אוצר החסידיםשארית יהודהשו"ת חשן המשפטסימן י

סימן י

הגהות לשו"ע חושן משפט ¹⁸⁷

סי' י"ב ססע"י ב' ¹⁸⁸ וי"ח °: נ"ב עי' בכתובות ד' ג"ן ע"א ¹⁸⁹ .

סי' י"ד ס"ק י"א בש"ך משמע ° ד כ "ע ס"ל כראב"ש ¹⁹⁰ : נ"ב וצ"ע דא"כ אמאי אותיב רב לשמואל מת"ק שם, ועי' בשבועות דל"ד ע"א.

סי' ט"ו סעי' ג' בהג"ה ¹⁹¹ ומ"מ °: נ"ב וע' בסי' ל' ס"ב ¹⁹² ובש"ך שם ס"ק ה'.

ס" ט"ז סמ"ע ס"ק י"ב הרא"ש בת' כלל ו' סי' כ' ° שכן ¹⁹³ : נ"ב דכשמטילין חרם לרעתו, על הכל חל החרם ולא עליו, וכתב רמ"א לקמן.

ס" י"ז ש"ך ס"ק ה' והב"ח ° חולק : נ"ב עי' בא"ח סי' [ק]מ"א סעי' א' במג"א שם ס"ק ב'.

סי' י"ז בב"י סעי' י"א צריך הדיין לפסוק : נ"ב לפענ"ד שכאן ציון הס"ק אות י"ד ולא לקמן [סעי' י"ב צריך הדיין לומר] כן נ"ל ¹⁹⁴ .

סי' כ"ה ש"ך סס"ק י"ב תחת ידו ° וק"ל ¹⁹⁵ : נ"ב וצ"ע גבי מחול לך ע"ש ודו"ק.

ש"ך סי' ל"ב ס"ק ד' ° כן פסק מהרש"ל ב יש"ש ¹⁹⁶ : נ"ב וע"ל סי' ל"ו ס"ג ¹⁹⁷ וע' בש"ך סי' ע"ז ס"ק ט"ו ¹⁹⁸ .

ש"ך ס" ל"ד ס"ק י"ג ועיי ן° בב"ח : נ"ב וע"ל סי' ל"ה ס"ק נ"ב ¹⁹⁹ .

סמ"ע סי' ל"ד ס"ק ל"ב בלא דמי משמע (וכן האמת : וע"ל סי' שנ"ט ס"ט סקי"ד בסמ"ע ²⁰⁰ .

סי' ל"ד סעי' כ' בהג"ה ואפי '° מחל לו הנמסר : נ"ב הג"ה זו מקומה בסכ"ב (באה"ג ²⁰¹ ).

ס" ל"ד ש"ך ס"ק ל"ג נראה °: נ"ב וע"ל ס" ל"ה בש"ך ס"ק ז'.

סמ"ע סי' ל"ד ס"ק ס"ח ²⁰² כיון ד בשעה ° שהעיד : נ"ב נ"ל דר"ל דאשעה שהעיד ²⁰³ , ועיי' בתורת יקותיאל בי"ד סי' ל"ז ²⁰⁴ ודו"ק, ועיי' בכתובות דף י"ג.

ש"ך סי' ל"ט ס"ק ב' וכך ° הקשו התוס ' רי"ד בקדוש ין ²⁰⁵ : נ"ב ועוד י"ל דאשמועי' דל"ת ד ²⁰⁶ יתומי' ללקוחות כמו לרב ושמואל, ע' תוס' ב"ק די"א ע"ב. א"נ אפי' אחר שחלקו עי' ²⁰⁷ דס"ח ע"ב.

שם ואם איתא דשעבודא דאורייתא ° אמאי יתמי לאו בני מיעבד מצוה : נ"ב ע' בתוס' ורא"ש פ' הכותב ²⁰⁸ ולק"מ.

שם כגון בשטר ° וכה"ג כעין דאורייתא תקון : נ"ב ז"א להמעיין בגמ' ²⁰⁹ א"ב כשהחייב מודה כו' ע"ש אלא די"ל דר"ה בדר"י אפי' בע"פ נמי גבי משום תקנתא דר"פ ולא משום שעבודא דאורייתא כמ"ש.

