ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות ברכות השחר וקריאת שמעהלכות קריאת שמעפז כמה צריך להרחיק בשעת קריאת שמע מן גרף של רעי

פז כמה צריך להרחיק בשעת קריאת שמע מן גרף של רעי

במקור חיפוש חדש

ובו ד' סעיפים

א גרף של רעי ועביט של מי רגלים צריך להרחיק מהם²²⁵⁹ ד' אמות ולפניו כמלא עיניו, כמו מן הצואה²²⁶⁰ ומי רגלים עצמן ²²⁶¹ , אע"פ שאין בהן כלום, ואפילו אין בהם ריח רע²²⁶², שכיון שהם מיוחדים לכך הרי הם כמחיצות של בית הכסא²²⁶³ שאסור מן התורה משום והיה מחניך קדוש²²⁶⁴. ולכן אין הטלת רביעית מים או יותר מועלת כלום בגרף של רעי ועביט כמו שמועלת במי רגלים עצמן²²⁶⁵. לפי שמי רגלים לאחר שנפלו לארץ אין איסורן אלא מדברי סופרים²²⁶⁶, לפיכך הקילו בהן לבטלם במים ²²⁶⁷ , משא"כ בגרף ועביט שאיסורן מן התורה ²²⁶⁸ . ועוד, שמי רגלים הם צלולין ומתערבין עם רביעית מים שנותן בהם ומתבטלים בהם, אבל גרף ועביט, אין מה שבלוע בהם מתערב במים שיתבטל בהן²²⁶⁹:

ב גרף ועביט, שניהם של חרס הם, אלא שהמיוחד לרעי נקרא גרף והמיוחד למי רגלים נקרא עביט²²⁷⁰, והוא הדין אם הם של עץ, מפני שהחרס או עץ של גרף ועביט הוא מובלע בתוכו הרבה, ומלא זוהמא ומאוס כבית הכסא. אבל אם הם של מתכת או של זכוכית ²²⁷¹ או של חרס מצופה (א) בזכוכית ²²⁷² (או בבדיל ועופרת ²²⁷³ ), כיון שאינן מובלעים ומלאים זוהמא כל כך, מותר לקרות כנגדן אם הם רחוצים יפה²²⁷⁴, ובלבד שלא יהיה בהן ריח²²⁷⁵.

ואפילו של חרס או של עץ, אם הם מיוחדים גם כן לתשמיש אחר, כגון לשפוך לתוכן שופכין, אינן דומין לבית הכסא, ואם אין בהם צואה ולא ריח, מותר. והוא הדין אפילו כלי המיוחד להשתין בלבד אלא שבכל פעם שמשתין נותן בתוכו רביעית מים לבטלם²²⁷⁶:

ג גרף ועביט שכפה עליהם כלי אחר, מותר²²⁷⁷, שכיסוי מועיל להם כמו לצואה ומי רגלים²²⁷⁸. אבל אם כפה הגרף או העביט עצמו, לא הועיל כלום, שכיון שהוא בלוע בתוכו הרי ברו כתוכו²²⁷⁹. אבל של מתכת וזכוכית שאינו רחוץ מתוכו, מועלת לו כפייה כיון שאין איסורו אלא מתוכו²²⁸⁰:

ד בית שיש בו צואה או מי רגלים או גרף או עביט, מותר לקרות בו כשמרחיק מהם ד' אמות מלאחריו, ואין אומרים שכל הבית הוא כדי[ן] ד' אמות²²⁸¹.

ואם יש בבית מטה²²⁸² גבוה י' טפחים²²⁸³, ומחיצותיה מגיעות²²⁸⁴ (לפחות מג' טפחים ²²⁸⁵ סמוך) לארץ, והגרף והצואה הם אחורי המטה, הרי המטה חשובה כמחיצה להפסיק בינו לביניהם, ואין צריך להרחיק מהם ד' אמות. והוא שתהיה המטה חוצצת מכותל לכותל, ואם לאו אינה חשובה כמחיצה, שהיא בטלה לגבי הבית²²⁸⁶ (אבל אם עשה מחיצה לשם כך, אין צריך לחצוץ מכותל לכותל, אפילו היא מחיצת עראי, כגון מחצלת או סדין) (עס"י שט"ו²²⁸⁷). ואם הניחם תחת המטה, אע"פ שאינו גבוה י' טפחים, אם מחיצותיה מגיעות עד פחות מג' טפחים סמוך לארץ [מותר], שכסתומים ומכוסים הם במחיצות המטה²²⁸⁸, שכל פחות מג' טפחים כלבוד הוא²²⁸⁹.

