רצז דין בשמים להבדלה

רצז דין בשמים להבדלה

ובו ט' סעיפים

להשיב הנפש בריח טוב

א הנהיגו²²⁵⁶

חכמים להריח בבשמים בכל מוצאי שבת ²²⁵⁷ , כדי להשיב

את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת ²²⁵⁸ , בשביל

הנשמה יתירה שהלכה ²²⁵⁹ , לפיכך

מיישבים ומשמחין אותה בריח טוב²²⁶⁰.

במה דברים

אמורים כשיש לו בשמים אזי הוא צריך להריח בהם, אבל אם אין לו, אין צריך לחזר

אחריהם כדרך שמחזרים אחר המצות, הואיל ואינם אלא בשביל להשיב את הנפש ²²⁶¹ :

ב מי שמתענה בשבת²²⁶²,

צריך לברך על הבשמים במוצאי שבת, שכיון שבאת הנשמה יתירה בליל שבת, אינה הולכת עד

מוצאי שבת ²²⁶³ .

ואם חל יום

הכיפורים בשבת יתבאר בסי' תרכ"ד ²²⁶⁴ :

על

איזה בשמים מברכים

ג כל הבשמים שנתבאר בסי' רי"ז ²²⁶⁵ שאין מברכים

עליהם ברכת הריח, בין מחמת איסור ערוה או עבודה זרה, ובין מפני שאינה עשויה בשביל

להריח בהם ²²⁶⁶ , אם הריח

בהם במוצאי שבת, בין שבירך בין שלא בירך, לא יצא, וצריך לחזור ולהריח בבשמים אחרים

אם יש לו ולברך עליהם ²²⁶⁷ .

אבל כל ריח

שמברכים עליו, אף אם אינו מין בושם, אלא פרי העומד לאכילה שריחו טוב, יכול להריח

בו במוצאי שבת, ויברך הנותן ריח טוב בפירות. ואם הוא מין בושם יברך ברכה הראויה לו,

אם הוא מין עץ בורא עצי בשמים, ואם הוא מין עשב בורא עשבי בשמים, ואם אינו לא מין

עץ ולא מין עשב כגון המור (שקורין פיזו"ם) יברך בורא מיני בשמים ²²⁶⁸ .

והעולם נהגו

לברך במוצאי שבת בורא מיני בשמים על כל המינים שיהיו, לפי שאין הכל בקיאים בברכות,

נהגו לברך ברכה שיוצאים בה בדיעבד על כל המינים ²²⁶⁹ . ומכל מקום

טוב להניח חתיכת מור בתוך מיני ריחות שמברכים עליהם בורא מיני בשמים, כדי שיברך

ברכת בורא מיני בשמים כהלכתה ²²⁷⁰ :

ד פלפלים כתושים וזנגבל כתוש אם מברכים עליהם במוצאי

שבת²²⁷¹

נתבאר בסי' רי"ו ²²⁷² :

ה שקים מלאים בשמים שמשימים הנכרים תוך קנקני היין כדי

שיקלוט היין ריחם, אע"פ שמותר להריח בבשמים אלו ואין בהם איסור משום ריח היין

שנבלע בהם, הואיל והמריח בהם אינו מכוין לריח היין שנבלע בהם אלא לריח עצמה, מכל

מקום במוצאי שבת (א) אין ליטלם לבשמים של הבדלה לכתחלה, מפני שהם מאוסים

לגבוה לכל דבר מצוה מחמת יין האסור הבלוע בהם ²²⁷³ :

ו יש אומרים שמצוה לברך במוצאי שבת על הדס של מצוה²²⁷⁴,

שהואיל שנעשה בו מצוה אחת יש לעשות בו מצוה אחרת ²²⁷⁵ .

ואף על פי

שהוא יבש ואין ריחו נודף כל כך, מכל מקום מריח הוא קצת ²²⁷⁶ . ויש אומרים ²²⁷⁷ שיותר טוב

לברך על שאר בשמים שעיקר ריחם בהם, מלברך על הדס יבש שאין בו אלא ריח קצת, וכן

נוהגין במדינות אלו. ומכל מקום טוב להניח גם הדס אצל הבשמים שמברכים עליהם בורא

מיני בשמים או בורא עצי בשמים, ויריח בשניהם ויעשה כדברי הכל ²²⁷⁸ :

שלא

לברך למי שאינו בקי

ז מי שאינו נהנה מריח, שאין לו חוש הריח, לא יברך על

הבשמים כשמבדיל ²²⁷⁹ .

אלא אם כן

נתכוין להוציא בני ביתו הקטנים המריחים שהגיעו כבר לחינוך ברכות. אבל אינו יכול

לברך בשביל גדולים המריחים, אף שאינם יודעים לברך בעצמן, לפי שברכה זו היא ברכת

הנהנין, וברכת הנהנין אין מי שאינו נהנה יכול לברך בשביל מי שנהנה, מטעם שנתבאר

בסי' קס"ז ²²⁸⁰ .

ואינו דומה

לברכת היין של קידוש, שהיא גם כן ברכת הנהנין ואעפ"כ יכול מי שאינו נהנה לברך,

לפי שהיין של קידוש אינו תלוי בהנאתו כלל, שלא תקנוהו חכמים בשביל הנאת האדם²²⁸¹,

אלא בשביל שצריך לזכרהו על היין ²²⁸² . אבל הבשמים

במוצאי שבת לא הנהיגו חכמים²²⁸³

אלא בשביל הנאת האדם, להשיב נפשו הדואבת ליציאת השבת²²⁸⁴,

והרי ברכתה כשאר ברכת הנהנין²²⁸⁵:

ח וכן מי שהבדיל כבר לעצמו, וחוזר ומבדיל להוציא אחרים

שאינם יודעים להבדיל בעצמם ²²⁸⁶ , לא יברך

להם על הריח שיריחו הם, אלא צריך גם הוא לחזור ולהריח עמהם, כדי שתהא ברכתו בשביל

עצמו ולא בשבילם בלבד ²²⁸⁷ :

ט אבל (ב) ברכת בורא מאורי האש יכול לברך להם

אע"פ שאינו צריך לברך אותה בשביל עצמו ²²⁸⁸ , לפי שברכת

האור לא נתקנה בשביל הנאת האדם, אלא לזכר שנברא האור במוצאי שבת ²²⁸⁹ , כמו שיתבאר

בסי' רח"צ ²²⁹⁰ , לכך אינה

דומה לברכת הנהנין.

