[לד]
[לד] כאב כלל. והוא שמוצאה לעולם במקום אחד שכואב לה והוא בצדדין אבל אם אינה מוצאה לעולם במקום אחד בצדדין אף על פי שמוצאה לעולם בשעת הכאב ובשום פעם אינה מוצאה שלא בשעת הכאב אין זו הוכחה שבא ממכה דכאב לא מקרי מכה כדלעילשמז. והרי כל אשה הרואה דם בשעת וסתה בכאב היא רואה שחוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיהשמח כדלקמן סי' קפ"טשמט. ואף אם הכאב הוא משונה אין זה כדאי להכריע שממכה הוא. ולא דמי למ"ש רמ"א לקמן סי' קצ"א באשה שמרגשת כאב בשעה שמטלת מים שקורין (האר"ן ווינ"ד) שזו הוכחה שיש לה מכה וממנה הדם יוצא. שאני התם שהדם בא אחר מי רגלים לעולם (ואין דרך דם נדה לצאת עם מי רגלים כדפרש"ישנ אבל בעלמא חיישינן שמא אירע לה ראיית נדתה בשעת הכאב דרך מקרה ולא מחמת הכאב היא רואה אי נמי שהכאב גורם לדם המקור שיבא קודם זמנו ובלתי מבושל כראוי לושנא. עיין חכם צבי סי' מ"ו). ואף גם בזאת יש מחמירין שלא להתיר אלא על ידי בדיקה דלקמן שם כמ"ש רמ"א שם (חכם צבי סי' ע"גשנב).
אבל דעת הט"ז כאןשנג ובסי' קצ"אשנד דאם לעולם מוצאה בשעת הכאב מוכחא מילתא שממנו בא אף שאינה מוצאה במקום אחד לעולם אלא פעם בצד זה ופעם בצד זה רק שהוא בענין שדרך הדם לבא ממקום הכאב לכל הצדדין שבבית החיצון כגון שהכאב הוא בבטנה למעלה מאותו מקום והוא משונה מכאב שחוששות בו הנשים בשעת וסתן בשיפולי מעיהן ובפי כרסן כגון שכואב לה הרבה ודומה לה כאילו הולך שם דבר אנה ואנה או שמרגשת כאב בכליות והיא מוצאה קרטין אדומים שהם רגילים להוולד בכליות כיון שאינה מוצאה לעולם אלא בשעת הכאב או אחריו מיד מוכחא מילתא שממנו בא הדם או הקרטין ולאו דם המקור הוא.
ומה שיש מחמירין באשה שמרגשת כאב בהטלת מי רגלים שלא להתיר אלא על ידי בדיקה דלקמן שםשנה היינו משום דאף דאיכא הוכחה שהדם בא עם מי רגלים ממקום שכואב לה מכל מקום יש לחוש שמא בא גם דם מהמקור עם מי רגלים כדאמרינן התם בגמראשנו דהדור מי רגלים למקור ואייתו דם. וכן משמע בהדיא בתשובת מהרי"לשנז ומהרי"ושנח דהיינו טעמא דבעי בדיקהשנט.
וגם מבואר בתשובת מהרי"ל דאף בבדיקה לא משתריא אלא כשיש לה וסת ושלא בשעת וסתה הואיל ואין לה מכה מבוררת אלא הוכחה שבא ממכה כיון שבא לעולם בשעת הכאב. ומשום הכי גם הט"ז לא התיר בכל כאב אלא בשיש לה וסת ושלא בשעת וסתה כמבואר ממה שכתב בסי' קצ"א.
(ולמעשה ראוי לחוש לדעת החכם צבי שלא להקל בספק איסור כרת בכל כאב שיש לחוש בו שמא מחמתו בא דם מהמקור קודם זמנושס. אבל כאב שאין לחוש בו לדם המקור שיבא מחמתו ככאב הכליות וכיוצא בהן רק שבאנו לחוש שמא אין הכאב הוא הגורם לדם לבא בזה יש לסמוך על הט"ז להקל כמשמעות תשובת מהרי"ל ומהרי"ו שלא חששו לזה כלל ועיקר גבי כאב מי רגלים והוא הדין לכל כיוצא בו כל שאין דרך דם נדה לבא על ידי כאב זה. ואפשר שגם החכם צבי נתכוין לזה במה שכתב לחלק בין כאב מי רגלים שהוא חולי (הארי"ן ווינ"ד) לכאב אחר שחולי זה אין דרך דם נדה לבא מחמתו והוא הדין לכל כיוצא בזה. ואף אם לא נתכוין לזה העיקר בזה כהט"ז).
אבל במ"ש הט"ז עוד להקל אף במוצאה שלא בשעת הכאב דתלינן שמתמצית הדם שבשעת הכאב הוא בא ואפילו לא מצאה מידשסא אחר הכאב אלא לאחר זמן מה כמבואר מדבריו בסי' קצ"אשסב בזה אין לסמוך עליו להתיר איסור כרת מסברא חיצונית כמו שהשיג החכם צבי שם וכן דעת הכרתי ופלתישסג:
הערות
- שמז. ס"ק יז וס"ק כג (ד"ה ומ"ש הרשב"א שאומרת).
- שמח. נתבאר בקו"א ס"ק יא ד"ה ומ"ש החכם צבי.
- שמט. סעיף יט.
- שנ. נט, ב ד"ה במזנקת.
- שנא. וכ"ה לקמן סי' קצא ס"ק ד.
- שנב. משם לוקט האמור בקטע דלעיל (חוץ ממה שהובא לעיל במוסגר מסי' מו).
- שנג. סוף ס"ק י.
- שנד. ס"ק ד.
- שנה. ברמ"א סי' קצא.
- שנו. נט, ב.
- שנז. סי' קעג. ונתבאר בקו"א ריש ס"ק יא.
- שנח. סי' כה. שהם מקור הדין שברמ"א לקמן שם.
- שנט. וכ"ה לקמן שם ס"ק ו, וס"ק י.
- שס. כן הכריע אף לקמן סי' קצא ס"ק ד. אמנם בקו"א סוף ס"ק יא מסיק, שלא להחמיר אלא כשאין דרך לדם זה לבוא לבית החיצון. וראה שו"ת צ"צ סי' קט, וסי' קיט אות א. שארית יהודה הוספות סי' ח. אהלי יוסף (ס, ב).
- שסא. אבל רואה אחריו מיד, הקיל לקמן שם.
- שסב. שבסי' קפז כתב שמוצאת דם בשעת הכאב וגם אח"כ, ובסי' קצא מיירי אף שראתה רק אח"כ.
- שסג. סי' קצא ס"ו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.