ש"ך סי' ל"ט ס"ק ט' לפי שא ין בו ק נין° מכמה טעמי ם : נ"ב זה אינו ²¹⁰ .

שם ס"ק כ"ב שחייב באחריות ° עדיו בחתומיו ²¹¹ : נ"ב אלו השיטות נשמטו ממקומן ונראי' שהם שייכים לס"ק שלפני זה מתיבת עדיו עד תיבת או.

שם ש"ך ס"ק ל"ט בד"ה ועוד תמי ' לי על מ"ש הרא"ש מר הוי כמכר ° ולענ ין בשטרי הקנאה : נ"ב אלו השורות נדפסו שלא במקומן מתיבת ולענין עד ועוד [ושייכים בסוף הדבור המתחיל ומדברי תשו' ראב"ן אחר מ"ש לדרך האמת תהלה לאל].

ש"ך סי' מ"א ס"ק י"ט מאחר שהוא תוך זמן ° ²¹² : נ"ב ומדברי הנ"י וריטב"א הנ"ל משמע לחלק בהכי דהרי גבי כתובה אנן סהדי שהוא תוך הזמן וא"כ מאי מקשו.

שם שם ולהכי ° קאמר הראב"ד ובשבועה : נ"ב ליתא דע"כ ל"פ שם אלא לטרוף מלקוחות אבל מיני' ליכא למ"ד ואפשר די"ל היסת.

סי' מ"ג ש"ך ס"ק כ"ב למה הוצרך לזה ° דהא בשטר מתנה : נ"ב ע' בתשו' הרשב"א עצמה שכ' ג"כ טעם זה בהדיא אלא דר[ך] עוד קאמר ועוד דאלו העדים כו' והב"י קיצר בהעתקה.

ס" מ"[ו] ש"ך ס"ק י"ז וצ"ע °: נ"ב וע' ב"ש סי' קמ"ב ס"ק י"א.

סי' ע"ב ש"ך ס"ק ט' מה צדקה שייך בזה °: נ"ב קושיות הללו מתורצים בתירוץ קושי' השלישית ²¹³ .

שם ²¹⁴ לקנות בו עבדים וקרקעות ° אלא ודאי קונה אותו : נ"ב י"ל דדמי קצת למתנה ע"מ להחזיר ואפי' [לפ"ד הרא"ש פ"ג] דסוכה ²¹⁵ דמחייב באונסין ש"ה דהתנה וביטל תנאו משא"כ הכא ודו"ק. ולרשב"ם ²¹⁶ דפטר במתנה ע"מ להחזיר אפי' [בגניבה ואבידה ש"ה] דבמתנה יהבי' ניהלי' אבל הכא קונה משכון בעד חובו והוא קנין ולא מתנה. ומיהו ²¹⁷ [חזרת דמים לא] הויא חזרה מדנשבע שאינו ברשותו ²¹⁸ כיון דבמשכון יהיב [נהלי' אדעתא] דגוף החפץ [להחזירו . . .] דומיא דאתרוג. ועוד דלא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן אלא כשאינו מצוי בשוק (ואפשר דמכאן יצא לו להרמב"ן ²¹⁹ כן) ובאצטלית מיירי שאבדה.

סי' ע"ה ש"ך ס"ק ה' וחפשתיו ולא מצאתיו °: נ"ב והוא גבי שדי מכורה לך חוץ משדה פלונית דה[א כו'] לא מכר כל שדותיו כו' ומסיים בהדי' מזאת ההלכה נפקא לן כו' ע"ש דקצ"א ע"ב באלפסין הגדולים [דפוס זולצבאך] ובדפוס סלאוויטא הוא בדף ס"ג ע"א וע"ב ע"ש. שוב מצאתי באו"ת שהרגיש בזה ג"כ.

