(א)

סימן רסה

(א) ימלך כו'. לא העתקתי מה שכתב הט"ז סי' תקי"ד^א, לפי שצע"ג, דהא בנר ליכא למיחש דבדיל מיניה משום איסור שבת. ואין לומר שיטעה להתיר גם מהנר שיאמר מאי שנא משפופרת, זה אינו דהא אנן לא אמרינן שיתירו לו להסתפק ממנה, אלא למה אסרו להניחה כלל על הנר, יתירו בהנחה ויאסרו להסתפק, וכיון שאסרו כן שוב לא יבא לעולם להסתפק מהנר, שהרי משום איסור שבת בדיל מיניה. ולא דמי לשאר גזירה לגזירה שיש לחוש שיעבור הכל ויבא לאיסורא דאורייתא^ב, מה שאין כן הכא, וצ"ע.

ועיין ברמב"ם פ"ה^ג שנתן טעם אחר משום מוקצה מחמת איסור (עיין שם בלחם משנה שפירש דלא שייך כאן כיבוי והיינו כדעת המתירין בסימן תקי"ד^ד, וחזר בו ממה שכתב בפירוש המשנה^ה). וצ"ע דמאי שנא מחטים שזרען בקרקע, שאף שהקצם לאיסור דהיינו לזריעה שישרשו שם ויאסרו משום איסור תלישה, אפילו הכי קודם שהשרישו דעדיין אין בהם איסור תלישה לא הוו מוקצה^ו, והכי נמי השמן שלא ירד עדיין לנר למה יאסר. ודוחק לומר דשאני הכא דכבר חל שם מוקצה על כולו מחמת איסור כיבוי שאם יטלנו כולו יתחייב משום מכבה, דמכל מקום כל מעט ומעט שנוטל אין בו איסור מוקצה עדיין, ובדרבנן אמרינן אפילו ברירה^ז, וכל שכן הכא דא"צ כלל לברירה, וצ"ע.

והנה אף שיש לומר כאן שהוקצה למצות נר שבת^ח ואף רבי שמעון מודה ביה כדאיתא בדף מ"ה, לא רצו רש"ל^ט וט"ז^י לתרץ כן, לפי דמתניתין^יא סתמא קתני בכל הנרות אף אותן שאין מדליקין בשביל מצות נר שבת^יב דלא אמרינן בהו מוקצה מחמת מצוה, כדמשמע במג"א סימן רע"ט סק"ב וסימן תקי"ד סק"ז: