זמן כתיבת הכתובה

זמן כתיבת הכתובה

מבואר במשנה (כתובות נד, ב): "כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות". הרי שעיקר תקנת הכתובה היא לפני בעילת מצוה.

עוד נתבאר ברמב"ם (הלכות אישות פ"י ה"ז): "וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה". ובמגיד משנה (שם): "מפני שהוא סובר דבעינן לכתחלה חופה הראויה לביאה, שלא יחסר דבר אפילו מדבריהם", הרי שלדעת הרמב"ם כתיבת הכתובה היא לפני היחוד שעושה נישואין. ונתבאר לעיל פרק כא.

ומכל מקום נהגו רבים בזמן התלמוד לכתוב את הכתובה מיד בעת האירוסין, כמבואר במשנה (כתובות נד, ב): "נתארמלה או נתגרשה ... מן הנשואין גובה את הכל, מן האירוסין, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה". כי אף שעיקר תקנת הכתובה היא שתהי' לפני הנישואין, מכל מקום רגילים היו לכתוב הכתובה לפני זה, מיד באירוסין, וכיון שכתבוה לפני זמנה נתחייב מיד בעיקר הכתובה.

ויתירה מזו היו מקומות בזמן התלמוד, שנהגו לכתוב את הכתובה לפני הקידושין, כמבואר בקידושין (נ, ב): "באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה ... כתבי והדר מקדשי".

כל זה הי' בזמן התלמוד, ועד לתקופת הראשונים, שאז נהגו לערוך את האירוסין לערך שנה לפני הנישואין, כדלעיל פרק א.

אמנם גם אחר כך, כשהתחילו לערוך את האירוסין ביחד עם הנישואין תחת החופה, עדיין היו כאלו שנהגו לעשות את הקנין וחתימת הכתובה תחת החופה, בין אירוסין לנישואין, והיו כאלו שנהגו לעשות את הקנין וחתימת הכתובה לפני האירוסין, כמובא במרדכי (גיטין סי' שמב): "סמכו חכמי הקהל לחתום כתובה קודם הברכה ... ויש מקומות שאין חותמין עד אחר הברכה".

וכבר הובא לעיל מהרמב"ם (הלכות אישות פ"י ה"ז): "וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה". וכן הוא ברמ"א (סי' סא ס"א): "וצריכין לכתוב הכתובה קודם החופה". ומדבר בזמנינו שעורכים את הקידושין ביחד עם הנשואין תחת החופה, הרי יוצא אם כן שכותבים את הכתובה לפני האירוסין.

וכך הובאו שני מנהגים אלו בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' קט): "ואז כשנתקדשה יאמרו כל העומדים מזל טוב, ואז יברור המברך שני עדים אחרים ליקח החתן קנין על הכתובה, ויבקש החתן העדים שיחתמו את הכתובה, ואז יקרא המברך את הכתובה ... וכן יש מקצת מנהגים, מה שאין כן במדינתינו, ואילו הן, החתן לוקח קניין על הכתובה קודם שמוליכין אותו לחופה לפני שני עדים, ואז חותמים העדים הכתובה מיד אחר הקניין, טרם שמוליכין [אותו] לחופה" (ראה מה שליקט בזה בשביבי אש סי' ג).

גם בזמנינו נשארו בזה מנהגים חלוקים, כמובא בנטעי גבריאל (נישואין, פ"ל ס"ז): "המנהג לעשות הקנין על התחייבות הכתובה וחתימת העדים סמוך למועד החופה. ויש נוהגין שקבלת הקנין וחתימת העדים תיעשה תחת החופה אחר קריאת הכתובה ואחר כך קוראין גם כן חתימת העדים, וכן המנהג בארץ ישראל, וכן נהגו הספרדים. ויש שנהגו לכתוב הכתובה ולעשות קבלת קנין וחתימת העדים ביום הקודם לחופה".

מנהגינו לחתום הכתובה ביום

כבר הובא לעיל פרק יח, מנהגינו לקבל את הקנין מהחתן על הכתובה, וקריאתה וחתימתה על ידי העדים, ביום החתונה. ונתפרש יותר בשיחת י"ד כסלו תשי"ד (תורת מנחם חי"ד ע' 99): "את הכתובה – כתבו (לא סמוך להחופה, אלא) מבעוד יום, וגם קבלת הקנין וחתימת העדים היו מבעוד יום, ובעת החופה היתה רק מסירת הכתובה. ולהעיר, שעל פי דין יכול להיות שעבוד הכתובה גם כמה ימים קודם הנישואין".

