אוצר החסידים שארית יהודה שו"ת יורה דעהסימן יח

סימן יח

תנוך האוזן הוא הסחוס הקשה שבתוך האוזן ⁴⁶¹

עיין מעדני מלך ולחם חמודות ר"פ על אלו מומין ⁴⁶² , שיש מחלוקת בין רש"י ⁴⁶³ והטור ⁴⁶⁴ להרמב"ם ⁴⁶⁵ . דהיינו דלרש"י (משפת) העור היא האליה רכה שהיא בשפת האזן למטה בתחתית האזן סמוך לגוף כמו אליה רכה שבאדם, אבל למעלה בגובה האזן כל ההיקף שמגובה האוזן ומהצדדים עד למטה הוא בכלל הסחוס דמתני', וכן מבואר להדיא בגמ' ⁴⁶⁶ לגירסת רש"י ⁴⁶⁷ גבי מומי אדם שאין רוצעין במילת, פירש רש"י אלי' רכה, אבל בגובה של אזן רוצעין, והיינו משום דהגובה הוא בכלל הסחוס, והוא הדין נמי בבהמה. אבל הרמב"ם סבירא ליה דכל היקף שטח גוף האזן מגובה האזן ומהצדדים הכל נכלל בשפת העור, וכן מבואר להדיא בפירוש המשניות קצה העליונה כו' ונק' בשם הסחוס עכ"ל. משמע שכל גובה האזן וצדדים אע"פ שיש בהן הסחוס קצת אין זה אלא שנק' בשם הסחוס, אבל אינו הסחוס ממש דמיירי מתניתין, דמתניתין מיירי בהסחוס הקשה כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' רמ"ד ⁴⁶⁸ , וכדאיתא בפירוש המשניות להרמב"ם פי"ד דנגעים משנה ט', גשם יוצא על שטח האזן ומה שימשך ממנו ולפנים כאשר יגע בו האדם ימצא חזק ומבחוץ בשר הרך מקיף כו', מבואר להדיא דכל גובה האזן והצדדים אינן בכלל תנוך, שהוא הסחוס דמתני'. והכי איתא בתורת כהנים ⁴⁶⁹ (הובא בר"ש שם ⁴⁷⁰ ) דהתנוך שהוא גובה של אזן אינו כשר להזאה. ונק' תנוך מלשון נכה רגלים, לפי שהגשם המקיף את תנוך האזן אינו עומד זקוף ביושר בשוה אלא נכפף קצת כאדם נכה רגלים שאין רגלו ישרה. ומאחר דסחוס דמתני' הוא התנוך אם כן כל גובה האזן וצדדים, אע"פ שיש בהם הסחוס רך, הן בכלל שפת העור ולא נכללו בסחוס. וגבי רציעת עבדים מבואר ברמב"ם פ"ג מהל' עבדים ה"ט דהיא בגופה של אזן. ומשמע דהכי גרס בגמרא ⁴⁷¹ בגופה, במקום בגובה. וכן משמע בתוס' ⁴⁷² דסבירא להו דסחוס דמתניתין היינו דומיא דהסחוסין שבפרק כיצד צולין, והתם ⁴⁷³ איתא שאינו נאכל בשור הגדול מחמת קשיותו. וכן ממה שהביאו התוס' הפסוק ⁴⁷⁴ בדל אזן, דת"י ⁴⁷⁵ חסחסי', היינו שנשאר מן הארי שאינו אוכלו מחמת קשיותו, וכפירוש הרד"ק שם. ואילו בפ' אין מעמידין (ד' לח ע"א) גבי עובד כוכבים שחרך ⁴⁷⁶ כו' אפילו מריש אודניה, מוכח שראש האזן הוא רך להתבשל יותר משאר בשר, וראש האזן הוא גובה האזן והצדדים. אלא ודאי שכל הגובה והצדדים שסביב שטח האזן אינו בכלל סחוס (ואפשר דאף לדעת רש"י יש לחלק בין אדם לבהמה, דבבהמה כל הגובה והצדדים הן רכין. ומ"ש רש"י והאי עור היינו אליה רכה, היינו לאפוקי דלא נימא עור ממש, אלא דכל הרך שבאזן בכלל זה. וכן לשון הטור משפת האזן (י"ל) כל הקצה בהיקף נק' שפה. והשתא אתי שפיר שמהרא"י לא הביא שום מחלוקת).