ש"ך סי' ע"ו ס"ק ז' כיון דליכא ° רמאי וכמו : נ"ב ז"א דאפי' איכא רמאי מבואר בסי' רכ"ב ס"א ג"כ דיחלוקו אפי' אם [המקח] ביד המוכר כיון שאין תובעים את המוכר דהא אין עליו אלא מ"ש ²²⁰ אלא הם תובעים זא"ז, וגם הרא"ש והטור מודים לזה וע' בי"ד סי' שי"ז ס"א וב[רמב"ם פ"ה] מהל' בכורות משא"כ במנה שלישי' אפי' בכרך א' דלא ה"ל למידק ואין להם עליו כלום מ"מ מכיון שהי' ידוע לו מתחלה שלא הי' אלא של א' מהם א[מרינן יהא] מונח כמ"ש הרא"ש, משא"כ בסי' רכ"ב דכיון שאין להם על המוכר כלום אשתכח דהשתא הוא דקא קנו וה"ז כמו שלא הי' ידוע קודם מחלקותן.

ש"ך סי' פ"ב [כללי] דמגו אות כ"ב וא"כ מ"מ דברי ר"ש בזה צ"ע ° ומצאתי בתוס ' : נ"ב וע' ברא"ש פ"ק דכתובות סי' י"ח.

סי' פ"ח ש"ך ס"ק ט"ז ד"ה מיהו אבל כשאינו ° מכחישו כ לל ²²¹ : נ"ב וע"ל סי' [ע"ה] סי"ז ס"ק נ"ט ובס" פ"א ס"א סק"ב.

ש"ך סי' פ"ט ס"ק ט' כ די חייו ° דהא שקיל : נ"ב אך התוס' ס"ל דה"ט דכדי חייו לא קאי במסקנא. מיהו י"ל דה"ט דלא שייך הכא [משואי"ל גם לדע' הרמב"ם דלעיל סי' ע"ב מ"ב ע"ש בש"ך ס"ק נ"א ודו"ק. והר"ן יפה טען לפי שיטתו ושיטת הרא"ש דטעמא דכד"ח קאי במסקנא נמי ומש"ה לא חשבי' ל[טענת] בעה"ב לכלום, ול"ד לנ' ידענא ונ' לא ידענא בענין דלא ה"ל למידע דהתם טענת א"י שלא טובה.

סי' קכ"ט ש"ך ס"ק י"ט קאי אלוה כותי ° ²²² ועיין בספרי : נ"ב וע' סס"י מ"ט וב[ש"ך שם] סק"כ דאפי' בבע"ח ישראל נמי ודו"ק. וע' בהג"ה דו"פ דלא נסתפק הב"ח אלא בבע"ח נכרי אבל בישראל ודאי פטור מה"ט דלא כרמ"א, וע' באו"ת שהשיג על הש"ך דלעיל סי' מ"ט ס"ק כ' מחמת דברי רמ"א דכאן ע"ש, ואשתמיטתי' מ"ש בסי' ק"י ס"ג דאפי' הרמב"ם ל"פ אלא משום ארי' הוא דרביע כו' ע"ש ודוחק לחלק [בחש]ש פרעון דהתם להכא מאחר דל"ח גבי ערב כלל לפרעון ה"ל כאלו ידע דלא פרע ודוק.

ש"ך סי' קנ"ז ס"ק ח' ה יינו ° משום שהרי" ף : נ"ב ז"א במשמעות לשונו ע"ש [ואח"כ העביר הקולמוס על תיבות אלו].

שם ודלא ° כ ב"י ועכ"פ : נ"ב פי' בלקוחה ומתנה אבל באני בניתי פליגי כמש"ל ולזה יש לכוון לשון הב"י ([אבל לשונו] בש"ע צ"ע) וכ"מ להדיא במ"מ ודלא כדמשמע לכאורה מדבריו דבאני בניתי נמי ל"פ והרי"ף והרמב"ם מודים להתוס' דז"א כמשמעות לשון המ"מ [ . . . ] ראי' לדבריו כלל.

בש"ע סי' קנ"ח סעי' [ב] יש מי שאומר שכופין (נכתב שם ציון לש"ך ס"ק ב'): ונ"ב נלפענ"ד דזה הציון עשה הש"ך בס"ה.

שם ש"ך ס"ק [ב'] בשביל זה ° וכ"כ הטור : נ"ב וצל"ע.

ס" קס"ג ש"ך ס"ק ט"ז פטור ° כ"ה במרדכי : נ"ב היינו לשנויי קמא דלשם אבל [לדבריו האחרונים ²²³ . . .] בנ"י בב"ב דק"י בשם הירוש' ומ"ש בד"מ ע"ז צ"ע ודוק.

סי' קע"ו ש"ך ס"ק ט"ז ב' ר"י והרא"ש ° וכ"פ מהרש"ל : נ"ב לק"מ דש"ה דלא נעשה שומר אלא לעצמו ולא לחבירו כיון שאינו תופס אלא בשבילו משא"כ גבי מתעסק [לטובת] השותפות ודמי להם דאמרי' בפ' השואל דצ"ז דלמיסר טעינה ה"ל לצורך עצמו משא"כ בע"א.

שם שם כמו חפץ ששוה ° ר' : נ"ב של שניהם.

שם שם כמהר" ם ° והמחברים שכתבו סת ם : נ"ב ז"א דלדידהו לא הוי שומר כלל ומטעם דפרישי' ואין זה ענין כלל לשמירה בבעלים וגם מהר"י מודה.

שם שם בה' שכירות ° וכן מ"ש הרא"ש בתשו ' : נ"ב ז"א חדא דלשון זה בסמ"ג הועתק מדעת הרי"ף והתם א"א לפרש כן, גם מ"ש הסמ"ג ודין ש"ש וחיובן כו' משמע דוקא לענין חיוב ש"ש סמך אמ"ש בה' שכירות ולא על דין השותפין וע' בסי' שמ"ו ²²⁴ דס"ל לתוס' ורא"ש וטור וש"ע דלא כמהר"ם, דטעם דמהר"ם ע' בתשו' מהרי"ט ס"א סי' קכ"ג דס"ל בעלים באמירה בעלמא ע"ש, ודברי הש"ך בסי' שמ"ו ס"ק א' צע"ג ודוק.

סי' ר"ב ש"ך ס"ק ג' כאחד ° ודו"ק : נ"ב ע' גיטין דע"ז ע"ב ²²⁵ וצע"ג גם בב"מ די"א ע"ב גם לקמן ס"ט ודו"ק.

סי' ר"ה סעי' [י"ב] בהג"ה אינו קנין °: נ"ב וע' בא"ע סי' מ"ב ס"א ובח"מ וב"ש שם וע' חי' רשב"א. רפ"ק דקדושין.

סי' ר"ח ²²⁶ בתרומה ° דדבר : נ"ב בתמורה.

שם שם דשם בתרומה °: נ"ב בתמורה.

סי' רי"ב בש"ע סעי' ד' ומה ° הפרש : נ"ב ע' גיטין דמ"ז ע"ב ²²⁷ וצע"ג וע"ל סי' רי"ד ס"ד.

סמ"ע סי' רמ"א ס"ק י"ג סי רנ"ו °: נ"ב ר"ט ס"ב צ"ל ²²⁸ .

סי' רע"א סעי' ה' [או בסמ"ע ס"ק ה' סי' ע"ר אינו מוריש וכיוצא ²²⁹ ] : נ"ב וצ"ע במשנה ר"פ נערה שנתפתתה.

סי' ער"ה בהג"ה סעי' ז' אם פירש לק נות כולן° לא קנה : נ"ב קנה כולן אבל אם החזיק סתם ולא פי' לקנות כולן ²³⁰ .

סי ש"ז ש"ך ס"ק ב' ולחנם דחק ° אלא מ יירי : נ"ב צ"ע ²³¹ דהש"ס ל"ק אלא לאביי ²³² אבל רבא קאמר בהדיא דלא ס"ל הטעם דאין ר[צוני ²³³ ] ומתני' לכתחלה כמ"ש התוס' שם ובב"ק ²³⁴ וע"ל סי' רצ"א סכ"ו והיינו ממש כהסמ"ע.

סי' שי"ב ש"ך ס"ק ד' אין הדמים ראי '° ע"ש ודו"ק : נ"ב ואין הנדון דומה לראי' דודאי אין הדמים ראי' היכא שאין ידוע בלא"ה אבל הכא ודאי השכירות ידוע שכר קצוב בכך וכך ואטו משום דהקדי' השכר נימא דהמעות מתנה או הוספה הוו, אלא דמ"מ צ"ע ברא"ש פ' השותפין שנדרו ובש"ע י"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ה.

