע ורוב מדינות וואלין אוכלים מסכינים מלוטשים, וגם בדובנא רבתי שאינן מאנ"ש כלל וכלל, וכן באוסטרא וקרעמניץ ולוצק ושאר קהלות גדולות שאינן מאנ"ש כלל, וגם באה"ק תובב"א, ורבים מהספרדים.

בדורותינו אלה, אין אף שחיטה אחרת בעולם, כי אם בתקנת סכינים מלוטשים, שנתקנה בבית המדרש של הרב המגיד במעזריטש.

רואים אנו שוב, איך שבבית המדרש של הרב המגיד במעזריטש, דנו בסוגיות הקשות בהלכה, ותיקנו תקנות גדולות, הן באפיית המצות והן בשחיטה בסכינים מלוטשים, עד אשר בזמנינו נתקבלו תקנות אלו בכל תפוצות ישראל.

ז) ב"היכל הבעש"ט" גליון כב ע' צג, הביאו ממקור נוסף פסק הלכה של המגיד ממעזריטש, שמביא אחד מתלמידיו בשמו:

בשו"ת "זכרון כהונה" להגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאריץ בעל "ברית כהונת עולם" ⁶² , דן בשאלת מכירת חמץ לנכרי אחרי זמן ביעורו, אם מועיל שלא יעבור עליו בבל יראה, ובתוך דבריו מביא: "וכבר הי' מעשה בק"ק מעזריטש זה כמה שנים ומצאו כן להיתר בספר יד אלי', וגם שמעתי מפי קדוש כבוד אדמו"ר הגאון החסיד אלקי מו"ה דוב בער מ[גיד] מ[ישרים מעזריטש] תנצב"ה, שסיפר בשם הגאון הגדול מוהר"ר בעריש אבדק"ק קלוגא ⁶³ , שאירע מעשה כזה לפניו בהיותו אבדק"ק לקאייש, ונטה להיתר מחמת שהגוי זכה בחמץ".

אמנם בירור כל ההלכות האלו, ותקנות חדשות אלו, הן בענין הסרכות, והן בענין התולעים, והן בענין לישת ואפיית המצות, והן בענין מכירת החמץ, והן בענין השחיטה בסכינים מלוטשים, כל אלו לא היו עיקר מטרת תלמידי הרב המגיד ממעזריטש, בבואם ללמוד בבית מדרשו, כי אם עיקר מטרתם היתה ללמוד שם את דרך ותורת החסידות, אשר למד הרב המגיד אצל מורו ורבו הבעל שם טוב.

עם תלמידי הרב המגיד

בין תלמידי הרב המגיד ממעזריטש, בלטו שלשת התלמידים מבאי רוסיה הלבנה: הרה"ק מוה"ר מנחם מענדל מוויטבסק, הרה"ק מוה"ר אברהם מקאליסק וכ"ק אדמו"ר הזקן.

מושבו הקבוע של הרמ"מ היה באותה שעה במינסק (אגרות-קודש אדמו"ר הזקן אגרת נא), של הר"א – בקאליסק, וכ"ק אדמו"ר הזקן סמוך היה באותה שעה על שלחן חותנו בוויטבסק ⁶⁴ . מזמן לזמן היו נוסעים אל רבם המגיד למעזריטש, ואחר כך לראוונא, שם היו יושבים משך זמן לשמוע מתורתו וללמוד מדרכיו הקדושים.

נסיעות אלו, מרוסיה הלבנה למעזריטש שבוואהלין, היו כרוכות באותן הימים בקשיים מרובים, אותם מזכיר הרמ"מ, באגרת שלו האחרונה, שכתב בתחלת קיץ תקמ"ח אל אנ"ש ברוסיה. באותה אגרת מתאר את מעלותיו של כ"ק אדמו"ר הזקן ואת הטעם ש"אותו משחנו להיות מורה צדק במדינתם" (לקוטי אמרים אגרת כב. יסוד המעלה ח"ב אגרת מא ⁶⁵ ):

כולכם חייבין בכבודו, שהרי כמה יגיעות יגע וטרח וכתת רגליו הרחק נדוד נע ונד זמן טובא למען שמוע דברי אלקים חיים ... שהשליך נפשו אחר גוו לכתת רגליו לדרוש את ד', ונעשה עפר תחת רגלי צדיקים לשמוע דבר ד' היקר בעיניו.

את הנסיעה הראשונה שלו, ללמוד אצל הרב המגיד ממעזריטש, מתאר רבינו הזקן, בתשובותיו שנתן בחקירות שבמאסרו בשנת תקנ"ט (אגרות-קודש שלו ח"ב אגרת ו סט"ז):

שבהיותי בן עשרים שנה בערך במשך זמן שהייתי בויטעפסק, נסעתי משם למעזריטש ⁶⁶ , והתחלתי שם ללמוד קבלה אצל הרב מ' בער זללה"ה.

ומתואר גם ב"הקדמת הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל" – לשלחן ערוך שלו:

וכאשר היותו בן עשרים לרדוף לדעת את ה' כפי עומק תבונתו ורוחב דעתו ואמיתת טהרת וקדושת לבבו הנאמן לפני ה', לא מצא בכל עיונו כדי המספיק למלאות כל עמקי משאלותיו, ובפרט בידיעת סתרי התורה וסודותיה המאירים לנפש באור החיים כדי שביעה להשביע נפשו ורוחו רוח קדשו. מאת ה' היתה לו זאת שהורהו בדרכיו לילך באור ה' לכתת רגליו ולעלות לפני ולפנים להיכל קדשו של האי סבא קדישא אור עולם מופת הדור הגאון האלהי החריף מורינו ורבינו דוב בער נ"ע מגיד מישרים דקהילא קדישא מיזעריטש, אשר רוח ה' הופיע עליו כנודע וכמפורסם, שמה מצא מרגוע לנפשו והשביע בצחצחות נפשו ואכל מעץ החיים אילנא דאורייתא וחי לעולם בחיי החיים כמו שאמר הכתוב צדיק באמונתו יחיה.

באותה תקופה הפציר בו הרב המגיד לערוך את השלחן ערוך שלו, כדלקמן פרק טו.

בעת החרם שהכריזו המתנגדים

תחלת שיתוף הפעולה בין שלשת הצדיקים האלו הידועה לנו, היא השתדלותם למנוע את הכרזת החרם של המתנגדים נגד החסידים בשנת תקל"ב.

