יו"ד סימן קפז

סימן קפז

[א] ותקנח עצמה. שבכדי שיעור זה יש ספק^א אם יצא הדם לבית החיצון בשעת תשמיש או אחריו וחייבין אשם תלוי^ב על ספק זה משום הכי הטילו עליה דין רואה מחמת תשמיש^ג דלקמן. אבל אם שהתה יותר מכדי שתושיט ידה לתחת הכר^ד אפילו רגע ומצאה דם על העד אף דיש לומר שהיה הדם בבית החיצון בשעת תשמיש יצאה מכלל רואה מחמת תשמיש שהרי פטורין מאשם תלוי משום דאמרינן העמד אשה על חזקתה והשתא הוא דחזאי^ה. ואם בדקה מיד אחר תשמיש קודם שיעור שתושיט ידה תחת הכר ולא מצאה כלום ואחר כך ראתה אפילו תוך שיעור זה פשיטא דלא מקרי רואה מחמת תשמיש (ש"ך^ו):

[ב] ג' פעמים. עם תשמיש זה דהיינו עוד ב' פעמים (פרישה^ז ט"ז^ח ש"ך^ט). והראב"ד^י כתב דמשמשת עוד ג' פעמים משום דסבירא ליה דלא מקרי רואה מחמת תשמיש אלא כשבדקה עצמה קודם תשמיש דכשלא בדקה עצמה יש לומר שקודם תשמיש היה בה הדם ולא מחמת תשמיש ראתה^יא וסבירא ליה נמי שמשראתה פעם אחת מחמת תשמיש חיישינן שתראה עוד מחמת תשמיש וצריכה בדיקה אחר תשמיש ולפני תשמיש^יב (כדי לברר ראייתה שתראה אחר תשמיש מיד שנדע שראיה זו מחמת תשמיש היא) והלכך ראיה קמייתא דלא בדקה קודם תשמיש לאו ממניינא הוא.

והרז"ה^יג חולק עליו וסבירא ליה דאף שראתה פעם ושתים מחמת תשמיש אינה צריכה בדיקה כלל (אם יש לה וסת או למ"ד דאף שאין לה וסת א"צ בדיקה כלל כדלעיל סי' קפ"ו^יד). ורואה מחמת תשמיש שאמרו בגמרא היא ראיית הרגשה שהרגישה בדם^טו ולא ראיית בדיקה והילכך ראיה קמייתא ממניינא וכן משמע מסתימת כל הפוסקים שלא הזכירו חיוב בדיקה זו. ומשום הכי סתמו הפרישה והש"ך והט"ז דלא כהראב"ד^טז:

[ג] עד שלו. דבכהאי גוונא אפילו מצא זמן מופלג אחר התשמיש מקרי רואה מחמת תשמיש דעל כרחך מחמת תשמיש הוא (משנה^יז ש"ך^יח):

[ד] לאחר. דתלינן שלא תראה בביאת בעל אחר לפי שאין כל האצבעות שוות (גמרא^יט):

[ה] אסורה לכל. שכיון שראתה בג' אצבעות הוחזקה לראות מחמת כל האצבעות^כ. ומה שלא נאסרה על בעל השלישי^כא וכן על השני בביאה ראשונה שראתה בה^כב לפי שאין כל הכחות שוות ושמא ביאה זו היתה בכח מרובה ועד שתוחזק בג' כחות לג' אצבעות לא נאסרה (גמרא ורש"י^כג):

[ו] עד שתבדוק. בשפופרת לידע אם הדם הוא מן המקור כדלקמן סעיף ב':

[ז] על בעלה. וכתב הש"ך^כד צריך עיון אי מחמרינן מהאי טעמא דאין אנו בקיאין לאסרה לכל העולם היכא דהוחזקה בג' אנשים כן. והמנחת יעקב^כה כתב דבראב"ד^כו משמע שאין לחלק (וכן משמע ברמב"ן^כז שהשמיט זה לגמרי):

[ח] צריכים להיות רצופים. כשור המועד וכחזקת קרקעות^כח אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זו חזקה כלל וסת הוא דלית לה (רשב"א^כט ב"י^ל) (פירוש שנתקלקל וסתה ופורסת נדה בלא עת^לא):

[ט] על בעלה. ומכל מקום חוששת לאחרון פעם אחת כדלקמן סעיף י"א^לב:

[י] סמוך לתשמיש. פירוש בידוע בודאי שראתה סמוך לתשמיש אבל אם במופלג אחר התשמיש בדקה עצמה ומצאה דם אף על גב דיש לומר שראתה בשעת תשמיש מותרת^לג. ואפילו הרגישה^לד בשעת תשמיש שראתה תולין להקל ולומר שטועה היא בהרגשתה שהרגשת שמש היתה ונדמה לה כאילו מרגשת בפתיחת המקור להוציא דם^לה. לפי שאשה בחזקת טהורה עומדת ואין מוציאים אותה מחזקתה^לו אלא כשהדם לפניך^לז ולא בהרגשה שאפשר לטעות בה ולכן הם פטורים מקרבן חטאת ואשם תלוי (גמרא^לח תרומת הדשן^לט). וכל שכן באשה שראתה ג' פעמים בבוקר כשקמה ממטתה מצאה ריבוי דם על כתונת שלה שהיא מותרת ואף אם תשמש עוד פעם ושתים ותמצא מיד אחר תשמיש מותרת ולא אמרינן איגלאי מלתא למפרע שהיה הדם גם כן בשעת תשמיש אלא ימים הראשונים יפלו ומכאן ולהלאה חושבנא וכל היכא דלא מקרי רואה מחמת תשמיש אפילו ראתה כן מ' ונ' פעמים מותרת (מהר"ם לובלין^מ ש"ך^מא):

[יא] רצוף לתוכה. פירוש כפול^מב לתוכה שלא יסרט ויוציא דם^מג. ומשום הכי אינה נוטלת של עץ אף אם הוא חלק מפני שאין יכול להיות פיו כפול לתוכו^מד. אבל יכולה ליטול של שארי מיני מתכות שיכול להיות פיהם כפול לתוכם (משאת בנימין^מה מנחת יעקב^מו). והש"ך^מז כתב דהוא הדין ברזל דלא משום דמסרט:

[יב] מכחול. פירוש קיסם^מח שמכניסין בשפופרת שבה הכחול לכחול העינים מקרי מכחול על שם שכוחלין בו (רש"י ע"ז דף כ'^מט).

וכתב הב"י^נ דענין בדיקה זו מבואר הוא דמאחר שהיא למודה לראות על ידי אבר תשמיש תראה גם כן על ידי המכחול כיון שמכניסתו עד מקום שהשמש דש ואילו לא היה המכחול תוך השפופרת כשהיה יוצא מלוכלך בדם לא היינו יודעים אם הוא מן המקור או מן הצדדים וכשהוא תוך שפופרת אם ימצא בו דם ודאי מן המקור הוא בא ולא מן הצדדים שהרי השפופרת היתה מפסקת בינו לצדדים. ומה שנותנין מוך בראש המכחול מפני שדם כל שהוא ניכר במוך ואינו ניכר בעץ ועוד כדי שראש המכחול לא יסרט ויוציא דם.

וכתב עוד הב"י^נא דאיכא למידק בבדיקה זו כשלא נמצא דם על ראש המכחול אמאי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים הא איכא למיחש שמא מן המקור הוא רגיל לבא ומה שלא נמצא דם על ראש המכחול הוא מפני שלא היה עב כמו השמש שאין כל האצבעות שוות או מפני שלא הכניסתו בכח שאין כל הכחות שוות כדלעיל^נב. ויש לומר דלא אמרינן אין כל האצבעות או כל הכחות שוין אלא להקל ולא להחמיר וטעמא משום דרוב נשים אינן רואות דם מחמת תשמיש הילכך כל מאי דמצי למיתלי בה להתירא שלא להוציאה מכלל שאר נשים תלינן כיון דאיכא רגלים לדבר שהרי נבדקה ולא נמצא דם על ראש המכחול עכ"ל.

וכתב הש"ך^נג בשם משאת בנימין^נד שאין צריך להכניס השפופרת עם המכחול והמוך רק עד מקום שהיא יכולה ומשערת בעצמה לפי אומד דעתה שהגיע עד מקום שהשמש דש ואשה בעצמה נאמנת על זה ואינה צריכה כלל לדחוק השפופרת למקום צר ודחוק ואין לנו לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת עכ"ל. ובמשאת בנימין סיים דמכל מקום צריך להיות השפופרת דומה לעובי האבר^נה לכתחלה כי אף שאין כל האצבעות שוות מכל מקום צריך להיות עבה וארוכה כשיעור אבר בינוני. והש"ך לא העתיק זה. וכן כתב במשאת בנימין בשם בעל הסמ"ע שאין צריך להיות עבה רק ארוכה (וטעמא יש לומר דבאורך דוקא איכא למימר שאם היתה ארוכה כהאבר היתה נוגעת קרוב למקור יותר ועל ידי זה היה בא דם מן המקור^נו אבל דם הבא מחמת העובי הוא בא מדוחק הצדדין בעובי האבר). ולהמשאת בנימין (וכן דעת הב"י^נז) צריך לומר שמחמת העובי נפתח המקור ויוצא ממנו דם. והסמ"ע והש"ך לא סבירא להו הכי כי צואר הרחם רחב הוא^נח רק על ידי משמוש האבר בו בכח קרוב למקור יוצא ממנו דם בין שהוא עב בין שהוא דק הילכך באורך וכח תליא מילתא (ולא בעובי) ועל זה אמרו^נט שאין האצבעות וכחות שוות להקל ולא להחמיר.

וכן דעת הרמב"ם^ס לפי מה שכתב המנחת יעקב^סא שהשפופרת פתוחה מב' ראשיה ומכניסתה לבדה תחלה עד מקום שהיא יכולה לבד ואחר כך מכנסת בתוכה המכחול עם המוך שעל ראשו ודוחקת המכחול לבדו עד מקום שהשמש דש אף על פי שהשפופרת אינה מגעת לשם. ולהמשאת בנימין מה מועיל בדיקה זו שאף אם השפופרת עבה כעובי אבר בינוני הרי המכחול דק הרבה ממנה והוא לבדו מגיע עד מקום שהשמש דש. ומיהו מלשון המרדכי^סב וטור וש"ע ושאר פוסקים משמע שהשפופרת פתוחה מצד אחד בלבד וארוכה כמו המכחול עם המוך שעל ראשו והיא מפסקת בין המוך לצדדים. עיין מרדכי וכ"מ בהדיא במשאת בנימין^סג ואמונת שמואל^סד וכן משמע מלשון מכחול בשפופרת כדלעיל בשם רש"י):

[יג] ומותרת. לבעלה ואינה צריכה להתגרש ממנו (ש"ך^סה בשם רוב הפוסקים דלא כרמב"ם^סו).