והנה באדם ניכר ההבדל שבין (שטח האזן שהוא) תוך האזן ובין התנוך שהוא תכלית קערורית האזן בגשם המקיף את התוך סמוך לקערורית האזן. וכן ניכר ההבדל בין התנוך המקיף את קערורית האזן ובין גובה האזן שהוא המקיף את התנוך שנמשך לפנים, אבל בבהמה אין ההבדל ניכר בכל זה. לכך נתן מהרא"י סימן זה שהוא קשה במישוש ויש לו גובה בפנים. ואין רוצה לומר מקום שמתחיל להיות חריצין ותלוליות שיש גובהת בתלוליות נגד החריצין, ולפי שהחריצין הם שוים לגובה האזן לכך לא הזכיר אלא מקום הגבוהת. חדא דלשון גובה הוא לשון יחיד והוה ליה למימר תלוליות או מקומות גבוהות קצת, דהא אינו מקום אחד גבוה. ועוד דהא נראה לעינים דגם במקום התחלת החריצין ותלוליות אינו קשה בחוש המישוש. אלא רוצה לומר כי מהעצם הסותם את פי האזן למטה עד מקום התלוליות יש בו מקום עמוק ונראה שהוא כנגד תוך האזן שבאדם, ולמעלה ממנו מתחיל להיות גובה משפע ועולה. ומכל מקום נראה עכ"פ שהוא למעלה קצת מעצם הסותם פי האזן, שהרי כנגדו באדם אפילו תוך האזן הוא למעלה מהעצם הסותם פי האזן, ומכל שכן התנוך שהוא תוך נוך כדאיתא (בתורת כהנים). ועוד לשון מהרא"י דקשה במישוש משמע שהוא כאשר ימשש מבחוץ, והעצם הוא מבפנים למטה שאין כנגדו מבחוץ.

והשתא אתי שפיר הא דגדיא באוניה ⁴⁷⁷ כפשטיה, כי בגדיא השיעור שמהעצם הסותם את פי האזן עד הגובה שהוא כנגד תוך האזן שבאדם, הנה התוך הזה יותר גדול, וכל שכן אם נאמר שכל מקום הפנוי משערות הוא בכלל סחוס אתי שפיר טפי. גם מהא דתניא (מ' ע"ב) ⁴⁷⁸ גבי אזן הגדי שהיתה כפולה בחסחוס אחת כו' בשתי חסחוסות כו', משמע דחסחוס הוא בהיקף האזן ולא בעצם האמצעי שבאזן. אלא דלשון הרמב"ם ⁴⁷⁹ ובלבד שיהי' לו שתי חסחוסין, אפשר לומר דהיינו ב' עצמות בפנים, ומה שכתב אבל אם אין לו אלא חסחוס אחד והרי הוא כגוף כו', תרתי קאמר, חדא שאין בו אלא עצם אחד מבפנים, ועוד שגם בהיקף נראה כאילו הוא גוף שנכפל (ורמב"ם לטעמיה בפירושו במתניתין, ולא כפירש"י תנוך ⁴⁸⁰ ). אבל לשון סמ"ג ⁴⁸¹ , אבל אם אין לו אלא חסחוס אחד הרי הוא כגוף כו', אי אפשר לפרש כן. אלא דיש לומר דחסחוס הוא שם המושאל, ולכן דקדק הרמב"ם בפי' המשנה ריש פרק ⁴⁸² ולא מן הקצה העליונה כו' ונקרא בשם חסחוס, ורוצה לומר דגם קצה העליונה נק' חסחוס, אבל אין זה אלא לענין קריאת שם בלבד אבל לא לענין הדין. והתם נקט בברייתא לענין קריאת שם בלבד (ומינה נראה (די"ל) דאפילו רש"י דפירש במתניתין דאזן הגדי כגון תנוך העליון כו', אינו אלא לענין קריאת שם דנקרא תנוך, אבל לא לענין דינא דמתניתין מן הסחוס ולא מן העור, דהיינו סחוס ממש, ולא כל מה שנק' תנוך בכלל זה), (וכדלעיל בהג"ה, דגם לרש"י יש לומר דבבהמה גם גובה האזן הוא בכלל העור דריש פרק).

