יו"ד סימן קפח

סימן קפח

[א] טמאים. אף על גב דמדאורייתא אין טמאים אלא ד' מיני דמים^א שהם ד' מיני אדמומית^ב שאין דם אלא אדום שנאמר^ג ויראו מואב [מנגד] את המים (מנגד) אדומים כדם וכתיב^ד והיא גלתה את מקור דמיה וכתיב^ה וטהרה ממקור דמיה ודרשו חכמים^ו דמיה דמיה הרי כאן ארבע מיני אדמומיות שמנו חכמים במשנה^ז אבל שלמטה מהם לאו דם הוא^ח. מכל מקום האידנא לא בקיאין בחזותא דדמא^ט שאפילו בימי חכמי התלמוד יש מן החכמים שהיו נמנעים לראות דמים^י כל שכן האידנא שאין לאדם לישען על חכמתו^יא ואין לטהר שום דם הדומה למראה אדמומית^יב והלכך אפילו כמימי תלתן וכמימי בשר צלי נמי לא מטהרינן (ב"י^יג) ואפילו דיהה מהם (ר"ן^יד):

[ב] שחור. שהשחור אדום הוא אלא שלקה^טו כשנעקר מן הגוף והושחר^טז ומדאורייתא אין טמא אלא כענבים^יז השחורים^יח וכדיו היבש^יט אבל כזיתים^כ השחורים (רמב"ם^כא) וכזפת וכעורב טהור^כב. ועכשיו שאין אנו בקיאים במראות הדמים^כג אפילו כזית ודיהה ממנו טמא ואפילו דיהה מן הדיהה (ר"ן^כד) ואף על פי שנראה לעין כל שדיהה הרבה מן הדיו מכל מקום גזרת חכמים^כה האחרונים מחכמי הגמרא^כו או גזרת הגאונים שאחר הגמרא היא לטמא כל מראה שחורות ואדמומיות^כז בזמן הזה שאין בקיאין במראות גזרה שמא יבא אחד לטהר מראה הטמא (רמב"ם^כח רמב"ן^כט ש"ך^ל):

[ג] לבן. ואפילו אינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק והוכהה לבנוניתו טהור דאין שחרורית כזה בא ממראה אדמומית דנימא ביה אדום הוא אלא שלקה (ב"י^לא):

[ד] או הזהב. או אתרוג^לב או חלמון ביצה^לג שיש בהם נטייה לאדמומית^לד וכ"ש הירוק ככרתי כו' שקורין (גרין בלשון אשכנז) שאין בו נטיה לאדמומית כלל^לה.

וכתב הב"ח^לו דהיינו כשנשאר ירוק מתחלתו ועד סופו אבל כשנשתנה לאחר שנתייבש הכתם ונעשה אדום בקצותיו טמא דכשנעקר מן הגוף לקה ונעשה ירוק וכשנתייבש חזר למראהו קצת שהיה אדום מתחלה ולכן כשיבא מראה לבן וירוק לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שיתייבש עכ"ל. ואין נוהגין כן דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן^לז כדלעיל סימן נ"ב^לח גבי בני מעיים שאין צריך לשלקן לראות אם נשתנו מראיתן. כן כתבו הש"ך^לט והט"ז^מ. ובתשובת חכם צבי^מא כתב דכל שהיה לבן וירוק ביציאתו מן הגוף אף שחזר להיות אדום או שחור אחר שנתייבש טהור דלא אמרינן אדום הוא אלא שלקה אלא בשחור ולא בלבן וירוק ומה שחזר להיות אדום אחר שנתייבש על הבגד שינוי האויר עם הבגד גרמו לו להתאדם. ובתשובת שבות יעקב^מב חלק עליו ופסק כהט"ז וש"ך:

[ה] טהורה. דאף על גב דהרגשה סברא דאורייתא היא כדלקמן סי' ק"צ^מג הני מילי היכא דליכא למיתלי ההרגשה במידי אחרינא אבל כשמצאה לחלוחית דלובן או הירוק על העד אמרינן דהאי טפת לובן או ירוק הוא דארגישה דלבן וירוק נמי מהמקור קאתו (תרומת הדשן^מד ב"י^מה):

[ו] טהורה. מפני שאין אנו מחזיקים אותה במשקרת לפי שהתורה האמינתה שנאמר^מו וספרה לה כדלעיל סי' קפ"ה^מז וכן אין מחזיקין אותה בטועה בדמיונות מן הסתם כל היכא דליכא ריעותא קמן^מח שאין הדם לפנינו (רשב"א^מט):

