תסג אם מותר לחרוך שבלים יחד ודיני כרמל

הערות

1. 1217. רבא דף מ , א (ואמר אביי לא ליחרוך איניש תרי שיבולי בהדי הדדי, דילמא נפקי מיא מהאי ובלע אידך ואתיא לידי חימוץ ... והדר ביה אביי מההיא, דכל אגב מדלייהו לא מחמצי (כל דרך נפילתם לא מחמעי, רש"י). דאמר אביי האי חצבא דאבישנא (כד שמייבשין בתוכו קליות בתנור , רש"י), סחיפא (אם פיו כפוי למטה) שרי, זקיפא (שיהא זוקף כדרכו) אסור (שהמים נפלטין וחוזרין ונבלעין). רבא אמר אפילו זקיפא נמי שרי, מי פירות נינהו, ומי פירות אינן מחמיצין). והיינו שאביי הודה לרבא בהלכה הראשונה שלפנינו, וחולק רק בהלכה השנית שלפנינו, והלכה כרבא. טור ושו"ע ס"א (מותר לחרוך שני שבלים ביחד, ולא חיישינן שמא יצאו מים מאחת לחברתה, שהם מי פירות ואינם מחמיצים). שהיא ההלכה הראשונה שלפנינו. ח"י ס"ק א (ולא פליגי אלא בקליות שנתייבשו תוך הקדירה, וקיימא לן כרבא דשרי אף בכהאי גוונא. אם כן הוי להו להפוסקים לכתוב האי רבותא, דכהאי גוונא שרי). ולכן כתב כאן להתיר בשני האופנים.
2. 1218. לעיל סי' תסב ס"ז (כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא ללוש אפילו במי פירות בלבד). מכל מקום בזה מותר גם לדידן, כמבואר בט"ז ס"ק ב (משמע דההיא דסעיף א' מותר גם לדידן).
3. 1219. כדלעיל סי' תסב ס"ז (יש מי שאומר שמעיקר הדין מי פירות הן מחמיצין, ולא עוד אלא שהן ממהרין להחמיץ יותר ממים ... אלא שאין חימוצן חמץ גמור, אלא חמץ נוקשה, ואיסורו מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה 59). ולא קיי"ל הכי, כדלעיל שם ס"א וס"ג (ונתבאר שם הערה 27).
4. 1220. תוס' מנחות נד, א סד"ה אין מחמיצין (לעולם אפילו בלא מים, נהי דחמץ גמור לא הוי, נוקשה מיהא הוי ... כיון דאין מחמיצין חמץ גמור, לא גזור להחמיר ולחוש דילמא נפקי מיא מהא ובלע אידך, משום דמילתא דלא שכיחא הוא). מ"א ס"ק ג (התוס' במנחות דף נ"ד כתבו, דשרי מטעם דלא חיישינן שמא יצאו מים, דמלתא דלא שכיחא הוא). ואף שנתבאר לעיל סי' תסב ס"ז (כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא ללוש אפילו במי פירות בלבד, לפי שחוששין שמא נתערב בהם מים כל שהוא). ואם הי' נתערב קצת מים הי' אסור מן התורה, כדלעיל שם ס"ג (מי פירות שנתערב בהם מים, אפילו כל שהוא, הרי אלו מחמיצים על ידי המים שבהם חימוץ גמור שחייבים עליו כרת). מכל מקום כאן שבא לחרוך את השבלים, אין מקום לחשוש שנתערבו מים במיץ היוצא מהחטים, וכל החשש הוא רק לדעת המחמירין בכל מי פירות מעיקר הדין. ועל זה אמרינן, שכיון שגם אם יצא מיץ משבולת אחת ויפלו על גבי חבירתה, אין בזה אלא איסור מדברי סופרים, לכן אין חוששים לדבר שאינו מצוי.
5. 1221. באוּר, בלהב אש. כמו באוּר אשכם (ישעי' נ, יא), באוּר תבעיר (יחזקאל ה, ב). והוא גם פירוש הראשון ברש"י על הפסוק באוּר כשדים (נח יא, כח) – "כבשן האש".
6. 1222. מר זוטרא דף לט , ב (אמר מר זוטרא לא לימחי איניש קדרא (שמעבין תבשיל הקדירה, על ידי שממחין קמח לתוכו, רש"י) בקמחא דאבישנא (שנתייבשה וניקלית בתנור, רש"י), דילמא לא בשיל שפיר (לא נעשית קלי כל צורכה בתנור, רש"י), ואתי לידי חימוץ). רמב"ם פ"ה ה"ה (כרמל שמהבהבין אותו באוּר וטוחנין אותו, אין מבשלין את הקמח שלו במים, שמא לא נקלה באוּר יפה, ונמצא מחמיץ כשמבשלין אותו). טור ושו"ע ס"ג (כרמל שמהבהבין אותו באוּר וטוחנין אותו, אין מבשלים הקמח שלו במים, שמא לא נקלה באור יפה, ונמצא מחמיץ כשמבשלים אותו).