באותו חורף התחילה התארגנות המתנגדים לרדוף את החסידים. הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק יחד עם כ"ק אדמו"ר הזקן נסעו אז במיוחד לווילנא, לערוך ויכוח עם הגר"א, בהוכחת צדקת דרך החסידות, ושכל דברי הדופי שספרו לו על החסידים הם שקר. בזה רצו למנעו מהכרזת ההרחקות נגד החסידים ולהשקיט את הרדיפות נגד החסידים. על כל זאת מספר כ"ק אדמו"ר הזקן באגרת שכתב בשנת תקנ"ז אל אנ"ש דק"ק ווילנא (אגרות-קודש שלו אגרת לד):

מראשית כזאת הודענו והלכנו אל הגאון החסיד נ"י לביתו להתווכח עמו ולהסיר תלונותיו מעלינו, בהיותי שם עם הרב החסיד המנוח מהור"ר מענדיל הארא[דאק]ער זצלה"ה, וסגר הדלת בעדנו פעמיים, וכאשר דברו לו גדולי העיר רבנו, הנה זה הרב המפורסם שלהם בא להתווכח עם כת"ר, ובאשר ינוצח בוודאי הנה בזה יהיה שלום על ישראל, דחה אותם בדיחויים. וכאשר החלו להפציר בו מאד חלף והלך לו ונסע מן העיר ושהה שם עד יום נסיעתנו מהעיר, כידוע לזקני עירם.

ואח"כ במדינתינו ⁶⁷ נסענו לק"ק שקלאב גם כן לוויכוח ולא עלתה בידינו, ועשו לנו מעשים אשר לא יעשו, ושינו טעמם והבטחתם אשר הבטיחו תחלה שלא לעשות לנו מאומה, רק בראותם שאין להם מה להשיב על דברינו באו ביד חזקה, ותלו עצמן באילן גדול, הגאון החסיד נר"ו.

את הנסיעה לווילנא מזכיר גם הרמ"מ מוויטבסק באגרת שכתב בשנת תקל"ח מצפת לאנשי ווילנא (אגרות בעל התניא ובני דורו ע' ו. יסוד המעלה ח"ב אגרת ג):

והנה אתם עדי ישראל וסהדי במרומים, אשר בהיותי במחנם הקדוש, רצוני וחפצי היה להיות נקי מה' ומישראל, והלכתי ליתן אמתלא לכל הדברים והאמת, ולא אסתייעא מילתא.

בשתי האגרות האלו לא נמסר תאריך לנסיעה זו לווילנא. בבית רבי (ז, א) כותב שהן הנסיעה לווילנא והן הנסיעה לשקלאב היו שתיהן לפני הנסיעה לאה"ק בשנת תקל"ז. אחריו נמשכו גם שאר חוקרי תולדות החסידות (ראה לדוגמה "הרב מלאדי" ע' 43. "תולדות החסידות" של דובנוב ע' 133). אמנם בקונטרס "זמיר עריצים וחרבות צורים" שהדפיסו המתנגדים נגד החסידים בסוף קיץ תקל"ב הם כותבים (חסידים ומתנגדים ע' 64):

כשהי' הרב מו' מענדיל ממינסק בכאן ⁶⁸ בחורף העבר אצל הגאון האמתי איש אל' מוהר"ר אלי' חסיד נ"י, לא ראה פני הגאון בכל החורף הנ"ל.

"הרב מו' מענדיל ממינסק" הוא הרמ"מ מוויטכסק שגר באותה שעה במינסק כנ"ל. אם כן נודע לנו מכאן ששני הנסיונות להפגש עם הגר"א היו במשך חורף תקל"ב. ובאשר לויכוח בשקלאב:

באגרת זו כותב רק "אחר כך במדינתינו נסענו לק"ק שקלאב גם כן לוויכוח ולא עלתה בידינו". ולא נתפרשה השנה. אמנם באגרת שכתב כ"ק אדמו"ר הזקן בקיץ תקס"ה (אגרות-קודש שלו אגרת נא):

ובחורף תקל"ב, אחר הויכוח שהי' בשקלאב, לא מצא מענה על זה ועל כיו"ב, וכתבו חכמי ק"ק שקלאב להודיע להגאון המנוח דווילנא, עד שהכניסו בלבו לדון דין מורידין ח"ו ... וכתבו כן מווילנא לבראד והדפיסו שם קונטרס זמיר עריצים בקיץ הנ"ל, והיתה מזה צרה גדולה לבל הצדיקים דוואלין.

מריהטא דלישנא של אגרת זו היה נראה שלויכוח זה שבחורף תקל"ב נסע רבינו הזקן עם הר"א מקאליסק. וממה שכתב באגרת הקודמת "אחר כך במדינתינו נסענו לק"ק שקלאב גם כן לוויכוח", נראה לכאורה דהיינו כ"ק אדמו"ר הזקן עם הרמ"מ מוויטבסק, כמו הנסיעה לווילנא המוזכרת לפני זה שם, וכן מפרש ב"הרב מלאדי" ע' 44. אמנם בבית רבי (ז, א) כותב אשר לשקלאב נסע כ"ק אדמו"ר הזקן עם הר"א מקאליסק, ומספר שם כל פרטי המעשה, ואם כן מסתבר יותר שבשתי האגרות אינו מדבר אלא בויכוח אחד שניהלו כ"ק אדמו"ר הזקן והר"א מקאליסק בחורף תקל"ב – אחר נסיעתו עם הרמ"מ מוויטבסק לווילנא.

ומה שכותב כ"ק אדמו"ר הזקן אודות הר"א מקאליסק "לא מצא מענה על זה ועל כי"ב"; היינו כי עיקר טענתם היתה נגד הנהגת הר"א "להתהפך תמיד בראש למטה ורגל למעלה (שקורין קולייען זיך) בשווקים וברחובות, ונתחלל שם שמים בעיני ערלים, וגם בשאר מיני שחוק והיתול ברחובות קאליסק". זוהי ההנהגה המכונה: "תל"ק איז קיין טאלק ניט", כלומר אופני העבודה דשנת תק"ל אינם תכלית (התמים חוב' כ ע' סג). ונזכרת גם באגרת הר"א משנת תקס"א (אגרות בעל התניא ובני דורו ע' קנו) "כל ענין הטאלק שהי' במדינתנו קודם שיצאנו משם". ועל טענה זו חוזרים כמה פעמים בקונ' זמיר עריצים הנ"ל "ומהפכים לפני ארון ברית ה' כמהפכת זרים ונכרים ראשיהם למטה ורגליהם למעלה", "להתהפך כמנהגם ראשיהם למטה רגליהם למעלה" וכיו"ב. על זה כותכ לו כ"ק אדמו"ר הזקן ש"לא מצא מענה על זה", אע"פ שעל שאר טענותיהם נגד החסידים השיבם כ"ק אדמו"ר הזקן תשובות נוצחות, כמסופר בבית רבי שם.