ויש חולקין

על זה ²²⁹¹ ואומרים,

שאף שלא נתקנה בשביל הנאת האדם, מכל מקום הואיל ואינו צריך לחזר אחר האור לברך

עליו במוצאי שבת כדרך שצריך לחזר אחר כל המצות שהן חובה כמו שיתבאר בסי' רח"צ ²²⁹² , לפיכך אין

ברכה זו דומה לברכת המצות, שמפני שהן חובה יכול לברך אותן מי שיצא כבר ידי חובתו,

כדי להוציא אחרים שלא יצאו עדיין ידי חובתן²²⁹³,

כמו שנתבאר בסי' קס"ז ²²⁹⁴ . וטוב לחוש

לדבריהם שלא להכנס בספק ברכה לבטלה²²⁹⁵:

קונטרס אחרון

(א) אין ליטלם כו'. עיין²²⁹⁶

ב"י, דהרשב"א לא פסיקא ליה איסורא אלא שטוב ליזהר, משום דאפשר דנקטינן

בעיא דריש לקיש לקולא²²⁹⁷. ואף

דאנן קיי"ל בסי' י"א²²⁹⁸

לחומרא, מכל מקום הא קיימא לן דבעיא דריש לקיש אינה אלא לכתחלה, כמ"ש

המג"א סי' תקפ"ו סק"ו²²⁹⁹ עיי"ש :

(ב) אבל ברכת כו'. הן אמת²³⁰⁰

שמהמג"א אין ראיה לחלק בין נר לבשמים²³⁰¹. אלא

לפי שלא מלאו לבו לסתור דברי השו"ע לגמרי, לכן סיים דעכ"פ מי שהבדיל כו',

כיון שיכול לצאת לדברי הכל לחזור ולהריח יחזור ויריח ויוצא בזה ידי ספק. אבל לפי

דעת רבינו אפרים²³⁰² שתלה

האיסור משום דאינו אלא מנהג, ועל כרחך היינו משום דאין מחזרין עליהם, פשיטא דהוא

הדין לנר, כמ"ש האליה זוטא²³⁰³.

אלא²³⁰⁴ דלפי

מ"ש המג"א לסתור מברכת ירקות משום דאינה אלא להנאתו, אם כן בנר דאינו

משום הנאתו כמ"ש הרא"ש²³⁰⁵, לא

נסתרו דברי ב"י²³⁰⁶.

אבל לפי מ"ש הט"ז²³⁰⁷ לסתור

מברכת ירקות משום דהכא אין מחזרין כו', אם כן הוא הדין לנר.

אלא דיש לומר דבנר לא קשה מידי מברכת

הלחם של סעודת שבת, עיי"ש בט"ז²³⁰⁸.

והדבר שקול²³⁰⁹. לכן

טוב לחוש לדברי אליה זוטא, המיקל בספק ברכות²³¹⁰, כדעת

רבינו אפרים :

[2255] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

להשיב הנפש בריח טוב (ס"א-ב).

(ב)

על איזה בשמים מברכים (ס"ג-ו).

(ג)

שלא לברך למי שאינו בקי (ס"ז-ט).

[2256] משנה ברכות נא, ב (ובית הלל אומרים נר

ובשמים). טור ושו"ע ס"א (מברך על הבשמים).

מרדכי ברכות רמז קפח (והשיב רבינו אפרים ... דלא דמי לקידוש

והבדלה וברכת הלחם [ד]מצה, דהוא חובה ומצוה, וזה אינו אלא מנהג). טור סי' רצז

(וכתב ה"ר אפרים ... לא דמי לקידושא ואבדלתא וברכת המוציא של מצוה, שהן חובה,

אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא). הובא בקונטרס אחרון ס"ק ב ( לפי

דעת רבינו אפרים ... דאינו אלא מנהג).

וכן הוא לעיל סי' רצו ס"א (הנהיגו

חכמים להריח בבשמים במוצאי שבת, מטעם שיתבאר בסי' רצ"ז). לקמן סוף ס"ז (הבשמים במוצאי שבת ...

הנהיגו חכמים) .

[2257] רמב"ם פכ"ט הכ"ט (למה

מברכים על הבשמים במוצאי שבת, מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת משמחין אותה ומיישבין

אותה בריח טוב). טור וט"ז ס"ק א (שאין מברכין עליהם אלא להשיב הנפש שהיא

כואבת ביציאת השבת).

וכן הוא לקמן ס"ז ( הבשמים במוצאי שבת לא

הנהיגו חכמים אלא בשביל הנאת האדם, להשיב נפשו הדואבת ליציאת השבת).

[2258] ביצה טז, א (נשמה יתירה נותן

הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו). זח"ב פח, ב (כד

נפק שבתא בעי לארחא בבוסמין לאתישבא נפשיה בההוא ריחא, על ההוא רוחא עלאה קדישא

דאסתלק מינה). תוס' פסחים קב, ב ד"ה רב (פירש רשב"ם דטעם בשמים משום

איבוד נשמה יתירה). ביצה לג, ב ד"ה כי (משום נפש יתירה שאבד, ומריח הבשמים ומישב

דעתו עליו). רבינו יונה ברכות (לח, ב) ד"ה ב"ש אומרים נר (וטעם הבשמים

במוצאי שבת מפני הנפש יתירה שהיתה לו ממנוחת שבת, והוא מצטער עכשיו כשהלכה אותה

מנוחה ממנו, ומריח בשמים כדי לישב נשמתו). הגהות מיימוניות שם אות ע (נשמה יתירה

נתנה בו באדם ערב שבת וכו'). לבוש ס"א (שלא חייבו חז"ל כל כך לברך עליהם

שאינם אלא להשיב הנפש, שהיא כואבת עליו מיציאת שבת, מחמת נפש היתירה שהיתה בו בשבת).