יורה דעה חלק שני

הערות

461. תוכנה: בפוסקים הובאה מחלוקת בפירושו של תנוך האוזן שפגימתו חשובה מום, שלדעת רש"י וטור התנוך הוא כל הסחוס שבהיקף גובה האוזן ומהצדדים (משא"כ האליה הרכה שבשפת האוזן קרוי עור ואינו עושה מום), ולדעת הרמב"ם התנוך הוא רק הסחוס הקשה שבתוך האוזן (משא"כ כל היקף גובה האוזן, אף שגם בו יש סחוס). וי"ל שגם רש"י והטור מודים לרמב"ם, שאינו נעשה מום אלא ע"י פגימה בסחוס הקשה שבתוך האוזן. ומבאר את דיוקי לשונותיהם בזה. וראה שוע"ר סדר מכירת חמץ ובהמה המבכרת בסופו: ואין היתר אלא כשהחתך הוא בתנוך, שהוא הסחוס שיש לה גובה קצת הזקוף בתוך תוך פנימיות האוזן ממש אצל הנקב הפתוח בעצם הגולגולת ממש, וכמבואר בפסקי מהרא"י ז"ל, והראיות קצרה היריעה מהכיל, ולשומעים יונעם. ובשו"ת צמח צדק יו"ד סי' רכט: זכרתי המעשה שהי' מפורסם בלאדי כו', בא המעשה לדודינו הרה"ג מוהר"י ליב ז"ל מיאנאוויטש כו', ובא עם השאלה לפני כאאזמו"ר הגאון נ"ע ונשא ונתן טובא בדין זה ... וכפי שהי' מפורסם אז צוו לקבור בשר הבכור הנ"ל. וכן סיפר מוהר"י אייזיק מהומיל (ראה קובץ יגדיל תורה נ.י. יג ע' לה). ומסתבר שהסימן שלפנינו נכתב בהמשך לאותו מעשה. ואפשר שהוא בהמשך לדברי אדמו"ר הזקן בזה.
462. ריש פ"ו דבכורות, מעדני יו"ט ס"ק ב, ודברי חמודות ס"ק א. וכן כתב בתוספות יו"ט בכורות רפ"ו.
463. בכורות לז, א ד"ה החסחוס (תנוך האוזן שקורין טנדרי"ן), וד"ה אבל לא מן העור (והאי עור היינו אליה רכה של אוזן).
464. יו"ד סי' שט (התנוך ולא העור שמשפת האוזן).
465. הל' ביאת מקדש פ"ז ה"א (מי שנפגם סחוס אזנו ... אבל העור המוקף לסחוס האוזן אין בו מום). ובפי' המשניות בכורות רפ"ו (מגוף הסחוס, לא מן הקצה העליון שהוא דומה לעור ונקרא בשם הסחוס), ונגעים פי"ד מ"ט (תנוך אזן הוא ... שגשם יצא על שטח האוזן ממה שימשך לפנים, כאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם, ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האוזן כולה, והפנימי הוא תוך האוזן, ולזה הגשם אשר מחוץ .. וזהו תנוך אזן).
466. בכורות לז, ב.
467. ד"ה במילת, אליה.
468. "נראה דסחוס הוא קשה במשמוש היד ויש לו גובה קצת מבפנים תוך האוזן".
469. מצורע פ"ג ה"ה.
470. בנגעים שם (בתו"כ דריש ... יכול על גובה של אוזן ת"ל תוך נוך, הא כיצד זה גדר אמצעי).
471. בגמרא שלנו (בכורות לז, ב): אין רוצעין אלא בגובה של אוזן.
472. בכורות לז, א (לשון תנוך הוא כנפים והסחוסין בפרק כיצד צולין).
473. פסחים פד, א (והא הני לא מתאכלי בשור הגדול).
474. עמוס ג, יב (כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אוזן).
475. שם (חסחוס דאודן).
476. דחריך רישא שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה. ופרש"י: שהאוזן רכה ונצלית בחריכתה.
477. שבע"ז לח, א דלעיל.
478. בבכורות שם (אזניו כפולות, בחסחסות אחת ה"ז מום בשתי חסחסיות אינו מום).
479. הל' ביאת מקדש פ"ז ה"ג (ובלבד שיהיו לו שני סחוסין, אבל אם אין לה אלא סחוס אחד והרי הוא כגוף אחד שנכפל כשר).
480. במשנה שם: אוזן הגדי היתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום. פרש"י שאין לה אלא תנוך אחד, שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום. ובפירוש הרמב"ם שם: ענין עצם אחד הוא גוף אחד וגולם אחד, כמו שנטל גולם רך וכפלו.
481. ל"ת שח.
482. כמועתק לעיל בתחלת הסימן.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 11 עמודים.