*

על המשך הדברים במשך הקיץ ממשיך לכתוב כ"ק אדמו"ר הזקן באותה אגרת:

והיתה מזה צרה גדולה לכל הצדיקים דוואלין, ולא יכלו לישב בבתיהם, ונאספו כולם לק"ק ראוונא בעת ההיא לרבנו הגדול נ"ע ⁶⁹ לטכס עצה.

וכן מספר רבינו הזקן באגרת שכתב לחסידי ווילנא בקיץ תקנ"ח (אגרות-קודש שלו ח"ב אגרת ה):

עד שלא יכלו לשבת בבתיהם ובאו כולם לחסות בצל כנפיו של רבינו הגדול המנוח זלה"ה בק' ראוונע, ולטכס עצה כדת מה לעשות.

ועוד מוסיף לספר באותה אגרת (ח"א אגרת נא):

נסעתי עמו ⁷⁰ יחד לק"ק ראוונע לרבינו הגדול נ"ע בקיץ תקל"ב, והי' מתירא מפני רבינו נ"ע ליסע לתוך העיר ממש ועמד לו בקצה העיר, ואותי בקש להתראות עם הרב המנוח מוהרמ"מ ⁷¹ , אשר הי' שם מכבר בק"ק הנ"ל, לבקש מלפניו שימליץ טוב עבורו לפני רבינו הק' נ"ע ליתן לו רשות לבוא אליו. ותיכף הלך הרב המנוח לרבנו הק' נ"ע, ופעל אצלו, והלכתי תיכף לקצה העיר לקרוא לו, והלכתי עמו ביחד לחדר רבינו הגדול נ"ע.

ועל פי כהנ"ל אפשר אולי לסקור את מעשי כ"ק אדמו"ר הזקן במשך שנה זו באופן זה: במשך החורף נסע יחד עם הרמ"מ מוויטבסק לווילנא, לנהל ויכוח עם הגר"א. הם שהו בווילנא עד סוף החורף והלכו לביתו פעמיים וסגר הדלת בעדם ולא הכניסם. כשהפצירו בו גדולי העיר להתווכח עם ראשי החסידים נסע מן העיר ושהה שם עד יום נסיעתם מווילנא.

כשנסעו הרמ"מ וכ"ק אדמו"ר הזקן מווילנא, חזר הגר"א לווילנא והתחיל להתעסק בהכרזת ההרחקות מהחסידים, במשך חודש ניסן תקל"ב.

באותה שעה נסע הרמ"מ מוויטבסק לאסיפה מיוחדת, יחד עם הצדיקים דוואהלין, אל הרב המגיד ממעזריטש, שגר באותה שנה בראוונא. ברוסיא הלבנה נשארו אז כ"ק אדמו"ר הזקן עם הר"א מקאליסק, שעשו נסיון נוסף, ונסעו לויכוח בשקלאב.

אחר הויכוח בשקלאב נסעו גם כ"ק אדמו"ר הזקן והר"א מקאליסק לראוונא, אלא שהר"א היה ירא לבוא אל הרב המגיד ונשאר בקצה העיר, ואילו כ"ק אדמו"ר הזקן נסע לתוך העיר "להתראות עם הרב המנוח מוהרמ"מ, אשר הי' שם מכבר בק"ק הנ"ל, לבקש מלפניו שימליץ טוב עבורו" לפני הרב המגיד. תיכף הלך אליו ופעל אצלו, ותיכף הלך כ"ק אדמו"ר הזקן לקצה העיר וקרא להר"א, וביחד הלכו לחדר הרב המגיד.

מעזריטש, ראוונא ואניפאלי

באותה שנה תקל"ב, היה מקום מגורו של הרב המגיד בעיירה ראוונא, הרחוקה כ40 ק"מ מערבה ממעזריטש.

לא נתברר לנו עדיין, באיזו שנה עבר הרב המגיד ממעזריטש ⁷² לראוונא. התאריך הראשון שרבינו הזקן מזכיר את העיר ראוונא, הוא באגרת שכתב אל הרה"ק רבי פנחס בעל ההפלאה (אגרות קודש אגרת מח):

בהעלותי על לבי חבה יתירה הנודעת לי ממר, שהוא רבא דעמי' שי', מימי קדם בק"ק מיזעריטש וק"ק ראוונא ... רבינו הגדול המגיד מישרים דמיזעריטש וראוונא נ"ע.

פגישת רבינו עם בעל ההפלאה בראוונא, לא יכולה להיות מאוחר יותר מאשר תשרי תקל"ב, כדלקמן פרק טו, שאז נסע בעל ההפלאה לרבנות פרנקפורט דמיין. הרי שכבר אז גר הרב המגיד בראוונא ⁷³ .

כבר סופר לעיל שבחורף תקל"ב לא היה רבינו אצל הרב המגיד, וכשהגיע אליו בקיץ תקל"ב, כותב רבינו לעיל: "נאספו כולם לק"ק ראוונא בעת ההיא לרבנו הגדול נ"ע", "ובאו כולם לחסות בצל כנפיו של רבינו הגדול המנוח זלה"ה בק' ראוונע".

את הנסיעה הזאת לראוונא בקיץ תקל"ב מזכיר רבינו גם בתשובותיו סי' יד ⁷⁴ "פלפול זה ... היה בקיץ תקל"ב בהיותי בבית אדמ"ו רבי' הגדול הגאון המפורסם מוהר"ר דובערוש נ"ע בק"ק ראוונא".

בראוונא גר רבינו לפחות עד שלהי קיץ תקל"ב, ואפשר עד אחרי תשרי תקל"ג. אחר כך עבר לאניפאלי, שם היתה ההסתלקות בי"ט כסלו תקל"ג ושם מנוחתו כבוד. וכפי הנראה היה רבינו אצל הרב המגיד במשך כל התקופה הזו.

בבית רבי (ה, ב) כותב "הראה לנו א' מהרבנים מנכדי רבינו דרוש אחד ד"ח שמובא שם מאמר מרבינו ששמע ממורו בסוכות האחרון תקל"ג". ובפשטות כוונתו למאמר רבינו משנת תקע"ב (מאמרי אדמו"ר הזקן תקע"ב ע' לה):

ב[שם] הרב המגיד ז"ל ששמע ממנו סוכות האחרון תקל"ג ⁷⁵ .

אמנם לא נתפרש כאן אם היה זה בראוונא או באניפאלי.