7. 1223. רבנו ירוחם נתיב ה ח"ה מו, ד (נשים שמשימות קמח להתיבש בתנור, לעשות תבשיל לתינוקות, אסור לעשות בפסח, דילמא לא בשיל שפיר. כך דקדקו בתוס' מההיא דלעיל דלא לימחי וכו'). והוא דאמרינן מ, ב (רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי). ופרש"י שם (קמחא דאבשונא). והקשו תוס' שם ד"ה רבא (דהא לעיל אסרינן, וליכא מאן דפליג). והוא מדאמרינן התם לט, ב (אמר מר זוטרא לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישנא, דילמא לא בשיל שפיר). רואים מדברי רבינו ירוחם, שמה שאסרו בגמרא "קמחא דאבישנא", היינו אף בקמח קלוי. הגהות סמ"ק סי' רכב ע' רל (נהגו העולם לאפות קמח סלת בתנור לצורך התינוקות, לעשות ממנו פפ"א בלע"ז, וסומכין על הא דאמרינן פרק כל שעה דאפוי אינו בא לידי חימוץ [כדלקמן ס"ג, וש"נ]. ומיהו קשה מהא דאמרינן בפרק כל שעה לא לימחי אינש קדרה בקמחא דאבישונא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ (פירוש לא יערב קמח בתוך התבשיל) בקמחא דאבישונא (פירוש קמח קליות שנאפה בתנור), ואפילו הכי קאמר דחיישינן דילמא לא בשיל שפיר (פירוש שלא נאפה הקמח בטוב), לפי שאין יכולין לעמוד על אפיית הקמח שיהא כראוי). ופירש יותר בתוספות רבינו פרץ (לבעל הגהות סמ"ק הנ"ל) לט, ב ד"ה לא לימחי (היינו קימחא שנתייבשה וניקלית בתנור כשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור. ומכאן יש לאסור לנשים שמשימין קמח בתנור להתייבש, ועושים תבשיל לבניהם קטנים, דדילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ). הובאו בב"י סי' תסא ד"ה כתב הרמב"ם (אבל רבינו ירוחם כתב נשים שמשימות קמח בתנור להתיבש כדי לעשות תבשיל לתינוקות אסור, דילמא לא בשיל שפיר ... וכן כתבו הגהות מיימון בפרק ה' [קושטא] שהוא דעת סמ"ק). וכן פסק הפר"ח ס"ב ד"ה כתב הרמב"ם (אבל הב"י הביא בשם רבינו ירוחם בשם התוספות, וכן הגהות מיימוניות בשם סמ"ק, דאף בקמח איכא למיחש דילמא לא בשיל שפיר, ולהם שומעין, שהם רבים, וכל שכן להחמיר באיסורא דאורייתא). והובאו בשו"ת רבינו סי' ו, דלקמן הוספה ב (חשש איסור דאורייתא, לפי דעת סמ"ק ורבינו ירוחם, הובאו ב"י סי' תס"א, וכן פסק הפרי חדש שם (ס"ב), בקמח שנקלה, דחיישינן שמא לא בשיל שפיר).
8. 1224. גמרא מ, ב (רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי). לפירוש רמב"ם פ"ה ה"ג (מבשלין את הפת ואת הקמח הקלוי). "הפת" היא מצה אפויה שחזר וטחנה, כדלקמן ס"ג. ו"הקמח הקלוי" היא ההלכה דידן. וכן היא דעת רש"י, כמובא בשו"ת רבינו סי' ו, דלקמן הוספה ב (לפי דעת רש"י והרמב"ם שם במ"א). והוא מ"ש במ"א ס"ק ד (דהא רש"י מתיר אפילו לכתחלה, וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם). והיינו מה שפירש"י שם (בחסיסי, קמחא דאבשונא). והקשו התוס' שם ד"ה רבא (דהא לעיל אסרינן וליכא מאן דפליג). וכמובא לעיל ממר זוטרא (לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישנא, דילמא לא בשיל שפיר). הרי שרש"י מתיר בקמחא דאבישונא. אלא שבדעת רש"י יש שתי דעות הפוסקים: (א) שמתיר אף בחטים שנקלו ואחר כך נטחנו, כמבואר במחצית השקל על המ"א שם (דרש"י פירש הא דאמרינן דף [מ] רבא מחי ליה קדרא בחסיסי, וקיימא לן כוותיה ... והוא כרמל שמהבהבים כו', ופליג על מאי דאיתא לעיל דקמחא דאבשונא אסור), ובפרי מגדים שם (מה שכתב רש"י מתיר לכתחלה ... רש"י פסחים מ"ם ב' פירש חסיסי קמחא דאבשונא, משמע קמח מקליות), ובאליה רבה ס"ק ג (ומפרש"י בשני מקומות משמע דמיירי בגוונא חדא). (ב) שסובר כדעת הרמב"ם, שמה שהתיר רבא בחסיסי, היינו דוקא בקמחא דאבישנא שהקמח עצמו נקלה, וכמבואר בח"י ס"ק ד (בקמח הקלוי פסק הרמב"ם בפ"ה דמותר לבשל לכתחלה. ואפשר שזה גם כן דעת רש"י). וראה גם לעיל סי' תנט סכ"ה (שהקמח שנקלה יפה אינו בא לידי חימוץ כמו שיתבאר בסי' תס"ג).