[ז] אין סומכין עליה. דכי היכא דלדידן לא איברר לן ולא יכלינן למיקם עלה איהי נמי לא קים לה וסברה כזה היה ואינו (רשב"א^נ) דרגלים לדבר דטועה היא כיון דאיכא ריעותא לקמן^נא דמספקא לן ולא יכלינן למיקם עליה (ב"ח^נב). וכן אשה שמסופקת בדם שלה ומראה דמה לחברתה ואמרה לה חברתה כדם זה שלך הראיתי גם אני לפלוני החכם וטיהר לי אין לה לסמוך עליה שכיון שישנו לדם צריכה להראותו לחכם (רש"י^נג) שמא היא טועה בדמיונות^נד. אבל אשה שאומרת דם זה עצמו טיהר לי החכם נאמנת שאין מחזיקין אותה במשקרת לעולם ואין צריך לראות הדם כלל (ש"ך^נה). וכתבו התוספות^נו דיכול אדם לראות דמי אשתו:

[ח] הכניסה שפופרת. עד המקור (רא"ש^נז) פירוש ועד בכלל שהכניסתו לתוך מקור דמיה^נח ונכנס הדם בשפופרת והוציאתו לחוץ ואין דרך נשים לראות כן^נט ומשום הכי טהורה שנאמר^ס דם יהיה זובה בבשרה בבשרה ולא בשפופרת^סא וטעמא דקרא לאו משום חציצה הוא שהשפופרת מפסקת בין דם לבשר בית החיצון אלא טעמא דקרא משום שאין דרך נשים לראות דם בזה הענין^סב ולא טמא הכתוב אלא בשרואה כדרך שהנשים רגילות לראות. ואף על פי שהכניסה השפופרת לתוך המקור ואין פתיחת הקבר בלא דם כדלקמן^סג ודם שעל ידי פתיחת הקבר דרך נשים הוא (בכל עת לידתן^סד) הכא מיירי בשפופרת של קנה שהוא דק ולא נפתח הקבר על ידו (ב"י^סה) כדלקמן סוף סי' זה^סו (אבל בשפופרת עבה שהקבר נפתח על ידו כיון שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ודרך נשים הוא לראות דם על ידי פתיחת הקבר אין השפופרת מועלת לטהר הדם שיוצא על ידי פתיחת הקבר כדרך הנשים^סז דמה לי שנפתח הקבר על ידי ולד שלם^סח או מחותך^סט או חתיכות בשר או שפופרת שכבר ריבה הכתוב^ע זוב דמה לרבות רואה מחמת אונס^עא כל שהיא רואה כדרך הנשים דהיינו שזב הדם מעצמו על ידי פתיחת הקבר או אונס אחר ולא שהוציאתו השפופרת בעצמה בכניסתה למקור שלא על ידי פתיחת הקבר כגון של קנה דק שלא נפתח הקבר על ידו). כן דעת הטור ושו"ע לפי דעת הרא"ש. ועיין לקמן^עב דעת התוס' והרמב"ם:

[ט] שנוגע בבשרה. פירוש לא מיבעיא אם הדם בתוך החתיכה שאינה מבוקעת שאינו נוגע בבשרה בבית החיצון דטהורה^עג שנאמר^עד בבשרה אלא אפילו מבוקעת שנוגע בבשרה טהורה דטעמא דקרא לאו משום חציצה אלא משום שלא טימא הכתוב אלא ברואה כדרך שהנשים רגילות לראות ואין דרכה של אשה לראות דם בענין זה (שהחתיכה בעצמה הוציאה הדם מהמקור שלא על ידי פתיחת הקבר כדלעיל^עה ולא יצא הדם מעצמו).