וכן הוא לקמן סי' תעג ס"ו (שמה שמברכין על הבשמים בכל

מוצאי שבת הוא כדי להשיב את הנפש, שהיא דואבת ליציאת הנפש השבת מחמת נשמה היתירה

שניטלה ממנו). סי' תצא ס"א (כדי להשיב את הנפש שכואבת על הנשמה יתירה שהיתה

בו בשבת והלכה ממנו במוצאי שבת). סי' תרכד ס"ג (כדי להשיב את הנפש יתירה

שהלכה לה).

והחילוק בין טעם הרמב"ם (שבהערה הקודמת) לבין טעם השני

האמור כאן, ראה לקוטי שיחות חל"א ע' 191. שלחן המלך ע' רד.

[2259] ראה לקמן סי' תריב ס"ז (שהריח הוא דבר שאין הגוף נהנה

ממנו כלל, אלא הנשמה בלבד נהנית ממנו).

[2260] ברכות נג, ב (אין מחזרין על האור כדרך

שמחזרים על המצות), ורשב"א שם (כתב הראב"ד ז"ל וכל שכן על הבשמים,

דאינה[ו] הנאה דנפשיה). רא"ש ברכות פ"ח סי' ג (מכל שכן על הבשמים, דאינה

אלא להשבת נפשו). טור ושו"ע ס"א (ואם אין לו, אין צריך לחזר אחריהם).

וכמו לענין נר, דלקמן סי' רחצ ס"א ( אבל אם אין לו אור

במוצאי שבת, אין צריך לחזר אחריו כדרך שצריך לחזר אחר שאר מצות) .

[2261] כדלעיל סי' רפח ס"ב-ג.

[2262] הליכות אלי בסופו, הערות לסי' תרכד,

אות תשפב (ואפשר דדוקא הכא ביום הכיפורים דמפסיק האכילה מבעוד יום לא בא הנשמה

יתירה, אבל בשבת שאכל כבר, באת הנשמה יתירה מבעוד יום, ואחר בואה אינה הולכת מפני

התענית). הובא בשיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות ב. עולת שבת ס"ק ד. מ"א

ריש הסימן.

[2263] סעיף ג (המבדיל על הכוס במוצאי יום

הכיפורים אינו מברך על הבשמים, שלא תקנו אלא במוצאי שבת כדי להשיב את הנפש יתירה

שהלכה לה. אבל אם חל יום הכיפורים בשבת, מברכין על הבשמים כמו בכל מוצאי שבת).

והיינו שלפי הטעם שהובא לעיל מהליכות אלי, היינו דוקא כשאוכלים

בליל שבת, " שכיון שבאת הנשמה יתירה בליל שבת, אינה הולכת עד מוצאי שבת".

וכן הוא בשו"ע שם ס"ג (ואין מברכים על הבשמים, אפילו אם חל להיות בשבת).

אמנם במ"א שם ס"ק א (וב"ח

כתב בשם מהרי"ל ואבודרהם ורש"ל, שכשחל בשבת יש לברך על הבשמים).

והוא כמבואר באבודרהם סדר תפלת נעילה

ד"ה וחוזר (ואם חל יום הכפורים בשבת ... ומברך גם על הבשמים). שו"ת מהרי"ל סימן לד (ולברך

על הבשמים במוצאי יום כיפור ... שאין לאומרו, זולתי כשחל בשבת). ב"ח סי' תרכד

(אכן בתשובת מהרי"ל סימן ל"ד כתב לברך על הבשמים כשחל בשבת. וכ"כ

ה"ר דוד אבודרהם. וכן נראה לי עיקר לענין מעשה ... וכן פסק מהר"ש לוריא).

[2264] שו"ע שם ס"ד (בשמים של ערוה,

כגון קופה של בשמים תלוי בצוארה, או אוחזת בידה, או בפיה אין מברכין עליהם, לפי

שאסור להריח בהם שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר. בשמים של עכו"ם אין

מברכין עליהם, לפי שאסור להריח בהם).

[2265] שו"ע שם ס"ב-ג (אין מברכין

על הריח, אלא אם כן נעשה להריח. הילכך אין מברכין על בשמים של מתים הנתונים למעלה

מהמטה, שאינם אלא להעביר סרחונו של מת ... וכן אין מברכין על בשמים של בית הכסא,

ולא על שמן העשוי להעביר את הזוהמא. מוגמר שמגמרין בו את הכלים אין מברכין עליו,

לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר אלא כדי ליתן ריח בכלים).

וכן הוא בסדר ברכת הנהנין פי"א ה"ח (אין מברכין על

הריח הטוב אלא אם כן נעשה להריח בו, אבל מוגמר שמגמרים בו את הבגדים ליתן בהם ריח

אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר, ואין צריך לומר מוגמר

שמגמרין בבית להעביר ממנו ריח רע, ואפילו בשמים שמוליך עמו האסטניס לבית הכסא לבטל

הריח רע, אין מברכין עליהם כלל, אף אם בא להריח בהם שלא בבית הכסא, הואיל ואין

עומדים להריח בהם ליהנות מריחם, רק להעביר ריח רע בלבד).

[2266] משנה ברכות נא, ב (אין מברכין לא על

הנר ולא על הבשמים של עכו"ם ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים). ב"י (כתוב

בארחות חיים בשם הרשב"א כל שבירך על אחד מאותם ששנו במשנתינו שאין מברכין,

אפילו בדיעבד לא יצא, וצריך לחזור ולברך). רמ"א ס"ב (ואם בירך על בשמים

אלו לא יצא, וצריך לחזור ולברך על אחרים).

וכן לענין נר, נתבאר לקמן סי' רחצ ס"ח (אין מברכים על אור

של עבודה זרה ... ואם עבר ובירך, צריך לברך על אור אחר אם יש לו).

[2267] ברכות מג, א-ב (מברכין עליהן בורא עצי

בשמים, חוץ ממושק, שמין חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים ... מברכין עלייהו

בורא עשבי בשמים ... האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא, אומר ברוך שנתן ריח טוב

בפירות).