9. 1225. ב"י סי' תסא ד"ה כתב הרמב"ם (ואף על גב דבגמרא (לט:) אסר קמחא דאבישונא, שהוא קמח העשוי מקליות שנתייבשו בתנור, וכמו שיתבאר בסימן תס"ג, וכתבו הרמב"ם (שם ה"ה). איכא למימר דקמח קלוי שאני, שהאש שולטת בקמח יותר ממה ששולט בחטים).
10. 1226. ח"י סוף ס"ק ד (בקמח הקלוי, כיון דלדעתייהו מותר אפילו לכתחלה, אפשר לסמוך דיעבד, ולהתיר בהנאה או להשהותה עד אחר פסח, נראה לי). והיינו שאף שלדעת רבינו ירוחם והגהות סמ"ק ופר"ח אסור אף בדיעבד, כמבואר בשו"ת רבינו סי' ו, דלקמן הוספה ב (אבל לפי דעת הפרי חדש שפסק כסמ"ק ורבינו ירוחם ... איכא למיחש אפילו בדיעבד). מכל מקום כיון שרש"י ורמב"ם מתירים אפילו לכתחלה, מסתפק בזה המ"א ס"ק ד (וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל, אם אוסרין מפני חששא זו, דהא רש"י מתיר אפילו לכתחלה, וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם). והח"י מכריע, שלא להתיר בדיעבד אלא בהנאה או להשהותו. וכל זה הוא בנידון דידן (הקמח עצמו נקלה בתנור ... עבר ועשה ממנו תבשיל). אבל אם נילוש קמח בתוך המצה, נתבאר לעיל סי' תנט סכ"ו (אבל מצה שיודע שנילוש בתוכה קמח, יש להחמיר אפילו בדיעבד שעבר ונתנה לתוך דבר לח. עי' סי' תס"ג), ושם נסמן (הערה 125).
11. 1227. רבא דף מ , ב (רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי). לפירוש הרי"ף שם יב, ב (פירוש חסיסי מצה אפויה שטוחנין אותה ומבשלין אותה במים, ומוללין בה את הקדרות). רא"ש פ"ב סי' כח (פירוש בחסיסי מיני אפייה שטוחנין אותה ומבשלין אותה במים, ומוללין בה את הקדירה). טור ושו"ע ס"ג (כשמוללין הקדירות החדשות אין מבשלים בהם אלא מצה אפויה שחזר וטחנו אותה). ברייתא וגמרא לט, ב (תנו רבנן, אלו דברים שאין באין לידי חימוץ האפוי והמבושל ... אמר רב פפא האפוי שבישלו קאמר). ולענין המנהג, ראה שו"ת רבינו סי' ו, דלקמן הוספה ב.
12. 1228. רבא בלישנא בתרא שם (רב פפי שרי ליה לבורדיקי דבי ריש גלותא לממחה קדירה בחסיסי. אמר רבא איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי (כגון בי ריש גלותא, שהעבדים מזלזלין בדבר איסור יותר ויותר, רש"י). איכא דאמרי רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי). ב"י בסוף הסימן (כיון דבלישנא בתרא אמרינן דרבא גופיה מחו ליה קידרא בחסיסי, משמע דאתא לאיפלוגי אלישנא קמא, דאמר איכא דשרי כי האי מילתא [בדוכתא] דשכיחי עבדי. הילכך נקטינן כלישנא בתרא דשרי אפילו באתרא דשכיחי עבדי).