והוא הדין אם נפל עליהם כלי ויש אויר קצת בין הכלי לקרקע, כגון שהכלי בולט קצת מצד אחד, אם הוא אויר פחות מג' טפחים בגובה, כלבוד הוא. אבל אם הכלי פתוח למעלה, אפילו פחות מג' טפחים אסור, מפני שצריך שיהיה מכוסים ולא מגולים²²⁹⁰:

קונטרס אחרון

(א) בזכוכית כו'. ב"י²²⁹¹.

ובסי' תנ"א²²⁹², אינו אלא מנהג לכתחלה, עיי"ש בב"י²²⁹³ ומ"א²²⁹⁴. וגם אין ראיה כלל משם, דאין החומרא משום שבליעתו מרובה מכלי מתכת, שכלי עץ לפי דעת השו"ע יוכיחו ²²⁹⁵ , אלא משום שבליעתן חזקה ²²⁹⁶ ואינן יוצאין מדופיין אלא באוּר ²²⁹⁷ , כמ"ש התוס' בחולין דף ח'²²⁹⁸ בכלי חרס דדמי לכלי שתשמישו באוּר, שאם לא כן אין ראיה מכלי חרס עיי"ש ²²⁹⁹ :

הערות

2259. ברייתא כה , ב (גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדן). טור ושו"ע ס"א (גרף של רעי ועביט של מי רגלים ... צריך להרחיק מהם).
2260. רבינו יונה יז, א (דכמו צואה דיינינן ליה). טור (לפניו מלא עיניו ולאחריו ד' אמות). וכדלעיל סי' עט ס"ב (צריך להרחיק ממנה ד' אמות ... חוץ מכנגד פניו ... כמלא עיניו). שו"ע שם (צריך להרחיק מהם כמו מצואה).
2261. שנתבאר לעיל סי' עח ס"ב (ואם נפלו מי רגלים בארץ, מרחיק מהם ד' אמות). וכאן נראה שלפניו כמלא עיניו.
2262. ברייתא שם (ואע"פ שאין בהן כלום). רמב"ם פ"ג הי"ב (גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, ואע"פ שאין בהן כלום ואין להם ריח רע, מפני שהם כבית הכסא). רא"ש פ"ג סי' נד (ואפילו אין בהן ריח רע).
2263. רש"י בברייתא שם (הואיל ומיוחדין לכך, ואע"פ שאין בתוכן כלום). רא"ש שם (כיון דמיוחדים לכך הויא להו כבית הכסא). מ"א ס"ק א (כיון דמיוחדין לכך, הוי להו כבית הכסא, ואסורים אפילו אין בהם ריח רע (הרא"ש ורמב"ם)). וכמו בית הכסא שבמ"א סי' פג ס"ק א דמחיצות בית הכסא לא מהני, דהמחיצות עצמון הוין כגרף של רעי).
2264. הרב רבינו יונה שם (ואסור מן התורה ... דבכלל והיה מחניך קדוש הוי). וכמו בית הכסא שאיסורו מן התורה, כדלעיל סי' פג ס"א (כשם שאסור לקרות קריאת שמע כנגד הצואה מן התורה, כך אסור לקרות כנגד בית הכסא ... שכיון שחל עליו שם בית הכסא פעם אחד, מאוס הוא, ואין זה מחנה קדוש, ואסור מן התורה).
2265. רשב"א ברכות שם (ואינו מועיל בנתינת מים להכשיר הכלי עצמו. וטעמא, משום דכיון דרגיל בכך מזוהם טפי. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן נראה באמת מדקתני בסמוך גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדן אף על פי שאין בהן כלום, ומי רגלים עצמן אסורין עד שיטיל לתוכן מים, אלמא למי רגלים מועיל נתינת מים לתוכן אבל לכלים עצמן אינו מועיל). וכן הוא לעיל סי' עז ס"א (ובלבד שלא יהיה כלי המיוחד למי רגלים, שאז אפילו אין בו מי רגלים כלל אסור לקרות כנגדן, ואין מועיל בנתינת המים להכשיר הכלי עצמו, כמו שיתבאר סימן פ"ז).
2266. כדלעיל סי' עו ס"ט (שלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים, אלא כנגד עמוד של קילוח, אבל לאחר שנפלו לארץ מותר לקרות אצלן מן התורה אע"פ שהם מגולים ... אלא שחכמים גזרו עליהן גזירה משום צואה).