טור ושו"ע סי' רטז ס"ב (אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או

מין עץ, מברך בורא עצי בשמים, ואם הוא עשב, מברך בורא עשבי בשמים, ואם אינו לא מין

עץ ולא מין עשב, כמו המוס"ק, מברך בורא מיני בשמים, ואם היה פרי ראוי לאכילה,

מברך הנותן ריח טוב בפירות).

וכן הוא בסדר ברכות הנהנין פי"א ה"א-ה (וכיצד מברך,

אם זה שהריח הטוב יוצא ממנו הוא מין עשב מברך בורא עשבי בשמים ... ואם הוא מין עץ

מברך עליו בורא עצי בשמים ... ואם הוא פרי הראוי לאכילה, בין פרי העץ כמו תפוח

ואתרוג, בין פרי האדמה, מברך על ריחו ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר נתן ריח

טוב בפירות ... וכל שאינו לא מין עץ ולא מין עשב, כגון המור והוא מוסק (שקורין

פיזו"ם בלשון אשכנז) היוצא מחטוטרות שבצואר חיה ידוע, שמתקבץ שם תחלה כמין דם

ואחר כך מתיבש ונעשה ממנו המור, מברך על ריחו בורא מיני בשמים).

ולענין מוצאי שבת – שו"ת מהר"י ווייל סוס"י קצא

(כשמברכין בורא עצי בשמים במוצאי שבת). מ"א בתחלת הסימן (ובמהרי"ו כתב

כשמברך בורא עצי בשמים במוצאי שבת ... משמע שהיו מברכין עצי בשמים).

[2268] של"ה שער האותיות אות ק הל' ברכות

כלל ט ס"א צה, א (כתב הטור ... ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא, הלכך על

כל דבר שהוא מסופק בו [מה הוא], מברך בורא מיני בשמים [וכו'], דמיני בשמים כולל את

הכל, עכ"ל. ועל כן אנו נוהגין לברך על סתם תערובות בשמים במוצאי שבת בורא

מיני בשמים, כדי להסתלק מן הספק). הובא במ"א תחלת הסימן.

וכן הוא בסדור רבינו, סדר הבדלה (בורא מיני בשמים).

[2269] מ"א שם (ומכל מקום נראה לי דטוב

להניח בתוכן חתיכות מעור הנדי שקורין פיזו"ם, כדי שיברך בורא מיני בשמים).

[2270] מחלוקת הפוסקים שבזה הובאה במ"א ריש הסימן (הט"ז ביו"ד

[סי' קח ס"י] ונקודות הכסף האריכו לפלפל אם מבדילין על פלפלין, אם היא בכלל

בשמים, והמטה משה כתב להבדיל עליהם. ולא ידעתי מקום הספק, דהא יש אומרים דאפילו על

פת חם מבדילין, עבב"י).

ובמטה משה סי' תקה (ועל ריח הפלפלים מצאתי בקובץ ישן בשם מהרא״י דיוצאים בהם כמו בשאר בשמים, ולא כיש שמפקפקים בדבר).

ובב"י (כתוב בכל בו בסימן כ"ד (כ, ג) וז"ל

והמריח בפת ונהנה מברך עליו בורא מיני בשמים ... וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ'

קפח) בשם ה"ר שמואל ב"ר גרשום דמברכין בלחם חם שריחו נודף. אלא שנראה

מדבריו שאינו מברך על הפת בורא מיני בשמים, אלא שנתן ריח טוב בפת).

[2271] סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו. ובסדר

ברכת הנהנין פי"א ה"ט (וכן פלפלין וזנגביל כתושין, אף מי שנהנה מריחם,

יש אומרים שאין לברך עליו, לפי שמכיון שעשויין לתבלין בלבד, ואין רגילות כל כך

להריח בהם, לא נקראו עומדים לריח כלל ... ויש חולקין בזה. ולכן נכון למנוע שלא

להריח בהם. וכן שלא להריח בלחם חם, אם יש לו ריח טוב, להנצל מספק ברכה).

וראה קיצור הלכות מילואים ע' קטז.

[2272] שו"ת הרשב"א ח"ג סי'

רלד (עכו"ם הללו שמשימין שק מלא פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין, לתת טעם

ביין ... מסתברא, שמותר להריח בהן, ואפילו לכתחילה, לפי שאין היין נותן בהם ריח, ואינן

עושין כן ליתן היין טעם בתבלין, אלא אדרבא, ליתן התבלין טעם ביין ... ומכל מקום

מסתברא, דלבשמים דהבדלה אסור, משום הקריבהו נא לפחתך. ועוד דכל שיש בו איסור מעורב,

איפשר דמימאיס למצוה). שו"ע ס"ג (שקים מלאים בשמים שמשימים העובדי

כוכבים תוך קנקני היין, אף על פי שמותר להריח בהם, אין מבדילין עליהם). מ"א

ס"ק א (דמאיס לגבוה). טור ושו"ע יו"ד סי' קח ס"ו (שק של

פלפלין וזנגביל שמשימין בקנקני יין נסך, מותר להריח בהם. אבל לבשמים דהבדלה אסור).

הובא גם לקמן סי' רחצ קונטרס אחרון ס"ק א.

וכעין זה הוא גם לעיל סי' יא סי"ג (המשתחוה לבהמה, צמרה

פסול לציצית, אף על פי שאין בעלי חיים שנעבדו אסורים להדיוט ... מכל מקום למצוה

אסור, משום דמאוס הוא לגבוה).

והטעם שכאן נאסר רק לכתחלה, יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק

א.

[2273] טור ושו"ע ס"ד

(נהגו לברך על ההדס כל היכא דאפשר).

והיינו לאחר חג הסוכות, משא"כ בימי

הסוכות עצמן, כמבואר בסדר ברה"נ פי"א סוף ה"ח (ההדס מן הדין אסור

להריח בו כל החג). וכנפסק בשו"ע סי' תרנג ס"א (הדס של מצוה אסור להריח

בו).