סי' שפ"ה בש"ע סעי' ב' ע ד ° שינסך : נ"ב מפני שמשעה שהגביהו חייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו ²³⁵ .

סי' שפ"ח ש"ך ס"ק כו להציל בענין א ח ר ° ואפ"ה : נ"ב צ"ע דהא ר"א מטולא מיירי בגוונא דלא עביד אינש דינא לנפשי'.

סי' תי"ט ש"ך ס"ק ג' להרא"ש בכאן בש"ס ° ועוד קשה לי : נ"ב וע' בנדה די"ב ע"ב א' רב כהנא שאילתינהו לאינשי ביתי' דר"פ ורב הונא ברי' דרב יהושע והם היו בימי רבא כדאיתא בכתובות דפ"ה.

סי' ת"כ בש"ע סע מ"א משלם שלשה ° סלעים : נ"ב צ"ל חמשים שהסופר טעה בין נו"ן לגימ"ל ²³⁶ .

בט"ז סי' קס"ג ס"ג ואם שמו המס כ ו ' באיזה זמן שיקבעו ° אח"כ נמצא שלא חל : נ"ב פי' בזמן שיהי' פיסוק אחר והערכה אחרת ולכן הדבר תלוי בהערכה שבאותו זמן מצד המנהג. ודעת הסמ"ע י"ל דדומה למ"ש בי"ד סי' רל"ב סט"ז וה"נ אדעתא דהכי לא העריכו אא"כ הגיע זמן הגבי' ממש שאז חלה ההערכה דומיא דנדר ושבועה שבי"ד סי' רכ"ח סמ"א ובסי' רל"ב סי"ב שלא פקע [השבועה ע"י] הארכת זמן ע"ש, וא"ש שאין עושין שומא חדשה בכל גבי' לפי דלא שכיח הענין כולי האי שיצטרך למכור כלי תשמישו דבהכי מיירי הרשב"א לפמ"ש בדעת הסמ"ע, ואפשר דאפי' לא העני כ"כ אין חלות ההערכה אלא בזמן הגבי' ממש ואפ"ה אין עישין הערכה חדשה בכל גבי' אם לא שברור הדבר שלא אמדוהו בכך והוא [חסר כמו תיבה א'].

שם בט"ז סעי' ו' מי שמחל כו ' הם דעת י"א ° ותמוה הוא : נ"ב וע' בש"ו ר"י ב"ב.

שם בהשמטת המדפיסים סי' י"ז ס"ד בפ"ג דזבחים כת"ק דריב"ק °: נ"ב דריב"יי צ"ל ²³⁷ .

שם מכח שחייב °: נ"ב צ"ל שחייה ²³⁸ .

שם שדין שחייב ° ועמידה : נ"ב שחייה צ"ל.