וגם טהורה היא (רש"י^סז ר"ן^סח רמב"ם^סט ספר התרומה^ע) ואינה צריכה ספירת ז' וטבילה לא לראיה זו השלישית ולא בכל עת שתראה מחמת תשמיש אפילו כמה פעמים (תשובת אמונת שמואל סימן א') דכמו שדם זה שנמצא שלא על המוך שבראש המכחול בא מן הצדדים כך הוא כל דם שרואה מחמת תשמיש^עא.

ואפילו לא נמצא דם כלל על השפופרת מכל מקום מותרת לבעלה אחר ספירת ז' וטבילה לראיה השלישית ולא חיישינן שמא תראה עוד מחמת תשמיש אחר בדיקה זו משום דיש לומר דלמא נתרפאה שהרי על ידי הכנסת השפופרת רגילה לראות כמו על ידי אצבע דאם לא כן מה הועילו חכמים בבדיקה זו שמא לא תמצא דם כלל אלא ודאי על ידי השפופרת רואה תמיד כל זמן שלא נתרפאה. כך כתב בהגהות מיימוניות^עב בשם ריצב"א והביאו בדרכי משה^עג וש"ך^עד.

ועל פי זה עלה בדעת השואל בתשובת אמונת שמואל סי' א' לומר דאם חזרה וראתה מחמת תשמיש אחר בדיקה זו או אחר שעברה ושמשה ולא ראתה דעדיף מבדיקה זו כדלקמן סעיף י' בהג"ה חזרה לקלקולה ואסורה לבעלה בפעם אחת שראתה^עה דבידוע שלא עלתה לה רפואה כדלקמן סעיף ט'. אבל דעת הדרכי משה^עו והש"ך (לקמן ס"ק ל"א) דעד שתחזור ותראה מחמת תשמיש ג' פעמים רצופים לא נאסרה על בעלה. וצריך לומר דלא דמי לרפואה דלקמן סעיף ט' משום דהכא חזינן שלא בא הדם על ידי השפופרת או על ידי התשמיש.

אבל בהגהות שערי דורא^עז כתב דכששמשה פעם אחת ולא ראתה אף שראתה אחר כך ג' פעמים רצופים לא נאסרה על בעלה וקרוב לומר שאינה צריכה אפילו ספירת ז' וטבילה^עח משום דתלינן שהדם הוא מן הצדדין^עט דכיון שביאת הדם^פ תלויה בגרם כחות שהרי שמשה פעם אחת ולא ראתה לפי שלא בעל בכח כל כך הלכך טפי איכא למיתלי בדוחק הצדדין שהאבר דוחק בצדדין בכח מלתלות במקור שאין האבר מגיע אליו^פא. וכן בבדיקת שפופרת שלא נמצא עליה דם כלל תלינן שראתה בשעת תשמיש על ידי דוחק האבר בצדדין (כמ"ש הרמב"ם^פב ורמב"ן^פג) יותר מדוחק השפופרת לפי שאינה עבה כל כך לפי דעת הסמ"ע והש"ך דלעיל^פד. ואפילו היא עבה כל כך^פה הרי היא מכניסתה בנחת ואינה דוחקת בכח כל כך כמו האבר ולכן לא הוציאה דם מהצדדים כמו האבר. שאילו בא הדם מן המקור על ידי נגיעת האבר בלבד בצואר הרחם סמוך למקור היה בא גם כן על ידי נגיעת השפופרת סמוך למקור שהרי היא מכניסתה עד מקום שהשמש דש אלא על כרחך לא בא הדם אלא על ידי דוחק וכח אם כן טפי איכא למיתלי בדוחק הצדדין^פו מלתלות במקור שאין האבר מגיע אליו כלל דכל מאי דמצי למיתלי להתירה ברואה מחמת תשמיש תלינן כדלעיל^פז. וכן כתב בתשובת אמונת שמואל סי' א' דכששמשה פעם אחת ולא ראתה או שבדקה בשפופרת ולא נמצא הדם כלל נתברר הדבר שבא הדם מן הצדדין והלכך כל מה שתראה אחר כך לעולם שלא בשעת וסתה אלא מחמת תשמיש לבד טהורה ואינה צריכה ספירת ז' נקיים וטבילה^פח.

ומיהו^פט היינו דוקא כשאין לחוש לקביעת וסת אבל כשקבעה לה וסת החדש או ההפלגה מחמת תשמיש ג' פעמים כדלקמן סעיף י' וסעיף י"א^צ או בביאה ראשונה שאחר טבילתה^צא לראיית וסתה הקבוע או שאינו קבוע שוב אין בדיקת שפופרת וביאות היתר ששמשה ולא ראתה מועילות כלום בין וסת לוסת^צב. אלא עד שיגיע הוסת ותעקרנו ג' פעמים בבדיקת שפופרת אף על פי שלא נמצא עליה כלל או שעברה ושמשה בשעת וסתה ג' פעמים ולא ראתה אם הוא וסת החדש או ההפלגה כדלקמן סעיף י' וסעיף י"א^צג. ואם הוא בביאה ראשונה שאחר טבילתה לראיית וסתה שאין לה תקנה לשמש עם בעלה^צד וצריכה להתגרש די לה שתעקרנו בפעם אחת^צה בבדיקת שפופרת אף על פי שלא נמצא עליה כלל או שעברה ושמשה ולא ראתה כדין אשה שנאסרה על בעלה בראיית ג' פעמים רצופים דדי לה בעקירת פעם אחת בבדיקת שפופרת אף על פי שלא נמצא עליה כלל או שעברה ושמשה ולא ראתה פעם אחת כדלקמן סעיף י' בהג"ה. אלא שאם קבעה לה לראות בביאה ראשונה ג' פעמים בלילה אחת^צו כגון בליל טבילתה צריך להיות בדיקת השפופרת או התשמיש שעברה ושמשה בליל טבילתה דוקא שבלילה זה קבעה לה.

ואפילו וסת החדש וההפלגה אם לא קבעתו ג' פעמים מחמת תשמיש נעקר בפעם אחת שלא ראתה אף על פי שלא שמשה ולא בדקה בשפופרת כלל כדלקמן סעיף י'^צז. אבל קודם שנעקר אפילו פעם אחת חוששת לו וצריכה לפרוש מבעלה^צח כדלקמן סעיף י' וסעיף י"א.

והילכך^צט צריכה גם כן ספירת ז' וטבילה לראיה זו, אף על פי שבדקה בשפופרת ולא נמצא דם כלל או שעברה ושמשה ולא ראתה בין וסת לוסת, בין שהוא וסת שלא נקבע בג' פעמים ולא נעקר אפילו פעם אחת, בין שנקבע בג' פעמים ולא נעקר ג' פעמים כדינו שהגיע ולא ראתה, דלא אמרינן מן הצדדין הוא אלא מן המקור, ומה שלא ראתה בבדיקת השפופרת או בתשמיש הב' הוא מפני שלא הגיע וסתה.

כן דעת האמונת שמואל. וכן דעת הב"ח^ק וט"ז^קא. ויש לסמוך עליהם באיסור וסתות דרבנן שלא להוציא אשה מבעלה אחר בדיקת השפופרת שלא נמצא עליה דם או שעברה ושמשה ולא ראתה אף על פי שאחר כך חזרה וראתה ג' פעמים רצופין. אבל לענין ספירת ז' וטבילה אין להקל באיסור כרת נגד רמ"א וש"ך^קב.

(ואף^קג לפי דעת האמונת שמואל וסיעתו לא משכחת לה דאינה צריכה ספירת ז' וטבילה, אלא כשהגיע יום זה בחדש שלאחריו ולא ראתה בו^קד, שאז נעקר יום זה אף על פי שלא שמשה ולא ראתה כדלקמן סעיף י'^קה, והילכך אמרינן למפרע דהדם היה מן הצדדין. אבל קודם שהגיע יום זה בחדש שלאחריו איכא למימר שמן המקור היה כיון שעדיין לא נעקר וסת החדש דוסת החדש חוששת לו בתחלתו אפילו בפעם אחת כדלקמן סעיף י'^קו. ואפילו נעקר יום זה אם חזרה וראתה מחמת תשמיש ביום אחר חוששת ליום זה בחדש שלאחריו, וכן לעולם חוששת ליום האחרון, כי בוסתות האחרון עוקר את הראשון כדלקמן סי' קפ"ט^קז):

[יד] ומותרת לו. ומה ששנו חכמים^קח הבדיקה בבעל הג' כדלעיל סעיף א' עצה טובה היא שלא תבדוק בבעל הראשון אלא תנשא לאחר בלא בדיקה שאם תבדוק ותמצא דם על המוך תאסר לכל העולם^קט ותשאר עגונה כל ימיה דלא שרינן לאחר משום שאין כל האצבעות שוות אלא משום דהוי ספק ספיקא שמא בא הדם לראשון מן הצדדים ואם תמצי לומר מן המקור שמא לא יבא לשני שאין כל האצבעות שוות אבל כשנמצא הדם על המוך שבידוע שבא מן המקור לא שרינן לאחר משום שאין כל האצבעות שוות לחוד אבל אם היא אוהבת את בעלה ורוצה ליכנס בספק עגונה ולבדוק תחתיו הרשות בידה (ספר התרומה^קי סמ"ג^קיא):

[טו] אפילו בבדיקה. שלא הקילו חכמים לסמוך על הבדיקה אלא כשאין לה תקנה אחרת ותשאר עגונה אבל כל שיכולה להנשא לא הקילו (מ"מ^קיב ב"י^קיג):

[טז] להקל. וכן הסכמת האחרונים^קיד דלא כש"ך^קטו:

[יז] בבעל הראשון. דרגלים קצת לדבר שמן הצדדים בא הדם על ידי מכה שאם הדם מן המקור לא היה לה כאב מתשמיש דהוא כמעין הנובע (לבוש^קטז). ומכל מקום בדיקה מיהא צריכה דכאב לא דמי למכה^קיז דלקמן סעיף ה' דמכה היא בועה וחבורה וכיוצא בהן שנצרר בהן הדם^קיח ואינו דם נדה אבל מחמת הכאב שבמקור יכולה לראות דם נדה^קיט וחיישינן שמא כאב זה במקור הוא ואף אם הוא בצדדין שמא הכאב אינו גורם לדם אלא התשמיש הוא שגורם לדם מן המקור דכיון שראתה ג' פעמים בשעת תשמיש אין כאן הוכחה על כל פנים שהכאב הוא הגורם ולא התשמיש לבדו (עיין במה שיתבאר לקמן^קכ סעיף ז' בשם הט"ז^קכא):

[יח] מחמת תשמיש. דעת הש"ך^קכב דלא תלינן בוסתה אלא כששמשה בעונת הוסת ממש שהיא או יום או לילה שרגילה לראות בהם וכגון שעברה ושמשה או באחד מדרכי ההיתר דלעיל סי' קפ"ד^קכג. ודעת הפרישה^קכד שאם רגילה לראות בתחלת היום ושמשה בלילה שלפניו תולה בוסתה. ופירש המנחת יעקב^קכה דתלינן שעל ידי התשמיש הקדים הוסת לבא מאחר שאין דרך נשים לראות מחמת תשמיש^קכו. וכן פסק בכרתי ופלתי^קכז:

[יט] באותו מקום. פירוש אפילו במקור עצמו שדם נדה נובע משם אם יש לה שם מכה^קכח כמו בועה וחבורה שנצרר בה דם^קכט ולאו דם נדה^קל הוא תולין כו':

[כ] בדם מכתה. וא"צ ספירת ז' וטבילה^קלא לפי שאשה בחזקת טהרה עומדת ומספק אל תאסרנה לעולם (רשב"א^קלב) ואפילו בדקה עצמה בשפופרת ומצאה על המוך שבידוע שבא מן המקור תולה במכה שבמקור ומיהו בזה צריכה לידע בודאי שהמכה היא במקור עצמו אבל בסתם אינה תולה בה (ב"ח^קלג) (אבל אם אינו ידוע שהדם בא מן המקור תולה במכתה אפילו אינה במקור^קלד דאין לחלק כלל בין מכה שבמקור לשאינה במקור לענין לתלות בה וכיון שתולין בה כשהיא במקור אף על פי שידוע שהדם בא מן המקור ולא אזלינן בתר רוב דמים שבאים ממקור דמיה הטמאים^קלה כל שכן שיש לתלות בה כשאינה במקור בספק אם הדם בא מן המקור ולא אזלינן בתר רוב דמים שבאים מן המקור וכן משמע בהדיא בב"ח סוף סעיף ז'):

[כא] מדם ראייתה. שהיא רואה בשעת תשמיש שעל דם זה אנו דנין לטהרו אבל לא איכפת לן כלל אם דם מכתה משונה מדם ראייתה שרואה בעת נדתה (חכם צבי^קלו דלא כצמח צדק^קלז):

[כב] בדם מכתה. ודוקא שנתברר שהוא משונה אבל מן הסתם תולין לומר שאינו משונה לפי שאשה בחזקת טהרה עומדת (רשב"א^קלח רא"ש^קלט). ולכן אינה צריכה להראות הדמים לפני חכם לראות אם הם דומין זה לזה (ב"י^קמ). ומכל מקום אם באו ב' הדמים לפני החכם יש לו להבחין ביניהם אם הם דומין זה לזה (פרישה^קמא) כיון דאפשר לברורי אין לסמוך על החזקה לכתחלה כדלעיל סימן א' בהג"ה^קמב (ט"ז^קמג):

[כג] מוציאה דם. פירוש שאינה יודעת כלל שדרכה של מכתה להוציא דם כלל^קמד. וטעמו של רמ"א דבברייתא תניא^קמה גבי רואה דם מחמת תשמיש אם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכתה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא הדם. ופירש במרדכי^קמו אם יש לה זמן קבוע שהיא רואה בו תולה בוסתה שיכולה לומר שהדם שהיא רואה מחמת תשמיש טהור הוא שעדיין לא הגיע וסתה ותולה במכתה שיכולה לומר מן מכתה הוא וטהור הוא עכ"ל. ופירש הב"ח^קמז שכך היתה גירסת המרדכי בברייתא תולה בוסתה ותולה במכתה וחדא מילתא היא דאם יש לה וסת תולה שלא בשעת וסתה במכתה אף על פי שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם^קמח דתלינן דמסתמא מוציאה דם וממכתה הוא כיון שיש לה וסת. אבל אם אין לה וסת בעינן שתדע בודאי שמכתה מוציאה דם לפעמים^קמט כדתניא בסיפא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם וכתב על זה המרדכי^קנ בשם ספר התרומה^קנא משמע דוקא כשיודעת שיוצא דם מן המכה תולה בה אבל אם ספק לה אינה תולה בה עכ"ל.

אבל הרשב"א^קנב כתב על ברייתא אחריתי דתניא^קנג הרואה דם מחמת מכה טהורה מסתברא שאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה חדא דאין עיניה בין מכתה ואי אפשר לה לידע אלא בבדיקת שפופרת (יתבאר בסמוך) כדרך שאמרו^קנד ברואה מחמת תשמיש והתם משמע בברייתא דאם יש לה מכה דאינה צריכה בדיקת שפופרת דעל ידי שפופרת בלאו הכי שריא והא דקתני התם נאמנת אשה לומר מכה יש לי שממנה הדם שותת ויורד לאו שנאמנת לומר שממנה שותת ויורד קאמר אלא כלפי שאמרו אם יש לה מכה תולה במכתה קאמר שאין אנו צריכים לדעת בבירור שיש לה מכה אלא היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר שיש לה מכה שיש שם דם ותולה במכתה שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד עכ"ל.

והבינו הב"י^קנה ורמ"א^קנו ושאר אחרונים^קנז בדעת הרשב"א דפליג על ספר התרומה בפירוש הברייתא וסבירא ליה שאין צריך שתדע שמכתה מוציאה דם. ולכן פסק רמ"א להקל שלא בשעת וסתה כגירסת המרדכי אף על גב דיחידאה הוא בגירסא זו ופירוש זה וכל הפוסקים פירשו בענין אחר כדלעיל סעיף ד' ולקמן סעיף י"א. וכ"כ מהרא"י בפסקיו^קנח דאין לסמוך על המרדכי להקל אלא כשיש עוד צדדים להקל נוכל לצרף גם דעת המרדכי. מכל מקום סמך רמ"א על הרשב"א דסבירא ליה דאינה צריכה כלל לידע אם מכתה מוציאה דם וצירף סברתו עם דעת המרדכי להקל נגד ספר התרומה וסיעתו ביש לה וסת שלא בשעת וסתה על כל פנים בין ברואה מחמת תשמיש בין שלא מחמת תשמיש כמו שכתב רמ"א לקמן סי' קפ"ח ס"ה בהג"ה. כן כתב הב"ח^קנט וסיים שכן אנו עושים מעשים פה ק"ק קראקא.

אבל הש"ך^קס כתב דהרשב"א מודה לדינא לספר התרומה דבעינן שתדע בודאי שמכתה מוציאה דם אלא דלא בעינן שתהא מרגשת ממש שדם זה שהיא רואה עתה מחמת תשמיש או שלא מחמת תשמיש הוא שותת ויורד מן המכה. ולכן דעת הש"ך^קסא שלא להקל ביש לה וסת שלא בשעת וסתה לטהרה לבעלה בלא ז' נקיים וטבילה לסמוך על דעת המרדכי לחוד אלא להתירה לבעלה אחר ספירת ז' וטבילה יש לסמוך על המרדכי ביש לה וסת שלא בשעת וסתה ברואה מחמת תשמיש ג' פעמים שאינה צריכה להתגרש דבכמה מקומות חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה ומשום עגונה הקילו. וכן דעת המנחת יעקב^קסב וחכם צבי^קסג בשם שער אפרים^קסד וכן דעת הט"ז^קסה להחמיר אלא שכתב שאם יש לה מכה שרגילות נשים אחרות לראות דם ממכה כזו אף על פי שזו אינה יודעת יש לתלות במכה עכ"ל.

ומה שכתב הרשב"א ואי אפשר לה לידע אלא בבדיקת שפופרת לפי דעת הש"ך^קסו הבדיקה היא בשעת ראייתה ממש כשהיא שופעת דם ואינו ידוע אם הוא מן המקור או מן המכה שבצדדין מכנסת שפופרת ומכחול ובראשו מוך ואם לא נמצא דם על המוך בידוע שדם זה ששופעת אינו מן המקור אלא מן המכה שבצדדין (חכם צבי^קסז. ועיין תוס' דף ס"ה סוף ע"ב^קסח בשם התוספתא^קסט. דלא ככרתי ופלתי^קע ודו"ק). ולפי דעת רמ"א^קעא הבדיקה היא אף שלא בשעת ראייתה שאם נמצא דם על צדדי השפופרת ולא על המוך בידוע שמכתה מוציאה דם וממנה בא דם זה שעל צדי השפופרת ולא מן המקור הואיל ולא נמצא על המוך כלום. אבל שלא על ידי שפופרת אי אפשר לברר אלא על דרך שכתב הש"ע סעיף ז'^קעב משום דאף שנמצא בצדדין יש לומר שמן המקור בא לצדדין^קעג שהרי דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא כדלעיל סי' קפ"ג^קעד מה שאין כן בשפופרת אם היה בא עכשיו מן המקור היה נמצא על המוך שבראש המכחול (ולא חיישינן שמא כבר בא מן המקור לצדדין מקודם לכן דלא מחזקינן טומאה למפרע אלא לענין תרומה וקדשים^קעה משום דאשה בחזקת טהרה עומדת^קעו. והלכך אינה צריכה לבדוק עצמה קודם הכנסת השפופרת אלא אם כן היתה טמאה נדה ודאי ולא הפסיקה עדיין בטהרה דהיינו שלא בדקה עצמה לראות אם פסק דם נדתה כדלקמן סי' קצ"ו^קעז שכל שלא הפסיקה בטהרה הרי זו בחזקת טמאה).

ומה שכתב הרשב"א שאומרת שיש לה מכה שיש שם דם ורמ"א וסיעתו לא הזכירו זה. היינו לפי שהבינו דאינו רוצה לומר^קעח שיש דם על גבי מכה מבחוץ דהיינו שהמכה מוציאה דם כמו שכתב בחכם צבי^קעט לפי דעת הש"ך וסיעתו שהרי אין עיניה בין מכתה ואי אפשר להרגיש בדם שיוצא ממכתה לפי דעת הרשב"א. דדוחק לומר דסבירא ליה^קפ דאפשר לה להרגיש כשהדם על גבי המכה ואי אפשר לה להרגיש כששותת ויורד ממנה^קפא. וגם הרשב"א לא כתב אלא שמרגשת בעצמה שיש לה מכה ולא שמרגשת בדם. ועוד שאם אפשר לה להרגיש בדם שעל גבי מכה דילמא מיירי בברייתא^קפב בכהאי גוונא דוקא שרואה כשמרגשת הדם על גבי המכה^קפג דאמרינן זהו הדם ששותת ויורד עתה ומנא לן לטהר ברואה בשעה שאינה מרגשת בדם על גבי המכה אף על פי שהרגישה פעם ופעמים שהרי אין המכה עשויה להוציא דם תמיד אלא לעתים. אלא^קפד ודאי כוונת הרשב"א במה שכתב שיש שם דם היינו שהיא מכה גמורה כבועה וחבורה שהדבר ידוע שהדם נצרר בתוכן^קפה ולאפוקי כאב בעלמא דלא מקרי מכה כדלעיל סעיף [ג']^קפו וכדלקמן סעיף ז'^קפז. וכמ"ש בתשובת חכם צבי^קפח ובתשובת אמונת שמואל^קפט והאשה מרגשת בעצמה בהלוכה או בישיבתה או בשאר סברות שיש לה מכה גמורה כמ"ש בתשובת אמונת שמואל (ורמ"א סמך עצמו אדלעיל סעיף [ג'] ואדלקמן סעיף ז'. וגם אמשמעות לשון מכה דשם מכה אינו נופל אלא על מכה גמורה כבועה וחבורה וכיוצא בהן ולא על כאב בעלמא). ומכה גמורה יש בה דם נצרר בודאי כמו שאמרו^קצ אם אין שם מכה קורט דם מנין. ולא במכה שעל ידי מחט בלבד אמרו כן אלא אף במכה הבאה על ידי חולי שלא על ידי מחט כדלעיל סימן ל"ג^קצא וסוף סימן מ'^קצב. אלא שאין ידוע לה אם דרכה של מכה זו להוציא הדם חוץ למכה ובהא סבירא ליה להרשב"א שתולה במכתה שאני אומר כו'. ופסק כן רמ"א ביש לה וסת שלא בשעת וסתה. אבל אם אין ידוע לה שיש לה מכה גמורה פשיטא דאינה תולה. ולא הוצרך רמ"א לפרש זה דמבואר הוא בש"ע סעיף [ו]' דבעינן שתאמר ברי לי שיש לי מכה.