בכמה מקומות מסופר, אשר כ"ק אדמו"ר הזקן היה נוכח בעת ההסתלקות של הרב המגיד. ובעת ההתעסקות בטהרה וקבורה נפל עליו הגורל ראשו כתם פז (ראה בית רבי שם).

כיון שבאותם הימים נמשכה הנסיעה מראוונא לוויטבסק – שבועות אחדים כל דרך, מסתבר שהוא נשאר במשך כל הזמן הזה אצל הרב המגיד. ויתירה מזו כותב ב"בית רבי" (ב, ב) "אח"כ שב עוד הפעם להרב המגיד והי' שם ג' שנים עד אחר פטירת הרב המגיד נ"ע" – היינו מחורף תק"ל ער חורף תקל"ג; למעט חורף תקל"ב כנ"ל ⁷⁶ .

יחס הרב המגיד לרבנו הזקן

על יוקרם של התלמידים האלו אצל מורם הרב המגיד ממעזריטש, למדים אנו מתוך האגרת שכתב הרה"ק מוה"ר לוי יצחק מברדיטשוב אל הר"א מקאליסק, בשנת תקס"ה-ו, כאשר התגלעו חילוקי הדיעות בענין שיטת חב"ד (אגרות בעל התניא ובני דורו ע' קעב):

את אשר כתב אלי בשם המנוח מ' מנחם מענדל זלה"ה, אשר הי' יקר בעיני מורנו נ"ע, הנה את זה לא שמעתי. אך את זה אני מעיד בעדות גמורה, שמאד הי' יקר כבוד הרב מחותני הגאון נ"י בעיני מורנו נ"ע עד אין שיעור, והי' מפליג אותו תמיד עד אין שיעור מאד.

קטע זה מועתק ב"תורת שלום" ע' 41, משיחת י"ט כסלו תרס"ד. ומוסיף "דער בריף איז א פלא ... לא ידעתי לא אמר כי אם לא שמעתי כו'". ולא נתבארה כוונת הוספה זו.

[ברשימתו של הרמ"ז גרינגלס שפורסמה ב"כפר חב"ד" גליון 118 (ז"ך מ"ח תשד"מ, ע' 10) מביא תמיהה זו ומספר בשם "החסיד ר' זלמן וועליזשער" ⁷⁷ :

בשעה שכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע ציטט את הלשון "[לא] שמעתי", עבר במוחו של ר' זלמן שכפי שהוא זוכר את הלשון במכתב הרי כתוב שם "לא ידעתי", ולא "לא שמעתי". תיכף ומיד כשחשב על-כך הפנה כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע את ראשו הק' לצידו של ר' זלמן ואמר לו בזה"ל: עס שטייט ניט "לא ידעתי" נאר "לא שמעתי".

מכל מקום כל זאת אין בו כדי לבאר את תוכן הדיון, אם נאמר "לא ידעתי" או "לא שמעתי". גם אינו מובן עדיין מהו קשר הדברים למ"ש לפני זה "דער בריף איז א פלא"].

ונראית הכוונה, שמריהטא דלישנא נראה שמ"ש "את זה לא (ידעתי)" נמשך למ"ש לפני כן, שהרמ"מ "הי' יקר בעיני מורנו". ועל זה אמר שהוא פלא, שיכתוב הרה"ק רלוי"צ שלא יודע אם הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק הי' יקר בעיני הרב המגיד. ולכן מבאר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בשיחתו "לא ידעתי לא אמר כי אם לא שמעתי", והיינו שסגנון הדברים "לא שמעתי" מורה שדברים אלו נמשכים על הכתוב לפני זה – "אשר כתב אלי בשם המנוח מ' מנחם מענדל זלה"ה". והיינו מ"ש הר"א מקאליסק משמו (שם ע' קע) שאמר על שיטת חב"ד בחסידות "טובא מסתפינא דלא ליפוק מינה חורבא בסוף ר"ל", את הדברים האלו לא האמין הרלוי"צ שיצאו מפי הרמ"מ מוויטבסק.

וע"ז כותב "את זה לא שמעתי", כי "לא ידעתי" הי' שייך לכאורה, גם על מה שכתב לפני זה שהרמ"מ מוויטבסק "הי' יקר בעיני מורו", משא"כ "לא שמעתי" שייך רק על מה שכתב לפני זה "אשר כתב אלי בשם המנוח מ' מנחם מענדל זלה"ה".

בכל אופן מלמדת אותנו האגרת הזאת על יחסו של הרב המגיד אל התלמידים הללו.

עם רבי לוי יצחק מבארדיטשוב

נסקור כאן את הקשרים שהיו בין הרב הקדוש רבי לוי יצחק לבין רבינו הזקן, מתחיל מהתקופה שלמדו אצל הרב המגיד ממעזריטש ⁷⁸ , ועד לסוף ימיהם.

נתחיל אולי מהסוף:

אחרי הסתלקות הרה"ק רבי לוי יצחק, בכ"ה תשרי תק"ע, נסע אדמו"ר הזקן לבארדיטשוב לניחום אבלים. היו גם מטרות נוספות לנסיעה הזאת ⁷⁹ , שבמהלכה שהה בעיירות וואלין במשך כל החורף תק"ע ⁸⁰ .

מסופר ⁸¹ , שכשהתקרבו ימי הפסח, שאלה הרבנית, אלמנת רבי לוי יצחק, אצל רבינו הזקן, מי יסדר את הסדר בביתם בבארדיטשוב. רבינו החליט להישאר שם לימי הפסח ולסדר בעצמו את הסדר בבית רבי לוי יצחק ⁸² .

בעת שהותו שם פנו עליו רבנים בעלי הוראה, לחלוק על אחד מפסקי רבי לוי יצחק האחרונים, בענין סירכה, שהתירה רבי לוי יצחק.

רבינו הזקן השיב להם בקצרה בע"פ, להצדיק את פסק רבי לוי יצחק, כמסופר בתשובת רבינו (סי' יב):

השבתי לשואלי דבר, להסכים ולבא אחר המלך ⁸³ אשר כבר עשהו, הלא הוא מחותני הגאון החסיד המנוח זצ"ל אב"ד דק"ק ברדיצוב, בהוראה להיתר בסרכא שעברה וניתקה מהריאה.

אחר כך כתבו שו"ת לרבינו, להקשות על דבריו. שו"ת זו הגיעה לידי רבינו סמוך לנסיעה חזרה לביתו, ולא הספיק להשיב שם, כאמור בהמשך אותה תשובה:

הגיעני גלילי ידיו הטהורות בברדיצוב, בהיותי עומד על פרק הנסיעה לביתי, והייתי טרוד מאד בעניני הכלל ה' ירחם.