[2274] ברכות לט, ב (אמרי

הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי). שבת קיז, סע"ב. טור (ונהגו

לברך על עצי הדס ... ויש נותנין טעם לדבר כיון דאיתעביד ביה חדא מצוה של הלולב

ניעביד ביה מצוה אחריתי). לבוש ס"ד (יש אומרים שמצוה לברך על הדס של מצוה,

כיון דאיתעביד ביה מצוה פעם אחת, דהיינו מצוה של לולב, ניעביד ביה מצוה אחריתי).

ט"ז ס"ק ז.

וכן הוא לענין ציצית, כלעיל סי' כא ס"א

(ויש בעלי הנפש שמחמירין לגונזן או להניחן תוך ספר אחד לסימן הואיל ונעשה בהם מצוה

אחת יעשו בהן מצוה אחרת).

וכן הוא בעירובי חצרות, כדלקמן סי' שצג

ס"ג (ויש לבצוע עליו בשבת ... דהואיל ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו גם כן

מצוה אחרת).

וכן הוא בערבות, כדלקמן סי' תמה

סי"ב (יש

נוהגין לשרוף את החמץ בערבה שחבטו אותה בהושענא רבה, לפי שכל דבר שנעשה בו מצוה

אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת. ויש נוהגין לעשות היסק מערבות הלולב בפי התנור בשעת

אפיית המצות).

וכן הוא בעירוב תבשילין, כדלקמן סי'

תקכז סכ"ה (מצוה מן המובחר להמתין מלאכול הפת של עירוב תבשילין עד אחד משלש סעודות

השבת, כדי לבצוע עליו, אם הוא ככר שלם, שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה

אחרת).

[2275] כמבואר בב"י ד"ה ומ"ש

רבינו ומיהו (שיש בו ריח אף על פי שהוא יבש, ומכל מקום כיון שאין בו ריח לחלוחית,

רוצה לברך יותר על בשמים שעיקר ריחם בהם).

[2276] תשובת רבינו אפרים, בתשב"ץ סי'

פו, ובמרדכי ברכות רמז קפח, ובטור (אני איני מברך על הדס שוטה שלכם היבש ואין בו

לחלוחית ריח). דרכי משה ס"ק א (מוהר"ר אברהם מפראג דכתב, דכל הדס בעולם

קרא כאן הדס שוטה, הואיל ואין בו לחלוחית לברך עליו). רמ"א ס"ד (ויש

אומרים דאין לברך על הדס היבש דאינו מריח, רק על שאר בשמים).

[2277] דרכי משה ס"ק ב (והמנהג באלו

המדינות כדברי הר"ר אפרים, שלא לברך על הדס כלל, וזהו כדברי מוהר"ר

אברהם מפראג. ומיהו נראה דטוב להניח הדס באותו כלי של בשמים, ואז יוצאים ידי כולן).

רמ"א שם (וכן נהגו במדינות אלו. ונראה לי דיש להניח גם הדס עם הבשמים, דאז

עושין ככו"ע).

[2278] תשובת רבינו אפרים במרדכי שם (אדם

שאינו מריח, ומברך לעצמו על הבשמים, [הוה] ברכה לבטלה). שו"ע ס"ה (מי

שאינו מריח אינו מברך על הבשמים).

[2279] סעיף כג (מי שאינו אוכל אינו יכול לברך

המוציא להוציא האוכלין ידי חובתן, אפילו אינן יודעין לברך לעצמן, כיון שהוא אינו

מחויב בברכה זו, וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. שברכת הנהנין

אינה דומה לברכת המצות, שאף מי שאינו מחויב בדבר מפני שכבר יצא ידי חובתו יכול

לברך למי שעדיין לא יצא ואינו יודע לברך לעצמו, כגון לקדש קידוש היום לנשים ועמי

הארץ, לפי שבמצות שהן חובה כל ישראל ערבים זה בזה, וגם הוא נקרא מחויב בדבר

כשחבירו לא יצא ידי חובתו עדיין. משא"כ בברכות הנהנין, שאף שהן חובה על הנהנה,

מכל מקום בידו שלא ליהנות ושלא לברך, לפיכך אין אחר שאין נהנה נקרא מחויב בדבר

הברכה זו שזה צריך לברך על מה שחפץ ליהנות ... וכל זה לגדול שאינו יודע לברך, אבל

לקטנים רשאי לברך כל ברכת הנהנין כדי לחנכן במצות, ואפילו אין חינוכם מוטל עליו,

כגון שאינן מבני ביתו).

והיינו שיש כאן ג' הלכות:

(א) ברכות שהן חובה, כמו הלל ומגילה,

יכול אדם לברך בשביל אחרים (שאין יודעים לברך בעצמם), מטעם ערבות, אעפ"י שהוא

כבר יצא.

(ב) ברכת הנהנין שאינן חובה, כמו ברכת

הלחם והיין, אין בהם ערבות, ולכן אין אדם יכול לברך בשביל אחרים (אף אם אין יודעים

לברך בעצמם), אם הוא כבר בירך לעצמו ואינו חייב בברכה.

(ג) בני ביתו הקטנים, יכול אדם לברך

בשבילם (אף אם יודעים לברך בעצמם), כדי לחנכם במצות, אף ברכת הנהנין שאינן חובה

ואין בהן ערבות.

והמקור לכל זה הוא בברייתא ר"ה כט,

א (כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין (שאינן חובה,

אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם,

לא ליתהני ולא ליבריך, רש"י), שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא). ושם כט,

ב (לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין (ברכת המוציא כדאמרינן לעיל שאינה חובה עליהם לא

יאכלו ולא יברכו, רש"י), אלא אם כן אוכל עמהם, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו

כדי לחנכן במצות, ובהלל ובמגילה אף על פי שיצא מוציא).