2267. כדלעיל סי' עז ס"א (מי רגלים לאחר שנפלו לארץ, כיון שאין איסורן אלא מדברי סופרים, יכול לבטלם על ידי שישפוך עליהם רביעית מים).
2268. רבינו יונה יז, א (נראה למורי נר"ו דכיון שמוכנים לכך אין ביטול רביעית מועיל, ואפילו נתן רביעית מים זכים בעביט של מי הרגלים אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו, דכמו צואה דיינינן ליה ואסור מן התורה בין זה בין מי המשרה וכיוצא בה, דבכלל והיה מחניך קדוש הוי, ולפיכך חמור יותר ממי רגלים שאינם אלא מדרבנן), וכדלעיל סי' עו ס"ט (שלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים אלא כנגד עמוד של קילוח, אבל לאחר שנפלו לארץ מותר לקרות אצלן מן התורה ... אלא שחכמים גזרו עליהן גזירה משום צואה). אבל העביט של מי רגלים "איסורן מן התורה". ומכל מקום נתבאר לעיל סי' פג ס"ד לענין בית הכסא של מי רגלים (אם יש לו מחיצות אין להם דין מחיצות בית הכסא להרחיק מהן, כיון שאין המחיצות אלא לבית הכסא של הטלת מי רגלים, שאין אסורין אלא מדברי סופרים אחר שנפלו לארץ). והיינו שעביט מי רגלים חמור יותר מבית הכסא של מי רגלים וממי רגלים שנפלו לארץ.
2269. ב"י (ולי נראה ליתן טעם אחר, דמי רגלים היינו טעמא דשרו בנתינת מים, משום דצלולים הם ומתערבים במים ומתבטלים, מה שאין כן בגרף ועביט, שמה שבלוע בהם אינו מתערב במים כדי שיתבטל, הילכך לא מהני להו נתינת מים).
2270. רש"י שם ד"ה גרף (שניהם כלי חרס הם, אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט).
2271. רבינו יונה שם (ואומרים רבני צרפת ז"ל, דדוקא אותם שלהם שהיו בשל חרס, שהם מאוסים ביותר, דיינינן כצואה ואין המים מועילים, אבל של מתכת ... אם נתן בהם המים מותר). רא"ש שם (ויש להסתפק אם הוא הדין בעביט של עץ ושל זכוכית. ומסתבר, דבעץ אסור מפני שהוא מובלע בתוכו ומלא זוהמא, אבל בשל זכוכית מותר). טור ושו"ע שם (של חרס או של עץ צריך להרחיק מהם כמו מצואה אפילו הטיל בהם מים. אבל אם הן של מתכת או של זכוכית ... מותר אם הם רחוצים יפה). ויש לחלק בין זה לבין ספסל נקוב שנפנים עליו, שנתבאר לעיל פג ס"ה שאין קוראים כנגדו אף שהוא נקי. וראה לעיל סי' פג (והערה מז ), דלדעת הרמב"ם גם של זכוכית אסור לקרות כנגדם.
2272. רבינו יונה שם (או כגון שלנו שמקצתם של זכוכית). טור ושו"ע שם (או של חרס מצופה, מותר). ב"י (מ"ש שאם הן של חרס מצופין מותר, נראה שלמד כן ממה שכתב ה"ר יונה בשם רבני צרפת דשל מתכת [או] כגון שלנו שמקצתן של זכוכית מותר, ומפרש רבינו דמקצתן של זכוכית היינו של חרס המצופין בזכוכית, שמקצתן שלצד חוץ הוא של חרס ומקצתן שלצד פנים הוא של זכוכית). עיין קונטרס אחרון , שהחומרה בזכוכית כמו חרס לענין הגעלה, אינה שייכת לחומרת חרס בגרף ועביט.
2273. שדינם כמתכת.
2274. אהל מועד דרך ה נתיב ג. הובא בב"י (אם רחץ הכלי במים יפים, אם הכלי של מתכת או של זכוכית, מותר, אף על פי שמיוחד לכך) . שו"ע ס"א (אם הם רחוצים יפה).
2275. אהל מועד שם (והוא שלא יצא ריח ממנו). מ"א ס"ק ג (ובלבד שלא יהא בהם ריח).
2276. מ"א ס"ק א (ונראה לי, דאם הכלי מיוחד גם כן לתשמיש אחר, כגון לשפוך לתוכו שופכין, אם אין בו צואה ולא ריח, מותר. והוא הדין אם מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים שרי). וכדלעיל סי' עז ס"א, שרביעית מים מתבטלת מי רגלים.