הערות

187. נדפסו בקובץ יגדיל תורה חנ"ה ע' שלט, מכת"י 1333, ובראשה "מהה"ג [מה]רי"ל מיאנאויץ ז"ל", ובעט אחרת "מה שמצאתי בגליון הסמ"ע של הרה"ג מהרי"ל בעל שארית יהודה". הרה"ק מהרי"ל ציין את הגהותיו שעל הגליון בעיגול קטן, ליד התיבה שעליה קאי ההגהה, והמעתיק הנ"ל העתיק את התיבות שעליהן קאי, וסימן גם את העיגול הקטן הנ"ל - ליד התיבה, ולפני העתקת כל הגהה הוסיף "נ"ב" [=נכתב בצדו]. בין הגהות אלו ישנן גם תיקוני טעויות הדפוס, ומהם כאלו שכבר נתקנו בדפוסים שלנו, ולמען השלימות נעתקו גם הגהות אלו, וצוין בשוה"ג שבדפוסים שלנו כבר נתקן. המעתיק לא פירש באיזה דפוס של השו"ע נכתבו הגהות אלו, ובכמה מהן, בפרט בתיקוני הטעויות, נראה שנכתבו על השו"ע חו"מ דפוס פיורדא תנ"א (ראה לקמן בהערות). אך באחת מהן נראה שנכתבה בדפוס מאוחר יותר. גם ההגהות שעל הט"ז, שלא נדפס בדפוס פיורדא הנ"ל, לא נתברר באיזה דפוס נכתבו.
188. ואין ב"ד יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי וי"ח.
189. ה"מ מדעתיה לעשויה נמי (בתמיה - רש"י).
190. ב"ק עה, א: איתמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים רב אפר פטור ושמואל אמר חייב . . . איתיביה רב לשמואל ראה עדים שממשמשים ובאים ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן . . . רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר יבואו עדים ויעידו . . . א"ל שמואל לאו איכא ראב"ש דקאי כוותי . . . לרב מי לימא תנאי היא אמר לך רב אנא דאמרי אפי' לראב"ש עד כאן לא קאמר ראב"ש התם אלא משום דקא מודי מחמת ביעתותא דעדים.
191. הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה . . . ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה וחקירה של דיני נפשות. ומ"מ אין דינו כד"נ שאם א' בא' מן החקירות אינו יודע שיתבטל העדות . . . (ריב"ש סי' רס"ו).
192. אע"פ שאין עידי ד"מ צריכין דו"ח אם הכחישו זא"ז בדרישות או בחקירות עדותן בטלה. ובש"ך שם: עמ"ש לקמן סי' ל"ג סט"ז דה"ה אם אירע שחקר הדיין או בקנסות או בדין מרומה ואמר א' מהן איני יורע עדותן בטלה דה"ל כעדות שאי אתה יכול להזימה ודלא כהריב"ש.
193. בדפוסים הראשונים של שו"ע חו"מ עם סמ"ע וש"ך נשמטה כאן שורה שלימה בסמ"ע, והשלימה כאן מהרי"ל ע"פ ההשערה, וכבר תוקן בדפוסים החדשים ע"פ רפוס הראשון של הסמ"ע (פראג שפ"ח) ששם נדפס כהוגן.
194. וכ"כ בשמן רקח: "ש"ך ס"ק י"ד צריך הדיין כו' כ"מ פ' אלו מגלחין עכ"ל. ונרשם על סעיף י"ב דכתב דצריך הדיין לומר שקר אתה דובר והוא ט"ס כי אין לדין זה שם שום רמז ולענ"ד דברי הש"ך שייכי' לסעיף י"א שכתב המחבר צריך הדיין לפסוק הדין מיד ולזה שפיר יש ראי' מדברי הש"ס שם דף י"ד ע"ב דפרכינן נמצא אתה מפנה את דינו וסובר הש"ך דקאי גם על דיני ממונות" ומקור הטעות הוא כי בדפוסים הראשונים של הש"ך (אמ"ד תכ"ג; פיורדא תנ"א) לא נסמן בפנים השו"ע - להיכן שייכת הערה זו (ושם נדפס בטעות ב' פעמים סקי"ג), ובדפוס הומבורג תק"ב ואילך נסמן הציון (סקי"ד) בפנים השו"ע סי"ב.
195. בבעלי דינים שקיבלו עליהם דיין לדון יחידי אפי' בלא קנין רק שדנו לפניו סגי. וכתב ע"ז בש"ך שם דאפי' למ"ד בסי' כ"ב ס"א דבקבלי' לחד פסול כתלת יכול לחזור בו אפי' לאחר גמר דין שאני הכא שכבר זכה זה שכנגדו. וע"ז מקשה מהרי"ל ממ"ש שם "בין שקבל על עצמו לאבד זכויותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהן בין שקבל עליו שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול או בדינו".