13. 1229. גמרא דף לט , ב (ותיקא (מאכל קמח, רש"י) שרי. והתניא ותיקא אסור. לא קשיא הא דעבדיה במישחא ומילחא (דמי פירות אין מחמיצין, רש"י), הא דעבדיה במיא ומילחא). טור ושו"ע ס"ב (ותיקא, שהוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח, מותר. והוא שלא יהא בו מים).
14. 1230. כדלעיל סי' תסב ס"ג (מי פירות שנתערב בהם מים, אפילו כל שהוא, הרי אלו מחמיצים).
15. 1231. כדלעיל סי' תסב סי"ח (מלח שלנו שמבשלין אותה ממים, דינו כמים. ויש אומרים שדינו כמי פירות. והעיקר כסברא הראשונה).
16. 1232. ר"ן שם (יב, א) ד"ה ותיקא (ולא אסרינן לה משום מלחא שהוא מים, ומעורב עם השמן. לפי שהוא מועט ונשתנה צורתה, ואין בה כח עם השמן. אבל מים גמורים חיישינן בכל שהן. ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה חיישינן בה). הובא בט"ז ומ"א ס"ק א. ולפי זה יש להתיר במלח מועט אף לכתחלה, כאמור כאן, וכנפסק בפשיטות בגמרא ושו"ע. אמנם נפסק לעיל סי' תנה סל"א (אבל לכתחלה יש להחמיר כדברי האומרים שלא ליתן מלח בעיסה כלל, אפילו מעט (ואפילו נילושה במי פירות, לפי שהעיקר הוא שהמלח אין לו דין מי פירות אלא דין מים)). ונתבאר לעיל שם (הערה 163). * וכל זה הוא מעיקר הדין, אבל המנהג להחמיר לכתחלה בותיקא של קמח ומי פירות, אף בלא מלח כלל, כדלעיל סי' תסב ס"ז (וכל זה מעיקר הדין, אבל כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא ללוש אפילו במי פירות בלבד, לפי שחוששין שמא נתערב בהם מים כל שהוא ... ואין לשנות המנהג אם לא לחולה או לזקן הצריכים לכך). וכן הוא כאן ברמ"א (ולדידן שנוהגין להחמיר במי פירות, גם זה אסור).
17. 1233. ברייתא מ, ב (תנו רבנן אין מוללין את הקדירה בפסח). רמב"ם פ"ה ה"ה (כשמוללין הקדרות החדשות, אין מבשלין בהן אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה). שו"ע ס"ג (כשמוללין הקדירות החדשות, אין מבשלים בהם אלא מצה אפויה שחזר וטחנו אותה).
18. 1234. ר"ן שם (יב, ב) ד"ה אין מוללין (דרך היה בקדרה חדשה לבשל בה קמח ומים וחומץ). הובא בב"ח ס"ב ד"ה אין מוללין.
19. 1235. מ"א ס"ק ד (שעושין כן בפעם ראשונה להקשות הקדירה).
20. 1236. סעיף ט (אסור לבשל בקדרה חדשה של חרס ביום טוב, מפני שעל ידי בישול הראשון הן מתחזקין ומתקשין ומחזיקין מים בטוב, וזהו גמר תיקון עשייתן, ואסור משום תולדת מכה בפטיש).
21. 1237. ברייתא שם (אין מוללין את הקדירה בפסח).
22. 1238. רמב"ם ושו"ע שם (אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה). וכדלעיל ס"ג (אבל מצה אפויה שחזר וטחנה, מותר לבשל הקמח שלה ולעשות ממנה כל מה שירצה).
23. 1239. ברמב"ם שם (אבל קמח קלי אסור, שמא לא קלהו יפה ויבוא לידי חמוץ). ואף שהובא לעיל ס"ב (והערה 8), שהרמב"ם מתיר אף ב"קמח הקלוי". כבר ביאר בלחם משנה (קמח קלי פירוש קמח הבא מכרמל קלי. אבל הקמח הקלוי, כבר נתבאר שהוא מותר). וכן פירש בפר"ח סי' תסא ס"ב ד"ה כתב הרמב"ם בפ"ה (ולפי זה על כרחך מה שכתב לקמיה [שם הלכה ה] שאסור למלול בקמח קלי שמא לא קלהו יפה ויבא לידי חימוץ, בקמח העשוי מכרמל קלי קאמר, דאי קמח קלוי מותר הוא). ועוד הובאה דעה הראשונה לעיל ס"ב (ואפילו אם הקמח עצמו נקלה בתנור, לא יבשלנו במים, שמא לא נקלה יפה). ונראה שמ"ש כאן "לא בקמח של חטים", כולל גם הקמח הקלוי.