והיינו כמובא בשוע"ר (הלכות עדות סי"ז): "שטר חוב שיש בו קנין מותר לעדים לכתוב ולחתום וליתן ליד הלוה, אף על פי שלא ילוה בו ויתננו ליד המלוה עד אחר כמה ימים, לפי שמיד שקנו מיד הלוה בקנין סודר נשתעבדו נכסיו למלוה ... לפיכך אינו שטר חוב מוקדם".

וגם לענין כתובה נתפרש הדבר בתוס' (גיטין יח, א ד"ה אף): "יש מקומות שנוהגין לכתוב הכתובה בערב שבת ולחותמה במוצאי שבת ... היכא דקנו מיני ליכא למיחש מידי". והיינו אף שחתימת הכתובה לא היתה ביום הקנין והכתיבה. ומכל שכן כשקנו מהחתן, וכתבו וחתמו על הכתובה, ביום שלפני החתונה.

ויתירה מזו כבר הובא לעיל מהמשנה (כתובות נד, ב): "נתארמלה או נתגרשה ... מן הנשואין גובה את הכל, מן האירוסין, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה". כי אף שעיקר תקנת הכתובה היא לפני הנישואין, מכל מקום רגילים היו לכתוב הכתובה לפני זה, מיד באירוסין.

וכן נפסק בשו"ע (אהע"ז סי' נה ס"ו): "המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא כנסה לחופה ... אם מת או גירשה גובה עיקר כתובה".

ואף שכתב הריב"ש (סי' צז) והחלקת מחוקק (שם ס"ק יט) ובית שמואל (שם ס"ק יג), שאם כתב כתובה למשודכת וחזרו קודם האירוסין לית לה אפילו עיקר כתובה, שלא כתב לה אלא על מנת לקדשה; היינו דוקא אם חזרו בהם קודם האירוסין, משא"כ אם התקיימו אחר כך האירוסין, לא הוי שטר מוקדם, שכן הי' המנהג גם בזמן התלמוד, כמובא לעיל מקידושין (נ, ב): "באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה ... כתבי והדר מקדשי".

וכן ביאר הגאון מטשעבין בשו"ת כוכב מיעקב (סי' קצו): "על דבר שאלתו שהאריך להוכיח דקנין על הכתובה מהני אף אם הי' בזמן מוקדם קודם הקידושין, כי דעתו דעת תורה היא וכוון להלכה לאמיתו של תורה". והאריך שם להוכיח כן בכמה ראיות, וסיים: "לכן יפה דן ויפה הורה, ודברי הרב המערער בטלין אין בהם ממש".

*

והנה ממנהג זה יצאה תועלת נוספת, כפי שביאר הרי"ל שפירא (קובץ הערות וביאורים גליון תתלב ע' 48): "היות ואין כותבין שעות אלא בירושלים, אשר לכן לכמה שיטות לא חל הקנין עד סוף היום ... הרי זה כאילו שקנין הכתובה לא יחול עד למחרת סמוך לערב, ונמצא שבאותו לילה הרי הם בלי כתובה, והרי "אסור לאדם לדור עם אשתו בלא כתובה אפי' שעה אחת" ... מנהגנו לכתוב הכתובה מבעוד יום עם הזמן דהיום, אף אם החופה היא בלילה, כי עי"ז לכל הדעות חל הקנין עכ"פ בסוף היום שלפני החופה, ובעת החופה (ובמילא כל אותו הלילה) כבר אחר חלות קנין הכתובה".

וכבר דן בזה בעזר מקודש (רס"י סו): "כשכותבים יום החופה, גם שאי אפשר לגבות ממשועבדים רק מסוף היום, דהיינו מיום שלאחריו והלאה, אין בזה משום שהוי בלא כתובה, כיון שעל כל פנים החיוב דהכתובה חל תיכף. וגם שאין אנו כותבים שעות, כשתביא ראיה שחופתה הי' תחילת הלילה דזמן הכתוב, בהמועיל שפיר גם לגבי לקוחות, וכמו שטר שאין בו זמן ויש עידי מסירה אימתי נמסר".

וכתב על זה בשביבי אש (ח"ב סוס"י ז, ובקובץ בית אהרן וישראל גליון נה ע' סג): "שמעתי שיש מקפידים בכל גווני שהחופה שנערכת בלילה להשתדל לקבל קנין עכ"פ מבעוד יום ולכתוב את זמן קבלת הקנין. וטעמא דידהו הוא משום דאין כותבין שעות אלא בירושלים, נמצא דחלות דין השטר אינו חל אלא בסוף היום, ואם יכתבו את זמן החופה יחול השטר רק למחרת לפנות ערב, והוי עתה כשוהה ל[ל]א כתובה".