196. היכא שיש תביעה לאחד עם ג' וא' נעשה בע"ד וב' נעשו עדים, אם מודים אח"כ צריכים להחזיר המעות אף שאמרו שבדין לקחו ממנו שהוא חייב להם, כ"פ מהרש"ל ביש"ש.
197. עדים שהעירו שיש להם חלק באותו חוב שהעידו כבר עליו אין באותה הודאה ממש.
198. שהביא את דברי מהרש"ל הנ"ל, וסיים "ואין דבריו נ"ל ודו"ק".
199. כ"ה בכת"י, וצ"ל: ב', שם דן בדברי הב"ח.
200. שם חלק על הע"ש שכתב שגם לפי האמת אינו עובר על לאו דאורייתא. וכבר העיר על סתירה זו בבאר היטב שם סק"ו.
201. בדפוסים שנדפסו עם באר הגולה תוקן זה בפנים, וראה לעיל הערה שבתחלת סימן זה, שהגהות אלו נכתבו על שו"ע פיורדא תנ"א, שנדפס בלי באר הגולה.
202. ובדפוסים שלנו הוא ס"ק ס"ט, וראה לעיל הערה שבתחלת סימן זה, שהגהות אלו נכתבו על שו"ע דפוס פיורדא תנ"א, ששם נסמן ס"ק ס"ח.
203. שחילק בין הדין שבסל"ד סכ"ח בב' שהעידו בא' שהוא פסול ובאו ב' והעידו שאינו פסול ה"ז ספק ואין מוציאין ממון בעדותו. ובסכ"ג באין יודעים אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן אחזקתו. ומחלק הש"ך דהתם "בשעה שהעיד לא נודע ריעותא מהגברא", ולפי"ז יהי' הדין כן גם בב' כיתי עדים המכחישים והעיד לפני שנודע הריעותא שנעמידו על חזקת כשרות, וע"ז מתקן מהרי"ל שצ"ל "אשעה שהעיד לא נודע ריעותא מהגברא", ולכן מוקמינן אחזקתו לומר שנפסל לאחר שהעיד. משא"כ בב' כיתי עדים, שאין לחלק בזה בין קודם שהעיד ולאחר שהעיד, ולכן לא מוקמינן אחזקתו, אע"פ שלא נודע הדבר עד אחר שהעיד.
204. סק"ד ד"ה גם מדברי הרמב"ם שתמה על חילוק זה דהסמ"ע, וחילק דהכא שאני דבתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה.
205. לדעת הרי"ף דס"ל לר"פ שעבודא דאורייתא בכל מילי והא דקאמר ב"פ ג"פ טעמא דגובה מהיורשים שלא תנעול דלת בפני לוין היינו דמש"ה אוקמוה אדאורייתא קשה דמה צריך טעם לומר דאוקמוה רבנן אדאורייתא.
206. כ"ה בהעתקה, שכנראה לא הצליח לקרוא תיבה בכי"ק מהרי"ל. ואוצ"ל "דמדמינן".
207. תיבה זו מטושטשת בהעתקה. ואוצ"ל: "ב"ק דס"ט ע"ב" [,,האחין שחלקו לקוחות הן", ואי לאו תקנת חכמים לא הי' גובה מהן].
208. כתובות פו, א ד"ה פריעת בע"ח מצוה.
209. ערכין כב, א: אר"פ פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ר"ה בדר"י אמר אימר צררי אתפסה, מאי בינייהו איכא בינייהו בשחייב מודה.
210. ובדפוסים שלנו תוקן: ז"א מכמה טעמים.
211. כ"ה בדפוסי פיורדא והומבורג, וגם בש"ך אמ"ד תכג, ואילו בדפוסי אוסטרהא ואילך תוקן.
212. תיבות אלו מובאים ב' פעמים בש"ך שם, וכאן קאי (לא מיד בתחלת דבריו, בהעתקת דברי הראב"ד, אלא) בפעם הב', בבארו כוונת הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם, ע"ש.
213. ר"ל דהש"ך הקשה ג' קושיות על הפוסקים שהמלוה את חבירו על משכון לא הוי אלא ש"ש אף שלא בשעת הלואתו. ובקטע שלאח"ז יתרץ מהרי"ל קושיתו השלישית של הש"ך, ועי"ז יתורצו גם ב' קושיות הראשונות.
214. כמה תיבות שבקטע הבא מטושטשות בכת"י, והושלמו בד"א בין חצאי רבוע, או נסמנו בנקודות.