2277. אהל מועד שם (גרף של רעי ועביט של מי רגלים ... אם אינן מכוסין, מרחיק כמלא עיניו וקורא קריאת שמע). שו"ע ס"ג (וכן אם כפה עליהם כלי).
2278. רמב"ם פ"ג ה"ט (אם כפה כלי על הצואה או על מימי רגלים ... הרי אלו כקבורין ומותר לקרות כנגדן). וכדאמר רבא כה, ב (דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא).
2279. טור (כתב אבי העזרי (ברכות סי' עד) שאם כפאו על פיו מותר, הואיל ומכוסה, דלא גרע מצואה בעששית. ונראה לי כיון שהוא בלוע בתוכו, שהוא אסור, דברו כתוכו), ושו"ע ס"ב (גרף ועביט של חרס או של עץ שכפאו על פיו, יש מתירין ויש אוסרין, והלכה כדברי האוסרים). ט"ז ס"ק ד (כיון שהוא בלוע בתוכו, ברו כתוכו).
2280. [שכ] מ"א ס"ק ד (אבל של מתכת, אפילו אינו רחוץ מהני כפיה, דאין איסורו אלא מתוכו).
2281. ברייתא כה, ב (רבן שמעון בן גמליאל אומר, לאחר המטה קורא לפני המטה אינו קורא, אבל מרחיק הוא ארבע אמות וקורא. רבי שמעון בן אלעזר אומר, אפילו בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה). רבא שם (אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר). טור ושו"ע ס"ג (מותר לקרות קריאת שמע בבית שיש בו צואה ומי רגלים או גרף ועביט, כיון שהרחיק מהם כשיעור). ההלכה שהרחקת ד' אמות בתוך החדר מועלת לענין קריאת שמע ותפלה, נזכרת גם לעיל סי' עט ס"ג (ש"ץ המתפלל וצואה בבית הכנסת או באיזה בית שמתפלל שם ... מותר לש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד' אמות). אבל לענין תפילין וספרים בחדר שיש בו צואה, או במקום שמשמש מטתו, לא הוזכר היתר הרחקת ד' אמות, רק היתר מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדלעיל סי' מ ס"ג ( בית שיש בו תפילין אסור לשמש בו מטתו, עד שיוציאן, או שיעשה לפניהם מחיצה גבוה י' טפחים ). לקמן סי' שטו ס"ג (שעושה מחיצה גבוה י' טפחים בפני הספרים בפריסת סדין או מחצלת, כדי שיהא מותר לשמש מטתו באותו חדר, או כדי לעשות שם צרכיו). פסקי הסדור הל' תפילין סכ"א (שאם יש צואה בבית אסור להניח הספרים מגולים, אלא אם כן מונחים על שלחן או דף שגבוה י' טפחים מן הקרקע).
2282. ברייתא שם (רבן שמעון בן גמליאל אומר, לאחר המטה קורא, לפני המטה אינו קורא, אבל מרחיק הוא ארבע אמות וקורא).
2283. אביי שם (אמר רב יוסף, בעאי מיניה מרב הונא, מטה פחות משלשה פשיטא לי דכלבוד דמי, שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמנה תשעה מהו, אמר ליה לא ידענא. עשרה ודאי לא מיבעי לי. אמר אביי שפיר עבדת דלא איבעיא לך, כל עשרה רשותא אחריתי היא). וכמו שמחיצה גבוהה י' טפחים מועלת בפני הצואה, וכן אם הצואה במקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים, כדלעיל סי' עט ס"ד (ושם הערה יט ), כן מועלת מטה גבוהה י' טפחים.
2284. כפירוש הרב רבינו יונה שם, לפי דעת רב האי גאון (ופירש רבינו האיי גאון ז"ל דהכי מיבעיא ליה, מי אמרינן מטה שאין בגבהה שלשה טפחים כלבוד דמי, ואם הגרף עומד לאחר המטה לא הוי הפסקה ויצטרך להרחיק שיעור ארבע אמות, או לא אמרינן כלבוד דמי, והמטה ההיא מפסקת, ואין צריך להרחיק ארבע אמות. ואם תמצי לומר דפחות משלשה הוי לבוד וצריך להרחיק ארבע אמות, משלשה ועד תשעה מאי, מי אמרינן כבר יצא מתורת לבוד ומפסקת, או דילמא כיון שאין שם גובה עשרה, לא דיינינן לה מחיצה ולא הוי הפסקה. עשרה לא קא מיבעיא לי דודאי מחיצה הויא. ופירש הגאון ז"ל, מפני שמנהגם היה שהמטות שלהם כולם סתומות, וכיון שלא היה (שם) אדם דיכול לראותה כשיש בגובה המטה שיעור מחיצה, מותר). ב"ח סוף הסימן (ולענין הלכה נקטינן ... מטה שכולה סתומה מכל צד מסביב, הוי מחיצה גמורה בגבוהה עשרה, וחוצצת, ואין צריך להרחיק כלל, וכמו שכתב ה"ר יונה ומביאו ב"י).
2285. עיין מ"א סי' תקב , על מה שכתב הרמ"א שם ס"א (שלחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ), כתב המ"א ס"ק ט (ונראה לי דנדון דידן דשלחן, תלוי באשלי רברבי דפליגי אי אמרינן לבוד בכלים ... בשבת דף ק"א משמע דאם נעץ קנה ובראשו טרסקל ואין ממנו ג' לארץ אמרינן לבוד. וכ"מ בעירובין דף ל"ג גבי כלכלה. וכ"כ הטור סי' פ"ז דאמרינן במטה לבוד). וכן הוא לקמן בהמשך הסעיף (אם מחיצותיה מגיעות עד פחות מג' טפחים סמוך לארץ [מותר], שכסתומים ומכוסים הם במחיצות המטה, שכל פחות מג' טפחים כלבוד הוא). אלא שבזה אמרינן לבוד לדברי הכל, כמבואר במ"א כאן ס"ק ד (ועמ"ש סי' תק"ב סס"א אי אמרינן לבוד בכלי, אבל הכא כו"ע מודו דכסתום דמי). וראה גם לקמן סי' שטו סי"א (במטה זו שיש לה מחיצות ... אם הן מגיעות בפחות מג' טפחים סמוך לארץ, יתבאר בסי' תק"ב), ושם (הערה סה). וכיון שדין זה "תלוי באשלי רברבי דפליגי אי אמרינן לבוד בכלים", לכן באה הוספה זו בין חצאי עיגול, כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).
2286. מ"א ס"ק ד (ונראה לי, דוקא כשהמטה חוצצת מכותל לכותל, אבל בלאו הכי לא חשיבה מחיצה, דלא עדיף מחצר קטנה וגדולה בסי' ע"ט ס"ג ... אמאי פליגי רבנן עליה דרשב"ג, אלא על כרחך שטעמייהו משום דאינה חוצצת מכותל לכותל לא חשיבא הפסקה, וידוע דקי"ל כרבנן), כת"ק (בין לפני המטה (שאין המטה מפסקת בינו לבינם, רש"י) בין לאחר המטה (שהמטה מפסקת ביניהם, אסור, רש"י). והיינו דקיי"ל כת"ק שאין המטה מפסקת, מטעם שאינה חוצצת מכותל לכותל. דלא כב"י (אליבא דרבי שמעון בן גמליאל קאי דקאמר מטה חוצצת, ומשום הכי פסק הלכה כוותיה), ודו"ק .
2287. ס"ג (ולעולם אין מחיצת עראי אסורה אלא אם כן עושה כדי להתיר ... איסור, כגון שעושה מחיצה גבוה י' טפחים בפני הספרים בפריסת סדין או מחצלת כדי שיהא מותר לשמש מטתו באותו חדר או כדי לעשות שם צרכיו, אסור לעשותה בתחלה בשבת). הרי שגם מחיצת עראי של מחצלת או סדין חוצצת, אלא שאסור לעשותה בשבת.
2288. רב יוסף שם ( בעאי מיניה מרב הונא, מטה פחות משלשה, פשיטא לי דכלבוד דמי), לפירש" י (פשיטא לי במניחן תחת המטה ורגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע שלשה טפחים, כלבוד דמי, והרי הן כטמונים). מ"א ס"ק ד (הניחם תחת המטה ומחיצות המטה מגיעים עד פחות מג' סמוך לארץ, שרי ... ועיין מה שכתבתי סי' תק"ב סס"א אי אמרינן לבוד בכלי, אבל הכא כו"ע מודו דכסתום דמי). ונתבאר לעיל (הערה כז ).
2289. כדלקמן סי' שמה ס"ג (שכל שהוא פחות מג' טפחים לארץ כלבוד הוא וכאילו הגיע לארץ).