ולא עוד אלא שאפילו בכתמים אין תולין אלא ביודעת שיש לה מכה ולא בספק כמ"ש המרדכי^קצג. וכל שאין ידוע שיש לה מכה גמורה הרי זה כספק אם יש לה מכה כלל. ועוד שגם במכה גמורה שאינה יודעת אם מוציאה דם היינו טעמא דתלינן בכתמים לכולי עלמא משום דסתם מכה היא מוציאה דם לפעמים כדלקמן^קצד. ובשאינה יודעת אם היא מכה גמורה לא שייך האי טעמא למימר דמסתמא היא מכה גמורה. ואין חילוק^קצה בין כתמים לרואה שלא בשעת וסתה לפי דעת רמ"א אלא בידוע שיש מכה גמורה שיש בה דם אלא שידוע שאינה מוציאה דם לחוץ מעצמה אלא שהיא יכולה להגלע^קצו ולהוציא דם על ידי דוחק וחיכוך בידים או בדבר אחר והיא אינה יודעת אם נתחככה דבכתמים תלינן דנתחככה ולאו אדעתה כדלקמן סימן ק"צ^קצז מה שאין כן ברואה ממש אפילו שלא בשעת וסתה כיון דהוא ספיקא דאורייתא לא תלינן אלא אם כן בידוע שהיה שם דוחק וחיכוך במכה. כגון ברואה מחמת תשמיש שכתב הרדב"ז^קצח שאף על פי שידוע שעדיין לא יצא דם מהמכה אפשר שעל ידי כח ודוחק השמש מתמעכת המכה ויוצא ממנה דם הלכך קרוב הדבר לתלות במכה עכ"ל.

ומכל מקום למעשה אין לסמוך על רמ"א וסיעתו להקל באיסור כרת נגד הש"ך וסייעתו^קצט אם לא שיש עוד צדדים אחרים להקל^ר והוא שעת הדחק הגדול שלא להוציא אשה מבעלה. כגון אשה שיש לה מכה במקור או בבית החיצון^רא שיש בה דם נצרר ואינו ידוע אם מוציאה דם לחוץ לפעמים ואינה יכולה להטהר לבעלה זה ימים רבים מפני שמוצאה דם על העד שבודקת בו בימי ליבונה ואין ידוע אם דם זה מן המקור או מן הצדדין או מן המכה שבמקור או בצדדין. אם יש לה וסת יש להקל שלא בשעת וסתה כדעת רמ"א וסיעתו שסמכו על המרדכי בצירוף הרשב"א לטהרה בלא ספירת ז' מאחר שיש כאן עוד ספק שמא הוא מן הצדדין^רב לפי דעת הרמב"ם דלעיל סי' קפ"ג^רג בנמצא בכותלי בית הרחם שהוא מקום בדיקת העד. וגם ספק הרגשה לפי דעת התוס' דלעיל שם^רד. ואף דמדרבנן טמאה בלא הרגשה^רה מכל מקום הוה ליה ספיקא דרבנן וספק ספיקא בדאורייתא דשמא הוא מן המכה ואם תמצי לומר מן המקור שמא לא הרגישה (עיין סוף סי' ק"י בכללי ספק ספיקא^רו).

אבל באשה שאין לה וסת^רז אין להקל משום האי ספק ספיקא^רח כשהמכה בבית החיצון משום דהרמב"ם וסיעתו סבירא להו שחזקת הדם שבא בהרגשה וכן דעת הש"ע כדלקמן^רט. ואף דלהרמב"ם יש כאן ספק צדדין^רי לא הוי ספק ספיקא ספק מן המכה ספק מן הצדדין דהכל שם ספק אחד^ריא כיון שהמכה גם כן בצדדים ולא במקור^ריב.

אבל אם המכה במקור^ריג הוי ספק ספיקא כמ"ש רמ"א לקמן^ריד. ואף דהתם מיירי ברואה מחמת תשמיש דוקא^רטו אבל שלא מחמת תשמיש לא הוי ספק ספיקא משום דלרש"י ותוספות^רטז אמרינן בנמצא בכותלי בית הרחם שחזקתו מן המקור כדלקמן^ריז. היינו ברואה ממש אבל במוצאה בבדיקת העד יש להקל כיון דלהתוס' הוא ספק הרגשה^ריח הוה ליה ספק ספיקא בדאורייתא וספק דרבנן. והרמב"ם דסבירא ליה שחזקתו בהרגשה הא סבירא ליה דאיכא ספיקא דצדדין בכהאי גוונא והוי ליה ספק ספיקא (ורש"י דסבירא ליה כחומרי שניהם^ריט אפשר דסבירא ליה כהרשב"א לפי דעת רמ"א וסיעתו. לכן אין להחמיר כל כך בדבר שיש להקל בין להרמב"ם בין להתוס').

ובשעת הדחק הגדול שלא להוציא אשה מבעלה מפני שאינה יכולה ליטהר זה ימים רבים אפשר שיש להקל אף ברואה ממש בהרגשה^רכ אלא שאינה מרגשת אם הוא מן המקור או מן הצדדין^רכא והמכה היא במקור ואינה יודעת אם מוציאה דם לטהרה בלא ספירת ז' וטבילה ולסמוך על הרמב"ם^רכב דלא אמרינן שחזקתו מן המקור בנמצא בכותלי בית הרחם וספיקא הוי והוה ליה ספק ספיקא ומותרת אף שאין לה וסת כמ"ש רמ"א בסמוך^רכג וצריך עיון בזה^רכד.

אבל ביש לה וסת שלא בשעת וסתה יש להקל אפילו שלא בשעת הדחק כדעת רמ"א וסיעתו מאחר שיש עוד צד להקל דהיינו ספק ספיקא לדעת הרמב"ם^רכה. והיינו כשהמכה במקור אבל בבית החיצון שאין כאן ספק ספיקא אין להקל^רכו כי אם במוצאה בבדיקת העד^רכז כדלעיל^רכח.

וכל זה ברואה שלא מחמת תשמיש אבל ברואה מחמת תשמיש אם המכה במקור ואינה יודעת אם מוציאה דם^רכט אם ידוע שהדם מן המקור^רל אין להקל בלא ז' נקיים וטבילה^רלא אפילו בשיש לה וסת שלא בשעת וסתה^רלב נגד הש"ך וסיעתו אפילו מוצאה בבדיקה על העד בלא הרגשה^רלג.

ואם אינו ידוע שהוא מן המקור אפילו רואה בהרגשה^רלד אלא שאינה מרגשת אם הוא מן המקור או מן הצדדים יש להקל^רלה אף באשה שאין לה וסת^רלו כדעת רמ"א דלקמן שהסכימו^רלז עמו הלבוש^רלח והלחם חמודות^רלט ומנחת יעקב^רמ וכרתי ופלתי^רמא. והיינו אף בלא ספירת ז' וטבילה כמבואר בדרכי משה^רמב בשם שערי דורא^רמג הובא בש"ך^רמד (עיין שם דלא מיירי ברואה מחמת תשמיש כלל^רמה).

ואם המכה בבית החיצון אף שאינה יודעת אם הדם מן המקור מאחר שאין כאן ספק ספיקא^רמו אין להקל אפילו ביש לה וסת שלא בשעת וסתה^רמז להתירה בלא ספירת ז' וטבילה נגד הש"ך וסיעתו אפילו מוצאה על העד בלא הרגשה דאף על גב דהוא ספק הרגשה לפי דעת התוס' והוי ליה ספק ספיקא כיון דלהרמב"ם ושולחן ערוך לא הוי ספק ספיקא אין להקל כלל^רמח.

ועוד^רמט דאיכא לברורי על ידי בדיקת שפופרת אם הוא מן המקור או מן הצדדים. וגם בכל ספק ספיקא יש אומרים^רנ שצריך לברר היכא דאפשר והכא דלהרמב"ם וש"ע אינו ספק ספיקא כלל פשיטא דצריך לברר^רנא על ידי בדיקת השפופרת שאם ימצא דם על המוך בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש הוא מן המקור. ואף על פי כן תהיה מותרת לינשא לאחר^רנב מאחר שהמכה היא בבית החיצון. מה שאין כן כשהמכה במקור אי אפשר לברר שהדם אינו מן המכה במה שנמצא על המוך^רנג משום הכי אין צריך לבדוק כלל:

[כד] מן המכה. הש"ך^רנד השיג על זה דבספר התרומה^רנה כתב בהדיא דאשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מכתה מוציאה דם או לא אם בודקת עצמה באותו מקום ומוצאה דם אף על פי שאינה^רנו מרגשת שהדם נופל מהרחם טמאה ואינה תולה במכתה כמו שתולה בה בכתמים דהן דרבנן עכ"ל^רנז משמע בהדיא דאף שאינה יודעת בודאי שבא מן המקור אינה תולה במכתה. ועוד דמאי ספק ספיקא הוא זה דהכל שם ספק אחד הוא^רנח שמא לאו דם נדה הוא ומה לי מן הצדדין ומה לי מן המכה שבמקור וכהאי גוונא לא מקרי ספק ספיקא להש"ך בסי' ק"י^רנט.

והמנחת יעקב^רס חולק עליו ומסכים לרמ"א דכהאי גוונא מקרי ספק ספיקא הואיל ויש ב' צדדים להקל דהיינו דאף דאם תמצי לומר חששא לאיסורא אכתי איכא צד להקל כדלעיל סימן ק"י^רסא והכי נמי אף אם תמצי לומר חששא לאיסורא דהיינו דלאו מן הצדדים הוא אכתי איכא למימר דלאו מן המקור הוא אלא מן המכה שבמקור.

