השידוכין, האירוסין והנישואין

השידוכין, האירוסין והנישואין

כבר בזמן מתן תורה ¹ , וכן בזמן המשנה והתלמוד ² , ועד לזמן הגאונים, היו נערכים האירוסין משך זמן לפני הנישואין. ובדרך כלל, כשהחליטו החתן והכלה להינשא זה לזו, היו עוברים שלושה שלבים:

א) שידוכים: מיד כשהתרצו להינשא זה לזו היו נערכים "שידוכים", שבו סיכמו ביניהם על השידוך. זאת היתה תקנת חכמים בזמן התלמוד, שלא לקדש אשה בלי שידוכים, כמובא בגמרא (קידושין יב, ב – יג, א): "רב מנגיד ... על דמקדש בלא שידוכי ... הא דשדיך הא דלא שדיך". שידוכים אלו אינם אלא הסכמה וריצוי ביניהם, בלי התחייבות, כמבואר ברש"י שם: "בדשדיך, שדיבר בה קודם לכן ונתרצית להקדש לו".

ב) אירוסין: אחרי שעשו שידוכים, וסיכמו ביניהם על השידוך, בא שלב ה"אירוסין", הנקראים גם "קידושין", שהחתן מקדש את הכלה. כבר בסוף זמן התלמוד הונהג בארץ ישראל שהקידושין יהיו בטבעת, כמובא ב"אוצר חלוף מנהגים" בין בני בבל לבני ארץ ישראל (סי' כה). ומובא גם בתוס' (קידושין ט, א ד"ה והלכתא) "נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן". וכן נפסק ברמ"א (סי' כז ס"א): "נוהגין לקדש בטבעת". ועדיין המשיכה הכלה לחיות בבית הוריה – עד הנישואין. במשך הזמן הזה שבינתיים, אסור היה לאשה לחיות עם בעלה ³ , הבעל לא כתב לה עדיין כתובה ⁴ , ולא היה יכול להפר את נדריה ⁵ , ואם מתה האשה לא היה הבעל יורש אותה ⁶ ; אך מכל מקום היא כבר אשתו, ואינה יכולה לצאת מבעלה בלא גט, כמבואר ברמב"ם (הל' אישות פ"א ה"ג): "וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת, אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש, והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין, ואם רצה לגרש צריכה גט".

ג) נישואין: כעבור משך זמן, כשהאשה מסיימת את הכנותיה לעבור לגור בבית בעלה, היא נכנסת ל"חופה", ואז נעשית אשתו לכל דבר, כמבואר ברמב"ם (הלכות אישות פ"י ה"א): "הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה ... עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום".

משך הזמן הזה שבין האירוסין לנישואין היה נמשך לפעמים עד שנה תמימה, שבזמן הזה היו החתן והכלה מכינים עצמם לנישואין, כולל הכנת הדירה והריהוט, וכמבואר במשנה (כתובות נז, א): "נותנין לבתולה (לאחר שקידשה, רש"י) שנים עשר חודש משתבעה הבעל, לפרנס את עצמה" (בתכשיטין, רש"י). וכן גם הבעל מקבל משך זמן זה, כמבואר במשנה (שם): "וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו".

בתחלת תקופת הראשונים התחילו לאחד בין האירוסין והנישואין, ששניהם ייעשו יחדיו. בזה נשתנו כל הלכות "טענת בתולים" המבוארת במשנה וגמרא, שהיא הטענה והחשש שזינתה תחתיו, בין קידושין לנישואין, בזמן שהיא עדיין גרה בבית אביה. וכן נתבטלה בזה כל סוגיית "מוציא שם רע" המבוארת בתורה ובגמרא, שגם היא טענת הבעל שזינתה תחתיו בין קידושין לנישואין, בזמן שהיא עדיין גרה בבית אביה.

כשהתחילו להנהיג שהאירוסין והנישואין ייעשו יחדיו, הי' מקום שיסתפקו בכוס אחד של יין, שיברכו עליו את "ברכת האירוסין" וגם את "ברכת הנישואין" (שבע ברכות), אמנם התקין רש"י, שמכל מקום ימשיכו לברך את ברכות האירוסין ונישואין על שני כוסות נפרדים, כמובא בספר הישר לר"ת (חלק השו"ת סי' מז ס"ז, בשאלת רבנו משולם): "בברכת אירוסין ונשואין בכוס אחד ... אם הייתם נוהגים כרבינו שלמה להפסיק ולהסתלק ולעסוק בענין אחר ולקרות בכתובה ⁷ , ואחר כך ברכת נישואין, היה יפה מכולם".

דברים אלו מובאים גם בתוספות (פסחים קב, ב ד"ה שאין), בלי הזכרת שם רש"י עליו: "וברכת אירוסין ונישואין נהגו לומר על שתי כוסות, וטעמא, דרגילים זה בלא זה ... ועוד דנהגו לקרות כתובה בינתים והוי הפסק, ולכך מתכוונים, ולכך צריך ב' כוסות". מדברים אלו למדים אנו שבאותה שעה הנהיגו לאחד בין אירוסין ונישואין, אבל לפעמים עדיין היו "רגילים זה בלא זה".

ומפורש יותר במחזור ויטרי, שחיברו (אחד מתלמידי רש"י) רבי שמחה מויטרי (ע' 587): "מעשה בחתן אחד שעשה אירוסין ונשואין ביחד ... יש בני אדם שעושין אירוסין ונישואין ביחד ונפטר בסעודה אחת ... במקום שעושין אירוסין ונישואין יחד". מסגנון זה נראה שעדיין לא הי' הדבר קבוע לעשותם יחד, ורק "יש בני אדם שעושין אירוסין ונישואין ביחד", ויש "מקום שעושין אירוסין ונישואין יחד", אבל יש גם מקומות שרגילים לעשותם בנפרד.

אמנם בדורות הבאים הנהיגו בקהלות האשכנזים לעשותם תמיד ביחד, כמבואר בטור (סי' סב): "והאידנא אין נוהגין ליארס אלא בשעת חופה".

ועדיין נהגו בקהלות הספרדים, לעשותם לפעמים בנפרד, וכמבואר בבית יוסף (על הטור שם): "זה היה מנהג מקומו [של הטור], אבל האידנא קצת נוהגין כן, וקצת נוהגין ליארס שלא בשעת חופה".

אמנם בהמשך הזמן הנהיגו גם בקהלות הספרדים, לעשות האירוסין והנישואין ביחד.