2290. מ"א שם (ומהאי טעמא נראה לי דהוא הדין אם כסה עליו כלי ויש קצת אויר בין הכלי לקרקע, כגון שבולט קצת מצד אחד, אמרינן לבוד. אבל אם הכלי פתוח למעלה, אפילו פחות מג', אסור, דבעינן שיהא מכוסה).
2291. כמועתק לעיל (הערות יג - יד ).
2292. סעיף כו (כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו), וברמ"א שם (ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו, וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו. וכן כלי כסף שיש בתוכן התוך זכוכית שקורין גישמעלצ"ט, אין להגעילו). וכן הוא לקמן שם סע"ג (כל כלי זכוכית אפילו נשתמש בהן חמץ בחמין כל השנה ... די להם בשטיפה כדינה לפי שהם חלקים וקשים ואינן בולעים כלום. ויש אומרים שאפילו הגעלה אינה מועלת לכלי זכוכית שנשתמש בהן חמץ בחמין ... ככלי חרס, וכן המנהג פשוט במדינות אלו ... אלא אם כן הכשירו קודם שנשתמש בו על ידי הגעלה). ואם נפרש הטעם כיון שבליעתו מרובה כמו כלי חרס, אם כן גם כאן הי' צריך לאסרו, כמו כלי חרס.
2293. "אבל הר"ן כתב בפרק כל שעה (ט, א סוף דבור ראשון) כדברי ראבי"ה, דנראה לו להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום, דשיעי וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים, וכדאיתא באבות דרבי נתן. וכן אנו נוהגים. וכן נראה מדברי הרא"ש בפרק כל שעה (סי' ח) גבי מאני דקוניא. וכן נראה לרבינו ירוחם (נ"ה ח"ב מ, א) עיקר. וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רלג), דכלי זכוכית אפילו נשתמש בהם בחמין אין צריכים שום הכשר. והכי נקטינן).
2294. ס"ק מט (אבל בדיעבד אין להחמיר). משא"כ בגרף ועביט אין מנהג לחשוש שבליעתו מרובה כמו כלי חרס.
2295. שאף שחוששין כאן שבליעתן מרובה, מכל מקום קיי"ל שמועלת בהן הגעלה, כדלקמן שם ס"ח (אחד כלי עץ ואחד כלי אבן ואחד כלי מתכת, דינם להכשירם בהגעלה).
2296. ולכן אין חוששין כאן שבליעת כלי הזכוכית היא מרובה.
2297. כדלקמן שם ס"ו (כל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין שהיד סולדת בו, בענין שכיוצא בו בשאר כלים צריכין הגעלה, אבל כלי חרס אין לו תקנה על ידי הגעלה, שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו (פירוש גיעול הנבלע בו) לעולם, אפילו יגעילנו כמה פעמים, אלא לעולם פולט הוא מעט מעט בכל הגעלה, ועיקר גיעול הבלוע בתוכו אינו נפלט ממנו לגמרי, וכשיבשלו בו היתר, אפילו אחר כמה הגעלות יפלוט מעט מהבלוע שבתוכו לתוך התבשיל), וס"ז (ומכל מקום קבלו חכמים שיש לכלי חרס הכשר על ידי ליבון באוּר).
2298. ע"א ד"ה שלבנה באוּר (כיון שנשתמש בו על ידי האוּר אין יוצא מידי דופיו לעולם בהגעלה בלא ליבון, ופולט תמיד בכל הגעלותיו, מידי דהוה אכלי חרס, דלא סגי ליה בהגעלה, ולא אמר כל מה שעתיד לפלוט פולט בהגעלה ראשונה, אלא אינו יוצא מידי דופיו לעולם).
2299. אם היינו אומרים שבחרס אין הגעלה מועלת כיון שבליעתה מרובה, ובכלי שתשמישו באוּר אין הגעלה מועיל כיון שבליעתו חזקה, אם כן מה ראיית התוס' מכלי חרס לכלי שתשמישו באוּר.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 24 עמודים.