אבל אם המכה בבית החיצון ליכא למימר אם תמצי לומר לאו מן הצדדין שמא מן המכה כיון שהמכה בצדדין ולא הוי ספק ספיקא^רסב אף להמנחת יעקב עיין שם בסי' ק"צ ס"ק ל"[ז]. ובכהאי גוונא יש לומר דמיירי בספר התרומה שהביא הש"ך.

ועוד דמיירי ברואה שלא מחמת תשמיש^רסג וסבירא ליה כפירש"י והתוס' דלעיל סי' קפ"ג^רסד דדם הנמצא בכותלי בית הרחם שהוא מקום בדיקת העד ודאי טמא שחזקתו מן המקור וליכא ספק ספיקא כלל^רסה. ורמ"א קאי על הש"ע דמיירי ברואה מחמת תשמיש דכיון שרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש^רסו ויש לתלות בדוחק האבר בצדדין ספק מעליא הוא^רסז כמ"ש המנחת יעקב בסי' ק"צ^רסח. ומצטרף לספק ספיקא לטהרה בלא ספירת ז' וטבילה לרמ"א כמבואר ממה שכתב בדרכי משה^רסט בשם השערי דורא^ער. כמו שמצטרף להתירה להנשא לאחר כדלעיל^רעא דאין לחלק ביניהם לרמ"א כמ"ש בכרתי ופלתי^ערב.

(ואף אם תמצי לומר דספר התרומה מיירי בכל ענין דאף שהמכה במקור ורואה מחמת תשמיש לא הוי ספק ספיקא. והיינו משום דספר התרומה לשיטתיה אזיל דסבירא ליה דבעינן שתדע שמכתה מוציאה דם דאז מוקמינן לה אחזקתה הואיל והוא ספק שקול ספק מן המקור ספק מן המכה. ולא אמרינן בכהאי גוונא רוב דמים מן המקור כיון שגם המכה מוציאה דם לפעמים כמו המקור שמוציא גם כן לפעמים הלכך מהניא לה חזקה לטהרה. אבל כשאין ידוע אם המכה מוציאה דם כלל אינו ספק שקול שהרי המקור מוציא דם בודאי ומשום הכי לא מהניא לה חזקה לטהרה דלא מוקמינן אחזקתה אלא בספק שקול^רעג (והמרדכי^עדר דלעיל^ערה סבירא ליה דשלא בשעת וסתה כיון שאין דרכו של מקור להוציא דם וסתם מכה עשויה להוציא דם לפעמים^רעו תולין במצוי^רעז).

והלכך נמי אפילו ברואה מחמת תשמיש דאיכא למתלי בדוחק האבר בצדדין לא הוי ספק ספיקא לשיטה זו כיון דספק מן המכה ספק מן המקור אינו ספק שקול^רעח כמו ספק מן המקור ספק מן הצדדין דהוא ספק שקול ברואה מחמת תשמיש ולכן מצטרף לספק ספיקא להתירה לינשא לאחר^רעט שיש בו עוד ספק שקול שמא לא תראה תחתיו שאין כל האצבעות שוות.

והא דלא מוקמינן לה אחזקתה להתירה לראשון היינו משום דספק מן המקור ספק מן הצדדין אינו ספק שקול אפילו ברואה מחמת תשמיש אלא בצירוף החזקה^רפ שמצטרפת להאי סברא דדוחק האבר בצדדין נגד הרוב דמים מן המקור למהוי פלגא ופלגא כמ"ש לעיל סי' קפ"ג^רפא בשם התוס'^רפב גבי קורבא וחזקה. ואם כן ספק מן המקור ספק מן המכה אף אם יהיה גם כן ספק שקול בצירוף החזקה לא הוי ספק ספיקא אלא שם ספק אחד כיון ששניהם אינם שקולים אלא בצירוף חזקה אחת.

(אי נמי סבירא ליה לספר התרומה דספק מן המכה שאין ידוע אם מוציאה דם כלל אפילו בצירוף חזקה לא הוי ספק שקול נגד רוב דמים שמן המקור. ולא דמי לספק מן הצדדים דהוי ספק שקול בצירוף החזקה נגד רוב דמים שמן המקור משום דרוב נשים אינן רואות דם מהמקור מחמת תשמיש כדלעיל^רפג. ואף שרוב נשים אינן רואות כלל אף לא מן הצדדין מכל מקום בזו יש לומר שמכה יש לה בצדדים כמ"ש הרא"ש^רפד (ומשום הכי נמי^רפה יש לומר דלא הוי ספק ספיקא דהכל ספק אחד הוא שמא דם המכה הוא מה לי במקור מה לי בצדדים). והשתא^רפו אתי שפיר אף לפי דעת התוס' דלעיל סי' קפ"ג^רפז דבדיקה הוי ספק הרגשה ואפילו הכי לא הוי ספיקא דרבנן וספק ספיקא בדאורייתא כמו שנתבאר^רפח לפי דעת רמ"א בדעת רשב"א דפליג על ספר התרומה).

מכל מקום^רפט לשיטת הרשב"א לפי דעת רמ"א וסיעתו דאף אם אינה יודעת אם מכתה מוציאה דם תולה בה והיינו משום דמוקמינן לה אחזקתה. ועל כרחך צריך לומר דספק שקול הוא^רצ בלא צירוף החזקה כמו בידוע שמוציאה דם^רצא. והיינו משום דסתם מכה מוציאה דם לפעמים כמ"ש בספר התרומה^רצב גבי כתמים דתלינן בה מהאי טעמא. אם כן כשיש עוד ספק שקול בצירוף החזקה דהיינו ספק מן הצדדים הוי ספק ספיקא מעליא. ועדיף כח דהתירא דספק ספיקא לרמ"א לסמוך בזה על דעת הרשב"א לחודיה דאף בחדא ספיקא סמך על הרשב"א בצירוף המרדכי^רצג אף שרבים חולקים עליו כל שכן שיש לסמוך על הרשב"א בצירוף עוד ספק שקול.

ואף החולקים על הרמ"א ועומדים בשיטת הש"ך^רצד שלא לסמוך על הרשב"א בצירוף המרדכי לטהרה לגמרי^רצה היינו משום דהמרדכי יחידאה הוא וכל הפוסקים חולקים על פירושו וגירסתו^רצו ואינו ספק שקול כלל אבל בצירוף עוד ספק שקול מודו ליה לרמ"א^רצז ולא נחלקו עליו אלא הש"ך לבדו):

[כה] מוציאה דם. אף על פי שאינה מרגשת עתה שדם זה בא ממכתה טהורה^חצר ואינה צריכה ספירת ז' וטבילה^רצט אף על פי שאין לה וסת (לפי שאשה בחזקת טהורה עומדת^ש כדלעיל^שא) (ש"ך^שב):

[כו] לל' יום. דהיא עונה בינונית לאשה שאין לה וסת קבוע כדלקמן ריש סי' קפ"ט:

[כז] במכתה. להתירה בלא ספירת ז' וטבילה אבל לאסרה על בעלה משום רואה מחמת תשמיש בלאו הכי לא מיתסרא בראיה שבשעת וסתה כדלעיל סעיף ד' (כרתי ופלתי^שג דלא כש"ך^דש):

[כח] לעולם. ומכל מקום אם מרגשת עתה שדם זה בא ממכתה טהורה אפילו בשעת וסתה דלא שייך לומר בכהאי גוונא דלא תטמא לעולם דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש ולא חיישינן שמא טפת דם נדה מעורבת בדם המכה^שה אף על פי שהיא שעת וסתה כיון דוסתות דרבנן^שו (תוס'^שז ש"ך^שח):

[כט] בכל ענין. אפילו בשעת וסתה (ש"ך^שט) דאפילו אינה יודעת שמכתה דרכה להוציא דם דכתמים דרבנן וסתם מכה היא מוציאה דם לפעמים (ספר התרומה^שי):

[ל] יוצא ממנה. נתבאר לעיל סעיף ה'^שיא מחלוקת הרשב"א^שיב וספר התרומה^שיג בפירוש לשון זה השנוי בברייתא^שיד:

[לא] נאמנת. כשאומרת שהיא מרגשת בעצמה (מהרי"ו^שטו) ומכל מקום היכא דאפשר למיקם עלה דמילתא בבדיקה אין לסמוך עליה אלא אם כן יש עוד צד להקל (מנחת יעקב^שטז כרתי ופלתי^שיז):

[לב] בצדדין. והיא מוצאה כתמים אלו לעולם^שיח ובשום פעם אינה מוצאה אותם רק במקום אחד שמן הצד אם כן יש הוכחה דלאו מן החדר בא שפתח החדר באמצע פרוזדור (וכשיורד ממנו לצדדים היה יורד פעם לצד זה ופעם לצד זה) לכך יש לתלות כו' (מהרא"י^שיט ב"י^שכ):

[לג] שבאותו צד בא. ויש להקל בזה אף ברואה שלא מחמת תשמיש^שכא ואף באשה שאין לה וסת כך כתב בנקודות הכסף^שכב ובמנחת יעקב^שכג ממשמעות סתימת לשון הש"ע והרמ"א שלא הגיה עליו כלום^שכד.

ואף שמהרא"י^שכה שממנו מקור דין זה לא התיר אלא באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה^שכו ובצירוף דעת המרדכי דלעיל^שכז לא חששו לזה הב"י ורמ"א. והלכו לשיטתם דלקמן סי' ק"צ סעיף ל"ד^שכח שסמכו על סברת הרמב"ם דלעיל סי' קפ"ג^שכט דסבירא ליה שחזקת הדם שבא בהרגשה דכל אשה מרגשת בעצמה ביציאת הדם והלכך כל היכא דלא הרגישה ואיכא למיתלי שלא בא הדם מגופה אלא ממאכולת או דבר אחר תלינן כמו בכתמים משום דרגלים לדבר מדלא ארגישה ולא אמרינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד היא אלא היכא דליכא למיתלי הדם במידי אחרינא כדלעיל סי' קפ"ג ולקמן סי' ק"צ. ואם כן הוא הדין שיש לתלות במכה שאין ידוע אם מוציאה דם^של כמו בכתמים דמדלא ארגישה רגלים לדבר שלא בא ממקורה אלא ממכתה שבבית החיצון שנגע בה העד בשעת בדיקה ולכן לא הרגישה ביציאת הדם.

מה שאין כן^שלא כשהמכה במקור או אפילו בבית החיצון אלא שלא נגע בה העד בשעת בדיקה ליכא למימר רגלים לדבר שבא מהמכה מדלא ארגישה ביציאת הדם שהרי אף אם היה בא מהמכה היה לה להרגיש ביציאתו מהמקור כשהמכה במקור או ביציאתו מהמכה שבבית החיצון לכותלי בית הרחם למטה במקום שהכניסה העד. דמ"ש הרשב"א^שלב שאין עיניה בין מכתה ואי אפשר לה להרגיש אם הדם יוצא מהמכה היינו דאי אפשר לה להרגיש אם יוצא מהמקור אם ממכה שבמקור אבל מכל מקום מרגשת היא ביציאת דם מגופה בין שיוצא ממכה בין שיוצא ממקורה^שלג.

