[לג]
[לג] שבאותו צד בא. ויש להקל בזה אף ברואה שלא מחמת תשמיששכא ואף באשה שאין לה וסת כך כתב בנקודות הכסףשכב ובמנחת יעקבשכג ממשמעות סתימת לשון הש"ע והרמ"א שלא הגיה עליו כלוםשכד.
ואף שמהרא"ישכה שממנו מקור דין זה לא התיר אלא באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתהשכו ובצירוף דעת המרדכי דלעילשכז לא חששו לזה הב"י ורמ"א. והלכו לשיטתם דלקמן סי' ק"צ סעיף ל"דשכח שסמכו על סברת הרמב"ם דלעיל סי' קפ"גשכט דסבירא ליה שחזקת הדם שבא בהרגשה דכל אשה מרגשת בעצמה ביציאת הדם והלכך כל היכא דלא הרגישה ואיכא למיתלי שלא בא הדם מגופה אלא ממאכולת או דבר אחר תלינן כמו בכתמים משום דרגלים לדבר מדלא ארגישה ולא אמרינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד היא אלא היכא דליכא למיתלי הדם במידי אחרינא כדלעיל סי' קפ"ג ולקמן סי' ק"צ. ואם כן הוא הדין שיש לתלות במכה שאין ידוע אם מוציאה דםשל כמו בכתמים דמדלא ארגישה רגלים לדבר שלא בא ממקורה אלא ממכתה שבבית החיצון שנגע בה העד בשעת בדיקה ולכן לא הרגישה ביציאת הדם.
מה שאין כןשלא כשהמכה במקור או אפילו בבית החיצון אלא שלא נגע בה העד בשעת בדיקה ליכא למימר רגלים לדבר שבא מהמכה מדלא ארגישה ביציאת הדם שהרי אף אם היה בא מהמכה היה לה להרגיש ביציאתו מהמקור כשהמכה במקור או ביציאתו מהמכה שבבית החיצון לכותלי בית הרחם למטה במקום שהכניסה העד. דמ"ש הרשב"אשלב שאין עיניה בין מכתה ואי אפשר לה להרגיש אם הדם יוצא מהמכה היינו דאי אפשר לה להרגיש אם יוצא מהמקור אם ממכה שבמקור אבל מכל מקום מרגשת היא ביציאת דם מגופה בין שיוצא ממכה בין שיוצא ממקורהשלג.
ומשום הכי הצריך בספר התרומה דלעילשלד במוצאה על העד שבדקה בו שתדע שמכתה מוציאה דם משום דמיירי שלא נגע העד בהמכה. ואף אם תמצי לומר שלא אמרו אשה מרגשת בעצמה אלא ביציאת דם המקור ולא בדם המכהשלה. וכן אף אם תמצי לומר דבספר התרומה מיירי אף שנגע העד במכה אפילו הכי אתי שפיר. משום דספר התרומה קאי בשיטת התוס' דלעילשלו דלא אמרינן שחזקתו בהרגשה אלא דאימא הרגישה וכסבורה הרגשת עד היא והוה ליה ספיקא דאורייתא ולדבריהם אף היכא דאיכא למיתלי מידי ספיקא לא נפקא כדלעיל. והכי נמי סבירא ליה למהרא"י כמבואר בדבריו להדיאשלז ומשום הכי לא רצה להקל בלא צירוף דעת המרדכי.
והא דהצריך השלחן ערוך שתהא מוצאת הכתמים במקום אחד שבצדדין לעולם שיש הוכחה דלאו מן החדר בא. היינו משום דלא מיירי בידוע לה בודאי שיש לה מכה גמורה אלא שאין ידוע אם מוציאה דם אלא כמבואר בב"ישלח בשם מהרא"י דמיירי כשאין ידוע אם יש לה מכה כלל וכהאי גוונא אף בכתמים לא תלינןשלט. אלא שיש לה הוכחה שיש לה מכה מאחר שמוצאה במקום אחד לעולם. ומהרא"י לא רצה לסמוך על הוכחה זו כי אם בצירוף דעת המרדכי. והשלחן ערוך סמך עליה לבדה משום דרגלים לדבר מדלא ארגישה.
אבל בידוע שיש לה מכה גמורה שיש בה דם נצרר אלא שאין ידוע אם מוציאה הדם לחוץשמ דבכתמים תלינן בכהאי גוונאשמא תלינן נמי בבדיקת העד אף בלא שום הוכחה לפי דעת הב"י ורמ"א סימן ק"צ סעיף ל"ד. ואפילו כשהכתם שעל העד משוך דלא הצריכו שם שיהיה עגול אלא לתלות במאכולת וכהאי גוונא דמשוך חזקתו מן הקינוח אבל כל שקנחה בעד במקום המכה תלינן אף במשוך שהוא מקינוח המכהשמב.
