ח

ח אם בא בעל החמץ אחר הפסח ותובעו בדין על שלא מכר את החמץ לנכרי קודם זמן הביעור אינו חייב לשלם לו לפי שלא קיבל עליו אלא לשמור את החמץ שיהא שמור לבעליו ולא יחסר ממנו מאומה עד שיחזירנו בשלימות לבעליו אבל לא קיבל עליו למכרו בערב פסח שאין זו בכלל שמירה <(ב)> שהרי במכירה זו מוציאה מרשות בעליו^מד ואינו חייב כלל למוכרו בערב פסח מחמת שקיבל עליו לשומרו^מה אלא מחמת מצות השבת אבידה לבעלים^מו דכיון שהגיעה שעה ה' שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לנכרי כדי לקיים מצות השבת אבידה.

(ואם חמץ זה שביערו מן העולם לגמרי היה ממושכן אצלו בין שכבר הגיע זמן הפירעון קודם הפסח ולא פרע לו בין שלא הגיע עד לאחר הפסח אם היה המשכון שוה יותר מכדי חובו הרי יש למלוה דין שומר על זה המותר כמ"ש בחו"מ סי' ע"ב^מז) ולפיכך אינו חייב לשלם ללוה על מה שלא מכר מותר הזה לנכרי קודם הפסח כמו שהשומר אינו חייב מטעם שנתבאר אבל מכל מקום הפסיד חובו ואין הלוה חייב לשלם לו כלום^מח אף על פי שגם על מה שכנגד חובו אין למלוה אלא דין שומר ואם נאנס ממנו לא הפסיד חובו מכל מקום ודאי דעת כל ממשכן הוא שעל מנת כן ממשכן לו^מט שכל זמן שלא יחזיר לו המלוה משכונו לא יוכל לתבוע ממנו חובו אלא אם כן יהיה המלוה אנוס באבידת המשכון כגון שיגזלנו ממנו לסטים מזויין וכיוצא בו משאר האונסים (שנתבאר בחושן משפט סי' ש"ג^נ) שאין כח ביד המלוה להנצל מהם אבל כאן שהיה אפשר להמלוה למכרו קודם הפסח ולא מכרו הרי עצלותו גרמה הפסד המשכון שנאסר בהנאה ונתחייב בביעור ובודאי לא היה דעת הלוה כשמשכנו אצלו שישלם לו חובו אם לא יחזיר לו משכונו מחמת שנפסד ולא היה המלוה אנוס מלהצילו מאותו הפסד.

ואם לא ביערו המלוה לאחר זמן הביעור והשהה אותו עד לאחר הפסח אע"פ שכבר נאסר בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח מכל מקום אם הוא מחזירו ללוה חייב הלוה לקבלו מידו ולפרוע לו חובו מפני שהמלוה יכול לומר לו הרי שלך לפניך שלם כמו שנתת לי^נא (ואע"פ שעכשיו הוא אסור בהנאה חסרון שאינו ניכר הוא^נב):