ועל פי זה כתב בנטעי גבריאל (נישואין פ"ל ס"ז): "ויש שנהגו לכתוב הכתובה ולעשות קבלת קנין וחתימת העדים ביום הקודם לחופה".

אמנם אין מנהגינו כן, שהרי כאשר החופה נערכת (בקיץ) ביום, אין מקדימין את הקנין וכתיבת וחתימת הכתובה ליום הקודם, אלא באותו יום עצמו, וכפי שביאר זאת הר"מ פרקש בספרו אגורה באהלך (ע' קעה). והיינו שהאמור לעיל היא רק תועלת צדדית, כאשר החופה היא בלילה וחתימת הכתובה היא ביום. אבל פשוט שאם גם החופה היא (בקיץ) ביום, אין מקדימים את הקנין וחתימת הכתובה ליום שלפניו.

הטעם דלא מחזי כשיקרא

עוד דן הר"מ פרקש (אגורה באהלך ע' קעג-ד), בטעם הדבר דלא מחזי כשיקרא, במה שכותבים בכתובה ביום "אמר לה להדא בתולתא כו' הוי לי לאנתו כדת משה וישראל", אף שלא אמר לה כן עד הלילה.

זהו הטעם לאלו שנהגו לחתום על הכתובה אחרי הקידושין תחת החופה, כמבואר בהפלאה (קונטרס אחרון סי' סו): "ואפשר לומר דהטעם דאין חותמין קודם, דלכתחלה חיישינן למחזי כשיקרא, ואם כן איך יחתמו על לשון הכתובה שכתוב בה דכבר אמר הוי לי לאנתו וכו' דהיינו לשון הקדושין".

אמנם הנוהגים לחתום קודם קידושין אין חוששים לזה, כמבואר במרדכי (גיטין סי' שמב): "העדים חותמים קודם ברכה וליכא משום מחזי כשיקרא כיון דעסוקין באותו ענין".

ואין בזה הפרש אם החופה היא ביום, או שהחופה היא בלילה וחתימת הכתובה היא ביום, שגם בזה אמרינן "דעסוקין באותו ענין", כמבואר בגיטין (יח, א): "כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. כתובתיה דרבי חייא בר רב איכתב ביום ואיחתום בלילה ... עסוקין באותו ענין הוו".

ואפילו בלי הטעם של עסוקין באותו ענין, נתבאר בשו"ת מהר"י ברונא (סי' צד): "הואיל והיה שהות ביום למיחתם למה לא יחתמו הכתובה מתחלה ... אם תאמר אדרבא כי חתום הכתובה קודם קדושין מיחזי כשיקרא, שהעדים חותמין איך דאמר לה הוי לי לאנתו, פירוש לאשה, וזה אינו כן שהרי לא קדשה ... זה אינו ... דשפיר דמי, דהא (ב"מ יג, ב) כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו. ועוד אפילו בגיטין כותבין וחותמין ותרוכית יתיכי ליכי והרי את מותרת לכל אדם, אעפ"י שאשת איש גמורה היא קודם דיהיב לה, הכא נמי לא שנא".

והוסיף על כך בשביבי אש (סי' ג): "בכל שטר ראיה וקנין נעשית כתיבת השטר וחתימתו מקמי שנעשה המעשה שעליו בא השטר להוכיח ולפעול, ואפילו הכי ליכא בהכי חששא דמיחזי כשיקרא, כיון דבמסירת השטר לידי המלוה או הקונה תתקיים ותחול הראיה והקנין, והכי נמי בשטר הכתובה, דשפיר דמי לכתוב ולחתום את הכתובה אף מקמי עשיית הקידושין". והאריך שם ללקט מדברי הפוסקים בזה.

וביאר זאת יותר הרב אשר ווייס (שביבי אש ח"ב סוס"י יב): "דמה שכתב בכתובה "איך דפב"פ אמר לה להדא בתולתא וכו' הוי לי לאינתו וכו' וצביאת מרת פב"פ" וכו', אין כוונת הדברים שהם מעידים שנתקדשה, אלא דכיון דכתובה שאני משטר התחייבות בעלמא, וכל גדר הכתובה אינו אלא התחייבות של בעל לאשתו, ואין אדם יכול להתחייב בכתובה לאשת חבירו, משום כן צריכים העדים להעיד דמה שהתחייב החתן בכתובה הוא על רק הסכמה בינו לבינה שינשאו זה לזה".

וראה עוד מה שנתבאר בכל זה בשביבי אש ח"ב סי' ו-יג.