ומשום הכי הצריך בספר התרומה דלעיל^שלד במוצאה על העד שבדקה בו שתדע שמכתה מוציאה דם משום דמיירי שלא נגע העד בהמכה. ואף אם תמצי לומר שלא אמרו אשה מרגשת בעצמה אלא ביציאת דם המקור ולא בדם המכה^שלה. וכן אף אם תמצי לומר דבספר התרומה מיירי אף שנגע העד במכה אפילו הכי אתי שפיר. משום דספר התרומה קאי בשיטת התוס' דלעיל^שלו דלא אמרינן שחזקתו בהרגשה אלא דאימא הרגישה וכסבורה הרגשת עד היא והוה ליה ספיקא דאורייתא ולדבריהם אף היכא דאיכא למיתלי מידי ספיקא לא נפקא כדלעיל. והכי נמי סבירא ליה למהרא"י כמבואר בדבריו להדיא^שלז ומשום הכי לא רצה להקל בלא צירוף דעת המרדכי.

והא דהצריך השלחן ערוך שתהא מוצאת הכתמים במקום אחד שבצדדין לעולם שיש הוכחה דלאו מן החדר בא. היינו משום דלא מיירי בידוע לה בודאי שיש לה מכה גמורה אלא שאין ידוע אם מוציאה דם אלא כמבואר בב"י^שלח בשם מהרא"י דמיירי כשאין ידוע אם יש לה מכה כלל וכהאי גוונא אף בכתמים לא תלינן^שלט. אלא שיש לה הוכחה שיש לה מכה מאחר שמוצאה במקום אחד לעולם. ומהרא"י לא רצה לסמוך על הוכחה זו כי אם בצירוף דעת המרדכי. והשלחן ערוך סמך עליה לבדה משום דרגלים לדבר מדלא ארגישה.

אבל בידוע שיש לה מכה גמורה שיש בה דם נצרר אלא שאין ידוע אם מוציאה הדם לחוץ^שמ דבכתמים תלינן בכהאי גוונא^שמא תלינן נמי בבדיקת העד אף בלא שום הוכחה לפי דעת הב"י ורמ"א סימן ק"צ סעיף ל"ד. ואפילו כשהכתם שעל העד משוך דלא הצריכו שם שיהיה עגול אלא לתלות במאכולת וכהאי גוונא דמשוך חזקתו מן הקינוח אבל כל שקנחה בעד במקום המכה תלינן אף במשוך שהוא מקינוח המכה^שמב.

אבל דעת הט"ז^שמג וש"ך^שדמ דלא מקילינן לקמן סי' ק"צ לתלות בכל דבר שתולין בכתמים כשמוצאה בבדיקת העד אלא בכגון שעברה בו בשוק של טבחים או שנתעסקה בכתמים בצדו שיש דם בעין לתלות בו ודמי למכה המוציאה דם כדלקמן סי' קצ"ו^שמה. אבל במכה שאין ידוע אם מוציאה דם אין תולין בבדיקת העד אף על גב דתולין בכתמים דרבנן. עיין במ"ש סי' ק"צ סעיף ל"ד^שמו:

[לד] כאב כלל. והוא שמוצאה לעולם במקום אחד שכואב לה והוא בצדדין אבל אם אינה מוצאה לעולם במקום אחד בצדדין אף על פי שמוצאה לעולם בשעת הכאב ובשום פעם אינה מוצאה שלא בשעת הכאב אין זו הוכחה שבא ממכה דכאב לא מקרי מכה כדלעיל^שמז. והרי כל אשה הרואה דם בשעת וסתה בכאב היא רואה שחוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה^שמח כדלקמן סי' קפ"ט^שמט. ואף אם הכאב הוא משונה אין זה כדאי להכריע שממכה הוא. ולא דמי למ"ש רמ"א לקמן סי' קצ"א באשה שמרגשת כאב בשעה שמטלת מים שקורין (האר"ן ווינ"ד) שזו הוכחה שיש לה מכה וממנה הדם יוצא. שאני התם שהדם בא אחר מי רגלים לעולם (ואין דרך דם נדה לצאת עם מי רגלים כדפרש"י^שנ אבל בעלמא חיישינן שמא אירע לה ראיית נדתה בשעת הכאב דרך מקרה ולא מחמת הכאב היא רואה אי נמי שהכאב גורם לדם המקור שיבא קודם זמנו ובלתי מבושל כראוי לו^שנא. עיין חכם צבי סי' מ"ו). ואף גם בזאת יש מחמירין שלא להתיר אלא על ידי בדיקה דלקמן שם כמ"ש רמ"א שם (חכם צבי סי' ע"ג^שנב).

אבל דעת הט"ז כאן^שנג ובסי' קצ"א^שנד דאם לעולם מוצאה בשעת הכאב מוכחא מילתא שממנו בא אף שאינה מוצאה במקום אחד לעולם אלא פעם בצד זה ופעם בצד זה רק שהוא בענין שדרך הדם לבא ממקום הכאב לכל הצדדין שבבית החיצון כגון שהכאב הוא בבטנה למעלה מאותו מקום והוא משונה מכאב שחוששות בו הנשים בשעת וסתן בשיפולי מעיהן ובפי כרסן כגון שכואב לה הרבה ודומה לה כאילו הולך שם דבר אנה ואנה או שמרגשת כאב בכליות והיא מוצאה קרטין אדומים שהם רגילים להוולד בכליות כיון שאינה מוצאה לעולם אלא בשעת הכאב או אחריו מיד מוכחא מילתא שממנו בא הדם או הקרטין ולאו דם המקור הוא.

ומה שיש מחמירין באשה שמרגשת כאב בהטלת מי רגלים שלא להתיר אלא על ידי בדיקה דלקמן שם^שנה היינו משום דאף דאיכא הוכחה שהדם בא עם מי רגלים ממקום שכואב לה מכל מקום יש לחוש שמא בא גם דם מהמקור עם מי רגלים כדאמרינן התם בגמרא^שנו דהדור מי רגלים למקור ואייתו דם. וכן משמע בהדיא בתשובת מהרי"ל^שנז ומהרי"ו^שנח דהיינו טעמא דבעי בדיקה^שנט.

וגם מבואר בתשובת מהרי"ל דאף בבדיקה לא משתריא אלא כשיש לה וסת ושלא בשעת וסתה הואיל ואין לה מכה מבוררת אלא הוכחה שבא ממכה כיון שבא לעולם בשעת הכאב. ומשום הכי גם הט"ז לא התיר בכל כאב אלא בשיש לה וסת ושלא בשעת וסתה כמבואר ממה שכתב בסי' קצ"א.

(ולמעשה ראוי לחוש לדעת החכם צבי שלא להקל בספק איסור כרת בכל כאב שיש לחוש בו שמא מחמתו בא דם מהמקור קודם זמנו^שס. אבל כאב שאין לחוש בו לדם המקור שיבא מחמתו ככאב הכליות וכיוצא בהן רק שבאנו לחוש שמא אין הכאב הוא הגורם לדם לבא בזה יש לסמוך על הט"ז להקל כמשמעות תשובת מהרי"ל ומהרי"ו שלא חששו לזה כלל ועיקר גבי כאב מי רגלים והוא הדין לכל כיוצא בו כל שאין דרך דם נדה לבא על ידי כאב זה. ואפשר שגם החכם צבי נתכוין לזה במה שכתב לחלק בין כאב מי רגלים שהוא חולי (הארי"ן ווינ"ד) לכאב אחר שחולי זה אין דרך דם נדה לבא מחמתו והוא הדין לכל כיוצא בזה. ואף אם לא נתכוין לזה העיקר בזה כהט"ז).

אבל במ"ש הט"ז עוד להקל אף במוצאה שלא בשעת הכאב דתלינן שמתמצית הדם שבשעת הכאב הוא בא ואפילו לא מצאה מיד^שסא אחר הכאב אלא לאחר זמן מה כמבואר מדבריו בסי' קצ"א^שסב בזה אין לסמוך עליו להתיר איסור כרת מסברא חיצונית כמו שהשיג החכם צבי שם וכן דעת הכרתי ופלתי^שסג:

[לה] לשמש אחר כך. אף על פי שהוא ישראל ורופא מומחה ואומר לה שנתרפאה (סמ"ק^שסד ב"י^שסה) ומיהו אם רופא זה עשה רפואה זו לאשה אחת קודם שנתחזקה ונתרפאה יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה בג' פעמים ומותרת לשמש בפעם הרביעית אחר רפואה זו (ב"ח^שסו ש"ך^שסז):

[לו] נתרפאת. אבל נכרי אף על פי שהוא מומחה לרבים אין לסמוך עליו דקרינן בהו^שסח אשר פיהם דבר שוא (הגהות מיימוניות^שסט):

[לז] על הנכרי. והוא הדין אף אם לא עשו לה רפואה כלל אלא שהזקינה עד שפסק וסתה וחדל לה אורח כנשים אפשר שיש להתירה לשמש פעם ד' (כרתי ופלתי^שע):

[לח] רפואה זו. כלומר אין לעשות רפואה זו לכתחלה להתירה על ידי כן אי נמי שאם נתגרשה ואחר כך עשו לה רפואה זו אין מתירין אותה לינשא ומיהו אם עשו לה רפואה זו בעודה תחת בעלה אין מוציאין כו' (ש"ך^שעא):

[לט] פעם שנית. ושלישית כדלעיל סעיף א'^שעב.

ומכל מקום חוששת לימי החדש שמא יום החודש גורם לה לראות מחמת תשמיש וצריכה לפרוש ביום זה בחודש שלאחריו (מהר"ם בתשובות הרשב"א סי' תתל"ט^שעג) כדין אשה הרואה על ידי מקרים שאירעו בגופה^שעד בפיהוק ועטוש וכיוצא בהם או אכילת דברים המחממים כשום ובצל וכיוצא בהם^שעה או שראתה על ידי אונס כקפיצה וכיוצא בה שהיא צריכה לחוש לוסת החדש וההפלגה כדלקמן סימן קפ"ט סעיף י"ז^שעו וסעיף י"ט בהג"ה^שעז.