ודוקא כשהדם אינו רק בבקעים^עו אבל אם נמצא גם כן על גבי החתיכה אפילו נמצא לחלוח דם כל שהוא על גבי החתיכה שאינו בבקעים טמאה כדלקמן סעיף ה' (משום דמהיכי תיתי למימר שראתה דם זה שלא כדרך הנשים^עז אלא על ידי החתיכה שהוציאתו עמה ולא יצא מעצמו איפכא מסתברא שיצא מעצמו כדרך הנשים שרואות ברצון דהיינו כפי טבע האשה^עח להוציא מותרות הדמים בעת נדתה ולפעמים בלא עת כשנתרבו הדמים בגופה או מאיזו סבה אחרת ואזי כשנתעורר הטבע להוציא מותרות הדמים הוציא גם חתיכה זו^עט או שנתעורר להוציא שניהם כאחד ומאין הרגלים לומר שהחתיכה היא שהוציאה הדם אם לא שאין על החתיכה שום דם רק שבבקעים שדם זה כבר נעקר ויצא מהמקור ונכנס בבקעים אלו בעוד שהחתיכה היתה במקור והחתיכה היא שהוציאתו ולא טבע האשה להוציא מותרות הדם מהמקור כיון שכבר נעקר ממקורו ונכנס בחתיכה זו וכן בשפופרת כיון שראתה בהכנסת השפופרת יש רגלים לדבר שהשפופרת היא שהוציאה הדם ולא שיצא מעצמו בשעה זו. וגם אין לחוש שמא היה דם זה כבר בבית החיצון מקודם לכן ונכנס בשפופרת בכניסתה או ביציאתה שהרי דופני השפופרת מפסיקין בין כותלי בית החיצון לדם שבתוכה. וכן בבקעים שבחתיכה אם היה דם זה בבית החיצון לא היה נכנס כולו לתוך הבקעים ועל גבי החתיכה אין שום לחלוח דם^פ).

והתוספות^פא והרמב"ם^פב מטמאים בדם שבבקעי החתיכה כיון שנוגע בבשרה^פג דסבירא להו דהא דאמרינן דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת היינו שדרכה לראות דם שלא בהפסק בין הדם לבשר בית החיצון ומשום הכי ממעט הכתוב בבשרה עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות ולא בהפסק שפופרת או דבר אחר בין דם לבשר בית החיצון שאין דרך הנשים לראות כן והלכך כשהדם בבקעי החתיכה ונוגע בבשרה טמאה (ולדבריהם בשפופרת שהכניסתה בפרוזדור עד מקום שהשמש דש שהוא תחילת בית החיצון^פד ויצא הדם מעצמו מהמקור ונכנס בשפופרת כגון שהיתה שעת וסתה טהורה אף על פי שלא הוציאתו השפופרת כיון שלא נגע בבשר בית החיצון וכן הוא ברמב"ם בהדיא^פה).

וכתב הש"ך^פו בשם הב"ח^פז דצריך עיון אם יש להקל כפסק הש"ע. והמנחת יעקב^פח כתב דאין לזוז מפסק הש"ע. וכן דעת הט"ז^פט:

[י] אפילו ראתה דם. פירוש לא מבעיא כשראתה על העד שבדקה עצמה בו כמין חתיכות בשר לבד מן המקור שנעקר ואין שם דם בעין על גבי החתיכות אלא שהוא מובלע בבקעים שבחתיכות דבכהאי גוונא אף בחתיכות בשר דעלמא שאינן מן המקור שנעקר טהורה לפי דעת הש"ע כדלעיל^צ. אלא אפילו ראתה דם לחוד על העד שבדקה בו והחתיכות נשארו בבית החיצון תלינן שדם זה היה מובלע בבקעי החתיכות בשעה שנפלו לבית החיצון ודם טהור הוא משום שאין דרך ראיה בכך כדלעיל ואחר כך פירש מבקעי החתיכות לבית החיצון ויצא על העד. ולא חיישינן שמא דם זה יצא לבית החיצון מן המקור הנשאר במקומו לאחר שנעקרו ממנו החתיכות ודם טמא הוא דאשה בחזקת טהורה עומדת ומספק אל תטמאנה^צא כי היכי דמהאי טעמא תלינן במכה שמוציאה דם כדלעיל סי' קפ"ז^צב. והכא נמי אין לך מכה מוציאה דם גדולה מחתיכות המקור שבבית החיצון שהמקור הוא מלא דם נדה אלא שדם המובלע בחתיכות המקור שנעקרו ממקומן דם טהור הוא כדם המכה^צג משום דמיד שנפלו החתיכות לבית החיצון חשוב כאילו נפלו לחוץ^צד.