אבל דעת הט"זשמג וש"ךשדמ דלא מקילינן לקמן סי' ק"צ לתלות בכל דבר שתולין בכתמים כשמוצאה בבדיקת העד אלא בכגון שעברה בו בשוק של טבחים או שנתעסקה בכתמים בצדו שיש דם בעין לתלות בו ודמי למכה המוציאה דם כדלקמן סי' קצ"ושמה. אבל במכה שאין ידוע אם מוציאה דם אין תולין בבדיקת העד אף על גב דתולין בכתמים דרבנן. עיין במ"ש סי' ק"צ סעיף ל"דשמו:
הערות
- שכא. שבזה מיירי מהרא"י. וכן נראה מט"ז ס"ק י שמפרש בדברי השו"ע (ודעת הש"ך וט"ז עצמם בזה, ראה לקמן סוף הס"ק).
- שכב. נקודות הכסף לט"ז ס"ק י (לענין אין לה וסת, אלא שמפרש בשו"ע לענין רואה מחמת תשמיש).
- שכג. ס"ק כו.
- שכד. ראה עד"ז לעיל או"ח סי' תלז ס"ק א. מהדו"ב לסי' רנט (ד"ה וגם ס' התרומה).
- שכה. פסקים סי' מז.
- שכו. כקושית הט"ז שם.
- שכז. ריש ס"ק כג.
- שכח. ולקמן שם ס"ק סה-ו.
- שכט. ס"ק ג.
- של. ראה שו"ת צ"צ סי' שט.
- שלא. בא לתרץ מה שלא טיהר הרמ"א מטעם זה גם לעיל ס"ה במכה שא"י אם מוציאה דם (רק כשיש לה וסת כו' או בס"ס).
- שלב. שהועתק לעיל ס"ק כג (ד"ה אבל הרשב"א), וש"נ.
- שלג. כן פירש בדברי הרשב"א גם לעיל סי' קפג קו"א ס"ק ב (סד"ה ועיין רש"י).
- שלד. ריש ס"ק כד, וש"נ.
- שלה. ראה לעיל סי' קפג קו"א ס"ק ב (ד"ה וגם אפשר ואילך) שדן בזה. והיינו שלפי"ז אין לחלק כדלעיל בין מכה סמוך לחוץ (שהעד נוגע בו בבדיקה ואינה מרגשת בזיבתו), למכה בבית החיצון (שיכולה להרגיש בהם זיבת דבר לח), שתמיד תולין במכה שבבית החיצון כשלא הרגישה. וכ"ה באמת מסקנתו במהדו"ב (ד"ה אך מלשון הרמב"ם, ובהגהה ממהדו"ב שבסי' קפג ס"ק ב), שההרגשה היא רק זעזוע הגוף או פתיחת המקור (ולא סגי בהרגשת זיבת דבר לח, לכל הדעות, אפילו אם הוא מהמקור), ומה שלא הרגישה מוכיח (לדעת הרמב"ם) שהדם בא מהעליה או מהצדדים (שם ד"ה ומיהו, ובהגהה ד"ה ומיהו א"צ), ורק במקום שרוב דמים מהמקור אמרינן ארגשה ולאו אדעתה (שם ד"ה אבל אם וד"ה ומיהו). וראה שו"ת צ"צ סי' שיב ד"ה ונדון. אהלי יוסף (נט, סע"ב). פרי דעה ס"ק כ.
- שלו. סי' קפג ס"ק ג, וש"נ. אמנם מסקנתו בהגהה שם (ממהדו"ב), שלדעת התוס' וס' התרומה קיי"ל שאין צריך הרגשה כלל.
- שלז. בפסקים סוס"י מו: וחשיב ליה ספיקא דאורייתא (וראה לעיל שם בהגהה ממהדו"ב, המקור לדברי מהרא"י אלו, לפי האמור לעיל שהתוס' וס' התרומה אין סוברים כן).
- שלח. ד"ה וכתב בתשובת (שהעתיק לשון מהרא"י הנ"ל). וראה גם לעיל קו"א ס"ק ט (שמוכח כן מלשונו. דלא ככרתי ופלתי ס"ק ה). שו"ת צ"צ סי' קיג אות א. סי' שיב ד"ה ונדון. פס"ד צ"צ רלד, א. יגדיל תורה (נ.י.) יג ע' צד.
- שלט. כדלעיל ס"ק כג (ד"ה ולא עוד), וקו"א ס"ק ט, וש"נ.
- שמ. ראה אהלי יוסף (נט, ג).
- שמא. כדלעיל ס"ק כט.
- שמב. ראה לקמן סי' קצ סוף ס"ק סו.
- שמג. כאן ס"ק י (שהקשה על השו"ע כאן בס"ז).
- שדמ. בנקודות הכסף לט"ז שם (שפירש שמותר רק לענין רואה מחמת תשמיש). אף שבסי' קצ סל"ד הסכימו לטהר כהב"י ורמ"א.
- שמה. סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה רמ"א שם סעיף י. ט"ז שם ס"ק ד. ש"ך שם ס"ק יג. קו"א כאן סוף ס"ק י.
- שמו. ס"ק סו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.