כשהגיע רבינו לביתו הבחין שהשו"ת עצמה נשתכחה ונשארה בבארדיטשוב, כמסופר בהמשך התשובה הזאת:

ובבואי לביתי על יו"ט העבר ⁸⁴ חפשתיו ולא מצאתיו, כי שכחתי אותו בברדיצוב מגודל הטרדא. וכתבתי לשם להשיבו אלי, וצפיתי לתשובתם כמה וכמה שבועות ימים ואין עונה. ולזאת אני משיב לפ"ד הרשום בזכרוני.

רבינו משיב להם בארוכה (כנדפס בשו"ת אדה"ז סי' יב-יד), ומוסיף ומספר, אשר השאלה הזאת בענין הסרכות, כבר באה לפניהם לפני קרוב לארבעים שנה, בלמדם בראוונא אצל הרב המגיד ממעזריטש, וכי הם פנו בשאלה זו אל הרב המגיד, והשיב להם להיתר, והוכיח כן מהגמרא ⁸⁵ . וכך כותב בתשובה הזאת (שהגיעה לידינו גם בתצלום כתי"ק):

הנה פלפול זה, אם די בהסרת הדלדולים במקום יציאת ובליטת הסירכא לחודיה, היה בקיץ תקל"ב בהיותי בבית אדמ"ו רבינו הגדול הגאון המפורסם מה"ר דובערוש נ"ע בק"ק ראוונא ⁸⁶ , והסכימה דעתו הקדושה דדי בכך, וראייתו היתה מסירכא כסדרן מחיתוך לחיתוך דמכשרינן בגמרא.

הרי לנו ששניהם, רבינו הזקן ורבי לוי יצחק, למדו הלכה זו מפי הרב המגיד. רבי לוי יצחק פסק כן למעשה בסוף ימיו. וכשבאו איזה רבנים לחלוק על הפסק הזה, כתב להם רבינו הזקן, שהוא הוא הפסק-דין שלימד אותם הרב המגיד ממעזריטש, והוכיח להם כן מהגמרא.

כך רואים אנו את הקשר בין רבי לוי יצחק ובין רבינו, כשלמדו יחד אצל הרב המגיד, הן בתורת החסידות והן בהלכה. ועל אותה תקופה סיפר רבי לוי יצחק במכתבו (אגרות בעל התניא ובני דורו ע' קעב) ⁸⁷ :

את זה אני מעיד בעדות גמורה, שמאד הי' יקר כבוד הרב מחותני הגאון נ"י בעיני מורנו נ"ע עד אין שיעור, והי' מפליג אותו תמיד עד אין שיעור מאד.

בתקופה שלאחריה

גם אחר כך היו רבינו הזקן ורבי לוי יצחק מתכתבים בהלכה. התשובה הכי ארוכה שנדפסה בשו"ת אדמו"ר הזקן, היא תשובה שכתב אל רבי לוי יצחק, וממנה לומדים אנו, שהגיעה שאלת עגונה לפני רבי לוי יצחק ⁸⁸ , בענין מת שלא מצאו אצלו סימן מובהק, כי אם כמה סימנים בינונים.

הוא פנה בזה אל רבינו, לשאול חוות דעתו, אם יש לסמוך על צירוף כמה סימנים בינונים, שדנים בזה בפוסקים, ואף שאבן העוזר הביא כמה הוכחות שיש לצרף סימנים בינונים, מכל מקום יש להשיב על הוכחותיו. ועל זה משיב לו רבינו (סי' כח):

ענוותו תרבני לצרפני להיות נמנה לדבר מצוה רבה התרת עגונה ... והן אמת כי מה שדחה כת"ר הראיות של אבן העוזר, בנידון צירוף ב' סימנים להיות סימן מובהק, מי יבוא אחרי המלך ⁸⁹ ... סתר כת"ר בטוב טעם ... אך אמנם אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא איכא, דצירוף סימנים טובא מילתא היא כמו סימן מובהק ... ומה שחשש כת"ר ברוב ענותנותו ... דעת כת"ר באמת טעמו ונימוקו עמו...

אמנם לא ידוע לנו תאריך כתיבת תשובה זו.

מהתקופה שבין הסתלקות הרב המגיד – בי"ט כסלו תקל"ג, ובין גאולת רבינו מהמאסר – בי"ט כסלו תקנ"ט, לא הגיעו לידינו מספיק ידיעות אודות הקשרים שבין רבינו הזקן לרבי לוי יצחק.

בתחלתה של אותה תקופה כיהן רבי לוי יצחק ברבנות זעליחוב (תקכ"ה-תקל"ה) ⁹⁰ , אח"כ כיהן ברבנות פינסק (תקל"ה-תקמ"ה) ⁹¹ , ואח"כ כיהן בבארדיטשוב (תקמ"ה-תק"ע) ⁹² .

רבינו גר בשנים האלו, ועד שנת תק"מ בוויטבסק, אח"כ גר שנתיים בהורודוק (תקמ"א-ב) ⁹³ , אחר כך התקבל בתור מגיד-מישרים בעיירה לאזניא (תקמ"ג-תקס"א) ⁹⁴ ולאדי (תקס"א-תקע"ב).

הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק חיו אז בארץ הקודש, ומשם הרבו לכתוב אל עדת החסידים ברוסיה, להתקרב אל רבינו הזקן.

בתחלה (בשנים תקמ"א-ג) צירפו אל רבינו גם את הרה"ק רבי ישראל מפולוצק ורבי ישכר בער מליובאוויטש, אבל אחר כך (משנת תקמ"ד ואילך) כתבו לחסידים להתקרב רק אל רבינו, ולא להרחיק נדוד לשאר האדמו"רים תלמידי הרב המגיד. ואילו רבי לוי יצחק לא נזכר בכל המכתבים האלו ⁹⁵ . וכמו כן לא נזכרים הקשרים שבין רבינו לבין רבי לוי יצחק בתקופה הזאת.

עיקר הקשרים ביניהם, הידועים לנו, הם מתקופת מאסר רבינו הזקן, ואחריה.

בשעה שנלקח רבינו למאסר שלח פ"נ אל רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, ועל כך מסופר בבית רבי ⁹⁶ (ח"א פט"ו כח, ב):

אך האיש שכח על שם אמו של רבינו, ובבואו לברדיטשוב וסיפר להרה"ק, נפל הרב על הארץ והתגולל וצעק צעקה גדולה ומרה כו' ... אחר כך שאל הרה"ק להאיש איך שם אמו של רבינו, ואמר לו האיש ששכח לשאול מהם קודם נסיעתו, ובדרך כשנזכר על זה לא רצה לחזור, מחמת שרבינו אמר שיסע תיכף, ועל שולחן הרה"ק הי' מונח חומש ופתחו הרב, ונפתח לו בפר' מקץ בפסוק וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ויאמר הרב הנה שב"ר ר"ת שניאור בן רבקה.

מיד עם גאולתו, בי"ט כסלו תקנ"ט, כתב רבינו אל רבי לוי יצחק, את מכתב בשורת הגאולה (אגרת לח), המתחלת:

לכבוד אהובי הרב הגאון הגדול בוצינא קדישא חסידא ופרישא פטיש החזק עמוד הימיני נר ישראל כמוהר"ר לוי יצחק, ולכל המסתופפים בצלו צל החכמה ... לבשר ענוים ולישרי לב שמחה ... כי הפלה ה' והגדיל לעשות בארץ ... זה היום אשר עשה ה' עמנו הוא יום שנכפל בו כי טוב י"ט בכסליו יום הילולא רבא פטירת רבינו הקדוש ז"ל, וכשקריתי בספר תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי לשלום.

בין שני המאסרים, בשנת תק"ס, שלח רבינו הזקן את אחיו וחתנו אל הרלוי"צ לברדיטשוב, לקבל ממנו הסכמה על הש"ס שמסר אז לדפוס, כדלקמן פרק כד.

ההתחתנות ביניהם

מהשנים הבאות (תקס"ד-ז) הגיעו לידינו מספר אגרותיהם, שבהם מכנים זה את זה בתואר "מחותני".

החתונה הגדולה והמפורסמת, שבה נישאו נכד רבי לוי יצחק לנכדת רבינו, היא החתונה המפורסמת בשמה "די זלאבינער חתונה", שהתקיימה בקיץ תקס"ז ⁹⁷ , כמסופר במקומות רבים ⁹⁸ .

אודות החתונה הזאת, והמאמרים שנאמרו בה, כותב אחד מתלמידי אדמו"ר הזקן ⁹⁹ , בשנת תק"ע (הר אפרים, אודיסה תרנ"ז, ע' 17):

יוצאים מפיו הקדוש במקהלות שהתקצבו ובאו אז מכל המקומות אלפי חסידים ואנשי מעשה לשמוע, כבני אדם שהתקבצו ובא לראות במזמוטי חתן וכלה (הי' אז יום החתונה) בעיר זלאבין.

אמנם כבר במכתבים של השנים תקס"ד-ו מכנים זה את זה, רבינו הזקן ורבי לוי יצחק, בשם "מחותני" ¹⁰⁰ . ונראה שכבר בשנת תקס"ד השתדכו, ועל שם זה מכנים זה את זה בשם מחותני, אף שהחתונה התקיימה בקיץ תקס"ז.

וכדי להבהיר את הסיבה לאיחור חתונה זו, משנת תקס"ד עד שנת תקס"ז, יש להקדים:

*

מפורסם הדבר, שרבי יקותיאל זלמן, בנו של רבי יוסף בונם, חתנו של רבי לוי יצחק, נשא את בתו של אדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן ¹⁰¹ . ומקובל הי' לחשוב שזוהי החתונה הגדולה שהתקיימה בזלאבין בקיץ תקס"ז.

אחר-כך נמצא ¹⁰² בכת"י אדמו"ר הצמח צדק (כתי"ק 1113 י, א), שכותב על אחד המאמרים שאמר אדמו"ר הזקן בליל ב' פר' יתרו תקס"ח: "ובחתונה חורף תקס"ח גיסי ר"ז".

והכוונה ודאי לחתונת ר' זלמן הנ"ל – נכדו של רבי לוי יצחק, שנישא לאחות אשת אדמו"ר הצמח צדק, בנותיו של אדמו"ר האמצעי.

אמנם בקשר לחתונה הגדולה בזלאבין, בקיץ שלפניו, כותב אחד מבני המשפחה, ר' שמרי' שניאורסאהן (במכתב כ"ד סיון תר"נ. הועתק בקובץ אהלי תורה גליון קלד ע' 43):

בני ר' דובער אדמו"ר האמצעי ... בנותיו: שרה אשר היתה כלת ר' מאיר בן הצדיק ר' לויק מבארדיטשוב, ולא האריכה ימים ¹⁰³ , ומתה שנה אחת אחר חתונתה. זאת היתה ההתחתנות הראשונה עם הצדיק מבארדיטשוב. בתו השני', רבקה ¹⁰⁴ , היא היתה אשת ר' [יקותיאל] זלמן בן ר' שמחה בונם ¹⁰⁵ [חתן הרב] הצדיק מבארדיטשוב, וזאת היתה ההתחתנות השניה.

יוצא אם כן, לכאורה, שהחתונה הגדולה בזלאבין, בין נכדי רבי לוי יצחק ורבנו הזקן, היתה בין בנו של ר' מאיר ברבי לוי יצחק ¹⁰⁶ , לבין מרת שרה בת אדמו"ר האמצעי. ואילו החתונה שבחורף תקס"ח, היתה בין הרב יקותיאל זלמן ברבי יוסף בונם חתן רבי לוי יצחק, לבין מרת רבקה בת אדמו"ר האמצעי.

*

ברשימה הנ"ל נמסר רק שהחתן של חתונת זלאבין הי' בנו של רבי מאיר ברבי לוי יצחק מבארדיטשוב, ולא נמסר שם שמו הראשון.

אמנם בכפר חב"ד גליון 824 (ע' 57) נדפס תצלום פדיון עבור רבי לוי יצחק ובניו, שנשלח על ידי רבי חיים מקראסנא, לארה"ק, ובו נרשמו "הרב מבארדיטשוב … לוי יצחק בן שרה שאשה, זוגתו פעריל בת מלכה", ושבעת בניו ובנותיו:

א) ישראל ¹⁰⁷ בן פעריל, וזוגתו מרגליות חי' בת מרים.

ב) מאיר ¹⁰⁸ בן פעריל, זוגתו פייגה בת חנה.

ג) גיטל בת פעריל, ובעלה אליעזר ליפא ¹⁰⁹ בן טשערנא.

ד) אסתר בת פעריל, ובעלה מאיר בן מושקא.

ה) גאלדה בת פעריל, ובעלה נתן ארי' בן מאלי'.

ו) דוב בער בן פעריל, וזוגתו חנה בת פרידה.

ז) לובה תרצה ב[ת] פעריל, ובעלה יוסף בונם ¹¹⁰ בן יענטא.

בין בניו של רבי מאיר ברבי לוי יצחק, נזכרים שני בניו ובתו:

א) יוסף ישראל איסר.