ומיהו דוקא כשבדקה עצמה בשעת נפילתן לבית החיצון ולא ראתה שום דם כלל על העד אלא שלאחר כך לא היתה פוסקת מלראות כל זמן שהחתיכות היו בבית החיצון. אבל אם לא בדקה עצמה בשעת נפילתן לא תלינן לקולא למימר שהיה דם זה מובלע בבקעי החתיכות כשנעקרו ואחר כך פירש מהן לבית החיצון דאימא הוי על גבי החתיכות ולא בבקעים או אפשר לא היו על החתיכות כלל אלא נפל לעצמו לבית החיצון כשנפלו החתיכות דבכהאי גוונא דם טמא הוא לכולא עלמא בחתיכות בשר בעלמא כדלעיל^צה והוא הדין לחתיכת המקור שנעקר. כן דעת הב"ח^צו הובא בש"ך^צז.

אבל דעת רמ"א בדרכי משה^צח וכן דעת הט"ז^צט (עיין שב יעקב סי' ל"ז^ק) דאף דם שלא היה מובלע בבקעי חתיכות המקור בשעה שנעקרו ונפלו לבית החיצון ואפילו לא היה על גבי החתיכות כלל אלא שנעקר מהמקור ונפל לבית החיצון בעקירת חתיכות המקור ונפילתן דהיינו חתיכות המקור כשנעקרו ממקומן הוליכו עמהן לבית החיצון^קא כל דם נדה שהיה בהן בעין שאינו מובלע בבקעים ודם זה נפל לעצמו בבית החיצון שלא על גבי החתיכות כלל אפילו הכי טהור לפי שאין דרך נשים לראות כן. ולא דמי לחתיכת בשר בעלמא שאם יצא ממנה דם שאינו מובלע בבקעים טמא משום דאמרינן שהדם יצא מעצמו עם החתיכה ולא שהחתיכה הוציאתו כדלעיל^קב מה שאין כן בדם שבמקור שחתיכות המקור שנעקרו הן שמוליכות עמהן הדם שבהן לבית החיצון והתורה לא אסרה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו ולא כשהמקור עצמו מוליך עמו הדם לבית החיצון שאין דרך ראיה בכך.

(ומהאי טעמא יש לומר דאף הרמב"ם והתוס'^קג דמטמאי בדם שבבקעי החתיכה דעלמא אף על פי שהחתיכה הוציאה הדם מהמקור מודים בדם שבחתיכת המקור שנעקרה והוליכה עמה הדם שהיה בה שהוא טהור. דבחתיכה דעלמא סבירא להו להרמב"ם ותוס' דכיון שיצא הדם לבית החיצון כדרך הנשים שהוא נוגע בבשר בית החיצון מקרי דרך ראיה דלא איכפת לן בחתיכה שיצא עמו והוציאתו מהמקור מאחר שטימא הכתוב רואה באונס כברצון^קד וגם דרך נשים לראות על ידי פתיחת הקבר בולד שלם או מחותך^קה ומה לי שיצא הדם מעצמו על ידי פתיחת הקבר שפתח הולד או החתיכה ומה לי שהוציאתו החתיכה^קו. אבל חתיכת המקור שנעקרה והוליכה עמה הדם שהיה בה לכולא עלמא^קז אין דרך ראיה בכך וטהורה אף להרמב"ם והתוס'^קח. במכל שכן משפופרת לפי שיטתם שאם הכניסה שפופרת לפרוזדור לבד בעת ראיית וסתה ויצא דם וסתה לתוך השפופרת טהורה הואיל ואין דרך נשים לראות כן בהפסק בין דם לבית החיצון אף על פי שעיקר הראיה שהיא עקירת הדם מהמקור הוא כדרך הנשים כל שכן בחתיכת מקור שנעקרה עם דם שבה שבעקירת הדם וגם ביציאתו לבית החיצון הכל בשינוי גדול יותר מההפסק).

ועל פי זה יש להקל במילתא דשכיחא במקצת נשים שהרחם שהוא מתקבץ כמו המסס ובית הכוסות וכאשר נחלשה האשה נפשטו הקמטים עד שהרחם בראשו כמו מעי ממנו נופל למטה סמוך למקום השתן ויש בו פה כמו מקום צאת הדמים והוא פה הרחם ומשם הדם יוצא והוא מהרחם באמת אבל שלא במקומו שמקומו למעלה מפרוזדור ובזה קצת מהרחם נופל למטה שקורין בל"א (פאר פאל) ואין כאן מכה ברחם כלל כי אם חולשת הרחם שנתפשטו קמטיו ואף על פי כן כל זמן שלא חזרה חתיכה זו למקומה כל דם שתראה משם יש לטהר אם רואה שלא בהרגשה^קט. ויש לדמות דין זה לחתיכת מקור שנעקרה לפי דעת רמ"א וט"ז (תשובות שב יעקב^קי ובאר יעקב^קיא). ולא שייך בזה אין פתיחת הקבר בלא דם כי אין כאן פתיחת הקבר כלל שהרחם הוא סתום כמקדם רק שירד מלמעלה למטה ומשם היא רואה (כרתי ופלתי^קיב). ומכל מקום בשעת וסתה אין להקל כלל (עיין באר יעקב דף פ' ע"ד) כדלקמן^קיג:

[יא] מכה היא. ומכל מקום בשעת וסתה לא תלינן הדם בחתיכות אלא בוסתה כמו במכה דלעיל סימן קפ"ז^קיד (ב"ח^קטו מנחת יעקב^קטז דלא כט"ז^קיז):

[יב] ולא נמוחו. דאם לא כן איכא למיחש שמא דם הוא שנקרש ונעשה חתיכה כמו בצורת בריה דלקמן^קיח (ב"י^קיט). ורמ"א בדרכי משה^קכ חלק עליו דאין צריך בדיקה מאחר שידוע שנעקר המקור. וכן משמע ממעשה שעשה הר"ש שהביא הרא"ש^קכא שטיהר הדם שראתה כל זמן שהחתיכות היו בבית החיצון ולא הצריך להוציאן ולבדקן בפושרים (עיין באר יעקב דף ע"ט). אבל בחתיכת בשר דעלמא מודה רמ"א דצריך בדיקה כדמשמע ברא"ש ורשב"א בתורת הבית הארוך:

[יג] דומיא דשפופרת. של קנה דק שבדקים^קכב כדלקמן סעיף ו'^קכג:

[יד] חתיכה גדולה. מלשון הטור ושו"ע משמע דקאי נמי אחתיכת מקור שנעקר. ואף לפי דעת רמ"א וט"ז דלעיל^קכד שמטהרין אף בדם שנפל לעצמו בבית החיצון שלא על גבי החתיכות כלל. היינו בדם נדה שהיה בחתיכות והוליכוהו עמהן לבית החיצון בנפילתן שמה שאין דרך נשים לראות כן אבל בחתיכה גדולה שבעקירתה נפתח המקור הנשאר ויוצא ממנו דם מעצמו על ידי פתיחת הקבר דם טמא הוא שהוא דרך נשים כדלעיל^קכה. ומיהו ממעשה דהר"ש^קכו שלא הצריך להוציאן ולראותן אם הן גדולות או קטנות משמע דלא שייך כלל אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם במקור שנעקר. וכן משמע בלחם חמודות^קכז. דלא כב"ח^קכח (עיין באר יעקב דף ע"ט ע"ג^קכט):

[טו] שלא נגמרה צורתו. דהיינו פחות מבן מ' יום^קל אף על גב דאיכא למימר מיא בעלמא הוא ואין בו משום פתיחת הקבר^קלא וכל שכן בחתיכת בשר שהיא קשה^קלב (עיין באר יעקב דף צ"ה ע"ד^קלג):

[טז] טמא. שנאמר^קלד דם יהיה זובה יהיה לרבות היבש. והא דכתיב^קלה זוב דמה דמשמע דמידב דייב דהיינו לח אורחא דמילתא נקט (גמרא^קלו):

[יז] יבחושין. או כמין עפר אדום^קלז:

[יח] מחממתן. למי המעיין כחום מי הנהר שלא עמד בבית כלל שהחמה מחממתן (רא"ש^קלח ב"י^קלט):

[יט] מחמימת הרוק. פירוש שאין צריך להיות יותר חמין כו':

[כ] טהורה. לסברא הראשונה דלקמן סעיף ו' בדיקה זו היא לחומרא^קמ שאם נמוחו על כרחך דם נדה הוא שנתייבש ונעשה צורת בריה^קמא שאם לא כן לא היה נמוח לעולם אבל אם לא נימוחו אין הוכחה שאינן דם נדה שדם נדה יוכל גם כן להתייבש כל כך עד שלא יהא נמוח לסברא זו. אבל לסברא האחרונה דלקמן הבדיקה היא לקולא שאם היה דם נדה שנתייבש היה נמוח במעת לעת אלא בריה בפני עצמה היא ואינה מתולדות הדם (רא"ש^קמב) אלא מחמת מכה שהעלתה רירין ונגלד ונתייבש הריר האדום שהוא דם המכה וממנה באו הקליפות האדומות האלו והשערות באו משומא שיש לה במעיה שהיא מגדלת שערות אדומות (גמרא^קמג):