וכך נתבאר בפוסקים כאן, לענין ברכת

הבשמים בהבדלה:

תשובת רבינו אפרים שם (וגם להוציא בני ביתו אינו יכול). והקשה

בטור (ולא נהירא שהרי פורס אדם פרוסה לבני ביתו אע"פ שאינו אוכל עמהם, והתם

מאי חובה איכא. וכן הורה לי אדוני אבי הרא"ש ז"ל). ותירץ בב"י (אין

מכאן קושיא לה"ר אפרים, דההיא בני ביתו הקטנים היא, וכדמסיים בה בסוף פרק

ראוהו בית דין (ראש השנה כט:) כדי לחנכן במצות, וחינוך לא שייך אלא בקטנים). וכן

נפסק בשו"ע ס"ה (אלא אם כן נתכוין להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך).

והיינו שברא"ש וטור ושו"ע מיירי בבני ביתו הקטנים,

ש" פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות ", ואף אם יצא יכול להוציאם. ואילו

רבינו אפרים מיירי בבני ביתו הגדולים, שאם יצא אינו מברך בשבילם ברכת הנהנין,

אפילו אם אינם יודעים לברך בעצמם, כמבואר בט"ז ס"ק ח (ה"ר אפרים ...

מיירי בגדולים ... הטור כאן מיירי ... בקטנים).

ומה שיכול לברך בשביל בני ביתו הקטנים, היינו אף אם יודעים

לברך בעצמם, כדלעיל סי' רצו סי"ז ( יכולים לחזור ולהבדיל בבתיהם להוציא בני

ביתם הקטנים ... אבל הגדולים ... הואיל

והם יכולים להבדיל בעצמם, אין למי שיצא כבר ידי חובתו להבדיל להם, אלא יבדילו

בעצמם), ונתבאר שם (הערה

2155 ) .

*

יוצא אם כן מכל זה:

יכול אדם לברך בשביל הקטנים, כדי לחנכם

במצות:

(א) אפילו בברכת הנהנין.

(ב) אפילו יכולים לברך בעצמם.

ואילו מה שיכול לברך לגדולים הוא רק

מטעם ערבות, ולכן יכול לברך בשבילם:

(א) רק במצות שהן חובה, ולא בברכת

הנהנין.

(ב) רק אם אינם יודעים לברך בעצמם.

[2280] ר"ה כט, רע"ב (ברכת

הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו, כיון דחובה הוא מפיק, או דלמא ברכה לאו

חובה היא. תא שמע דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה

מדברא הוה מקדש להו).

וכן הוא לעיל סי' רעג ס"ו (ואעפ"כ יכול לברך להם

בורא פרי הגפן שבקידוש זה, אף על פי שברכת הנהנין אין מי שאינו נהנה יכול להוציא

אחרים, אף על פי שאינן יודעים לברך, מכל מקום ברכת בורא פרי הגפן של קידוש, בין של

לילה בין של יום, וכן ברכת המוציא כשמקדש על הפת, אינן דומות לשאר ברכת הנהנין,

הואיל והן חובה, וכמו שנתבאר בסי' קס"ז), ושם נסמן (הערה 681 ).

משא"כ ברכת המוציא של סעודת שבת,

כדלעיל סי' קסז סכ"ג (ואפילו בשבת שהוא חייב לאכול פת, מכל מקום כיון שחיוב

זה אינו אלא להנאתו, שאם אינו נהנה באכילתו והתענית עונג לו פטור מלאכול, אם כן אם

אינו יודע לברך גם כן לא יהנה, שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, ואין כל ישראל

ערבים שיהנה זה).

ועל זה הוא הדיון כאן (ס"ז-ט,

וקונטרס אחרון ס"ק ב), אם ברכת הבשמים ובורא מאורי האש דינם כמו ברכת היין של

קידוש והבדלה, ובורא פרי האדמה של אכילת הכרפס, או דינם כמו ברכת המוציא של סעודת

שבת.

[2281] כדלעיל סי' רעא ס"ב ( ותקנו

חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין) . וראה מראי מקומות וציונים.

[2282] כדלעיל ס"א (והערה 2260 ),

שאין זו תקנת חכמים וחובה, אלא הנהגה שהנהיגו חכמים.

[2283] כדלעיל ס"א (כדי

להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת, בשביל הנשמה יתירה שהלכה).

[2284] בשו"ע ס"ה נפסק

(מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אלא אם כן נתכוין להוציא ... מי שאינו יודע),

דהיינו שדינו כמו בפה"ג של יין קידוש, שיכול להוציא את מי שאינו יודע לברך

בעצמו.

וחלקו עליו המ"א ס"ק ה (צ"ע

דהא כתוב בסי' קס"ז דאפילו בשבת שחייב לאכול פת לא יברך לחבירו, וטעמא משום

דלא הוי אלא להנאתו, וכל שכן כאן דלא הוי אלא להשיב נפש יתירה, ואין צריך לחזר

אחריו כלל, אם כן למה יברך לחבירו).

והט"ז ס"ק ח (דלא דמי לקידוש

והבדלה, שהן חובה אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא ... ואין זה דומה למ"ש הטור

סימן תפ"ד לענין טיבול ירקות, כיון דתקנת חכמים הוא משום היכר תינוקות הוה

כברכת מצה, ויכול להוציא אף על פי שאינו טועם כו', דהכא אפילו מצוה לא הוה כשאר

מצות שצריך לחזור אחריהם, אלא מנהג הוא בעלמא ... על כן נראה שלא להקל נגד רבינו

אפרים בענין להוציא מי שאינו יודע).

והנפקא מינה בין טעם המ"א לבין טעם

הט"ז, יתבאר לקמן (ס"ט וקונטרס אחרון ס"ק ב) – לענין ברכת מאורי

האש.

*

אלא שמכל מקום יש לברכת הבשמים והאור

דין "כעין חובה", כדלעיל סי' ריג ס"ה (לא הצריכו שיהיו המברך

והשומעים קבועים יחד בישיבה, אלא בהנאת אכילה ושתיה, שכל אחד נהנה בפני עצמו, אבל ...

ברכת האור במוצאי שבת ... אינה כברכת הנהנין ממש, כי היא הנאה כעין חובה. ומטעם זה

גם בברכת הריח שבמוצאי שבת פוטר אחד את חבירו שלא בקביעות ישיבה, אפילו מריחים זה

אחר זה, ואפילו שלא בשעת הבדלה).