אלא שוסת ההפלגה אין לחוש לו אלא כשראתה ב' פעמים מחמת תשמיש שיש ביניהן הפלגה כדלקמן סעיף י"א^שעח אבל בפעם אחת אין כאן הפלגה כדלקמן סי' קפ"ט סעיף ב' (ש"ך ס"ק ל"ה). דאין לשער ההפלגה מראייתה בעת נדתה שראתה לפני ראייתה שבשעת תשמיש עד ראייתה בשעת תשמיש שתהא צריכה לחוש לשיעור הפלגה זו אחר ראייתה בשעת תשמיש כמו שחוששת ברואה שלא מחמת תשמיש. דכיון שראתה בשעת תשמיש תלינן לקולא שהתשמיש הוא הגורם לראיה זו שלא בעת נדתה ולא בא הדם בעצמו כדרך הנשים בעת נדתן הלכך אין לחוש שתחזור ותראה אחר ראיה זו שמחמת תשמיש בכשיעור הפלגה שהפליגה אחר ראיית עת נדתה שבא הדם מעצמו כדרך הנשים^שעט. אלא אחר שתחזור ותראה בעת נדתה שנית אזי יש לחוש שתחזור ותראה מחמת תשמיש בכשיעור הפלגה שהפליגה לראות מחמת תשמיש אחר ראייתה בעת נדתה בפעם הראשונה^שפ כדלקמן בסמוך^שפא.

ואף על גב דרואה על ידי פיהוק וכיוצא בו חוששת להפלגה בלא פיהוק כל זמן שלא קבעה וסת בג' פעמים להפלגה בפיהוק כדלקמן סימן קפ"ט סעיף י"ט משום דחיישינן שמא ההפלגה לבדה גורמת הראיה^שפב. שאני התם שהפיהוק אינו גורם לאורח שיבא אלא אדרבה האורח הוא שגורם למקרים הללו כמקרים המתילדים ממותרי הליחות והדמים כדלקמן שם^שפג אבל הכא תלינן שהתשמיש הוא הגורם לראיה זו שכן דרך הדם לבא על ידי הרגל תשמיש כדלעיל סימן קפ"ד^שפד.

אלא שכל זמן שלא הוחזקה כן ג' פעמים אמרינן מקרה הוא שקרה לה לראות מחמת תשמיש^שפה ושוב לא תראה מחמת תשמיש ואינה חוששת לתשמיש גרידא שתהא אסורה לשמש לעולם אף שלא באותו היום בחדש שלאחריו ושלא באותה ההפלגה כמו שחוששת לפיהוק גרידא כלקמן סימן קפ"ט סעיף י"ט^שפו. משום דוסתות דרבנן^שפז והם אמרו שלא לחוש לתשמיש בפחות מג' פעמים כדי שלא להוציא אשה מבעלה^שפח שאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שבפעם אחת שתראה מחמת תשמיש תצא מבעלה (כרתי ופלתי^שפט. וכן כתב הט"ז ס"ק ט"ז):

[מ] או שתי פעמים. פירוש פעמים דומיא דפעם אחת שראתה בליל טבילה^שצ שטבלה לראיית נדתה^שצא בוסתה הקבוע לה או שאינו קבוע וכן פעם ב' ראתה בליל טבילה שטבלה לראיית וסתה ולא לראיה זו שראתה מחמת תשמיש^שצב:

[מא] טבילה אחרת. פירוש שתטבול לראיית וסתה שנית או שלישית צריכה לפרוש מבעלה שמא תראה מחמת תשמיש בלילה זה כדרך שראתה בליל טבילתה הראשונה^שצג לפי שהן הפלגות שוות מסוף ראיות וסתה עד ליל טבילה כדלעיל סימן קפ"ד^שצד וסוף סי' קפ"ו^שצה שמחשבין וסת ההפלגה מסוף ראייתה שנקתה וטהרה מדמיה עד שיתאסף הדם ויתרבה ויצא בבשרה שנית כדרך הנשים שיש להם וסת שוה לימי טהרתן אחר ראיית עת נדתן והכא נמי חיישינן שמא תקבע לה וסת לראות מחמת תשמיש בשיעור הפלגה זו שמסוף ראיית וסתה שנקתה מדמיה עד שנתאסף ונתרבה בימים אלו שעד ליל טבילתה ויצא על ידי תשמיש ולכן צריכה לפרוש מבעלה בליל זה כדלקמן סי' קפ"ט^שצו בכל וסת שלא נקבע ג' פעמים שחוששת לו וצריכה לפרוש מבעלה משום חשש שמא תקבענו^שצז. וליל טבילתה לאו דוקא אלא הוא הדין ליל ב' של טבילתה^שצח כמו שכתוב בהגהות מיימוניות^שצט ובית יוסף^ת והוא הדין ליל אחר דהעיקר תולה בהפלגות שוות כן דעת רמ"א^תא וט"ז^תב בפירוש דין זה דלא כש"ך^תג ואמונת שמואל^תד:

[מב] חדא זימנא. דכיון שדילגה פעם אחת ולא ראתה מחמת תשמיש אף על פי שלא שמשה מכל מקום הרי אין ראיות הראשונות שמחמת תשמיש מצטרפות עם השלישית שתראה אחר כך לקבוע וסת בצירוף שלשתן לפי שהוסת הזה אינו נקבע אלא ברצופים כדלקמן סי' קפ"ט סעיף י"ח וסעיף י"ט^תה.

וכיון שאינן מצטרפות לקביעת וסת אינה חוששת להן כי לא אמרו לחוש לוסת שלא נקבע ג' פעמים אלא משום חשש שמא תקבענו^תו אבל כשאינו מצטרף לקביעת וסת עם הראיה שתראה אחר כך אלא צריכה עוד ב' ראיות אחרות אם כן היא^תז נחשבת לתחלת ראיה לכך אינה חוששת לה בטרם תראה אותה כמו שאין חוששין לכל תחלת ראיה בטרם תראה אותה.

ואם ראתה ג' פעמים בלילי טבילתה שלאחר ראיית וסתה בג' וסתות רצופים קבעה לה וסת לראות מחמת תשמיש בליל זה וצריכה לפרוש לעולם בליל זה^תח עד שתעקר ממנה ג' פעמים דהיינו שעברה ושמשה בו ולא ראתה^תט שהוסת שנקבע בג' פעמים אינו נעקר אלא כעין שנקבע כדלקמן סי' קפ"ט סעיף י"ח^תי וסעיף כ"ו^תיא (מנחת יעקב ס"ק ל"א^תיב).

אבל אחר ליל זה מותרת הואיל ולא ראתה ג' פעמים רצופים ממש מחמת תשמיש בלי ביאה של היתר בינתיים אלא אחר שראתה מחמת תשמיש פעם אחת בליל טבילת וסתה וטבלה לראיה זו היתה משמשת והולכת בלי דם עד שיגיע וסתה שנית וכן אחר ראיה שנית^תיג. וגם בליל טבילת וסתה לא ראתה מיד בביאה ראשונה שבליל זה אלא בביאה שניה או שלישית^תיד שאילו ראתה בביאה ראשונה ג' פעמים אסורה לבעלה כמ"ש רמ"א בהג"ה^תטו:

[מג] שאחר טבילתה. פירוש שאחר טבילתה שטבלה לראיית וסתה הקבוע או שאינו קבוע ואחר שראתה מחמת תשמיש טבלה לראיה זו והיתה משמשת והולכת בלי דם עד שהגיע וסתה שנית וכן שלישית^תטז:

[מד] ולשמש עמו. פירוש כשיגיע וסתה ותראה ותטבול לראיית וסתה אי אפשר לה לשמש עמו^תיז משום דקבעה לה וסת לראות בביאה ראשונה שאחר טבילת וסתה שהיא ביאה ראשונה שאחר ראיית וסתה שלא נקתה וטהרה ממקור דמיה לגמרי בראיית וסתה אלא נשאר מיעוט דמים במקור ויוצאים ממנה על ידי תשמיש הראשון^תיח שכן דרך הדם לבא על ידי הרגל תשמיש כדלעיל סי' קפ"ד^תיט. לכך יש לתלות הדם בתשמיש הראשון לבדו יותר מבהפלגה שמסוף ראית וסתה עד ראיה שבשעת תשמיש^תכ אפילו הן הפלגות שוות בכל ג' פעמים שראתה מחמת תשמיש כגון שבכולן ראתה בליל טבילתה ואין תולין בהפלגה אלא כשלא ראתה בתשמיש הראשון^תכא.

ומיהו אפילו כשראתה בתשמיש הראשון אינה אסורה אלא כשראתה כן ג' פעמים רצופים אחר ג' וסתות בין קבועין בין שאינן קבועין אבל בפעם אחת אינה חוששת כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע^תכב משום דלא החמירו חכמים לאוסרה על בעלה עולמית כל שלא הוחזקה בג' פעמים כדלעיל^תכג (ט"ז ס"ק ט"[ז]) ותלינן לקולא למימר שאין התשמיש לבדו גורם הראיה אלא בצירוף ההפלגה ואינה חוששת אלא לשניהם יחד כדלעיל^תכד:

[מה] שאחר לידתה. דהיינו שבג' לידות ראתה פעם אחת אחר כל לידה בביאה הראשונה שאחר טבילתה ללידתה. ואף שאחר כך טבלה והיתה משמשת והולכת ולא ראתה עוד מחמת תשמיש עד אחר לידה הב' וכן עד לאחר לידה הג' וכן עד לידה הד' מכל מקום קבעה לה וסת ללידות לראות בביאה ראשונה שאחר לידתה^תכה שלא נקתה וטהרה ממקור דמיה בעת לידתה ונשאר מיעוט דמים במקור ויוצאים ממנו בתשמיש הראשון כדלעיל^תכו בראיית וסתה. והיה לנו לאוסרה מלידה ד' ואילך פן תראה בביאה ראשונה שאחר לידה ד' כיון שקבעה לה וסת לראות כן בג' לידות. אלא שיש שכתבו^תכז להקל כדמסיק (דרכי משה^תכח נקודות הכסף^תכט מנחת יעקב^תל):

[מו] או ראתה. פירוש או אפילו ראתה אחר כל לידה ג' פעמים רצופים ונאסרה על בעלה ועברה ושמשה ולא ראתה בין לידה ללידה ובא השואל לשאול אחר שראתה ג' פעמים רצופים מחמת תשמיש אחר לידה הג' קודם שעברה ושמשה בלא דם דאיכא השתא תרתי לריעותא חדא דקבעה לה וסת ללידות לראות ג' פעמים מחמת תשמיש אחר לידתה והיה לנו לאוסרה אחר לידה ד' על כל פנים ועוד שראתה ג' פעמים רצופים אחר לידה הג' ונאסרה על בעלה מיד. אלא שיש שכתבו להקל^תלא משום דתלינן בחולשת הלידה כדמסיק. אבל משום ראיית ג' פעמים רצופין שאחר לידה הראשונה ושניה וכן שאחר לידה ג' אם עברה ושמשה אחריהן ולא ראתה בלא האי טעמא דתלינן בחולשת הלידה מותרת לבעלה משום דתשמיש שלא ראתה בו עדיף מבדיקת שפופרת כדמסיק רמ"א בסמוך (דרכי משה^תלב ש"ך^תלג):

[מז] ותלינן בלידה. אף על פי שאינו ידוע אם מוציאה דם לפי דעת הרשב"א^תלד דלעיל^תלה. ואפילו ספר התרומה^תלו דפליג התם מודה בלידה דמוציאה דם מרובה מהצדדים שהוכו ועד שנדע שחייתה המכה שלא יצא ממנה דם על ידי מגע ודוחק איכא למתלי שעל ידי מגע ודוחק השמש הדור אתא דם מן הצדדים שהוכו ולאו דם טמא הוא כיון דלא ראתה אלא סמוך ללידה ואחר כך שמשה ולא ראתה.