[כא] על ידי שרייה. שדוחק המיעוך ממחה יותר משריית הפושרין מעת לעת ומאחר שלא נמוחו בדוחק המיעוך בידוע שלא ימוחו בשריית מעת לעת (רשב"א^קמד):

[כב] טמאה. דדם הנדה אין לו שיעור אפילו כחרדל^קמה ועיין מ"ש לעיל^קמו. ואף על פי שאשה זו יש לה מכה המוציאה דם שממנה באו הקליפות האדומות שהן גלדי המכה^קמז לא תלינן הלחלוח דם במכה^קמח לפי שאין גלדי המכה נופלים ממנה מאליהן אלא לאחר שנתייבשו לגמרי ואין בהם לחלוחיות המחברן למכה (שב יעקב^קמט באר יעקב^קנ) (ועוד שכל מכה שעלה עליה קרום אף על פי שהיא יכולה להגלע ולהוציא דם אין תולין בה אלא כתם ולא דם ואפילו בכתם לא הקילו אלא בידוע שהיא יכולה להגלע ולהוציא דם ולא בספק^קנא כדלעיל סי' קפ"ז^קנב הואיל ועלה עליה קרום ולא היתה מוציאה דם ואף זו שעלה עליה גלד ולא היתה מוציאה דם ואחר כך נפל ממנה וספק עכשיו אם מוציאה דם אין תולין בה אפילו כתם משום דבכהאי גוונא לא אמרינן סתם מכה מוציאה דם^קנג כיון שעלה עליה גלד ולא היתה מוציאה דם וכי לעולם תהיה מוציאה דם וכי אין המכה עשויה להתרפאות לעולם):

[כג] ושלא בשעת וסתה. פירוש דרמ"א לא סמך על חזקה זו שהוחזקה שדברים אלו אינן דם אלא בצירוף חזקה דאורח בזמנו בא דהיינו באשה שיש לה וסתה וראתה דברים אלו שלא בשעת וסתה דמסתמא אינו דם נדה דאורח בזמנו בא שעל חזקה זו לבדה סמך המרדכי להתירה אף בדם גמור אם יש לה מכה שאינה ידוע אם מוציאה דם כדלעיל סי' קפ"ז^קנד. אלא דאנן לא קיימא לן כהמרדכי אלא כשיש צד אחר להקל כמ"ש שם ומשום הכי נמי סמך רמ"א כאן על חזקה זו משום שיש צד להקל בבדיקה ג' פעמים שהוחזקה שדברים אלו אינן דם (כרתי ופלתי^קנה). והאפי רברבי^קנו והש"ך^קנז מקילין אפילו בשעת וסתה כיון דוסתות דרבנן:

[כד] קליפות ושערות. שצורתן מוכחת עליהן שהן בריה בפני עצמן שאין דרך דם להתייבש ולעשות צורות כאלו. וכמין עפר^קנח נמי אין דרכו של דם להתייבש ולצאת נפרך כעפר. אלא שלפעמים נעשה כן דרך מקרה ולפיכך צריך לבדוק בשרייה וכשלא נמוחו אגלאי מילתא דלאו דם הוא אלא בריה בעלמא הוא וכשנמוחו על כרחך לאו בריה נינהו אלא דם היה ונתייבש דרך מקרה ונעשה כן. אבל דם יבש דעלמא אפילו לא נמוח נמי דם הוא וטמא עכ"ל הרשב"א בתורת הבית^קנט ובמשמרת הבית^קס:

[כה] בשרייה. דכל דם יבש שאינו נמוח אינו דם אלא בריה כדרך ששנינו גבי שערות וקליפות ועפר (הרז"ה^קסא רא"ש^קסב). וכתב הש"ך דבירושלמי^קסג מוכח כסברא הראשונה. וכן דעת השו"ע שהביא סברא הראשונה בסתם והאחרונה בלשון יש אומרים דסבירא ליה עיקר כסברא הראשונה (מנחת יעקב^קסד):

[כו] דקה מן הדקה. דמדקיימא לן רואה בשפופרת טהורה שמעינן דבשפופרת אין בה פתיחת קבר כדלעיל^קסה אלא דשיעורא דשפופרת גופא לא אתפרש לן אם עב או דק^קסו הילכך אזלינן לחומרא ולא מטהרינן אלא כשיעור שפופרת דק שבדקים (ב"י^קסז):