[2285] כדלעיל סי' רצו סי"ז.

[2286] מ"א סוף סק"ה (ועכ"פ

נראה לי, דמי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים, יריח הוא בעצמו בפעם אחרת, ובזה יוצא

ידי הספק).

[2287] בקונטרס אחרון ס"ק ב, נתבארה

משמעות המ"א שיכול לברך להם ברכת הנרות, ומשמעות הט"ז שאינו יכול. אלא

שאין הכרח לכל צד, והדבר שקול. ולכן טוב לחוש לדברי אליה זוטא דלקמן, שאינו יכול

לברך להם ברכת הנרות, כדי שלא להכנס בספק ברכה לבטלה, כנפסק כאן.

[2288] רא"ש ברכות פ"ח סוף ס"ג

(שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא שנברא האור במוצאי שבת. דאי משום הנאת האור מברך,

היה צריך לברך בכל פעם ופעם כשנהנין מן האור). ט"ז סי' רחצ ס"ק א (שאין

מברכין אלא לזכר שנברא האור במוצאי שבת, דאי משום הנאת האור היה צריך לברך בכל פעם

כשנהנה מהאור).

[2289] סעיף א ( שלא תקנו ברכה זו אלא

לזכר שנברא האור במוצאי שבת ).

[2290] אליה זוטא סי' רחצ ס"ק יג (ודין

מברך [ברכת הנר] לאחרים, נראה דינו כדין מי שאינו מריח) .

[2291] סעיף א ( אם אין לו אור במוצאי

שבת, אין צריך לחזר אחריו כדרך שצריך לחזר אחר שאר מצות ).

[2292] תשובת רבינו אפרים, שהובאה במרדכי ברכות רמז קפח (והשיב

רבינו אפרים ... דלא דמי לקידוש והבדלה וברכת הלחם [ד]מצה, דהוא חובה ומצוה, וזה

אינו אלא מנהג). טור סי' רצז (וכתב ה"ר אפרים ... לא דמי לקידושא ואבדלתא

וברכת המוציא של מצוה, שהן חובה, אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא) .

[2293] סעיף כג (שבמצות שהן חובה כל ישראל

ערבים זה בזה, וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא ידי חובתו עדיין.

משא"כ בברכות הנהנין, שאף שהן חובה על הנהנה, מכל מקום בידו שלא ליהנות ושלא

לברך, לפיכך אין אחר שאין נהנה נקרא מחויב בדבר הברכה זו שזה צריך לברך על מה שחפץ).

[2294] כך סיים בקונטרס אחרון

ס"ק ב (והדבר שקול. לכן טוב לחוש לדברי אליה זוטא, המיקל בספק ברכות).

[2295] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ה נפסק דאין ליטול לבשמים, מה שהניחו נכרים לקנקני יין כדי שיקלוט היין

ריחם, דמאיסים לגבוה. אמנם בדיעבד שבירך עליהם, לא הצריך לחזור ולהריח בבשמים

אחרים.

ואף

דלעיל סי' יא סי"ג נראה לכאורה, שאף בדיעבד אסרינן מה דמאיס לגבוה.

מכל

מקום נראה מהפוסקים דאינו אלא לכתחלה.

לתוכנו ראה כנישתא דבי רב ע' תשמז.

[2296] ע"ז מז, א (בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל, לולבו

מהו למצוה ... מי מאיס כלפי גבוה או לא ... בעי רב פפא המשתחוה לבהמה, צמרה מהו

לתכלת ... היינו בעיא דריש לקיש). וברמב"ם הל' ציצית פ"א הי"א (המשתחוה

לבהמה צמרה פסול לציצית). ובכ"מ שם (בפרק כל הצלמים בעיא דלא איפשיטא ולחומרא).

ועל פי זה כתב ב שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רלד

(עכו"ם הללו שמשימין שק מלא פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין, לתת טעם ביין

... מסתברא, דלבשמים דהבדלה אסור, משום הקריבהו נא לפחתך. ועוד דכל שיש בו איסור

מעורב, איפשר דמימאיס למצוה). וכן נפסק בשו"ע ס"ג (שקים מלאים בשמים

שמשימים העובדי כוכבים תוך קנקני היין, אף על פי שמותר להריח בהם, אין מבדילין

עליהם). ועל פי כל זה נראה לכאורה דאסור אף בדיעבד.

אמנם כתב על זה בב"י ד"ה כתב

הרשב"א (ואף על גב דלא איפשיטא, ואפשר נמי דשרי, שהרי"ף לא כתבה בהלכות,

מכל מקום טוב ליזהר מזה משום הקריבהו נא לפחתך).

[2297] לעיל שם סי"ג (המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית,

אף על פי שאין בעלי חיים שנעבדו אסורים להדיוט ... מכל מקום למצוה אסור, משום

דמאוס הוא לגבוה).

[2298] "ונראה לי דדעת הטור

והרב"י והפוסקים כמ"ש התוס' בע"א דבעיא דריש לקיש אינו אלא לכתחלה".

והיינו כמ"ש בתוס' ע"ז מז, א

ד"ה מי מאיס (ובעי מי מאיס לכתחלה או לא).

[2299] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים ס"ט הובאו שתי דעות במי שכבר

הבדיל, וחוזר ומבדיל להוציא אחרים שאינם יודעים להבדיל בעצמם, אם יכול לברך להם גם

ברכת בורא מאורי האש.

מחלוקת זו לא נתפרשה די הצורך בפוסקים,

אף שמשמעות המ"א היא שיכול לברך להם ברכת הנרות, ואילו משמעות הט"ז היא

שאינו יכול.

וכיון שאין הכרח לכל צד, והדבר שקול,

לכן טוב לחוש לדברי אליה זוטא, שאינו יכול לברך להם ברכת הנרות, כדי שלא להכנס

בספק ברכה לבטלה

לתוכנו ראה כנישתא דבי רב ע' תשמח.