דבלאו הכי נמי דעת ר"ח^תלז שלא אסרו אשה על בעלה ברואה מחמת תשמיש ג' פעמים רצופין אלא כשראתה כן מתחלת נשואיה שלא היה לה ביאה של היתר מבעל זה לעולם אבל אם שמשה ולא ראתה פעם אחת אחר נשואיה אף על פי שאחר כך ראתה ג' פעמים רצופים כיון דחזי בבעל זה כחות דאיסורא ודהתירא תו לא מיתסרא לבעלה. ואף דלא קיימא לן הכי כדלעיל סעיף א' בהג"ה היינו משום שנתוספו כחות של איסור והיו אחרונים ואחר שנתוספו כחותיו והוחזק בתוספות כחות לא נתיר. אבל האי גברא דאחר שנתוספו כחותיו והוחזקו באיסור דהיינו אחר שראתה ג' פעמים רצופין אחר לידה הראשונה חזרו והיו כחות של היתר כבראשונה וכן אחר לידה ב' יש לומר דלכולי עלמא לא מיתסרא לבעלה בג' פעמים רצופין שראתה אחר לידה ג' שלא לחלוק כל כך על ר"ח. כל שכן הכא דאיכא נמי למיתלי בחולשת הלידה עכ"ל הג"ה שערי דורא^תלח.

ודעת רמ"א שלא להקל כי אם בצירוף ב' הטעמים דהיינו לתלות בחולשת הלידה וגם שלא לחלוק כל כך על ר"ח כדלקמן בסמוך. והילכך אין להתיר אלא לבעלה שאינה צריכה להתגרש ממנו אבל מכל מקום צריכה ז' נקיים שהרי הר"ח לא התירה אלא לבעלה. וזה שכפל רמ"א בלשונו שכתב יש שכתבו להקל להתירה לבעלה כו'^תלט. וכן משמע בדרכי משה בהדיא^תמ. וכן כתב בכרתי ופלתי^תמא.

ובלאו האי טעמא דחולשת הלידה לא סמכינן אטעמא דשלא לחלוק על ר"ח לחוד להתירה לבעלה אחר שראתה ג' פעמים רצופים אחר לידה ג' אף על פי שהיו ביאות של היתר אחר שראתה ג' פעמים רצופים אחר לידה הא' וב' וביאת היתר היא כבדיקת שפופרת ועדיפא ממנה כדמסיק רמ"א. מכל מקום גם בבדיקת שפופרת כשלא נמצא דם כלל לא על המוך ולא על צדדי השפופרת ס"ל להרמ"א דהיינו טעמא דמהניא משום דאמרינן דנתרפאת^תמב וכ"מ בדרכי משה^תמג בשם הריצב"א^תמד והילכך כשחזרה וראתה ג' פעמים רצופים חזרה לקלקולה. מה שאין כן להאומרים דהיינו טעמא דמהניא משום שבידוע הוא שבא מן הצדדים כדלעיל^תמה:

[מח] ג' פעמים רצופים אחר לידה. אחת בלבדה ועדיין לא שמשה בלא דם שלא היו ביאות של היתר מעולם אחר ביאת איסור דלא שייך הכא האי טעמא דשלא לחלוק על ר"ח כל כך^תמו אלא טעמא דחולשת הלידה לחוד ולא סמכינן עלה בצירוף דעת ר"ח גופיה מאחר שכל הפוסקים חלקו עליו^תמז והכי קיימא לן כדלעיל סעיף א' בהג"ה.

ודוקא כשראתה אחר ימי טוהר שהם ל"ג לזכר וס"ו לנקבה^תמח אבל בתוך ימי טוהר אף על גב דהאידנא החמירו שלא לבעול על דם טוהר^תמט אין להוציא אשה מבעלה בשביל כך (ש"ך^תנ) ומותרת לו לאחר שתספור ז' נקיים ותטבול. ולא חיישינן שתחזור ותראה מחמת תשמיש כדרך שראתה ג' פעמים מאחר שאותן ראיות היו בימי טוהר ומימי טהרה לימי טומאה לא קבעה וסת לדינא דגמרא^תנא וכדי שלא להוציא אשה מבעלה אוקימנא אדינא דגמרא^תנב.

(וכן אשה שראתה מחמת תשמיש ג' פעמים רצופים ונתעברה בביאה ג' אף על פי שאסורה לו עד הלידה יש להתירה לו פעם אחת אחר הלידה בימי טוהר שאם לא תראה מותרת לו לעולם (דהא שמשה ולא ראתה עדיף מבדיקת שפופרת כמ"ש רמ"א בסמוך) דבכדי שלא להוציא אשה מבעלה אין להחמיר כל כך בימי טוהר לחוש לוסתות דרבנן. כרתי ופלתי^תנג):

[מט] ולא ראתה מותרת. לבעלה עד שתחזור ותראה ג' פעמים רצופים דתלינן שנתרפאה לפי דעת רמ"א^תנד:

[נ] ולא בדילוג. פירוש והלכך כשיגיע חצי שנה שנית אחר ראיית דם האחרון ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם^תנה ומותרת אף כשהגיע חצי שנה שלישית^תנו לאפוקי אם קבעה בג' פעמים היתה צריכה לעקרו ג' פעמים (ש"ך):

[נא] עונה אחת. וזהו וסת המורכב מהפלגה ותשמיש. והוא הדין שחוששת לוסת החדש גם בראייה זו השניה כמו בראשונה כדלעיל^תנז וכמ"ש לקמן סי' קפ"ט סעיף י"ג בהג"ה^תנח שחוששת לשניהם (ש"ך^תנט).

אלא שיש הפרש ביניהם שוסת המורכב מהפלגה ותשמיש אינה חוששת לו אלא אם כן לא ראתה בינתיים כלל אף שלא מחמת תשמיש כמ"ש בסי' קפ"ט^תס בוסת המורכב מהפלגה וקפיצות מה שאין כן בוסת החדש כמ"ש שם. ועוד יש ביניהם שהמורכב מהפלגה אף על פי שנקבע ג' פעמים אם הגיע יומו ועברה ושמשה^תסא ולא ראתה שוב אינה חוששת לו לעולם שהרי כבר עברה ההפלגה עד שתחזור ותראה מחמת תשמיש ותמנה ההפלגה מראיה זו מה שאין כן בוסת החדש כדלקמן שם^תסב:

[נב] עד שיעקר ג' פעמים. דהיינו שעברה ושמשה בו ולא ראתה שהוסת הקבוע אינו נעקר אלא כעין שנקבע כדלקמן סי' קפ"ט סעיף י"ח^תסג (מנחת יעקב^תסד):

[נג] אסור להשהותה. בביתו דחיישינן שמא יבא עליה דכיון דלכשתטבול ליכא אלא איסור דרבנן קיל ליה ואתי למיעבר עליה (מהר"מ בתשובת הרשב"א^תסה):

[נד] ע"י שליש. פירוש שיתן לה כל צרכה ולאו משום שמירה (בית שמואל סי' קי"ז^תסו). ומכל מקום אסורה להיות עמו בחצר אחת אבל בחצר אחרת בשכונה אחת אין לחוש (חלקת מחוקק שם^תסז). ואם לא קיים פריה ורביה חייב להוציאה ולישא אחרת^תסח (עיין אבן העזר סי' קי"ז^תסט):

[נה] דם בתולים. ולא נאסרה לבעלה. אף על פי שמדין המשנה^תע אין תולין בבתולים אלא לילה הראשונה בבוגרת^תעא אם לא ראתה עדיין בבית אביה ואם ראתה בבית אביה אין תולין אלא ביאה אחת בלבד^תעב ובנערה תולין בבתולים עד ד' לילות^תעג ולא יותר וחכמי התלמוד^תעד הוסיפו להחמיר ואמרו בועל בעילת מצוה ופורש ואפילו בקטנה^תעה כדלקמן סי' קצ"ג^תעו. מכל מקום לענין שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש לאוסרה על בעלה עולמית תלינן בבתולים כל זמן שלא כלו בתוליה^תעז דהיינו כל זמן שמרגשת צער וכאב קצת כדרך הבתולות שלא כלו בתוליהן^תעח כמו שכתב רמ"א בהג"ה^תעט שהרי תולין במכה המוציאה דם^תפ ואין לך מכה גדולה מזו כל זמן שלא כלו בתוליה^תפא. ולא החמירו חכמי המשנה והתלמוד מה שהחמירו^תפב אלא לטומאת הדם עצמו לישב עליו ז' נקיים וטבילה^תפג שאף על פי שבמכה תולין אפילו לטהר הדם עצמו^תפד בבתולה החמירו יותר לפי שאינה אלא לשעה^תפה ופעם אחת מה שאין כן במכה שאפשר שתאסרנה על ידי זה לעולם לא החמירו כל כך כדלקמן סי' קצ"ג^תפו כל שכן שאין להחמיר אפילו בבתולה לאוסרה על בעלה עולמית כל זמן שלא חיתה המכה דהיינו כל זמן שלא כלו בתוליה אפילו יותר מד' לילות ואפילו בבוגרת שראתה בבית אביה. וכל שהיא מרגשת צער וכאב קצת בשעת תשמיש בידוע שלא חיתה המכה ולא כלו בתוליה^תפז.

ואם אין לה צער כלל בשעת תשמיש אף על פי שהיא ככל הנשים כמ"ש רמ"א מכל מקום בתוך ד' לילות בנערה ולילה אחת בבוגרת שלא ראתה בבית אביה אין לאוסרה על בעלה מחמת תשמיש ג' פעמים רצופין^תפח שלא הוסיפו חכמי התלמוד להחמיר על דין המשנה אלא לטמא את הדם עצמו לישב עליו ז' נקיים וטבילה אבל לא לאוסרה על בעלה עולמית (עיין משאת בנימין סי' מ"[ז]^תפט וט"ז^תצ):

[נו] מחמת תשמיש. שבידוע שכלו בתוליה דאי איתא דהוה דם הוי אתא (גמרא^תצא) והלכך אפילו יש לה צער וכאב לא תלינן בבתולים^תצב:

[נז] שאינה יכולה לטבול. שהמים הקרים מזיקים לה יעשו לה תקנה כמו שהיו עושים לכהן גדול ביום הכיפורים שהיו מחממים עששיות של ברזל ומטילין לתוך המים^תצג ואם אי אפשר בתקנה זו תצא כו' (ב"י^תצד).

אם אינה רוצה לקבל גט מתירין לו לישא אשה אחרת וכן ברואה מחמת תשמיש (עיין אבן העזר סי' א'^תצה):