ב) רחל אסתר.

ג) אליעזר.

בבית רבי ח"א (סג, ב) כותב אודות ר' מאיר הנ"ל:

בנו הרה"ח המפורסם ר' יוסף זלה"ה הי' כרוך מאד לרבינו נ"ע.

ובקובץ אהלי תורה גליון קמ ע' 29, רוצה להוכיח ריי"צ שי' קעלער, אשר הפדיון נכתב בשנת תקנ"ג, ואשר הנכד אליעזר ברבי מאיר הוא זה שהתחתן בזלאבין עם מרת שרה בת אדמו"ר האמצעי.

הנכד יקותיאל זלמן ברבי יוסף בונם עדיין לא נזכר בפדיון זה, כי הוא נולד, כנראה, בשנת תקנ"ד, והתחתן בשנת תקס"ח, כנ"ל.

*

במסורת המשפחה נמסר, שהרבנית שרה הנ"ל נפטרה במהלך לידת בתה, שנקראה על שמה שרה. אחר כך נישאה להגאון מוה"ר משה שמשון הלוי הורביץ, ובשנת תקפ"ה נולד להם הגאון מוה"ר צבי יהודה הלוי הורביץ, אבד"ק נאדי באניא.

וכן כותב הרב צבי דוב בער אבראהאם, אבד"ק ברדיטשוב מאנסי, במכתבו אל הרב חנוך הורביץ (שניהם נינים של הרבנית שרה הנ"ל):

זקננו הקדוש דבאניא יע"א ... שמענו היתה אמו בת רבי אליעזר, חתנא דבי נשיאה של האדמו"ר האמצעי.

*

כשמעיינים בתניא, אגרת הקודש סי' כח, רואים שנדפסה שם אגרת תנחומים, שבכותרתו:

מה שכתב למחותנו הרב הגאון המפורסם איש אלקים קדוש הי' נ"י ע"ה פ"ה מו"ה לוי יצחק נ"ע אב"ד דק"ק בארדיטשוב, לנחמו על פטירת בנו הרב החסיד מו"ה מאיר נ"ע.

רבי מאיר ברבי לוי יצחק נפטר בשנת תקס"ו, ואז נכתבה אגרת תנחומין זו, כמסופר בבית רבי שם, ובספרי תולדות החסידות, וכן הוא בספר מאמרי אדמו"ר הזקן – תקס"ו, במפתח המאמרים בתחלתו, שאגרת התנחומין הזאת רשומה אצל דרושי כסלו תקס"ו.

[ספרו כתר תורה ח"ב נדפס בזיטומיר תקס"ו, ושם נדפסה גם הקדמת המחבר. נראה אם כן, שבין מסירה לדפוס לבין ההדפסה נפטר המחבר. ובשער קדושת לוי שנדפס בזאלקווא בשלהי קיץ תקס"ו: מבני ... מהר"ר מאיר זלה"ה].

כבר נזכר לעיל, שכבר בשנת תקס"ד השתדכו, עד שרבינו הזקן ורבי לוי יצחק מבארדיטשוב מכנים זה את זה "מחותני", וכיון שהחתונה התקיימה בפר' נשא תקס"ז, יוצא אם כן, שאבי החתן נפטר בין ההשתדכות לבין החתונה.

ואפשר גם שזוהי סיבת דחיית החתונה עד קייץ תקס"ז ¹¹¹ – היינו שבתחלה חיכו עד שיבריא אבי החתן ר' מאיר, ואחרי פטירתו בשנת תקס"ו חיכו עד אחר גמר שנת האבלות שעל אבי החתן. ורק אז ארגנו את החתונה הגדולה הזאת בזלאבין, שבאו אליה אלפים רבים מכאן ומכאן, והיא החתונה המפורסמת כל כך בחב"ד.

ההשתתפות במעות ארץ הקודש

גם בנושא מעות ארה"ק, התאחדו רבינו הזקן עם רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, בתקופתם האחרונה.

בראש קבוצת החסידים בטבריה עמד אז הרה"ק רבי אברהם מקאליסק; אמנם היתה שם קבוצה של חסידי רבינו הזקן, וגם קבוצה של חסידי רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, אלו ואלו עברו מטבריה לצפת, ושם התאגדו לקהלה אחת.

רבינו הזקן ורבי לוי יצחק התאחדו שניהם לשלוח כל שנה תמיכה לחסידיהם שבארץ הקודש, בנפרד מהמשלוח הכללי.

בשנת תקס"ה שלח הרלוי"צ מברדיטשוב את המעות ע"י הרה"ק ר' ארי' ליב מוואלאציסק, שעלה באותו קיץ לאה"ק. משלוח זה נזכר באגרת שכתב החוזה מלובלין – אל הרה"ק הרלוי"צ מברדיטשוב, מאותה שעה (אגרות בעל התניא ע' קפו):

קודם כתיבת ידי בא לידי אגרת מן מחותני הגאון הישיש מוה"ר ארי' ליב אב"ד דק"ק וואלצשיסק שנוסע לאה"ק, ואיני זוכר אם מאדעס או מסטאמבול, ושם נאמר שכבודו הרמה הי' אצלו ונתן בידו ממון לחלקו לעניים באה"ק.

ובאשר לכ"ק אדמו"ר הזקן, כותב הוא באגרת משנת תק"ע, בדברו על המעות שהוא שולח בנפרד לצפת (אגרות קודש אגרת נז):

להחיות רוח שפלים ונדכאים מאחיהם הידועים עניי צאן קדשים אשר בעה"ק צפת תובב"א ממדינתינו, וכן רבים ושלמים מפלניא העומדים לימין צדקם להצילם מרודפיהם אחיהם הידועים.

לא נתפרש כאן מי הם אלו מפלניא העומדים לימין צדקם של חסידי חב"ד באה"ק, שעברו מטבריה לצפת. אך שוב כותב (אגרות קודש אגרת נו):

אני כבר לויתי ושלחתי לאה"ק ע"י ציר נאמן של מחותני הגאון הרב דבארדיטשוב.

אחרי הסתלקות הרה"ק הרלוי"צ מברדיטשוב המשיך בדרך זו גם בנו הרה"ק ר' ישראל מפיקוב. הוא לא שלח את מעות התמיכה לחסידיו בלי התייעצות עם כ"ק אדמו"ר הזקן, שכותב לו איך ועל ידי מי לשלוח (אגרת סב):

שלא ישנה ח"ו תפקידו אשר יפוקד ויצווה למסור בשלימות בצפת תובב"א לכל אחד ואחד, כפי הרשימה של כת"ר לאנשי פלניא וכפי רשימה שלי לכל אחד ואחד הנקובים שם בשמותם, וליקח קבלה מכל אחד ואחד בפרטות ולשלוח לכאן. ובכל זה יטכס עצה עם ידידינו מחותני מהרי"ש בונם ¹¹² נ"י, ומו' יוסף נ"י, וגם עם גיסו מהר"א ליפמן ¹¹³ נ"י ... והמותר יהי' כפי אשר כתבתי למחותני הנ"ל.