[2300] על מה שנפסק בשו"ע

סעיף ה (מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים, אלא אם כן נתכוין להוציא ... מי שאינו

יודע), דהיינו שדינו כמו בפה"ג של יין קידוש, שיכול לברך בשביל מי שאינו יודע

לברך בעצמו.

חלק המ"א ס"ק ה (צ"ע דהא

כתוב בסי' קס"ז דאפילו בשבת שחייב לאכול פת לא יברך לחבירו, וטעמא משום דלא

הוי אלא להנאתו, וכל שכן כאן דלא הוי אלא להשיב נפש יתירה, ואין צריך לחזר אחריו

כלל, אם כן למה יברך לחבירו ... ועכ"פ נראה לי, דמי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים, יריח

הוא בעצמו בפעם אחרת, ובזה יוצא ידי הספק).

נראה לכאורה מדבריו שחשש רק לברכת

הבשמים, ולא לברכת הנר, דכיון שברכת הנר לא נתקנה בשביל הנאת האדם נחשבת כמו חובה.

אמנם "אין ראיה [מדבריו] לחלק בין

נר לבשמים",

שהרי המ"א לא חלק בפירוש על דברי השו"ע, אלא מצא דרך שיוכל לצאת מהספק

לענין ברכת הריח, באופן שיוכל לברך לדברי הכל. משא"כ בברכת הנר, שאין דרך

לצאת לדברי הכל (שהרי אינו יכול לברך פעם נוספת על הנר), יוכל לסמוך על דעת

הב"י.

[2301] בתשובתו שהובאה במרדכי ברכות רמז קפח (והשיב

רבינו אפרים ... דלא דמי לקידוש והבדלה וברכת הלחם [ד]מצה דהוא חובה ומצוה, וזה

אינו אלא מנהג). טור סי' רצז (וכתב ה"ר אפרים ... לא דמי לקידושא ואבדלתא

וברכת המוציא של מצוה, שהן חובה, אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא) .

וכדלעיל ס"א (והערה 2260 ).

[2302] סי' רחצ ס"ק יג (ודין

מברך [ברכת הנר] לאחרים, נראה דינו כדין מי שאינו מריח).

[2303] שמכל מקום יש מקום להוכיח

מדברי המ"א, לחלק בעיקר הדין בין נר לבשמים.

והוא ממ"ש בתחלת דבריו (ולא דמי

למ"ש סי' תפ"ד דיכול לברך ברכת הירקות לחבירו, דהתם תקנתא דרבנן הוא ולא

משום הנאתו, משא"כ כאן).

דהיינו שהקשה מדין כרפס דלקמן שם

ס"ב (שגם ברכת בורא פרי האדמה זו אינה כשאר ברכת הנהנין שהן רשות, אלא היא

כמו חובה, מחמת תקנת חכמים שתקנו לאכול ירק קודם ההגדה, ואי אפשר לאכלו בלא ברכה,

ולכן דינה כבורא פרי הגפן של קידוש, שיכול לברך להם אף שאינו טועם כלום עמהם).

ועל זה חילק וכתב שני טעמים:

(א) "דהתם תקנתא דרבנן הוא ...

משא"כ כאן", שהבשמים אינן חובה.

ולפי טעם זה הי' אפשר לומר שכן הוא גם

בברכת הנר, שהרי גם היא אינה חובה, שאין צריך לחזר אחר הנר.

אמנם לא הסתפק בטעם זה, והוסיף החילוק

השני:

(ב) "דהתם ... לא משום הנאתו,

משא"כ כאן", שהבשמים הם משום הנאה.

ולפי טעם זה יוצא, שבנר יכול להוציא את

מי שאינו יודע לברך בעצמו, כיון ש"לא נתקנה בשביל הנאת האדם".

[2304] ברכות פ"ח סוף ס"ג

(שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא שנברא האור במוצאי שבת. דאי משום הנאת האור מברך,

היה צריך לברך בכל פעם ופעם כשנהנין מן האור).

[2305] שפסק בשו"ע ס"ה

(מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אלא אם כן נתכוין להוציא ... מי שאינו יודע),

דהיינו שיכול להוציא את מי שאינו יודע לברך בעצמו.

[2306] ס"ק ח (דלא דמי

לקידוש והבדלה שהן חובה אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא ... ואין זה דומה למ"ש

הטור סימן תפ"ד לענין טיבול ירקות, כיון דתקנת חכמים הוא משום היכר תינוקות

הוה כברכת מצה, ויכול להוציא אף על פי שאינו טועם כו', דהכא אפילו מצוה לא הוה

כשאר מצות שצריך לחזור אחריהם, אלא מנהג הוא בעלמא ... על כן נראה שלא להקל נגד

רבינו אפרים בענין להוציא מי שאינו יודע).

הרי שלא הזכיר כלל (את הטעם שבשמים אינם

אלא להנאתו), אלא את הטעם שהבשמים "אינו אלא מנהג בעלמא". "אם כן

הוא הדין לנר", שאינו יכול "להוציא מי שאינו יודע".

[2307] "דלעיל סי'

רע"ג נתבאר דאף בברכת הלחם של סעודות שבת אין יכול להוציא, ואין לך חוב גדול

מזה דחייב מדאורייתא ג' סעודות, ועל כרחך צריך אתה לחלק כמו שכתבתי לעיל, דאפילו

הכי אינו קרוי חובה. וכל שכן בשמים דכאן".

הרי שכל ההוכחה שאינו יכול לברך בשביל

מי שאינו בקי, הוא מדין ברכת הלחם של סעודת שבת – שהיא להנאת הגוף, אל דין ברכת

הבשמים – שהיא להנאת הגוף. משא"כ ברכת הנר שאינה הנאת הגוף, אפשר שיוכל

להוציא את מי שאינו בקי.

אף שבט"ז נראה שגם בנר אינו יכול

לברך בשביל מי שאינו בקי.

[2308] שאין לנו הכרעה ברורה בדעת

הט"ז ומ"א בזה.

[2309] וכן מסיק בפנים סוף הסימן

"וטוב לחוש לדבריהם, שלא להכנס בספר ברכה לבטלה".