215. מא, ב: שהרי קיבל עליו להחזירו ואם לא החזירו המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד כפקדון שלא ברשות הוי גזלן.
216. ב"ב קלז, ב ד"ה ה"ז מוקדש ומוחזר: ונראה בעיני דאם מת בתוך הזמן דפטור מלשלם דלא הוי שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא נתחייב אלא בפשיעה.
217. להא לא דמיא משכון למתנה ע"מ להחזיר, דגבי מתנה ע"מ להחזיר כתב הרא"ש שם בשם בעל העיטור "אע"ג דחזרת דמים הויא חזרה כדאמרי' (גיטין דף עד.) גבי אצטלית דאמרו חכמים תתן לו את דמיה, דוקא באצטלית אמרינן מה לי היא מה לי דמיה אבל אתרוג כי אמרינן החזירו לו אתרוג דוקא קאמר לצאת בו ידי חובה. משא"כ גבי משכון חזרת דמים לא הויא חזרה.
218. כמבואר בשו"ע סט"ו: כל היכא שהמלוה צריך לישבע שאינו ברשותו אפילו שאמר הריני משלם כפי שתבע הלוה ואיני נשבע אין שומעין לו דחיישינן שמא עיניו נתן בו, ואם היה דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו באותן הדמים שרוצה לשלם ה"ז משלם ואינו נשבע.
219. רפ"ו מהל' שאלה ופקדון: שומר חנם שאמר הריני משלם ואיני נשבע אם הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו כו'. ובמ"מ שם: "החילוק הזה שכתב רבינו אע"פ שלא נתבאר בגמרא נראה נכון". וע"ז כותב מהרי"ל שאפשר שלמד זאת (כמו בעל העיטור הנ"ל) מהא דגבי איצטלית אמרינן תתן לו את דמיה וגבי אתרוג אמרינן דחזרת דמים לא הויא חזרה, דאתרוג דוקא קאמר.
220. מי שפרע.
221. בדפוסים שלנו - בשורה האחרונה של רסב, א.
222. כ"ה בדפוס פיורדא, ובדפוס הומבורג ואילך נדפס "קאי אלוה עכו"ם".
223. ראה דרכי משה סק"י: אבל בפסקי מהרא"י סימן קם"ד כתב דלדברי מוהר"ם האחרונים במרדכי הנ"ל אין שום דרך המועיל לפטור ולהפרד פן הקהל . . . וכתב נ"י דף קנ"ט ע"ב בירושלמי אכסניא של מלך עד שלא תבוא עליהם מותר לתת להם שכר שלא יתן כלום אבל לאחר שבא עליהם אסור כו' ונראה שהוא כדברי מוהר"ם הראשונים בתשובה שכתבתי למעלה.
224. ס"ג: "אבל באמירה שאומר להיות שאול לו ולא הכין עצמו למלאכתו לא הף שאלה בבעלים". ובש"ך סק"א שם כתב "כ"כ הטור, ולפענ"ד אינו מוכרח בהרא"ש".
225. דאמרינן התם גיטה וחצירה באין כאחד. וראה גם בקצות החושן סק"ג ובסי' קצ"ח סק"ב שגם בשטמ"ק כתוב כבש"ך, אלא שזה נראה סותר לכמה סוגיות בש"ס.
226. הגה"ה זו ושלאחריה קאי על הסמ"ע סק"ג, שבדפוס פיורדא נכתבו בטעות, ובדפוס הומבורג ואילך נתקן.
227. שדימו בגמ' מכירה לפירות למכירה לזמן קצוב. וראה בזה ביאור הגר"א סקי"א.
228. אלו הם דברי הסמ"ע בעצמו, ולא נתבררה הכוונה.
229. והוא הנכון [אלא שההגהות נכתבו על גליון דפוס פיורדא, ששם נדפסו תיבות אלו ליד סי' רע"א ס"ה, ולכן לא ידע המעתיק אם הציון קאי על תיבות אלו, או על סי' רע"א ס"ה.
230. תיבות אלו נשמטו בדפוס פיורדא, ובדפוס הומבורג ואילך תוקן.
231. וכ"כ בהגהות אמרי ברוך.
232. ב"מ לו, א. וראה תוד"ה את מהימנת בע"ב שם.
233. שיהא פקדוני ביד אחר.
234. יא, ב ד"ה את מהימנת.
235. תיבות אלו נשמטו בדפוס פיורדא, ובדפוס הומבורג ואילך תוקן.
236. גם תיקון זה הוא לדפוס פיורדא.
237. ראה שם יט, ב: רבי יוסי ברבי יהודה.
238. הגהה זו ושלאחריה - בדפוסים שלנו תוקן, וכ"ה בכל הדפוסים שראיתי.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 22 עמודים.