אחר הסתלקות כ"ק אדמו"ר הזקן, בכ"ד טבת תקע"ג, המשיך בדרך זו גם בנו ממלא מקומו כ"ק אדמו"ר האמצעי, באגרת שכתב בין השנים תקע"ד-ו (אגרות קודש שלו אגרת יד):

כפי הרשימה שמצאתי במכי"ק [אאמו"ר] ז"ל לשלוח לאה"ק לאנשים מיוחדים בצפת ... והוספתי על הרשימה שלו עוד כו'. ואמנם לפי העת והזמן נתרבה ביותר תושבי צפת כו'. וגם רבים מטבריא מאנשי פולין דשם השלמים אתנו. והגעני מכתב מכל אנשי צפת בבקשות עצומות להחזיק ישיבתם בארץ החיים כו' ... הגיעני מכתב ... ממחותני הרב דפיקוב נ"י שהמה משתדלים בהתאמצות יתירה להוסיף אומץ בלב כל הסרים למשמעתם ¹¹⁴ .

אגרת זו מרמזת לנו שגם כעת, אחרי הסתלקות רבי לוי יצחק מבארדיטשוב ורבינו הזקן, נמשך שיתוף פעולה זה גם בין בניהם ממלאי מקומם – האדמו"ר האמצעי והרה"ק רבי ישראל מפיקוב.

אחרי הסתלקות הרב המגיד

אחרי הסתלקות הרב המגיד ממעזריטש בשנת תקל"ג, חזרו לרוסיה, שלושת התלמידים האלו, הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק, רבי אברהם מקאליסק ורבינו, להפיץ שם את דרך החסידות. הרמ"מ עקר את דירתו ממינסק והתיישב בהורודוק ¹¹⁵ , הסמוכה לוויטבסק ¹¹⁶ , כנזכר באגרות-קודש אדמו"ר הזקן (אגרת נא) "חזר ממינסק וקבע דירתו בהאראדאק". הר"א חזר לקאליסק, ורבינו חזר לוויטבסק.

כל אחד מהם הפיץ את תורת החסידות בעירו. אמנם הרמ"מ, הישיש שבינם, היתה מצודתו פרושה על כל מדינת רוסיה, ואליו היו נוסעים גם הר"א – מקאליסק, וכ"ק אדמו"ר הזקן – מוויטבסק.

בוואהלין ישב על כסא הרב המגיד ממעזריטש – כ"ק בנו ר' אברהם "המלאך". גם רבותינו שבמדינת רוסיה קיבלוהו עליהם לרב. אך במדינת רוסיה עצמה היו נוסעים אל הרמ"מ להאראדאק.

האראדאק היא עיירה קטנה הסמוכה לוויטבסק, אשר בתקופה שלפנינו היתה עיר מושבו של כ"ק אדמו"ר הזקן. אם כן יש מקום לשער, שכ"ק אדמו"ר הזקן הרבה לבקר אצלו במשך שנות ישיבתו בהאראדאק תקל"ג-תקל"ו.

באותה תקופה היו עוד כמה מרכזי חסידות ברוסיה הלבנה ובליטא: בקרלין – הרה"ק רבי שלמה מקרלין. בפינסק – הרה"ק רבי לוי יצחק (מברדיטשוב). בהמדורא – הרה"ק רבי חיים חייקל מהמדורא. בפולוצק – הרה"ק רבי ישראל מפולוצק. בקאליסק – הרה"ק רבי אברהם מקאליסק. בליובאוויטש – הרה"ק רבי ישכר בער מליובאוויטש (ראה לקמן פרק יא). אמנם רבינו הזקן חי באותה תקופה בוויטבסק, והי' נוסע אל הרה"ק רבי מנחם מענדל בהאראדאק הסמוכה.

על התקופה הזאת כותב בס' בית רבי (ספ"ד):

ובבואו לביתו ¹¹⁷ , גם כן לא התנהג ברבנות כמה שנים, כל ימי היות פה הרה"ק רמ"מ נ"ע מהאראדאק, ואדרבה גם נסע אליו ¹¹⁸ .

בשיחת ליל שמח"ת תשמ"ח (ראה "התוועדויות" שם סעיף יט) דן הרבי בתקופה הזאת, שבין כהונת הרב המגיד ממעזריטש לבין כהונת כ"ק אדמו"ר הזקן, אם אפשר להחשיבה כתקופה אמצעית, שבה כיהן הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק כמנהיג החסידים ברוסיה הלבנה, והיינו שגם הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק צריך להמנות ברשימת הנשיאים אצל חסידי חב"ד.

מה שברור הוא, שעל יסוד תקופה זו מתייחס כ"ק אדמו"ר הזקן אל הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק כתלמיד לרבו, עד שמכנהו בתואר "רבותינו שבא"י" (אגרת ב), "רבותי שבא"י" (אגרת ו), "רבותינו שבאה"ק" (הקדמת המלקט לתניא) וכיו"ב.

*

בשעה שעלה בדעת הצדיקים הנ"ל לעלות ולהתיישב באה"ק, בקיץ תקל"ז, הצטרף אליהם גם כ"ק אדמו"ר הזקן בנסיעתם, והגיע בדרכו עד למוהילוב שבפודוליה (על יד תורכיה). על תקופה זו מסופר בבית רבי (ז, ב):

שם במאהליב נשאר בדעת כולם שלא להניח את רבינו לנסוע, כי אם שישאר פה לפקח בטובת אנ"ש ברוחניות וגשמיות, והפצירו בו עד בוש, וגם רבותינו בקשוהו מאד, עד שהוכרח למלאות בקשתם, והתפרדו רבותינו מרבינו ומאנ"ש בבכי עד כי הגדיל מאד.

מסגנון זה נראה שהחלטתו להשאר ברוסיה קשורה היתה להסכמתו לבקשת החסידים "שישאר פה לפקח בטובת אנ"ש בגו"ר" ¹¹⁹ .

וכ"ז צריך לימוד גדול, באיזה פרטים היתה הסכמתו לנהל מעתה את עדת החסידים, ובאיזה פרטים לא הסכים – עד שנת תקמ"ג ואילך, כדלקמן פרק יא.